אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף סז.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף סז.

דף סו:

בתוד"ה הא לאו הכי כתבו דשינוי דמריש הוא שינוי השם גדול משינוי דעיצבא ולכאורה תמוה דהא ר' זירא אומר אח"כ דמריש גרוע הוא ביותר משום דהוה שינוי החוזר ונראה דבמריש יש מעלה וגם חסרון עצם השינוי הוא עדיף ביותר מעיצבא דבעיצבא תלוי השנוי במחשבת הבעלים ואין שום פעולה המכרחת לשינוי השם משא"כ המריש הפעולה עצמה מכרחת לשינוי השם ולעומת זה יש ממילא החסרון דבמריש כיון דשינוי השם בא מחמת הפעולה להכי כשנסתר הפעולה חוזר לברייתו משא"כ בעיצבא אין חוור שוב ולהכי מתחלה סברי דמשגחינן על עצם השינוי ושבזה עדיף יותר מריש וסברת ר' זירא דמשגחינן על השינוי אם חוזר או לאו. בתוד"ה אמר עולא הקשה הר"י לשיטת ר"ת דבכ"מ סובר עולא דיאוש קונה, ורק בקרבן פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה דא"כ כי מקשה אביי לרבה לעיל מקרבנו ולא הגזול דילמא בקרבנו מודה רבה וכו' ואפשר ליישב עפ"י מה שכתבו התוספת (סוכה דף ט') למה לי קרא למעט סוכה גזולה תיפוק ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה הרי נלמוד משם דעל מצוה הבאה בעבירה לא צריכא קרא ויליף זה מקרא דאני ד' שונא גזל בעולה דסברא הוא וכמה שכתב הר"ן שם מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור וא"כ אתי שפיר דבשלמא בההיא דעולא דקרא דוהבאתם את הגזול אינו מיותר שם קרא דגזול רק הנביא יתאונן שיביאו קרבנות גזולים דלית להו תקנתא דומיא דפסח ועל זה נותן עולא הטעם דמפני מה הוא באמת כן דגזול אין לו תקנה משום מצוה הבאה בעבירה אבל בברייתא דקרבנו דבעי למילף מיתור דקרא א"כ אין שייך לומר דהיתור בא למצוה הבאה בעבירה דעל זה אין צריך קרא. ועוד נראה עפ"י מה שכתב בספר מנחת חינוך (מצוה שע"ה) לחלק בענין מצוה הבאה בעבירה דיש שני סוגי מצוות עשה א' שהוא חיוב אקרקפתא דגברא כגון תפילין ואתרוג ומצוה כזו אם מקיים אותה עושה בזה רצון הבורא ואם מבטל את המצוה ביטל המצוה ועושה נגד רצונו ית' ויש מצוות שאין חיוב לעשותם כגון ציצית דהתורה לא חייבהו ללבוש בגד של ארבע כנפות אך אם מביא עצמו לידי חיוב שבכיון לובש ארבע כנפות כדי לקיים מצוות ציצית זה דרך הטוב והישר אבל אם אינו מקיים אינו עובר על רצונו אלא שאין מקיים את המצוה, והנה הא דמצוה הבאה בעבירה אינו יוצא הטעם דהקב"ה אינו רוצה בכך ולא לרצון לפניו דקטיגור יעשה סניגור ומשום זה שייך שפיר לומר דלא יצא ידי המצוה כי זה אין רצון הבורא וא"כ לא וקיים המצוה וזה שייך רק במצוה חיוביית כיון דלא יצא ידי ידי חובת המצוה ממילא לא יעשה המצוה וביטל המצוה כי זה בזה תלוי אבל במצוה שאינה חיוביית אם הם באים בעבירה אמת דלא קיים רצון הבורא כי אין זה רצונו אבל מ"מ לא ביטל המצוה רק דלא קיים והוה ליה כמי שאינו לובש בגד ד' כנפות כלל דלא נוכל לדון אותו כאילו ביטל המצוה אלא הוה כמי שלא לבש בגד כלל דהו"ל לא ביטל ולא קיים וכן במצוות הקרבנות יש בה שני סוגים יש סוג שהאדם מביא עצמו לידי חיוב כגון נדרים ונדבות ויש שהם חיוביים ולמ"ש אין שייך לפסול מטעם מצוה הבאה בעבירה כ"א בקרבן חיוביי אבל בנדר ונדבה לא שייך לפסול דנהי דאין זה רצון הבורא היכי שבאה בעבירה מכל מקום כביטל לא נוכל לחשבו והוה כמו שלא נדר כלל ומעתה לא קשה מידי דקרא דעולא דמיירי בכל הקרבנות וגם בקרבנות חיוביים שייך שפיר למיפסל משום מצוה הבאה בעבירה אבל קרא דקרבנו האמור בעולה שאינו בא אלא בנדר ונדבה שם לא שייך למיפסלה מטעם מצוה הבאה בעבירה. באו"ד ועוד בההיא דגיטין דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה וכו' ומאי נ"מ לגיזותיה וולדותיה וכו' ואי בעלמא קני הא ע"כ משמת יאוש גיזותיה וולדותיה דידיה הוי ע"כ, גם קושיא זאת נ"ל ליישב דהנה גם רש"י בגיטין פירש כפיר"ת רק בקצת שינוי דזה לשון רש"י שם יאוש לא קני לענין הקרבה דלא מיקרי קרבנו עכ"ל נתכוון בזה נמי לתרץ קושית התוספת בסוגיין דהא עולא סובר הכא דיאוש קני ולזה דייק לתרץ דאיה"נ לכל מילי יאוש קונה מה"ת ורק לענין הקרבה לא מועיל דגזה"כ הוא שיהא קרבן שלו ולא שיהא בא לידו בגזל מחמת קנין יאוש ואלא שבזה נאיד מפיר"ת דר"ת פירש דהפסול שבקרבן הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה ורש"י מפרש משום דגזה"כ הוא דבעינן קרבנו דוקא והטעם דמיאן רש"י מלפרש כר"ת יש לומר משום דפריך הגמרא התם לעולא דאי יאוש לא קני כרת מאי עבידתיה ואי נימא דמטעם מצוה הבאה בעבירה הוא הפסול א"כ מאי פריך הא מדאורייתא כשר להקרבה ג"כ וטעם דמצוה הבאה בעבירה לא יוכל להועיל כ"א שיוצרך להביא קרבן אחר ואין קרבן זה עולה לרצון מטעם דאין קטיגור יעשה סניגור וכדכתב הר"ן פרק לולב הגזול אבל למיפטריה עוד מכרת מטעם זה אין שום סברא להקל עליו עוד, ועוד דעיקר דין דמצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן כמה שכתבו, התוספת (סוכה דף ט') ולכן פרש"י דהטעם דלא מהני לענין הקרבה הוא משום דלא מיקרי קרבנו וגזה"כ הוא דקרבן בעינן שיהא שלו ולא שיהיה קנוי לו ביאוש דמטעם מצוה הבאה בעבירה אין לומר דא"כ אמאי בעי למיפטריה מכרת כיון דמדאורייתא קרבן כשר הוא ולפי"ז צריך לומר דהא דמשני הש"ס התם כרת מדבריהם והוא דרבנן אוקמוה ברשותיה אין פירושו דרבנן אמרו בזה דיאוש יקנה דאכתי מה יועיל כיון דבא הקנין על ידי יאוש לא מיקרי קרבנו ועוד הא גם מדאורייתא קונה יאוש ומה שייך אוקמוה ברשותיה אלא צריך לומר דרבנן אוקמוה ברשותיה שיהא נחשב כאילו היה מתחלה שלו ולא היה מעולם של הבעלים או כאילו הבעלים מוכרים אותו ברצון כעת ויש כח בידם על זה מטעם הפקר ב"ד והפקירו את הזכות שהיה להבעלים על זה ונתנוהו לגזלן ועשאוהו כאילו מתחלה היה שלו ולכן מיקרי קרבנו וחייב כרת, ובזה יש רב לתרץ את קושית התוספת דלמה שכתבתי דהא דאוקמוה רבנן ברשותיה אין הכוונה דיאוש יקנה דהא, בכה"ג לא מהני ורק דעקרוהו כח הבעלים מן הקרבן ועשאוהו כאילו מתחלה היה של הגזלן וא"כ ודאי אפילו בלא יאוש שעדיין לא נתייאשו הבעלים נמי הוא של הגזלן כיון שאין אנו צריכים בזה כלל לקנין יאוש ועל זה קאמר דרק משעה שהקדישה אוקמוה אבל לא משעת גניבה בכדי שלא יהא חוטא נשכר אבל היכי דמייאש אי"הנ דקני הוולדות והגיזות ביאוש ובלא"ה מוכרחים אנו לומר דהא דאוקמוה ברשותיה הוא אפילו אם לא נתייאשו הבעלים וידעינן דלא מייאש דהא הטעם שתקנו תקנה זאת למיקם ברשות גזלן משום שלא יהו הכהנים עצבים וכמו שאוכיח לקמן ובדין הוא ודאי בחטאת הגזולה שתקנו שמכפרת הוא אפילו בדידעינן דלא מייאש דלטעם דשלא יהו הכהנים עצבים אין נ"מ ואפילו בדלא אייאש נמי שייך סברא זאת ובע"כ דאוקמוה ברשותיה אפילו בדלא אייאש ועל זה קאמר דהוא רק משעה שהקדישה אבל באמת אם הבעלים נתייאשו קונה את הוולדות והגיזות מיד מטעם יאוש וזה נכון. ואין להקשות על דבריי אלו ממה שכתב הרמב"ם (פי"ח מהלכות מעשה קרבנות הלכה י"ד) דרק אחר שנתייאש חייב כרת ולא קודם יאוש דהיינו משום דהרמב"ם לשיטתו שפוסק (בפ"ה מהלכות איסורי מזבח)] כר' יהודה דדבר תורה מכפרת מטעם יאוש וכיון דעיקר הכרת הוא מן התורה מטעם יאוש משו"ה דוקא אחר יאוש ולא קודם אבל לעולא דסובר דיאוש לא מהני לענין הקרבה א"כ לא נוכל לומר דרבנן אמרו דיאוש קונה כיון דזה לא מהני לענין שיהא נחשב קרבנו ובע"כ דעקרו לגמרי כח הבעלים הראשונים וממילא אפילו בלפני יאוש אוקמוה ברשותיה ולפי"ז צריך לומר השתא דהא דלעולא מכפרת בלא נודעה מן התורה מכפרת כיון דאוקמוה ברשותו ונחשב שלו ממש לכן ממילא מכפר אף מן התורה וכמו שמחייב כרת על ידי זה משום דכיון דרבנן אוקמוה שיהא שלו נחשב מן התורה כשלו ומחייב כרת כן נמי מכפרת מן התורה והא דאמר עולא מכפרת כדי שלא יהו כהנים עצבים אין זה הטעם דמשו"ה מכפרת רק בא לתת טעם מה ראו חכמים לאוקמי ברשותו ונותן הטעם דשלא יהו כהנים עצבים ומשום זה אוקמוה ברשותיה אבל איה" דהשתא דאוקמוה ברשותיה מכפר גם מן התורה ומעיקרא בסוגיין קודם שמסיק האי סברא דאוקמוה היינו סבורים דמן התורה אינו מכפר ורק רבנן אמרו שיהא מכפר פי' שאינו צריך להביא קרבן אחר מטעם דשלא יהו כהנים עצבים וא"כ הוה הטעם דשלא יהו עצבים טעם לזה דמכפרת אבל לבתר דמסיק הטעם דאוקמוה ברשותיה מכפר גם מן התורה והטעם דשלא יהו עצבים הוה רק טעם למה רצו חכמים להעמידו ברשותו ועיין ברש"י ד"ה אוקמוה וז"ל ומחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דמוקמי ברשותיה לענין כפרה הרי להדיא דהא דמכפר הוה מטעם דאוקמוה ברשותיה וכדכתיבנא ועיקר הטעם דראו חכמים למיקם ברשותיה הוא משום שלא יהו עצבים וכיון דאוקמוה ברשותיה לענין כפרה משו"ה מחייב נמי כרת כיון דשלו הוא לגמרי ובחבורי לגיטין שם הארכתי הרבה יותר בזה משם תדרשנו. באו"ד וכי קנה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כ"ש אי קנה קנין גמור וכו' ולפי מה שכתבתי בדיבור דלעיל גם קושיא זאת אינה דודאי היכי דקנה ביאוש או בשינוי חשיב מצוה הבאה בעבירה כיון דקנה אותו באיסור אבל הכא דעשו חכמים התקנה והעמידו ברשותו של גזלן מעיקרא או דהוה כאילו חזר וקנאו עכשיו מן הנגזל פשוט דלא הוה מצוה הבאה בעבירה (שם ע"ב) בתוד"ה רבא בסוה"ד והא דאמר רבא (ב"מ דף כ"ו) גבי מציאה נטלה לפני יאוש וכי' אע"ג דיאוש לא קני וכו' ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ס"ו ע"א) בשם הרמב"ן דהתם שאני דפתיך בו גזילה ואבידה כאחת ולכן קונה התם יאוש ומיושב שפיר קושית התוספת עיי"ש וא"צ להאריך עוד:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה