אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף עא.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף עא.

דף ע.

בתוד"ה והא קיי"ל דאין לוקה ומשלם וכו' בסוה"ד דאין עדים זוממין לוקין ומשלמין אפילו בשעה שהעידו שקר טבחו או מכרו וכו' הנה במנחת חינוך (מצוה ל"ז) נסתפק בעדים פסולים שקיבלו עליהם הבעלי דינים אם עוברים על לאו דלא תענה כשהעידו שקר מי אמרינן דכמו דלענין קרבן שבועה אינם חייבים קרובים ופסולים אפילו בקיבלו עליהם וכמבואר בירושלמי הובא בר"ן פרק שבועת העדות מטעם דכתיב והוא עד אמרינן כשר ולא פסול א"כ ה"נ דכתיב לא תענה וגו' עד שקר דוקא אם ראוי לעדות אבל פסול אינו עד ואינו עובר בלאו הזה עיי"ש ולכאורה היה אפשר להוכיח מדברי התוספת דהכא שאפילו פסול ממש נמי עובר בלאו הזה דהא באמת יש להקשות על מה שכתבו התוספת שבשעה שהעידו טבחו דלפי מה דאמרינן לקמן (דף ע"ג ע"א) דלמפרע נפסל עדים שהוזמו על טביחה ואח"כ אגניבה איגלאי מילתא למפרע דבעידנא דאסהידו אטביחה פסולים היו עיי"ש נמצא דהיכא דהיו פסולים בשעה שהעידו אפילו לא נודע פסולייהו בשעת עדות אפ"ה פטורים א"כ הכא דשחטו שור של גניבה על כרחך היו פסולים בשפת עדות משעת גניבה ואי אמרינן דעד פסול אינו עובר בלא תענה למה יתחייבו מלקות כאן אחרי שבשעת עדות היה כבר פסולים משום הגניבה אלא לאו שדוקא לענין עונש דהזמה אמרינן לקמן דאם היו פסולים לא יתחייבו אבל הלאו דלא תענה עובר אפילו עד פסול שהוא גנב דהוה רשע דחמס כ"ש קרוב או פסול וקיבלו עליהם, ושוב ראיתי דיש לדחות ראיה זאת דהנה בשמ"ק לקמן הביא בשם המאירי מחלוקת הראשונים בהא דאמרינן לקמן איגלאי מילתא למפרע שהיו פסולים בפסול דגזילה או שארי פסולים בשאר עבירות אם נפסלים נמי משעה שגזלו או משעת העדות שהעידו עליו שגזלה שאז נודע שגזלה וכמו שאם יצא שטר שחתמו בו העדים באחד בניסן שראובן לוה משמעון מנה ותבעו באחד בתמוז ונתקיימה חתימתן ובאחד באלול הוזמו העדים שהעידו שבאחד בניסן עמהם היו נפסלים למפרע מאחד בתמוז ואילך ששעת תביעה וקיום בב"ד הוא שעת העדות ולא נפסלו מיום החתימה ואילך ה"נ גבי גזל או שאר עבירות נהי דמיפסלו למפרע אבל היינו משעה שהעידו עליהם שגזלו אבל לא נפסלו משעה שגזלו עיי"ש היטב שגדולי הראשונים פליגי הן בגזילה והן גם בשטר שנפסלים למפרע משעת גזילה או חתימתן ולזה יש לומר שהתוספת סברי כדעת הראשונים שאינם נפסלים משעת גניבה כ"א משעת הגדת העדות שעי"ז נפסלים משום גזל והכא דמיירי שאכתי לא הועד בב"ד על הגניבה אינם נפסלים עדיין כלל ותימה בעיני למה לא זכרו כל הפוסקים רמז מדעה זו אלא שאפשר לדייק מדברי הטור כן דהרמב"ם (פ"י מהלכות עדות) וכן בשו"ע (חו"מ סי' ל"ד) כתבו וז"ל. גנב וכן גזלן פסולים לעדות מעת שגנב או גזל וכו' ואילו הטור בסי' הנ"ל כתב וז"ל גנב ק גזלן אעפ"י שהם בני תשלומין ואינם בני מלקות פסולים לעדות וכו' ובהלכה שאח"ז גבי עד זומם כתב להדיא מאימתי נפסל משעה שהעיד וכו' הרי דבגנב וגזלן לא זכר דנפסלים משעת הגניבה כמו שזכרו הרמב"ם והמחבר בשו"ע וכמו שדייק גם הטור גופא לכתוב גבי עד זומם מכלל דסבירא ליה נמי דגנב וגזלן אין נפסלים משעת הגזילה וכדעת התוספת וצ"ע לדינא בדעת הטור. באו"ד כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו דהוה קנס ובספר הפלאה כתב דלהכי תפסו התוספת בלשונם בשעה שהעידו טבחו דהיינו ממון אחר שנתחייבו בשעה שהעידו ולא פירשו שנתחייבו מטעם שגם הם רצו לחייב בעדותם והקנס הוא מחמת כאשר זמם משום דבאמת הא ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והכא כתיב גבי כדי רשעתו ארבעים יכנו דהיינו מלקות ולזה בע"כ דקרא מיירי בממון אחר שהזיקו בשעה שהעידו אלא דהקשה לפי"ז דהא כתבו התוספת בסמוך וכן בכתובות (דף ל"ב) דמשו"ה אמרינן לר' מאיר שאפילו בממון לוקה ומשלם משום דכיון דכדי רשעתו כתיב גבי עדים זוממין וס"ל דעדים זוממין קנסא דיליף ממוציא שם רע דלוקה ומשלם א"כ אי אפשר למידרש כלל דרשא דכדי רשעתו לממון ומלקות וכיון שאפילו לרבנן אי אפשר לאוקמי קרא בעדים זוממין עצמן אלא בממון אחר שהזיקו בשעת עדותן א"כ אין חילוק בין ר' מאיר לרבנן דמה ענין עדים זוממין קנסא לממון אחר שנתחייבו בשעת עדותן עיי"ש, ונראה דודאי לרבנן פשטא דקרא מיירי בממון הבא מחמת עדותן וארבעים יכנו ע"כ אעדים לא קאי כיון שבפירוש ריבתה התורה לתשלומין אלא בא להורות בכל מקום דאיכא ממון מחייבינן רשעה אחת מלקות וכמה שכתב המהר"ם שי"ף ומה שהוכיח ההפלאה מזה שתפסו בלשונם בממון אחר מזה אין ראיה דהא לרבנן דסבירא להו עדים זוממין ממונא כל תשלומי עדים הבא מכח כאשר זמם הוה ממון ואפילו אם העידו על אחד שטבח או מכר אע"ג דהוה קנס ומלקות מ"מ לא מיקרי קנסא לרבנן כיון דמכח כאשר זמם בא החיוב ואי אפשר לאשכוחי קנס כ"א בממון אחר וכמו שציירו התוספת בשעה שהעידו טבחו ודו"ק. בגמרא אי ר' מאיר אפילו טבח בשבת נמי וכו' וקשה איך ס"ד דלר' מאיר מת ומשלם אטו יפלוג על קרא המפורש דאם לא יהיה אסון ענוש יענש דמשמע להדיא הא אם יש אסון לא יענש בשלמא מקרא דכדי רשעתו לא קשה שאפשר לפרש דקרא מיירי במיתה ומלקות ודוקא שני עונשי הגוף לא עבדינן אבל אם אחד מהעונשים הוא ממון עבדינן תרי רשעיות אבל איך יפרש קרא דלא יהיה אסון ונ"ל שגם מתחלה היה סובר דבממון עם מיתה ודאי דלא משלם דקים ליה בדרבה מיניה ורק בקנס היה ס"ד דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה ולכך פריך מברייתא דגנב וטבח בשבת וכו' דשם הוה נמי קנס ואפ"ה מחייב הרי דבקנס לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אבל בממון גמור ודאי דלא ס"ד כלל לחייב וכן משמע לשון רש"י שפירש במתניתין דכתובות שם דבא על בתו אמאי חייב קנס דקדק לכתוב קנס להורות שדוקא על קנס קשה ולא על ממון ואל תשיבני על זה מהא דמוקים רבה בכתובות דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס משמע שעד עתה היה סבור דלר' מאיר אפילו בממון ס"ל דמת ומשלם דמהתם אין ראיה דהא רבה ודאי לאו לאוקמי מתניתין דהתם דבא על בתו קא בעי דהא לא מתרץ מידי דקשיא לדידיה בתו ומאי רצה כלל לתרץ אלא דרבה קאי לפרושי הא דר' יוחנן וכל חבורתא דמוקי לברייתא דגנב וטבח בטובח על ידי אחר ומשמע מזה דסבירא להו להנך אמוראי שאין סברא לחלק בין ממון לקנס וכיון דס"ל בממון דלא אמרינן מת ומשלם כן נמי בקנס ולכך הוצרכו לאוקמי הברייתא בטובח על ידי אחר לזה אתי רבה לאוקמי דבאמת אין צריך לאוקמי בטובח על ידי אחר משום דסברא דהיה ס"ד לחלק בין ממון לקנס סברא טובה היא דכיון שקנס חידוש הוא להכי אמרינן דמת ומשלם ורבה לא אתי בזה כ"א לחזק סברא דס"ד ודו"ק. בגמרא וכי זה חוטא וזה מתחייב וכו' אמר רבא וכו' דברי ר' ישמעאל וכו' בספר הפלאה דקדק למה הקדים הש"ס הא דרבא לתנאי דברייתא הללו ונראה ליישב דהנה בשמ"ק בכתובות הקשה למה לא משני על פרכת הש"ס דכי זה חוטא וזה מתחייב דמיירי דשליח שוגג הוא שסבור שהוא של הגנב ובכה"ג יש שליח לדבר עבירה כיון דלא שייך בזה סברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ויותר יש לתמוה דבע"כ מיירי בכה"ג שסבור שהוא שלו דאל"ה נימא בשוחט לע"ז דלצעורי קא מכוון ושחיטה ראויה היא אע"כ דהשליח סבור דשל גנב הוא ולא שייך לומר לצעורי בעלים קא מכוון וכמה שכתבו התוספת בסמוך וכיון דבע"כ השליח שוגג הוא בזה וסבור של גנב הוא יש שליח גם לדבר עבירה ואין לומר דאכתי לא סמך דעת המשלח משום דסבור שלא ישמע לו לשחוט בשבת ונהי דשוגג הוא על הגניבה אבל אכתי מזיד הוא על שבת דהא מיירי הכא שהמשלח לא צוהו שישחוט בשבת דוקא אלא שהשליח שחט בשבת על דעת עצמו וכמה שכתבתי לקמן בדיבור הסמוך ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ע"ט) מזה, ונ"ל מכאן ראיה למה שכתב הריטב"א בחידושיו לקדושין (דף מ"ב) דטעם דאין שליח לדבר עבירה הוא לאו משום סברא דדברי הרב אלא דינא דאורייתא הוא דבדבר עבירה לא יכול להיות שליח ומשו"ה בשוגג נמי אין שליח אע"ג דליכא שם הטעם דדברי מי שומעין עיי"ש שהוכיח כן מסוגיא דב"מ ולפי מה שכתבתי גם מסוגיין יהיה ראיה לדבריו דהא הכא בע"כ שוגג הוא ואפ"ה פריך הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב, והנה בחבורי לב"מ (דף י') הוכחתי דגם התוספת סוברים כהריטב"א ממה שכתבו התוספת שם (דף ח' ע"א) דשותפין שגנבו דקאמר התם היינו שהגביהו שניהם ודלא כרש"י שפירש דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו ואי נימא דטעם דאין שליח לדבר עבירה הוא מכח הסברא דדברי הרב א"כ לא שייך זה בדבר כזה שראה שהשליח חשוד בכך וגונב גם בשביל עצמו מהיכי תיתי ימנע עצמו מלגנוב גם בשביל חבירו וכמה שכתב הרמ"א (חו"מ סי' שפ"ח) דאם השליח הוחזק בכך יש שליח לדבר עבירה דכיון דמוחזק בכך לא שייך לומר שסבור היה שלא ישמע אליו אלא ודאי דהתוספת סברי דדינא דאורייתא הוא שבעבירה אינו חל השליחות, שוב ראיתי שבנו"ב (מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ח) הוכיח מן התוספת דב"מ (דף י' ע"ב) שדינא דאורייתא הוא עיי"ש אלא שנתעורר להביא מה שכתבו התוספת שהביאו שם טעם דדברי הרב וגם מה שכתבו שם דשוגג יש שליח משמע להדיא דלא סבירא להן דדינא דאורייתא הוא אכן הוא עצמו תיקן זאת דע"כ לא הזכירו התוספת טעם דדברי הרב כ"א למ"ד ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין דלדידיה לא נוכל למילף משחוטי חוץ ולדידיה יליף מסברא ואליביה כתבו התוספת לקמן ובב"מ דבשוגג יש שליח אבל למ"ד דב' כתובים מלמדים לא הוה כלל מסברא אלא דינא דאורייתא הוא דאין שליח לדבר עבירה דיליף משחוטי חוץ עיי"ש ולפי"ז רבא דהכא דס"ל (קדושין דף מ"ג) דב' כתובים מלמדין דלדידיה הוה דאורייתא ואין חילוק בין שוגג למזיד להכי משני דטבחו או מכרו ולא משני משום דשוגג הוא דלדידיה אפילו בשוגג אין שליח לדבר עבירה ואתי שפיר נמי מה שהקדים דברי רבא לתנאי דברייתות משום דבלא רבא לא היה צריך כלל לשום תירוץ כיון דבע"כ הכא בשוגג מיירי ובפרט דתנא דבי ר' ישמעאל גופא סבירא ליה דב' כתובין אין מלמדין וקדושין דף מ"ב) שבע"כ לדידיה מן הסברא הוא דאין שליח לדבר עבירה ושפיר יש חילוק בין שוגג למזיד אע"כ דאינהו אליבא דרבא מתרצי דלמאן דס"ל מלמדין ודינא דאורייתא הוא שאז יש לתרץ כתירוצם ולכך הקדים דברי רבא לומר שרק אליביה מתרצי כלומר למאן דסובר כוותיה ועיין מה שכתבתי עוד לעיל דל"ב. בגמרא בטובח על ידי אחר הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות גניבה) כתב עשה שליח לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי דו"ה שהרי זה הגנב לא עשה עון מיתת ב"ד וכו' וכתב הרב בעל משנה למלך שמדקדוק לשון הרמב"ם נראה שדוקא אם עשאו שליח סתם לשחוט והשליח שחט בשבת אז הוא דחייב הגנב בדו"ה אבל אם עשאו שליח לשחוט בשבת פטור מד' וה' וטעמא משום דמה שנתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא כשלא נצטרף איסור אחר בהדיה, וראיתי בטור (חו"מ סי' ש"ן) שכתב עשה שליח לשחוט בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם ז"ל שהוא חייב והנראה שדעתו הוא דדברי רבינו הרמב"ם אינם מדוקדקים אבל באמת מדוקדקים הם בתכלית הדקדוק עכ"ל, והנה בספר ים התלמוד השיג על המשנה למלך מסוגיין דהא להמשנה למלך בע"כ איירי הכא כשלא צוהו הגנב לשחטו דוקא בשבת דאל"כ אין שליח לדבר עבירה אפילו בטביחה לשיטת הרמב"ם הנ"ל כיון דנתערב בו איסור אחר ובע"כ דמיירי שהגנב צוהו לשחוט בסתם והוא מעצמו שחט בשבת וא"כ מאי פריך הש"ס בסמוך למ"ד מעשה שבת דרבנן מאי טעמא דרבנן דפטרי הא נהי דמעשה שבת אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דהשליח שינה מדעת משלחו דהרי עכ"פ מדרבנן אסור הוא ושינה בשליחות וא"כ השליחות בטל ולכך פטרי רבנן דהוה כאילו אחר שחטו ולא שלוחו אבל לר' מאיר דסובר במזיד יאכל ולא שינה כלל מדעת משלחו דהא למוצ"ש מותר באכילה ולכך חייב אלא ודאי מכאן ראיה לשיטת הטור דאפילו בעשאו שליח לשחוט בשבת נמי יש שליח בטביחה וסיים שזהו סתירה גדולה להבנת המשנה למלך עיי"ש, ולענ"ד לא סתירה גדולה אלא אפילו סתירה כל דהוא איני רואה בזה דבפשוטו יש לומר שהמשלח הרשהו לשחוט בפירוש אף שחיטה שאינה ראויה ואמר לו בפירוש בין לתיקון בין לעיוות דאין כאן משום שינוי שליחות ולא מצי תו לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ועוד יש לומר דמיירי שאמר לו לשחוט באיזה זמן שירצה הן בחול והן בשבת ואע"ג שנתן לו רשות גם על שבת מ"מ כיון שהשליחות אינו ביחוד על ענין עבירה דוקא לא הוה זה בכלל אין שליח לדבר עבירה, ואמינא עוד להסביר טעם הדבר דבטעם דאין שליח לדבר עבירה כתב הסמ"ע (סי' קפ"ב) משום דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שעושה אותו שליח על דבר עבירה ביחוד דבאופן זה לא יוכל השליח לעשות שליחותו כ"א בדבר עבירה ויש לומר דהמשלח לא סמיך דעתו כלל שיגיע למבוקשו דמימר אמר ודאי שיחזור השליח מהבטחתו ולא יעשה דבר עבירה אבל במקום שלשליח יש שני דרכים, דרך היתר ודרך איסור בזה שפיר סמוך המשלח דעתו שיגיע אל מבוקשו דאם לא יתרצה השליח לעבור עבירה הרי יש לפניו גם דרך היתר ובכה"ג הוה שליח ולכן כשאמר לו שישחוט מתי שירצה הן בחול והן בשבת שפיר סמיך המשלח דעתו דאם לא ירצה לשחוט בשבת הרי הברירה בידו לשחוט גם בחול בדרך היתר ושפיר יש שליח בכה"ג, הן אמנם בפירוש הסברא דדברי הרב וכו' איפלגי בזה רבוותא והש"ך בחו"מ (סי' שפ"ח) השיג על הרמ"א שכתב דאם השליח הוחזק בכך יש שליח לדבר עבירה והש"ך סובר שאפילו בהוחזק לכך נמי אין שליח והא הכא לא שייך לומר דסבור הייתי שלא ישמע לי כיון דהוחזק בכך ובודאי יעשה אע"כ דהש"ך יפרש דהטעם דדברי הרב וכו' היינו שהיה לו לעשות כדברי הרב ולא כדברי התלמיד ואחרי שלא ישמע לדברי הרב הוה שליחות באיסור ולא יוכל להיות שליח ופירוש דאין שליח לדבר עבירה כלומר דאינו ויכל להיות שליח בדבר עבירה משום דיותר צריך לשמוע לדברי הרב ובחבורנו לב"מ שם הוכחנו שבפלוגתת הסמ"ע והש"ך יפלגו נמי רש"י ותוספת עיי"ש מ"מ היינו דוקא כשעשאו שליח ביחוד על דבר עבירה אבל כשנותן לו רשות לעשות כמו שירצה הן בחול והן בשבת אין זה תחת סוג דאין שליח לדבר עבירה וזה ברור, ואפשר עוד דמה שכתב הטור שעשהו שליח לשחוט בשבת לא נתכוון בזה שעשהו על שבת ביחוד דבזה גם הטור מודה דאין שליח כיון דאיסור אחר מעורב בו אלא כוונתו שנתן לו רשות לשחוט גם בשבת אם ירצה דמשו"ה כששחט בשבת לא הוה כשינה מדעת המשלח אחרי שהרשהו על זה ושליח לדבר עבירה נמי לא מקרי כיון שלא עשהו שליח לדבר עבירה ביחוד וכדאי לבחור בפירוש זה בדברי הטור יען שכתב זה בשם הרמב"ם וברמב"ם עצמו לא נזכר כלשון הטור ובע"כ מוכרח שהיכי שיש איסור אחר מעורב לא יכול להיות שליח כמה שכתב הרמב"ם במעילה שהביא המשנה למלך אלא ודאי כמה שכתבתי ובזה אין שום סתירה בין הרמב"ם לטור דכוונת הרמב"ם הוא שלא עשהו ביחוד על שבת והשליח מעצמו הוא דשחט בשבת והכי נמי תפרש כוונת הטור ודו"ק היטב. בגמרא ואי בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי הא דלא ניחא להש"ס לתרץ דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח ולקמן כדפרכינן ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מאי טעמא פטרי הקשו באמת התוספת כן אבל למה לא הקשו כן התוספת כאן בתחלת הסוגיא וכל המפרשים דברו בזה ולי נראה עפ"י מה שכתבתי לעיל בסמוך דהשמ"ק הקשה על עיקר תירוץ הש"ס דמרבינן מקרא דהכא יש שליח ולמה לא משני כאן בהיה השליח שוגג דבשוגג יש שליח לדבר עבירה וכתבתי לתרץ דהכא באמת רק רבא הוצרך לתירוץ הזה משום דסבירא ליה ב' כתובים מלמדין ולדידיה ידעינן מקרא דאין שליח לדבר עבירה ולא מסברא דדברי הרב וכו' ולזה אין חילוק לדידיה בין שוגג למזיד ובכל מקום אין שליח כיון דדינא דאורייתא הוא וכן תנאי דברייתות דילפי מקראי דאו ותחת הוא דוקא אליבא דרבא עיי"ש ולפי"ז לא מצי לשנויי כאן אליבא דרבנן דהיינו טעמא דפטרי משום דלא דרשי קראי דתחת ואו דהא לדידהו אפילו בלא קראי הללו נמי אין לפוטרו מטעם אין שליח לדבר עבירה כיון דאפשר לאוקמי דהיה בשוגג אכן לקמן דמסקינן דפטורייהו משום מעשה שבת וא"כ בע"כ דמזיד הואי דהא בשוגג אין שום איסור ממעשה שבת וכיון דעל שבת מזיד הוא מסתמא מזיד הוא גם על הגניבה וכיון שמזיד הוא בעינן דוקא לקראי לרבות בהו דיש שליח לזה שפיר מקשו תוספת דמאי פריך דילמא לא דרשי או ותחת לרבות שליח וזה ברור בגמרא מאן חכמים ר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה וכו' אע"ג דגם מעיקרא בע"כ מוכרחים לומר דהך רבנן הוה ר' שמעון משום שור הנסקל דאי נימא דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה א"כ אמאי פטרי גם בשור הנסקל ויש לומר דמתחלה אין אנו מוכרחים לזה דיש לומר דגם החכמים סבירא להו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ובאמת לא פטרי בשור הנסקל רק כי קתני וחכמים פוטרין הוו אשארא אשבת ואע"ז כדמשני לקמן ואע"ג דמשמע שאכתי לא ידעינן סברא זאת עד דמשני זה אח"כ יש לומר דהכי ודאי היה קים ליה לגמרא דנוכל לומר כן דחכמים פוטרין רק אשארא ומה שהזכיר להך דין דשור הנסקל כיון חכמים לא פליגי עליו הוא בא לאשמועינן רבותא אליבא דר' מאיר דאע"ג דשחיטה שאינה ראויה היא אפ"ה מחייב רק בדין דלקמן לא היה סובר המקשה לסברא לומר כן דרבנן קתני פוטרין אשארא דא"כ יקשה אמאי קתני כלל לדין דטבח בשבת כיון דאפילו בשחיטה שאינה ראויה קא מחייב כ"ש בשבת דשחיטה ראויה היא וכקושית התוספת בסמוך והמקשה לא היה ריצה לומר כתירוץ התוספת דזו אף זו קתני ולכך מקשי שפיר ואמאי פטרי רבנן ומתרץ שגם בזה קתני פוטרין אשארא וזו אף זו קתני אבל בהך דינא דהכא גם המקשה היה סובר דכי קתני פוטרין אשארא ולכן אין מוכרח תו לומר דרבנן הוו ר' שמעון וזה ברור:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה