בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף ע.
בגמרא אמרי נהרדעי ונראה לבאר ביאור שני הלשונות שבכאן והנ"מ היוצאים לדינא הן בלישנא בתרא אמר דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה אבל לא כפריה כתבינן ומשמע דכתבינן אפיל אמטלטלי דגזילה אם אך לא כפריה מכבר דטעם דמיחזי כשיקרא לא הוה כ"א שבשעה שכותב ההרשאה כפריה מקודם בב"ד שתבעו פעם אחת בב"ד וכפריה אבל מה שכופר לו עתה זה לא מיחזי כשיקרא וכן כתב רש"י שעל האלפסי בהדיא וכיון דלא קפדיני כ"א אטעם דמיחזי כשיקרא משמע שכל היכי דליכא טעם זה כותבין אפילו על מטלטלין דגזילה ואע"ג שקיי"ל כר' יוחנן דאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו צריך לומר כמה שכתבו התוספת ד"ה אמטלטלין כיון דלהאי לישנא מסקינן דשליח שוויה עשו תקנה לענין שליחות כאילו היה קונה קנין גמור וסברת התוספת שמשמע דוקא אם שליח שוייה או עשו התקנה ומאי תלו זה בזה יש לומר דעיקר ההרשאה למה לן ואמאי לא סגי בשליחות ממש הא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו והמתבאר בזה מתוך דברי הראשונים כך הוא דאין יכול לעשות שליח כ"א על דבר שאינו נוגע כ"א להמשלח בלבדו משא"כ אם נוגע גם על זולתו על חבירו לא יוכל לעשות שליח והנה שא הרשאה לילך ולתבוע מחבירו בע"כ שחבירו הנתבע יש לו איזה דין ודברים ורוצה לטעון בב"ד וא"כ הלא יוכל הנפקד לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו ועל זה לא יוכל לעשות שליח שלא מדעתו של חבירו ונמצא דיש בזה שני ענינים על קבלת החפץ יוכל לעשות שליח משא"כ על התביעה בב"ד לא מהני שליח כ"א להקנות גוף החפץ שאז יהיה המורשה בעלים של החפץ וסבירא ליה ללישנא בתרא כיון דעל עיקר הדבר הרי הוא שליח ורק על התביעה לחוד הוא צריך לזה להקנאת החפץ ולהכי עשו בזה התקנה שיהני ההרשאה אפילו בדבר שאינו ברשותו וכמה שכתב הנמוק"י כוון שגם שליחות מעורב בזה שבזה אין צריך כלל הקנאה להכי עשו התקנה זהו הסבר התוספת שבכאן, ונ"ל דבזה פליגי שני הלשונות שבגמרא דלישנא קמא סובר דנהי דאם עשאו שליח היה מהני לפחות על קבלת החפץ מ"מ עכשיו שמוכרח הוא להקנאה עוקר השליחות לגמרי ולא הוה שליח כלל רק מורשה לבד וכיון שכל עיקרו לא בא כ"א מצד מורשה צריך להיות שההקנאה מהני מדין וכיון שאינו ברשותו אינו מועיל כלל ולישנא בתרא סובר דאינו עוקר את השליחות כלל ורק על ידי ההרשאה ירצה להוסיף שיועיל לתבוע אותו לדין ולא יוכל לומר לו לאו בעל דברים בידי את אבל על קבלת ושמירת החפץ הוה שליח וכיון ששליחות מעורב בה עבדינן שפיר תקנה וכסברת הנמוק"י וישבתי בזה סברת רש"י בד"ה משום דר' יוחנן וז"ל דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו והלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנפקד עכ"ל ועיין בקצוה"ח (סי' קכ"ג) שהקשה למה עזב הנ"מ המוזכר בש"ם שיכול לומר לאו בעל דברים דידי ותופס נ"מ הזאת ולמה שכתבתי אהי שפיר דרבותא אשמעינן בזה שאפילו בקבלת החפץ דבזה מהני שליחות בכל מקום מ"מ עכשיו שעשה הרשאה בכל השליחות ויכול לחזור ולתבוע וכ"ש לענין דין ודברים לתבוע דבזה לא מהני שליחות:
היוצא מזה דללישנא בתרא דסובר דשליחות מעורב בזה ממילא מהני ההקנאה מצד התקנה ויהיה הדין דיכול לכתוב הרשאה מדין הש"ס בכל מטלטלי אפילו בגזילה ואפי' במלוה על פה ג"כ דמאי איכפת לן אם אינו ברשותו כיון דיכול בזה להקנות גם דבר שאינו ברשותו וכן כתבו התוספת וא"כ הא דכותבין אגזילה ואעלוה על פה מצד התקנה היינו מתקנת הש"ס ומדינא דגמרא שגם בימי חז"ל כתבו כן דזהו מה שמתבאר מלישנא בתרא דנהרדעי ומה מאוד אשתומם על דברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות שלוחין) והטור (חו"מ סי' קכ"ג) שכתבו בלשונם דמדינא דגמרא לא כתבינן כ"א אפקדון דלא כפריה אבל אגזל ואמלוה אפי' בדלא כפריה לא כתבינן והא לפי מה שכתבתי התבאר מן הש"ס דכתבינן אכל מילי והנ"ל בזה ליישב דהרמב"ם והטור לא ניחא להו בפירוש התוספת דהיכי דשליחות מעורב עבדינן תקנה שיהני ההרשאה על דבר שאינו ברשותו כיון דסוף סוף צריכין להקנאה והקנאה מדין לא מהני אדבר שאינו ברשותו כדר' יוחנן ומ"ש היכי ששליחות מעורב ולכן סבירא להו פירוש אחר לגמרי במחלוקת הלשונות ולישנא בתרא עוד להחמיר קאתי דללישנא קמא דוקא אמטלטלי דגזילה לא כתבינן הא אפקדון כתבינן ואפילו דכפריה דלא חייש למיחזי כשיקרא ולישנא בתרא בא לאוסופי דלא מיבעי בגזילה ודאי דלא כתבינן מטעם שאינו ברשותו וכר' יוחנן אלא אפילו בפקדון נמי לא כתבינן כ"א בדלא כפריה סוף דבר לפרש"י ותוספת לישנא בתרא לאקולי בא ולומר דאחסרון שאינו ברשותו לא חיישינן כלל כיון דשליחות מעורב ויכול לכתיב אגזל ואמלוה ורק, אדכפריה קא קפדינן ולפירוש הרמב"ם והטור לישנא בתרא להחמיר קא אתי דבטל ומלוה ודאי דלא כתבינן ומטעם אינו ברשותו אלא אפילו בפקדון נמי לא כתבינן היכי דכפריה וזה ברור. ברש"י ד"ה כיון דכתיב קבילת עילא אלמאי שליח שויא וכו' וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח במלמא הוא והוי כתופס לבעל חוב עכ"ל עיין בתומים (סי' ק"ה) שהקשה על דברי רש"י הזאת דסתר דברי עצמו דבב"מ (דף י' ע"א) ובכתובות (דף פ"ד) פרש"י דהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה מאחר שלא עשאו שליח משמע הא אם עשאו שליח יכול לתפוס ולכו"ע קני ואיך כתב כאן דאפילו אם עשאו שליח לא נמי קנה והנה כוונתי בזה גם לתירוץ התומים דמה שכתב רש"י בב"מ דשליח מהני היינו משום דהתם מיירי במציאה ואיכא מיגו דבעי זכי גם לנפשיה אבל בנידון דמיירי הכא שלעצמו אין לו רשות לזכות גם רש"י מודה דלא מהני שלית ואם כי עיקר החילוק מוסכם גם מן המהרש"א בכתובות שם בכל זה נ"ל להסביר טעם החילוק עפ"י מה שכתב הפנ"י בטעם דלא מהני שליח בחב לאחרים משום דאסור לחוב לאחרים ואין שליח לדבר עבירה והנה בטעם דאין של ד"ע גופא כתב הסמ"ע (סי' קפ"ב) משום דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי לעבור עבירה ולפי"ז לא שייך זה כ"א במקום שהשליח לא יכול לעשות ענין השליחות כ"א בדרך עבירה דבזה יש לומר דהמשלח לא סמיך כלל שיגיע למבוקשו דמימר אמר ודאי שיחזור השליח מהבטחתו ולא יעשה דבר עבירה אבל במקום שלשליח יש שני דרכים דרך היתר ודרך איסור בזה שפיר סמך השליח דעתו שיגיע למבוקשו דאם לא ירצה השליח לעבור עבירה הרי יש גם דרך היתר לפניו וחזקה שליח עושה שליחותו ובכה"ג הוה שליח ולכן במציאה דמבוקש של המשלח דהיינו שיתן לו את המציאה שפיר סמך המשלח דעתו שבודאי יקיים שליח הבטחתו שהבטיחו להמציא לו החפץ הזה דממ"נ אם ירצה לעשות בדרך איסור אז יגביה לצורך המשלח ואם לא ירצה לעבור עבירה הרי יש לפניו גם דרך היתר שיגביהנה לצורך עצמו ואח"כ יתננה למשלח וא"כ בכה"ג שפיר סמוך המשלח שכיון שהשליח נתרצה להמציא לו את החפץ חזקה שיעשה שליחותו באיזה אופן שיהיה וכיון דסמיך דעתו יש שליח וכמה שכתב הרמ"א (חו"מ סי' שפ"ח) דבמקום שהשליח הוחזק לעשות העבירה נמי יש שלית מהאי טעמא דסמיך דעתו. ועוד יש לומר ההסבר עפ"י מה שכתבו התוספת (ב"מ דף י') ד"ה דאמר לישראל שהקשו דאפילו אמר לכהן נמי ותירצו דבכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מיקרי בר חיובא עיי"ש וכלל כוונתם דכל היכי דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מיקרי בר חיובא וכמה שכתב שם בשמ"ק בכוונת התוספת ולפי"ז כיון דתופס לבעל חוב דלא מהני היה משום דאין שליח לדבר עבירה ולכן היכי דאית ליה מיגו דזכי לנפשיה ואם היה עושה זה לעצמו לא היה איסור משו"ה אפילו בתופס לחבירו נמי לא הוה שליח לדבר עבירה ובאין לו מיגו שפיר שייך הטעם דאין שליח לדבר עבירה. וכל זה לא כתבתי כ"א להבנת התומים אכן כשאני לעצמי אינני מוצא בזה שום קושיא בשנדייק דברי רש"י שכתב דהא שליח בעלמא הוא והוה כתופס לבעל חוב שזה ודאי דסברת רש"י כן הוא דנהי דכשעשאו שליח יכול נמי לתפוס במקום שחב לאחרים אבל היינו דוקא כשעשאו שליח בפירוש על התפיסה אבל אם עשאו שליח על דבר אחר ולא לתפיסה בזה ודאי דלא יוכל לתפוס דעל התפיסה הוה כקופץ מאליו ובזה מיושב קושית השמ"ק על שיטת רש"י דמאי מקשה בב"מ שם מפועל הא פועל שלוחו הוא ובשליח יכול לתפוס לשיטת רש"י ולמה שכתבתי ניחא דאם היה שוכרו ללקט מציאות איה"נ שהיה מועיל אבל התם הא מיירי בשכרו לעשות מלאכות אחרות של היתר וא"כ הוה על התפיסה כקופץ מאליו וממילא לא קשה מידי גם קושית התומים הכא דאף דעשאו שליח על הגבייה את חובו מ"מ על התפיסה לא עשאו שליח ולכן שפיר כתב רש"י דאף דעשאו שליח מ"מ אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה משום דלתפיסה לא שוויא שליח ובאמת אם היה עשאו שנית לתפוס ודאי מהני וזה ברור מאוד. (שם ע"ב) בגמרא כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה דבר קרינא ביה הסבר הדברים כתב רש"י בסנהדרין (דף פ"ו) בכיוצא בזה וז"ל בד"ה בעדים האחרונים בסוה"ד ולא אמרינן שחצי דבר הוא דאי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטיל בסהדותא דהני ולא אמרינן הואיל ויש עונש עפ"י הראשונים שזה לקה על ידה תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בהני בתרייתא והני בתראי כוליה דבר קא מסהדי עכ"ל, וטעם הדבר נראה דלא קפדה התורה כ"א שהחסרון אשר חסר לנו כעת בכדי להעניש לא יהיה על ידי שתי כתי עדים מחולקים אבל היכי שלעת עתה משלימים החסרון כת אחת אע"ג שמתחלה נשלם על על ידי עוד עדים על זה לא קפדה והגע בעצמך אם שני עדים העידו על חתיכה שהיא חלב ואח"כ באו אחרים והעידו שפלוני אכלה הכי תימא דלא מהני סהדותייהו דבתראי מטעם דצריכין לעדות הראשונים ודאי שלא אמרינן הכי ולא עוד אלא אפילו אם הוחזקה החתיכה בלא עדים נמי מלקינן אח"כ על ידי העדים שהעידו על האכילה וכן משמע מלשון התוספת ד"ה דאע"ג דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין פי' כל זמן שלא הוחזקה באשת איש הרי דכשהוחזקה באשת איש לא צריכין תו לעדי קדושין אלא ודאי דהעדים הראשונים באו להחזיקה שהוא חלב או אשת איש ועתה שכבר הוחזקה לא יחסר לנו כ"א שנדע מי הוא האוכל החתיכה או הבועל את האשה ויותר לא יחסר לנו וכשבאו העדים השניים והעידו שפלוני אכלה הרי השלימו כל החסרון והעידו כולו דבר וכן כאן בעדות דגניבה וטביחה הראשונים שהעידו על הגניבה הרי באו להחזיק שהדבר גנוב וכיון דהוחזק בגניבה ממילא עתה לא נחסר לנו כ"א שנדע שהוא הטובחה והעדים הללו האחרונים שהעידו כן הרי השלימו כל החסרון וכוליה דבר קרינא בו אמנם כל זה לא שייך כ"א היכא שהראשונים הועילו בעדותן על הגניבה יש לומר שפיר דהם עשו את שלהם לחייבו כפל ולא יותר וממילא לא נחסר כ"א להעיד על הטביחה וזה גמרו האחרונים בלא סיוע הראשונים משא"כ אם הראשונים לא היו מועילים כלל על הגניבה נמצא בע"כ שבעדותן על הגניבה נתכוונו אולי יהיה טובח אח"כ שיחייב על הטביחה וכיון שגם הראשונים באו על הטביחה אז היה מיקרי חצי דבר דמיערבי סהדותייהו הני בהני וזהו כוונת הש"ס כיון דעדי גניבה לא צריכין לעדי טביחה שהם יכולים לחייבו כפל בעצמם ולהכי ודאי שלא באו כ"א אגניבה לחוד וכל עדות של הטביחה נשאר רק על האחרונים הרי כולו דבר קא מסהדי ודו"ק. בתוד"ה למעוטי שנים אומרים אחת בגבה וכו' ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים וכו' והרי"ן מיג"ש כתב דטעמא דשנים אומרים אחת בגבה דלא מהני היינו משום דלא מצטרפי הני שערות אהדדי דהא שני שערות במקום אחד בעינן אבל במקום ששני חצאי העדות יכולים להצטרף וכגון בנידון עדות דחזקה דאע"ג שכל אחת מהכתית רק חצי עדות הוא דמסהדי מ"מ החצאים הא מצטרפי אהדדי ממילא הוה להו דבר ודוקא שני חצאי דבר שאינם יכולים להצטרף הוא דלא מהני לרבנן אבל חצי דבר שיכול להצטרף סגי לרבנן אפילו חצי דבר נמי ועיין מה שכתבתי בחבורי לקדושין די"ב. בתוד"ה כמאן כר' עקיבא דאמר קלוטה וכו' וא"ת לר' עקיבא נמי כיון דמטא לאויר חצירו חייב לענין שבת וכו' ולענין קנין לא קני עד דמטי לתוך המחיצות והנה למה שכתבו הסמ"ע והש"ך (חו"מ סי' ש"ן) בטעמו של הרמב"ם וסייעתו דסברי בגונב כיס בשבת על ידי גרירה ואבדו אח"כ דפטור אע"ג דחיוב מיתה קדים דטעמייהו דמיד שהוציא הכיס חייב מיתה ולא פקע מיניה האיסור ותו לא חל עליו חיוב ממון כיון דקים ליה בדרבה מיניה עיי"ש א"כ לא קשה מידי קושית התוספת דאפילו במקום שחיוב מיתה בא קודם נמי פטור דלא חייל עליה תו חיוב דממון ושוב ראיתי בשמ"ק שמיישב באמת לקושית התוספת כן דדוקא היכא שחיוב תשלומין קדים לחיוב מיתה לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אבל אם חיוב מיתה קדים פטור ואמרינן קים ליה בדרבא מיניה והביא ראיה לזה מהא דאמרינן לעיל (דף כ"ב ע"א) כגון שהצית בגופו של עבד ופטור אגדיש אעפ"י שנשרפו אחר מיתת העבד הרי דאם חיוב מיתה בא קודם ההיזק אמרינן שפיר קלב"מ ופטור. הן אמנם דבשמ"ק לעיל שם הביא בשם הרשב"א שהרעיש מאוד על דין זה דהצית בגופו של עבד דלמה יהיה פטור בכה"ג דאטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב ומשנה מפורשת הוא בספ"ק דערכין דיוצא ליהרג והזיק חייב לשלם הרי דחיוב מיתה אינו פוטר אלא בשעת מעשה ולא אח"כ ועיין בקצוה"ח (סי' ש"ן) שהשיג על הסמ"ע והש"ך בטענה זאת גופא מסברא דנפשיה ונעלם מאתו שככתבו וכלשונו הובא בשמ"ק בשם הרשב"א והנה אף שהדברים הללו מפי הרשב"א יצאו בכל זה לענ"ד לא אמצא בהם כדאי לדחות דברי השמ"ק ובשגם שנסתייע מן הש"ס מפורש דהצית בגופו של עבד ולעיל בחידושינו שם כתבתי לחלק דודאי מי שנתחייב בנפשו וקרע שיראין וכן ביוצא ליהרג והזיק דחיוב מיתה וחיוב התשלומין יבואו על שני מלאכות מיוחדות דלא שייך בזה קים ליה בדרבה מיניה אבל היכי דהמיתה והתשלומין באו בשביל מלאכה אחת וכגון בהצית בגופו של עבד דעל ידי המלאכה שהצית האש בגופו של עבד נשרף העבד וגם הגדיש וכיון דעל ידי מלאכה אחת באו אע"ג דחיוב דמיתה בא קודם אמרינן נמי דפטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה והא דחייב ביוצא ליהרג כשהזיק אין הטעם משום דהחיובים לא באו כאחת אלא משום ששני מלאכות מיוחדות הם דחיוב דמיתה בא בשביל מלאכה אחת וחיוב דממון יבוא בשביל פעולה אחרת שהזיק אח"כ ועיין היטב מה שכתבתי עוד שם. והנה אם כי הדברים נכונים בישוב הסתירה שבין הסוגיא דהצית בגופו של עבד לההיא דערכין דיוצא ליהרג והזיק מ"מ במה שכתב השמ"ק ליישב קושית התוספת דהכא וכנ"ל יש לפקפק בזה דלענ"ד גם בזרוק גנבתך לחצירי אין המיתה והתשלומין באים משום פעולה אחת ולא דמי כלל לההיא דהצית בגופו של עבד דהתם כיון שההצתה שהצית בעבד הוא הגורם לדליקת הגדיש ולמיתה א"כ הוה שפיר מעשה אחת דהא בלא ההצתה לא היה נשרף גם הגדיש וגם לא היה מחויב מיתה משא"כ הכא אין חיוב התשלומין דמכירת הגניבה תליא בזריקה דאם היה משכחת שיקנה לו חצירו בלא זריקה נמי היה נגמר הקנין וחיוב התשלומין דמה שהותנה ביניהם זרוק לחצירי אין כוונתו שדווקא יזרקנו לחצירו רק שיעשה דבר שיביאנו לחצירו ונמצא שהתשלומין הוה מחמת הקנין והמיתה בעד הזריקה ולזה שפיר הקשו התוספת דאמאי פטור דהא בכה"ג שחיוב דמיתה וחיוב התשלומין יבואו בעד שתי פעולות כו"ע סברי דבעינן שיבואו כאחת דווקא ואם קדים החיוב מיתה לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה כדמוכח מההיא דיוצא ליהרג וכ"ש דקשה על הסמ"ע והש"ך שכתבו דינם בכה"ג שגורר הכיס ברשות הרבים ואח"כ איבדו דודאי היה בזה שני מעשים דחיוב דמיתה הוא בשביל הגרירה וחיוב דתשלומין הוא בשביל מלאכה אחרת לגמרי ובכה"ג כו"ע סברי דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה והנה אע"ג שבשמ"ק שכתב ליישב קושית התוספת דהכא דאפילו כשחיוב מיתה קדים נמי אמרינן קים ליה בדרבה מיניה ולפי מה שכתבתי דהכא בזרוק גניבתך נמי הוה שתי פעולות מיוחדות א"כ יהיה מדברי השמ"ק ראיה להסמ"ע והש"ך דאפילו בפעולות מיוחדות נמי אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אע"ג דקדים חיוב דמיתה אכן לבד שלא דמי דין דהסמ"ע לדין דהכא יש לומר דסוף סוף כיון דבזריקה הזאת נעשו שני החיובים ואע"ג שלחיוב דממון לא הוצרך לזריקה אפ"ה כיון דסוף סוף על ידי הזריקה באו שני החיובים מיקרי על ידי פעולה אחת אבל בגוונא דהסמ"ע דעל ידי פעולות מיוחדות להדיא באו החיובים לא מצינו שיסבור בזה קים ליה בדרבה מיניה ועכ"פ פלא על הסמ"ע והש"ך שכתבו לדינם בפשיטות ובקיצור גדול ולא זכרו כלל שמחלוקת גדולה יש נגדם והתוספת כאן ובגיטין הוא להדיא ההיפך ממה שכתבו הם. ולכאורה היה אפשר ליישב עוד קושית התוספת עפ"י מה שכתב בשמ"ק (כתובות דף ל"ו) במתניתין דבא על בתו אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו וז"ל איכא למידק והלא אין מיפה וממון באים כאחד דמכי הערה בה מתחייב מיתה ומתחייב בממון לא הוה עד גמר ביאה וכו' אבל הכא אע"ג דמשעת העראה מחייב מ"מ כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה וכעין זה אמרו בירושלמי שם וכו' הרי מצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת ראשונה נתחייב מיתה וכו' למדנו מזה דאע"ג דנתחייב מעיקרא בנפשות כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין עכ"ל ולכאורה ה"נ דכוותיה אע"ג דנתחייב מיתה משעה שנפיל לאויר מ"מ כיון דגם אח"כ עוסק הוא בחיוב נפשות פטור מתשלומין אכן באמת זה אינו דלא דמי כלל להדדי דהתם בהצית גדיש אע"ג דעל השבולת ראשונה כבר נתחייב מיתה מ"מ גם על שבולות האחרות נמי היה מחויב מיתה אלא דתרי קטלי אי אפשר למיקטל ליה אבל בעצם הפעולה עושה באחרונה כמו בראשונה דכמו במדליק שבולת ראשונה יש חיוב מיתה כן במדליק האחרונה וכן בבא על אחותו כמו דבשעת העראה יש חיוב מיתה ה"נ בגמר ביאה עושה פעולה כזו כמו ההעראה ואלמלא נתחייב מיפה על שבולת הראשונה היה מחויב מיתה על שבולת האחרונה אלא דתרי קטלי אי אפשר למיקטליה וכיון שמחויב מיתה כבר בעד שבולת ראשונה אי אפשר לחייבי שוב בעד, שבולות האחרות אבל עצם הפעולה הוא פעולה שראוי' לחיוב מיתה גם עליה אם לא קדים חיוב מיתה מכבר משא"כ הכא דמכי זריק מרשות הרבים לאויר רשות היחיד חייב מיתה ואכן על הזריקה שיפול שוב מאויר רשות היחיד עד שיפול להמחיצות אין שוב חיוב מיתה על זה דמרשות היחיד לרשות היחיד קא זריק ונמצא דבשעה שבא חיוב הממון אינו עוסק שוב בפעולה של חיוב נפשות וזה ברור והנה ראיתי במפרשי הים כאן שמיישבים לקושית התוספת דאף דלגבי הגנב אין חיוב מיתה ותשלומין באים עליו כאחד מ"מ כיון דלגבי עדים יהיה חיוב מיתה ותשלומין באים כאחת ואי אפשר לחייב אותם ממון וא"כ הוה עדות שאי אתה יכול להזימן לקיים אצלם כאשר זמם דהא כשימצאו זוממין הוה קים ליה בדרבה מיניה דלדידהו יהיה מיתה וממון כאחד ובאמת הם רצו לחייב מיתה וממון דכשאומרים שזרק את הגניבה בשבת ומטי לארעא א"כ נחייבו מיתה וממון דאינם באים כאחד לרבנן דכיון דמטי לחצר ביתו וכו' וכיון שהוה עדות שאי אתה יכול להזימן א"כ ממילא גם הוא פטור מממון והכא בקנס קא מיירי ובקנס לכו"ע בעינן פדות שאתה יכול להזימן ועיי"ש שמתרץ נמי דלפי"ז מאי קאמר הכא כמאן כר' עקיבא ולא כרבנן הא שפיר מצי לאוקמי אף כרבנן ופטור מטעם דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן, ואף כי דברי חכמה הם בכל זה לענ"ד אינם עומדים בפני האמת דהא זה פשוט דמה שמחייבין את הגנב הממון אין אנו צריכים בזה שוב לעדות מיוחדה של העדים רק מחמת שהעידו על החיוב דנפשות שזרק והגיע לחצר ממילא נתחייב הממון דכיון דידעינן דהגיע לחצר הרי נעשה בזה נמי הקנין ונתחייב הממון ואע"ג דאם העידו רק שהגיע לאויר היה מחויב נמי מיתה היינו רק כשהאמת היה כן שלא הגיע כ"א לאויר החצר אבל השתא שהאמת היה שנפל על הקרקע של חצר בודאי שהעדים שצריכים להגיד האמת כמו שהוא גם כשאינם באים להעיד כ"א לחייבו נפשות צריכים נמי להגיד האמת כמו שהוא שזרק והגיע לארעא ורק שממילא ידעינן שגם הקנין נגמר וחייב תו ממון נמי ובכה"ג פשוט דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימן כיון דהממון לאו משום עדותן הוא אלא ממילא בא וראיה מפורשת לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ט' ע"ב) הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון משום דקים ליה בדרבה מיניה הרי להדיא שאע"ג שהעדים אין משלמין הממון מטעם קים ליה בדרבה מיניה אפ"ה האשה היתה מפסדת כתובתה על ידי עדותן והיינו משום דהפסד הכתובה בא ממילא מעדותן על חיוב הנפשות דכיון שהגידו שזינתה ומהימנינן להו על זה דהא על הנפשות הוי יכול להזימן וממילא נפסד גם כתובתה ואין אנו צריכין בזה לעדותן דאחרי שידעינן שודאי זינתה ממילא הפסידה את הכתובה וה"נ דכוותיה לענין הממון אין צריכין כלל לעדותן דאחרי שמהימנינן להעדים שנפל לארעא ממילא ידעינן שהקנין נגמר וחייב נמי ממון דאין לומר דבאמת לא מהימנינן להו כי אם על זה שנפל לאויר שזהו השיעור שבעינן לחיוב דנפשות ושעל ידי זה הוה יכול להזימן אבל מה שהוסיפו לומר דמטי לארעא שזה אין נוגע שוב לחיוב דמיתה לא מהימנינן להו תו דהא בע"כ שבאויר לא נשאר דלעינינו שהחפץ הנגנב הוא ביד זה הלוקח ואי נימא דהלוקח קלטו מן האויר טרם שהגיע לארעא כ"ש דהוה קנין טוב וא"כ על הקנין אין אנו צריכין כלל לעדותן דבאיזה אופן שהגיע לרשות הרי קנה אותו ולעדותן אין אנו צריכים כ"א לענין זה שהמכירה היתה על ידי זריקה בשבת וחייב נפשות ולענין זה שפיר הוה יכול להזימן ודו"ק היטב כי הדברים נכונים. ואמנם כל זה כתבתי כ"א להנחת התוספת דלענין קנין לא קני כ"א עד דמטי לתוך המחיצות אבל לענ"ד ההנחה הזאת מעיקרה יש לדון עליה בכה"ג דהכא ולבי אומר לי דרש"י אין סובר הכי והיינו מה שדייק לכתוב בד"ה קלוטה כמו שהונחה בסוה"ד שאויר חצר קנה ללוקח דכיון דסופו לנוח כמונח דמי ויובן זה עפ"י מה שכתב רש"י בגיטין (דף ע"ט) בד"ה והא לא מינטר דהחשש הוא דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות עיי"ש וא"כ לא שייך זה כ"א בגט דסתמא הוא של נייר ומתנדנד הוא על ידי הרוח לכל אשר ישאנו הרוח משא"כ בדבר כבד שמחמת כובדו אינו מתנדנד על ידי הרוח לא בעינן כלל מחיצות עודפות דבלא"ה נמי אמרינן שבודאי סופו יהיה ליפול לתוך המחיצות וקולע אל השערה ולא יחטיא ולפי"ז לא קשה מידי קושית התוספת דשפיר יש לחלק בין ההיא דגיטין להך דהכא דמיירי בחיוב ד' וה' שאינו נוהג כ"א בשור ושה שדבר כבד הוא ואינו מתנדנד לפני הרוח ומשו"ה גם לקנין לא בעינן שיפול לתוך המחיצות דוקא וא"כ באו שני החיובים כאחת והיינו דדייק רש"י דסופו לנוח שנתכוון ליישב בזה לקושית התוספת כלומר דהכא כיון דסופו לנוח ודאי דהרוח לא ישאנו משו"ה לא בעינן לתוך המחיצות דוקא ודו"ק. ברש"י ד"ה קלוטה כמו שהונחה בסוה"ד שאויר חצר קנה ללוקח דכיון דסופו לנוח כמונח דמי ויש לדייק מה דדייק רש"י דוקא משום דסופו לנוח ומשמע הא אין סופו לנוח ודאי דלא מהני והא בפ"ק דב"מ מיבעי ליה לרבא באויר שאין סופו לנוח ולא איפשיטא ונראה דאין זה ענין כלל לבעיא דהתם דלא מיבעי אלא דכיון שאין סופו לנוח אם מיקרי נכנס לתוך החצר אבל לענין קנין חצר הרי בעינן משתמר ואם אין סופו לנוח הוה אין משתמר בחצר ולא עדיף מחצר גמור דבעינן משתמר ובחיבורי לגיטין (דף ע"ט) הארכתי בזה ובעיקר כוונת רש"י בזה עיין מה שכתבתי בדיבור דלעיל. בתוד"ה לענין שבת לא מחייב עד דניחא בחצר וא"ת וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קים ליה בדרבה מיניה כדאמרינן בכתובות וכו' והנה בשמ"ק הביא בשם המאירי לתרץ קושית התוספת וז"ל אין אומרים עקירה צורך הנחה אלא לנזיקין כההיא דקרע שיראין אבל לענין מכירה לא עכ"ל, וכוונת חילוקו נראה פשוט דבנזיקין שאינו תלוי שוב לא בדעתו ולא בדעת אחרת שפיר נוכל לחשוב התחלת חיוב הממון נמי משעת עקירה כמו דחשבינן התחלת חיוב המיתה משעת עקירה אבל במכירה שתלוי בדעת מוכר ולוקח לחזור מקנינם קודם גמר הקנין א"כ איך אפשר לחשוב משעת עקירה לחיוב דממון דשמא אח"כ יחזרו בהם טרם שיגיע לאויר החצר שהוא גמר הקנין, אכן לא זכיתי להבין ולעמוד על דעתו דהא פריך הכא דחיוב דממון הוה קדים לחיוב המיתה שאינו בא אלא משעת הנחה ועל זה מקשה התוספת דעכ"פ לענין חיוב המיתה נימא דעקירה צורך הנחה וחיובו יהא נמשך משעת עקירה עד הנחה ולפי"ז אפילו אי נימא דחיוב דממון במכירה בא בעת הקנין גופא אכתי יש בזה צד חיוב מיתה דקדים לה דהיינו העקירה וכל היכי דאיכא התחלת חיוב מיתה שוב אין לחייבו בחיוב ממון שבא בינתיים וכמו התם בכתובות לגבי שיראים דאמרינן הכי ומאי מתרץ המאירי הא קושית התוספת חזקה, וצריך לומר דכוונת המאירי הוא לתרץ אליבא דלישנא דלא מצי לאהדורה בכתובות שם דללשון זה יש לומר דאם רק התחלת חיוב מיתה בא מתחלה אין לפטור בחיוב דממון שבא בין עקירה להנחה דאנן בעינן שבעת חיוב דממון יהיה גמר חיוב דמיתה ואפ"ה יש לפוטרו התם לגבי שיראין דכיון דלא מצי לאהדורה הוה ליה כאילו ההנחה נמי קדמה ובין חיוב דמיתה ובין חיוב דממון בא על העקירה לחוד ולפי"ז שפיר יש ליישב קושית התוספת כתירוץ המאירי שדוקא בנזיקין יש לחייבו בחיוב דממון נמי אשעת עקירה דכיון דלא מצי לאהדורה וסופו אתי לידי חיוב נחשב חיובו משעת עקירה אבל במכירה אי אפשר לחייבו בעת העקירה דשמא יחזור ואכתי באו כאחת, אלא שבכל זה דבריו אינם מובנים לי חדא דלפי מה שכתבתי יהיה בהך דהכא חיוב דמיתה קדים לחיובא דממון דהא המיתה מחגיב אשעת עקירה והממון אינו בא אלא בעת גמר הקנין ואילו הש"ס פריך הכא להיפך מכי מטא לאויר חצירו קנה ומתחייב בנפשו לא הוה עד שתנוח ועוד שלדברי המאירי בהכרח לומר דדוקא בבאו שני החיובים כאחת ממש פטור והיינו ללישנא דלא מצי לאהדורה דאמרינן באמת הכי שיבואו כאחת אבל חיובא דממון שבא בהמשך חיובו של מיתה בין ההתחלה לגמרו לא פטרינן ומאי שנא מכל חיובי דשבת דבעינן שיעור כגון קוצר או מעמר שאין ספק שכל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שגמר שיעורו נידון כמתחייב בנפשו וכמה שכתב בשמ"ק לדבר פשוט כן אלא שזה אפשר לומר שדוקא ללישנא דעקירה צורך הנחה אמרינן הכי דכל חיוב ממון שבא בין התחלה לגמרו נידון כמתחייב אבל ללישנא דלא מצי לאהדורה אין פטור כ"א בשעה שיבואו כאחת ממש ואיה"נ שגם בקוצר לא יפטור ללשון זה אלא דאכתי אין תירוץ זה על קושית התוספת דהא ללישנא דעקירה צורך הנחה גם המאירי מודה דכל הממון שבא במשך העקירה עד ההנחה נידון כמתחייב בנפשו ושפיר הקשו התוספת ללישנא דעקירה צורך הנחה וכמו שדייקו בדבריהם להקשות דוקא ללשון זה. בגמרא אתנן אסרה ואפילו בא על אמו ובב"מ (דף צ"א) פרש"י הטעם כיון דלעינן קים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה מפני שחייב בדיני שמים מיקרי אתנן על ידי זה והנה השער המלך (פ"ה מהלכות עבדים) הקשה על שיטת ר"י מסוגיא דקדושין (דף כ"ד) דתני התם בברייתא הכהו כנגד עינו אין עבד יוצא בהם לחירות ופרכינן עלה למימרא דקלא לאו מילתא וכו' ומשני שאני אדם כיון דבר דעת הוא איהו דמבעית אנפשיה כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולשיטת רש"י דבחיוב דיני שמים אי תפס לא מפקינן א"כ נהי דמבעית אינו כ"א חיוב בדיני שמים מ"מ העבד הא תפוס בגופו וא"כ מחויב לשחררו עיי"ש, ונ"ל דהא דמיבעית חייב בדיני שמים היינו שמחויב לשלם ההיזק בדיני שמים אבל שיהא מחויב לשחררו בשביל זה לא הוה חיוב אפילו בדיני שמים דיש לומר שדוקא כשעושה מעשה בגופו של עבד אינו מיפטר בתשלומי ההיזק אלא מחויב לשחררו אבל בכה"ג שבגופו של עבד לא עשה שום מעשה ומנפשיה הוא דמיבעית לא קנסתו התורה להוציאו לחירות משום זה ורק ההיזק מחויב לשלם לו בדיני שמים ועיין עוד מה שכתבנו בחידושינו לעיל (דף כ"ו) ליישב קושית הטורי אבן על רש"י מההיא דסנהדרין. בגמרא ואפילו בא על אמו ראיתי בספר ים התלמוד שהקשה הא כיון דרבא אינו מחלק כלל באתנן בין חייבי כריתות לחייבי מיתת ב"ד כמבואר בתוספת כאן בד"ה אתנן עיי"ש א"כ קשה הא כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות אישות) דכל הבועל אשה לשם זנות לוקה משום לא יהיה קדש ואפילו לשיטת הראב"ד ז"ל שחולק שם עליו מ"מ בסתם זונה אפילו היא פנויה המופקרת לזנות ודאי חייב מלקות משים לא יהיה קדש א"כ למה ליה לרבא לומר כאן משום דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו תיפוק ליה דכל אתנן האמור בתורה אף בחייבי מלקות הא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם ואפ"ה אתננה אסור והכא נמי אע"ג דלענין תשלומין אי תבעה ליה קמן לדינא לא אמרינן ליה זיל שלים אפ"ה כיון דקא מקנה ליה בהכי הוה המכירה מכירה עיי"ש, והנה מה שתפס דכל זונה חייב מלקות משום לא יהיה קדש ואפ"ה אתננה אסור שגה בזה דכל דאיסורו הוה משום לאו אחר ולא משום לאו דזונה אין אתננה אסור דאתנן זונה דוקא אמר רחמנא וכמו אתנן של אשתו נדה אע"ג דביאתה אסורה אתננה לא אסרה התורה כמבואר בתמורה (דף כ"ט) ואפילו בזונה, ודאית כגון אשה הנבעלת לחייבי כריתות או חייבי לאוין דזונה היא ואסורה לכהן ואם כהן נתן לה דבר באתננה הוא זה אתנן כיון שאסורה להנשא לו אבל ישראל שנתן לה באתננה לא הוה זה אתנן כיון דראויה היא להנשא אליו דבאיסור דאתנן תרתי בעינן שיהיה ביאת איסור וגם אינה ראויה להנשא אליו והכי מתבאר מן הסוגיא דתמורה שם וברמב"ם (פ"ד מהלכות איסורי מזבח) אלא דאפ"ה ישאר קושיתו מה הוצרך רבא להוכיח מבא על אמו תיפוק ליה דכל אתנן האמור בתורה היינו בזונה שהיא אסורה בלאו והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם ואפ"ה אתננה אסור, ואכן גם זה נ"ל ליישב עפ"י מה שכתב המנחת חינוך (מצוה תקע"א) דלאו דוקא מאיסור חייבי לאוין הויא זונה אלא הוה"ד מחייבי עשה כיון דהו"ל ביאת איסור ונעשית ג"כ זונה אתננה אסור עיי"ש וא"כ מסתם אתנן לא הוה מצי להוכיח אמאי קרי ליה אתנן הא אין לוקה ומשלם, דהוה מצי למידחי דהא דאסרה תורה להביא אתנן זונה היינו באתנן זונה שהיא מחייבי עשה דליכא מלקות גבה אלא היה צריך לסיים אתנן אסרה תורה ואפילו בא על חייבי לאוין וכיון דמסתם אתנן ליכא להוכיח וסוף סוף היה צריך לסיים אפילו בא על חייבי לאוין נקיט החמור יותר דאפילו בא על אמו דהא תונח אי הוה מצי לדייק מסתם אתנן דהיכי קרי ליה אתנן אז שייך שפיר קושיתו אבל כיון דמסתם אתנן אין להוכיח אם לא שיסיים ואפילו בא אלא דהו"מ למינקט ואפילו בא על חייבי לאוין נקיט יותר אפילו. בא על אמו החמור ביותר וק"ל: