בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף עא:
בגמרא אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן והנה בשמ"ק הוכיח מכאן דאם גנב ומכר וקיבל דמים ולא משך הלוקח את מקחו כיון דמדאורייתא מעות קונות ואע"ג דתקינו רבנן דמעות בלא משיכה אינו קונה אפ"ה מכירה הויא ומשלם תשלומי דו"ה מדאקשינן ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מאי טעמא דרבנן דפטרי כיון דמדאורייתא שרי טביחה מעליותא הוא וליחייב עילויה ומטביחה נשמע למכירה דכל היכי דמדאורייתא הויא מכירה אע"ג דמדרבנן לא היו מכירה נמי חייב עילויה עיי"ש, ולכאורה יש לחלק דמה דחייבה התורה בטביחה אטו הקפידה התורה שיאכלנה זה הטובח ואם לא יאכלנה אינו חייב זה ודאי דאינו וא"כ בע"כ צריך לומר דמה דבעינן שחיטה ראויה היינו רק שיהא על זה שם היתר אכילה דאי לא התירה הטביחה לאכילה לא מקרי זה טביחה אבל רק היתר אכילה בעינן ולא שיאכלנה דוקא ולכן בכה"ג דהויא מדאורייתא שחיטה ראויה היתר אכילה הוא דמיקרי ואע"ג דודאי דלא יאכלנה כיון שמדרבנן לא הויא שחיטה ראויה אפ"ה היתר אכילה מקרי שפיר ומה שלא יאכלנה משום איסור דרבנן דומה כמי שלא יאכלנה משום סבה אחרת אבל לההיתר אין זה מזיק אבל לענין מכירה על ידי מעות בלבד והא כיון דהמקח ודאי שרשאי לבטלו כיון דחכמים הפקיעו ויש להם רשות על זה וא"כ נמצא דמכירתו לאו כלום הוא ולמה יתחייב ואולי יש לומר דכיון דגם מדרבנן אסור לחזור אלא דאם חזר מצי לבטל המכירה אבל ודאי דמחויב לקיים מכירתו וגם במי שפרע לייטינן אם חזר משו"ה נקרא מכירה גמורה ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ע"ב) מזה ובחבורי לגיטין דף ס"ב וגם בתשובה הארכתי הרבה בדין זה דאינו ראוי מדרבנן אי הוי אינו ראוי גם מדאורייתא ואכ"מ. בגמרא אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה עיין בהפלאה שהקשה למה הוצרך רבא לזה ולא מוקי לה נמי במסרה לשומר כדמוקי בשור הנסקל בסמוך וא"כ אף שנאסר בתחלת השחיטה הוה ליה גורם לממון דהיה יכול השומר להחזירו לבעליו דהא כתבו התוספת בד"ה כיון דשחיט ביה דלא קניא בשינוי זה משום דלא חשיב שינוי לקנותה בהכי וא"כ נראה דהוא הדין דיכול לומר לו הרי שלך לפניך כיון דלא חשיב שינוי ומאי שנא מגזל בהמה ונפסלה להקרבה דקיי"ל דיכול לומר לו הרי שלך לפניך עיי"ש ועיין מה שכתבנו לעיל (דף מ"ה ע"א) ליישב זה בארוכה. דף ע"ב ע"א בתוד"ה סיפא וכו' משמע כל הסוגיא דאדם מוריש קנס לבניו והקשה ריב"א דבריש פ' נערה וכו' ונ"ל ליישב דודאי שארי קנסות אדם מוריש אפילו קודם העמדה בדין אלא זהו החילוק שבין קנס לממון דבממון יכול להורישו הממון גופא ובקנס כיון דאי מודה ומיפטר לא יוכל להורישו עצם הממון כיון שגם המוריש עצמו אין לו ממון גמור עדיין ורק הזכות שיש למוריש לעמוד עמו בדין ולתבוע הקנס ממנו זכות הזה יכול להוריש גם לבניו והם יעמדו במקומו ויתבעו וכן מוכח להדיא מרש"י בכתובות ר"פ נערה במתניתין שבד"ה לא הספיקה כתב שני טעמים על בושת ופגם דלהכי קודם העמדה בדין הוה של עצמה א' משום דאין זה ממון ואי מודה ומיפטר ב' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עיי"ש היטב ובחבורינו שם כתבתי דלהכי הוצרך לשני הטעמים משום דטעם דאי מודה לחוד לא יספיק אלא לענין זה שאין יוכל להוריש עצם הממון ועל זה שייך טעם הזה דכין דאי מודה הוה מיפטר נמצא שגם הוא לא זכה עדיין בהממון אבל עכ"פ יקשה דיהא מוריש להם את הזכות שהיה לו בזה לעמוד בדין ולתבוע דהא האב מוריש כל זכות שיש לו על זה הוצרך לטעם השני דזכות בעלמא אינו יכול להוריש כיון דזכות של בתו הוא ואין אדם מוריש זכות בתו לבנו ושם הארכתי הרבה בזה, ונמצא לפי"ז שדוקא בזכות הבת אמרינן הכי דכיון שהממון בעצם אינו מוריש והזכות נמי אין יכול להורישו משום דזכות בתו הוא אבל בשאר קנסות נהי דהממון עצמו אינו יכול להוריש קודם העמדה בדין אבל עכ"פ הזכות יהא מוריש דהכא לא שייך טעם דהתם אין מוריש זכות בתו ומיושב בזה כל הקושיות שהקשו מקנס דמפתה אשארי קנסות וכן קושית התוספת דבכתובות (דף ל"ח) בד"ה יש ביד שהוכיחו מהמשנה דר"פ נערה דקודם העמדה בדין אינו יכול להוריש דלדברינו אין ראיה מהתם דמיירי בבושת ופגם לשארי קנסות אלא דעדיין יקשה קושית התוספת דהכא מהא דאמר רבה כי קאמינא ממונא הוה להורישו בשאר קנסות הרי שגם בשארי קנסות בעינן שיהא דוקא ממונא ולא קנס אכן כשנדקדק בלשון רש"י התם על סוגיא זאת דזה לשון רש"י כי קאמינא ממונא הוה משעמד בדין להורישו לבניו בשאר קנסות ולא מיפטר בהודאה תו עכ"ל וכבר צווחו כולם על סיום דברי רש"י דלא מיפטר תו בהודאה הודאה מאן דכר שמייהו עיין בפנ"י ומהר"ם שי"ף מה שכתבו שם אכן הנראה לי דרש"י ז"ל תירץ בזה לקושיא זאת דבאמת דמאי דאשמועינן רבה דממונא הוא להורישו לא נתכוון לאשמועינן הדין שיהא יוכל להוריש דזה אי אפשר דהא אפילו אם קנס הוא נמי יכול להוריש בשאר קנסות וכמ"ש הוא עצמו בר"פ נערה במתניתין שהבאתי לעיל אלא חידוש גדול אשמועינן בזה דהנה מצד הסברא הוה אמינא דנהי שזה ודאי שיוכל להוריש לבניו זכות שלו שיוכלו הם לעמוד במקומם לתבוע הקנס אבל הבעל דין יוכל להודות אצלם וליפטר אע"ג שהאב כבר עמד בדין ואצלו אינו יכול שוב להודות וליפטר מ"מ לגבי האחים שהם הוו תובעים חדשים יוכל להודות וליפטר באשר שאצלם הוא תביעה חדשה ותחלת התביעה לזה אשמועינן רבה שממונא הוא ממש לאחר העמדה בדין שלא יוכל שוב להודות וליפטר אפילו אצל האחים אבל הזכות לעמוד ולתבוע יכול להוריש אפילו קודם העמדה בדין דאע"ג שקנס הוא יורשים הזכות שיש לו ורק אחר העמדה בדין הוה ממון ממש שלא יוכל שוב ליפקר ומיושב קושית הריב"א דהכא אנו דנין אם יוכל להורישם שיתבעו הם וזה יוכל להורישם אפילו קודם העמדה בדין ודו"ק היטב כי הדברים נכונים ובכתובות שם הארכתי יותר. באו"ד וקצת נראה דוחק פירוש זה דמאחר דמועלת העמדה בדין דחייב אתה וכו' ולענ"ד אין בזה שים דוחק אלא הדבר מושכל בטעם ובסברא דלענין ירושה שיהא יוכל להוריש הוה החסרון משום דמודה ומיפטר וכשיתוקן החסרון הזה ממילא יוכל להוריש וזה ודאי דבחייב אתה ליתן לו אין מיפטר בהודאתו כיון דלא הוה תו מרשיע עצמו להכי מוריש נמי דטעם דירושה תלוי בהודאה לשיטת רש"י בכתובות שם משא"כ לענין חצאי בקר בעינן שהחיוב לא ויהיה מחמת הטביחה כ"א עסק הטביחה יהיה נגמר ויבוא עליו מכח חיוב של אב וא"כ גם באמרו חייב אתה ליתן בחיי האב הא עכ"פ הב"ד לא יספיקו בפסק הזה ומוכרחים עוד לגמור הפסק ולומר צא תן לו וכאשר יאמרו צא תן לאחר מיתת האב הרי אמירתם צא תן לו הוא אכתי גמר עסק הטביחה ואכתי הוה חצאי בקר וד"ק היטב כי זה נכון וברור ואפשר דהתוספת לשיטתייהו בכתובות דהורשה לא תלוי במודה ומיפטר ורק הטעם הוא מחמת שאין לו זכייה עדיין ולענין הורשה בעינן זכייה בממון לדידהו ולהכי לשיטתם שפיר מקשו דאם מיקרי כזוכה לענין זה תועיל גם לענין חצאי בקר אבל לפי מה שכתבתי בדעת רש"י מיושב ועיין מה שכתבנו בחבורינו לכתובות ר"פ נערה בדעת רש"י באריכות: