אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף סח:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף סח:

דף סז.

ברש"י ד"ה ואינו משלם דו"ה וכו' וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי דו"ה אמר רחמנא וכו' ובגיטין כתב נמי רש"י כיוצא בזה וז"ל ואינו משלם דו"ה דכי טבח ומכר דהקדש הואי ואין תשלומי כפל ותשלומי דו"ה נוהגין בהקדש כדילפינן בהזהב עכ"ל, וראיתי בפנ"י ובהגהות חשק שלמה שנדחקו מאוד בדברי רש"י להקשות דהא התם בהזהב לא פטרינן בהקדש מדו"ה רק בגנב בהמת הקדש דפטור מכפל משום דגבי כפל כתיב רעהו וממילא דפטור גם מדו"ה משום דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' אבל הכא דגנב בהמת חולין דמשלם כפל באמת איה"נ דחייב גם בדו"ה אם טבח ומכר אחר ההקדש דהא גבי תשלומי דו"ה לא כתיב רעהו כלל ועיי"ש שמסיים שמצוה ליישב דברי רש"י ז"ל והנה ודאי שמצוה ליישב אחרי רואי כי גדולים דכוותייהו נתקשו בזה אבל כשאני לעצמי לא היה לי בזה מה ליישב לפי שלא ארגיש בזה שום קושיא דהא אם היה כאן חיוב דו"ה בעד הטביחה להקדש היה צריך לשלם דבשעת טביחה הרי כבר ברשות הקדש והחיוב דכפל שבזה הוא לבעלים דהכפל בא על הגניבה והגניבה היה מרשות בעלים וכן פרש"י כאן להדיא דמשלם לבעלים ועל זה שפיר דליכא לחיובי לשלם להקדש דו"ה כיון דהכפל כבר שילם לבעלים ונמצא דלהקדש לא ישלם אלא ג' וד' והתורה אמרה תשלומי ד' וה' ולא ג' וד' ואע"ג שבאמת שילם בעד הגנבה הזאת כפל מ"מ כיון דהכפל היה לבעלים והד' וה להקדש אין לצרף שני התשלומין הללו כאחד וכיון שלהקדש אין מגיע עוד כ"א ג' וד' פטור וזה ברור, ולבד שלא יקשה לי על דברי רש"י אדרבה מזה יש להשתומם כמה גדול כחו של רש"י לכתוב את דבריו בדקדוק גדול דודאי עיקר הילפותא שהוצרך הש"ס בב"מ דף נ"ז לפטור בהקדש מטעם דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' הוא דוקא בכה"ג בגנב ואח"כ הקדיש דבאמת יש להבין למה הוצרך הש"ס בב"מ לטעם הזה הא לקמן (דף ע"ו ע"א) אמרינן אין הגונב אחר הגנב כו' וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מאי טעמא וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וא"כ למה לש"ס לחפש אחר טעם אחר משום דתשלומי ד' וה' וכו' תיפוק ליה דוגונב מבית האיש כתיב ומבית הקדש לא מיקרי כלל גנב אלא ודאי דמוגונב מבית האיש לא ידעינן כ"א כשגנב הקדש דבשעת גניבה היה כבר הקדש אבל גנב ואח"כ הקדיש לא מצינן למעט מוגונב דבשעת גניבה הוה מבית איש ולכן הוצרך הש"ס בב"מ לטעם דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא ג' וד' למעט אפילו גנב ואח"כ הקדיש נמי דפטור מיהא מטעם זה דכיון שהכפל שילם לבעלים ולהקדש לא יגיע כ"א ג' וד' משו"ה פטור הרי דעיקר טעם זה דתשלומי ד' וה' הוא רק בכה"ג שגנב ואח"כ הקדיש ומשו"ה דייק רש"י ז"ל לכתוב כאן ובמסכת גיטין טעם זה וזה ברור (דף ס"ט ע"א) בתוד"ה והצנועין מחללין את המעות הוכיחו דצריך לומר דהצנועין קאי על שאר שני שבוע דאי אשביעית כיון שהי' זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל ובפנ"י הקשה דא"כ לשיטת הרמב"ם דמפרש ההיא דצנועין דווקא בשביעית יקשה קושית התוספת עיי"ש, והן אמנם לכאורה היה אפשר לתרץ עפ"י מה שכתבו התוספת לעיל (דף ס"ח ע"ב) ד"ה הוא אמר דלמה לא יוכל לחלל כרם רבעי של חבירו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא מדעתו ובקדושין (דף נ"ו) הובא תירוץ על קושיא זאת דזכייה הוא מטעם שליחות וכל מילי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי וא"כ הא תינח בשאר שני שבוע דלא זכו בהם לא מנו גם הבעלים להיעשות שלוחם אבל בשביעית דהפקר הוא וכיון דהזוכה זכה מן ההפקר ויכול לחללו להכי גם הבעלים יכולים לחללו מדין זכין לאדם שלא בפניו ושוב ראיתי בתוספת רעק"א על משניות (פ"ה ממעשר שני) שרצה ליישב כעין זה לקושית הרמב"ן על הרמב"ם היאך פסק כהך דצנועין והא קיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינם אינם יכולים להקדישו ותירץ דהכא משום זכות הוא עיי"ש שהעלה כן לדבר נכון. ולענ"ד יש לפקפק בזה הרבה דהנה בלא"ה קשה טובא לשיטת הרמב"ם דהך דצנועין קאי בשביעית א"כ איך קאמר אביי לקמן בע"ב דהוה אמינא צנועין אית להו דר' דוסא ומה בגנב עבדו תקנתא וכו' אמאי קרי ליה גנב כיון דבשביעית קיימא שאז הוא הפקר לכל וכבר ישב על מדוכה זו הפנ"י ונשאר בתימה ולכן נ"ל דרך אחרת בזה דהנה התוספת לא כתבו לדבר ברור ששביעית נוהג בכרם רבעי רק כתבו בלשון אי שביעית נוהג כדמשמע וכו' עיי"ש דללשון זה משמע דספוקי מספקא להו בדין זה והראיה שהביאו אינה ראיה כלל כמה שכתב מהר"ם בפירושו דהכי קאמר רשב"ג בשביעית שכל פירות חולין הן הפקר לכל ויסברו העולם שגם כרם זה חולין ולא ידעון שהוא כרם רבעי ויאכלו בלא פדיון לכך מציינין אותו אבל לעולם אימא לך שאין שביעית נוהג בו אלא שהעולם יסברו שהוא חולין ועיי"ש שכתב באמת שאין זה ראיה לדינא רק משמעות בעלמא ומדלא הביאו התוספת ראיה אחרת מכלל דמקור אחר אין לדין זה להורות שיהיה נוהג שביעית בכרם רבעי דהו"ל למיתי ראיה ברורה ולא ללמוד מסוגיא דהכא שאין מזה ראיה מכרחת רק משמעות בעלמא ולכן אף בראיה קלה אפשר להכריע הכף להיפוך שאין שביעית נוהג בכרם רבעי וכ"ש שלענ"ד יש לי ראיות נכונות על זה חדא דיש להוכיח כן מהרמב"ם גופא דהנה מקור הספק שמאיזה צד יש להסתפק בכרם רבעי אם נוהג בו שביעית הוא מחמת דכרם רבעי הוא ממון גבוה והוא כהקדש ובהקדש גופא מספקא לו נמי כדאיתא בתוספת (מנחות דף פ"ד) לחד תירוצא דשדך ונזירך בא למעט הקדש ולישנא קמא סובר דלא בא למעט הקדש עיי"ש או הספק הוא דלכם האמור בשביעית בא למעט עכו"ם והקדש או לא וכאשר נדע הדין בהקדש אז ממילא ידעינן נמי הדין דכרם רבעי דספק אחר אין בכרם רבעי זולת מה שדומה להקדש והנה מן הרמב"ם אפשר להוכיח דסבירא ליה דלכם בא למעוטי הקדש דידוע שיטת הרמב"ם (פ"ד מהלכות שמיטה) דעכו"ם שקנה קרקע בא"י אין נוהג בזה קדושת שביעית ואף שהמבי"ט ומוהרי"ט והכו"פ הרעישו בזה מאוד על הרמב"ם מ"מ איהו הלא סובר כן והב"י ואחריו הגאון מלבי"ם ז"ל בספרו (פרשה בהר) כתבו מקור לזה מדכתיב והיתה שבת הארץ לכם למעוטי עכו"ם וכיון שנדע דסובר דרדש עכו"ם פטור ממילא שגם בהקדש אינו נוהג דנמעט נמי מלכם ולא הקדש וכן הוא במנחת חינוך (מצוה ש"ל) דזה בזה תליא וכמו שממעט עכו"ם ממעט נמי הקדש וכיון דידעינן שלהרמב"ם בהקדש אינו נוהג הוה"ד לכרם רבעי נמי כיון שגם הוא ממון גבוה ומיקרי קדש. ואפילו אם נחלק בין כרם רבעי להקדש נ"ל מסוגיין גופא ראיות על זה שאין שביעית בכרם רבעי חדא דמאי אמר אביי דהוה אמינא דר' דוסא לית ליה דצנועין דבעניים עבדו תקנתא ולא בגנב וא"כ בע"כ קסבר דהך דצנועין מיירי בשאר שני שבוע דבשביעית לא הוה גנב וא"כ יקשה מנ"ל באמת לאביי להוכיח מזה דדינא דצנועין הוא מן הדין ולא מצד התקנה דאי מצד התקנה לא היה ר' דוסא סובר כוותייהו ודילמא הצנועין מיירי בשביעית שאז לא הוה גנב ושפיר ר' דוסא אית ליה דצנועין והכל מצד התאנה אלא ודאי מוכח שגם בשביעית לא הוה הפקר ובכ"מ הוה גנב ואין לומר דאכתי אמאי הוה גנב דהא הם אינם יודעים שזה כרם רבעי ויסברו דחולין גמורים הם שהפקר הוא בשביעית יש לומר דהא הפנ"י הכריח שבע"כ הצנועין היו מציינין ג"כ, ואח"כ היו מחללים א"כ ידוע שזה כרם רבעי ושפיר הוי גנב ונדחה בזה דברי המהר"ם לובלין שהבאתיו לעיל. ועוד נ"ל להביא ראיה דהנה הש"ס מקשה ממתניתין דצנועין רק על ר' יוחנן דסבירא ליה שגם דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש הא לשיטת הרמב"ם דמיירי הך דצנועין דוקא בשביעית א"כ אי נימא דהוה הפקר והוא של הזוכה ואינו של בעלים הראשונים עוד א"כ הוה לגבי בעלים הראשונים אינו שלו עדיפא הו"ל לאקשויי דהיאך יכולים לחלל הא הוה אינו שלו וקושיא הזאת יהיה לאו דוקא לר' יוחנן אלא אליבא דכ"ע דבאינו שלו כ"ע מודים דאינו יכול להקדיש ועוד דמאי משני כל המתלקט אמרי דבשלמא אי הקושיא הוא מאינו ברשותו שייך שפיר תירוץ הזה דכל המתלקט דעכשיו הוא החילול ברשותו אבל לשיטת הרמב"ם דהקושיא הוא גם מאינו שלו מאי מהני אם מחלל במחובר כיון שאין שלו והוה הפקר אלא ודאי שגם בשביעית גופא לא הוי הפקר לשיטת הרמב"ם וכנ"ל. ואחרי שהוכחנו בשיטת הרמב"ם דסובר שאין שביעת נוהג בכרם רבעי ממילא יפלו הקושיות שהקשו עליו קושית התוספת היאך יכלו לחלל ודאי דלא קשה דהא לדידיה גם בשביעית לא הוה הפקר וקושיא השניה היאך קרי אביי להזוכים גנב נמי יתורץ דאיה"נ דהוה גנב אפילו בשביעית וממילא יוסתר תירץ רעק"א דלהכי ס"ל דצנועים יכולים לחלל הוא מטעם זכות דכיון שהוא הפקר והם בעצמם יכולים לחלל מצו למשווי שליח דלפי מה שכתבתי שגם בשביעית לא הוה הפקר א"כ גם הזוכים עצמם אינם יכולים לחלל דגזל הוא בידם והדרן לדינא דמסקינן דלא מצו למשווי שליח. ומעתה נשאר לנו עוד לתרץ קושית הרמב"ן על סתירת דברי הרמב"ם אהדדי דפוסק כר' יוחנן וכצנועין ואמנם גם זה יש ליישב דלכאורה יש לעיין בעיקר היסוד שהנחתי דהרמב"ם יסבור שאין שביעית בכרם רבעי דהא מלשון הרמב"ם לא משמע הכי דזה לשון הרמב"ם (פ"ט מהלכות מעשר שני) מי שהיה לו כרם רבעי בשנת השמיטה דיד הכל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שיכירו בו וכו' והצנועין מניחין את המעות בשנת השמיטה ומחללין וכו' עכ"ל הרי שכתב דבשחיטה יד הכל שוה וסבירא ליה שדוקא בשביעית עבדינן תקנתא משום שאז יד הכל בשוה ובא לזכות בהיתר משא"כ בשאר שני שבוע שבא לזכות באיסור לא עבדינן תקנתא הרי לכאורה להדיא שבשביעית הוה הפקר, אכן שוב התבוננתי דאין ראיה מזה דיש לומר שבאמת אין נוהג כרם רבעי בשביעית ולא הוה הפקר בשביעית ואפ"ה ראוי לעשות תקנה משום שכל הפירות של חולין הם הפקר והעולם יסברו שאין זה כרם רבעי ובאים לזכות בהיתר וכמה שכתב המהר"ם לובלין לעיל ואע"ג שלעיל כתבתי בדברי אביי דלהכי קרי להזוכים גנב אפילו בשביעית משום שהצנועים היו מציינים שדותיהם ג"כ וידעו שהוא כרם רבעי ובאו לזכות באיסור יש לומר בזה דנהי דאביי ודאי סבירא ליה כן דהיו מציינים ג"כ ושפיר קרי להו גנב אכן הרמב"ם רצה להיות נאיד מסברת אביי משום דבירושלמי איתא להדיא להיפך דז"ל הירושלמי (פ"ה ממעשר שני' ויציינו פי' דפריך אמאי היה להצנועים לחלל טוב יותר היה להם לציין ולא לחלל ומשני אם היו מציינין היאך נקראים צנועים דלשון צנוע לא שייך על זה כמה שכתב בפני משה שם הטעם ויסבור הרמב"ם נמי כהירושלמי שלא היו מציינין וממילא באים לזכות בהיתר ובזה ממילא יתורץ דברי הרמב"ם מקושית הרמב"ן דבאמת יסבור כר' יוחנן בכל מילי והא דצנועין יכלו לחלל היינו מצד התקנה וכמ"ש התוספת (דף ס"ח ע"ב) דכל עיקר הטעם שהוכיח אביי דאי אפשר לומר מצד התקנה הוא רק מחמת דא"כ מנ"ל לר' יוחנן דר' דוסא אית ליה דצנועין וכל זה הוא רק לשיטת אביי דהצנועים לא היו מציינין והיה בא לזכות בגניבה להכי יש טעם לחלק ולומר דהתם לא עביד תקנתא משא"כ לשיטת הרמב"ם שסובר דצנועין לא היו מציינין א"כ בא לזכות בהיתר שסובר שזה פירות חולין ושייך גם בהו תקנתא ונוכל לומר דבאמת הוה החילול מצד התקנה ואפ"ה ר' דוסא אית להו דצנועים, אמנם אכתי מן הלשון שכתב הרמב"ם דלהכי היו מציינין בשביעית שיכירו בו ולא יאכלו עד שיפדו משמע מלשון זה דהקפידה הוא רק שלא יאכלו בלא פדיון ולפי מה שכתבתי ששביעית אינו נוהג בכרם רבעי א"כ הוה הקפידה שלא יבואו לזכות, יש לומר דתרתי קאמר הרמב"ם שיכירו בו היינו שלא יבואו לזכות ואפילו מי שירצה לזכות בגזל עכ"פ ידע שהוא כרם רבעי ולא ירצה לאכול בלא פדיון וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב הך דיכירו בו ולא יבואו לזכות לשני ענינים חלוקים וכמו שניכר בפנים ואי נימא שהקפידה הוא רק שלא יאכל לא היה לו לחלק לשני ענינים ואין להקשות דהא הרמב"ם סובר דלמי שבא לזכות בגזל לא עבדינן תקנתא יש לומר דתקנה לכתחילה לא מתקנינן אבל עיקר התקנה כאן כדי שיכירו בו וממילא נכוון נמי לתקן אפילו למי שירצה לגזול וגם זה אין להקשות דכיון דבבא דלא יאכלו בלא פדיון מיירי היכי שבא לזכות בגזל א"כ מאי מהני פדייה דהא אפילו אם יפדו הזוכין לא הוה פדיון שאין זה שלהם ומזה יש לומר בע"כ כפירוש הכסף משנה שהרמב"ם סובר דבאמת אדם מחלל אפילו דבר שאינו שלו ואע"ג דבהקדש לא מצי להקדיש הקדש לא דמי לחילול ודלא כסברת התוספת לעיל עיי"ש שהכריח דלמסקנת הסוגיא בע"כ מחלקינן בין חילול להקדש ודוק בכל זה. בתוד"ה כל הנלקט מזה יהא מחולל וכו' בסוה"ד ואע"ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ועיין בשמ"ק שתירץ עוד בשם רבינו ישעיה דמידי לא ניכר לא הוה דבר שיש לו מתירין עיי"ש, וזהו כמה שכתב הרמ"א (יי"ד סי' ק"ב) בשם המרדכי דכל דבר המעורב מתחלת ברייתו ולא ניכר האיסור קיל ובטיל אפילו אם הוא דבר שיש לו מתירין ואין להקשות על זה קושית הכו"פ שם ממה שכתב המרדכי גופא בחולין ס"פ הזרוע דדבר המעורב מתחלת ברייתו לא שייך בו ביטול כלל כי גם בזה שייך חילוקו של הנו"ב מהדו"ת (חיו"ד סי' נ"ד) דאם המבטל לא הוכר מעולם הורע כחו לבטל לא כן אם המבטל כבר קנה לו הויה לעצמו והאיסור המתבטל הוא הבא אחריו ונתערב מתחלת ברייתו באופן שלא הוכר מעולם האיסור אז דין הוא שיהא קיל ויתבטל אפילו אם הוא דבר שיש לו מתירין וה"נ המבטל הרי כבר קונה לו הויה לעצמו והאיסור הוא שלא הוכר משו"ה אמרינן דלא הוה דבר שיש לו מתירין ואמנם מדתוספת לא ניחא להו בתירוץ הזה מכלל דסברי שאפילו בכה"ג דהאיסור לא הוכר נמי דיינינן בו דבר שיש לו מתירין ויש לתמוה על הנו"ב שלא זכר לדברי התוספת הסותרים לדבריו ואם כי הוא כתב הכי ליישב דברי המרדכי שאין אחריותם של התוספת עליו דיש לומר דהמרדכי פליג עם תוספת אבל הנו"ב הלא היה לו להביא דהתוספת לא סברי הכי ואפשר לומר כמה שכתב בתשובת עמודי אור (או"ח סי' ט"ו) דדוקא בלח הוא דסובר כן המרדכי דכל שלא ניכר מתחלת ברייתו איסורו קיל ואין בו משום דבר שיש לו מתירין אבל לא ביבש עיי"ש, ולפי"ז ניחא דהכא ביבש ומשו"ה סברי התוספת דשייך שפיר דבר שיש לו מתירין אפילו בלא ניכר האיסור מתחלת ברייתו ודו"ק. (שם ע"ב) ברש"י ד"ה הלוקח יין מבין הכותים בערב שבת בין השמשות וכן פירש נמי בחולין וראה זה פלא דבגיטין פרש"י משום דאין לו כלי להפריש ונראה ליישב דהתם בגיטין הוסיף רש"י לפרש דר"י ור' שמעון אוסרין דלית להו ברירה בתולה בדעת עצמו עיי"ש, והיינו מדהביא מינה הש"ס סיוע לחילוקו של אביי דמחלק התם דילמא תולה בדעת עצמו לית לן ברירה ולזה הוצרך רש"י לפרש דהך דינא דהלוקח יין הוה נמי תולה בדעת עצמו דאל"ה מאי מייתי מינה לחילוקו של אביי, ואמנם בחדושי לגיטין הבאתי להקשות דלפרש"י גופא שם דסברת החילוק מאי טעמא בתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דמדאתני ברישא גילה דעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים וכו' עיי"ש והא סברא זו לא שייכא בהך דשני לוגין ואפ"ה קרי ליה תולה בדעת עצמו וכתבתי ליישב דעיקר ההסבר בסברת רש"י היא משום דעיקר ברירה היינו לדבר שחל עליו למפרע לומר דמעיקרא נחלט בלבו להיות כמו שיהיה לבסוף אבל בדבר שאינו חל אלא מכאן ולהבא זה אינו ברירה ולכן בשלמא בהאי דכתב גט למי שתצא בפתח תחלה נוכל לומר דלפניו אין נ"מ לגרש זאת או זאת דאם היה מקפיד דוקא לגרש לזו לא היה מניח הדבר במקרה מי שתצא תחלה ואולי תצא האהובה אשר לא יחפוץ לגרשה אלא ודאי אחת היא לו למי לגרש ומשו"ה איזו אשה שתצא אמרינן דלזו נתכוון כיון דבאמת אין נ"מ לפניו אבל כשהתנה לאיזה שארצה מדאתני בע"כ שעדיין לא נחלט בלבבו למי לגרש וא"כ ה"נ לא נוכל לומר דמצדו אין נ"מ לפניו איזה מעט יין תהא תרומה זו או זו דא"כ היה לו ביותר לקבוע מקום בשולי החבית שאותה המעט שתשאר בשולי החבית באחרונה תהא תרומה ומעשר ומדלא קבע בע"כ שמסתמא לא הוחלט אצלו עדיין איזה להפריש לתרומה ואיזה להוציא לשתייתו ולכן אין ברירה ולפי"ז ממילא שלא היה יכול לפרש שם דהסבה שהוצרך לכך מפני שהיה ע"ש בין השמשות דאם היה ע"ש לא היה יכול לקבוע מקום דבבין השמשות אסור לקבוע מקום וממילא שהיה מוכרח לעשות כן בלי קביעות מקום וא"כ ישאר הקושיא מה ראיה מייתי מינה לתולה בדעת עצמו ומשו"ה הוכרח לפרש שבאמת בחול מיירי ורק מפני שאין לו כלים וא"כ היה יכול לקבוע מקום ומדלא קבע מקום בע"כ שאין זה משום האיסור כ"א מפני שלא הוחלט אצלו עדיין אבל הכא בסוגיין דלא נחית לחילוק של תולה בדעת עצמו פירש כפשוטו ובחדושיי לגיטין הארכתי בזה עיי"ש. בתוד"ה אלא לעולם כל הנלקט וכו' ובריש פרק כל הגט דקאמר ר"י אף אחרון אינו פוסל שאני התם וכו' בחבורי לגיטין הארכתי ליישב דברי התוספת הללו מהשגת הרש"ל שהשיג עליו ביש"ש לעיל בקונטרם הברירה שלו ושם הארכתי הרבה בדיני ברירה עיי"ש היטב ואכ"מ יותר:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה