אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף סג.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף סג.

דף סב.

בתוד"ה רעהו אמר רחמנא ולא הקדש תימא לר"י מאי איצטריך רעהו למעוטי הקדש מכפל בטוען טענת גנב הא ליכא שבועה בהקדש וכו' ובספר ים התלמוד דחה את דברי התוספת דשפיר משכחת שבועה בהקדש כגון דאמר רגל של שור זה יהא הקדש או בשור של שותפין כיון שהקדיש שותף אחד את חלקו והפקידו השור הזה אצל אחד ותבע השותף השני את הנפקד ליתן לו שורו והשיב שנגנב ונשבע לו על זה כדין השומרים ונמצא שהוא נשבע על ההקדש נמי עיי"ש, ואין בדחייה הזאת כלום ונעלם ממנו הדין דאם נשבע בחנם פטור מכפל, וכמבואר לקמן כגון שטען טענת אבד ונשבע דנפטר ואח"כ טען שנגנבה ונשבע ובאו עדים דפטור מכפל ומבואר הטעם בש"ס שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה עיי"ש, הרי להדיא דהיכי דנשבע שבועה שאינו מחויב אין השבועה הזאת מחייבו כפל ולא דמי לשבועת הגלגול דהתם מחייבינן אותו לישבע וה"נ אע"ג דממילא נשבע לו על הקדש מ"מ כיון דבחנם הוא נשבע על ההקדש דהא אין מחויב לישבע על הקדשות ולכן אין שבועה הזאת יכולה לחייבו בכפל ושפיר הקשו התוספת וזה ברור. (שם ע"ב) בגמרא היכן פקדוני אמר לו אבד וכו' והעדים מעידין שאכלו וכו'. עיין בתוספת שדקדקו מה דתני הכא אכלו ולא שנגנבו כמו בסיפא עיי"ש, ולי נראה להוכיח מכאן שיטת הרמב"ם במה שכתב (פ"ד מהלכות גניבה) הלכה י' שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל וכו', והראב"ד השיג על זה וכתב שדין זה אינו כלום וכוונתו משום שלא מצינו כשל בשומר אלא בטוען טענת גנב ונשבע הא לאו הכי לא, דאע"ג שאחר שגנב מרשות הבעלים חייב בכפל אבל הוא עצמו לא ישלם עיי"ש במגיד משנה ואכן שיטת הרמב"ם כבר תירץ הכסף משנה דהא דשומר אינו חייב כ"א בטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו ולא עשה בו מעשה הקנין דבזה מטעם גנב אין לחייבו דגניבה הא צריכה קנין אבל אם ממה שהופקד אצלו לקח השומר בדרך גניבה חייב מטעם גנב דמה לי כשגנב מבית הבעלים מה לי אם השומר עצמו גנב עיי"ש שזה כוונתו, ועיין עוד בש"ך ובנתיבות המשפט (חו"מ סי' שמ"א) ומשינוי לשון הברייתא דהכא יהיה ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם דלא מצי למיתני ברישא שבאו עדים שגנבו דא"כ אפילו כשטען טענת אבד ואין לחייבו כפל מטעם טוען טענת גנב כיון שלא טען כ"א טענת אבד מ"מ אכתי לחייב כפל מטעם גנב עצמו ובזה אין צריך שבועה אלא כיון שהעדים מעידים שגנבו חייב כפל ולכן מוכרח היה למיתני שבאו עדים שאכלו ושפיר אין לחייבו גם מטעם גנב כיון דלא גנבו ולא עשה קנין של גניבה ומה שאכלו אין לחייבו בזה כ"א מטעם מזיק אבל לא כפל כדין גנב, ועיין מה שכתב הנתיבות שם אבל שוב דחיתי זה דהא מה דנקיט בסיפא שגנבו לא הוה נמי הכוונה שבדרך גניבה לקחו ועשה קנין בזה דא"כ חייב כפל מטעם גנב עצמו ובלא שבועה נמי ובברייתא הא קתני דדוקא לאחר שבועה חייב כפל ובע"כ דהכוונה שגנבו דקאמר היינו שנמצא ברשותו וא"כ גם ברישא הוה מצי למיתני הכי שגנבו ולפרש נמי הכי דנמצא ברשותו ועוד דהא לשיטת הרמב"ם צריך לומר דגם בלשון הכתוב קראו גנב אפילו כשלא קנאו אותו בדרך גניבה ורק מה שטען שקר ונמצא ברשותו דאלת"ה א"כ יקשה דיליף בסמוך לטוען טענת גנב מקרא דאם לא ימצא הגנב ודרשינן הכי אם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא עצמו גנבו ואי נימא דגנב לא מיקרי כ"א כשלקחו בדרך גניבה ועשה בו קנין א"כ מנ"ל למילף דהחיוב דכפל הוה משום שטוען טענת גנב ודילמא החיוב הוא משום שנמצא שהוא עצמו היה הגנב ואפילו בלא שבועה נמי חייב אע"כ דנמצא שהוא עצמו גנב הוה הכוונה שנמצא ברשותו אבל לא עשאו בו קנין של הגניבה וכן הוא להדיא ברמב"ם שם וז"ל הטוען לטענת גנב בפקדון וכו' ובאו עדים שהוא ברשותו עכ"ל ואפ"ה קראו הכתוב גנב ולפי"ז כיש דלשיטת הרמב"ם גופא יקשה קושית התוספת דלמה תני ברישא שאכלו ולא שגנבו כמו בסיפא ודו"ק היטב ועיין מה שכתבתי בסמוך. בגמרא כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר וכו' מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו וכו' ומכאן היה אפשר להוכיח שיטת הראב"ד דחולק עם הרמב"ם בפ"ד מהלכות גניבה) וסובר שהשומר אינו חייב כפל אלא בטוען טענת גנב ונשבע אבל כשגנב השומר עצמו מרשותו כגון שגנב טלה מן העדר שהופקד אצלו וסלע מן הכיס שהופקד אצלו אינו חייב כפל אפילו כשלקחו בדרך גניבה ולא כהרמב"ם דסובר דאם אך עשה השומר גופא קנין ולקחו דרך גניבה חייב כדין אדם אחר שגנב דמה לי אם גנב מבית הבעלים מה לי גנב מרשות עצמו עיי"ש והבאתיו בדבור דלעיל דהא הכא דרשינן אם לא ימצא כמו שאמר שאחרים גנבו אלא שהוא עצמו גנבו וחייב כפל מטעם טוען טענת גנב ודוקא בשבועה כדכתיב ונקרב וגו' בקרא זה ולשיטת הרמב"ם דאם הוא עצמו גנבו חייב מטעם גנב עצמו א"כ מה חייבו התורה משום טוען טענת גנב ותיפוק ליה דחייב מטעם גנב עצמו ואפילו בלא שבועה נמי ודוחק לפרש דאם לא ימצא הגנב דקאמר מיירי רק שהדבר נמצא ברשותו אבל לא לקחו דרך גניבה ובקנין וכמו שפירש באמת הרמב"ם כן דא"כ לא הוה ליה לקרא לקראו בשם גנב דהא לא גנב מידי אלא. שטוען שקר ומדקראו גנב מכלל דמיירי באמת שהשומר לקחו לעצמו דרך גניבה ובקנין ואפ"ה אינו חייב כ"א מצד טוען טענת גנב אבל לא משום גנב עצמו ומשום דשומר שגנב מרשותו גופא אינו חייב משום גנב. ברש"י ד"ה או אינו אלא לדין לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם וכו' וכבר העירו המפרשים הא שומר חנם אינו חייב בגניבה ואבידה ועיין במהר"ם מה שכתב ובמחכ"ת אולי נעלם מהם מה שכתב רש"י בב"מ (דף מ"א ע"ב) בד"ה אף כאן לשבועה וז"ל למדנו שאין משלמין כפל על ידי טענת גנב אלא לאחר שבועה וגם למדנו שנפטר מגניבה ואבידה בשבועה עכ"ל הרי דמפרש להדיא דמה דאמרינן באמת דשומר חנם פטור מגניבה רק מגז"ש ידעינן אבל אי ליכא גז"ש לא הוה ידעינן כלל דשומר חנם פטור מגניבה ושפיר פרש"י הכא על אומרו אינו אלא לדין דהיינו טרם שמסיק הגז"ש דחייב לשלם בגניבה ויתורץ נמי קושית מהרש"א בסוגיין דלפרש"י דשומר חנם אינו פטור בטענת גניבה ומשלם הקרן א"כ כיון דקרנא בעי שלומי כפילא היכי ישלם בטוען טענת גנב עיי"ש, ולמה שכתבתי לא קשה מידי דרק אליבא דאמת מגזירה שוה ילפינן לתרווייהו דשומר חנם חייב בגניבה וגם כל היכי דמשלם קרן אינו חייב בכפל אבל בס"ד בלא גזירה שוה אמרינן דשומר חנם חייב בגניבה וממילא שאעפ"י דמשלם קרן חייב כפל נמי אם באו עדים אח"כ שגנבו וזה ברור למעיין היטב ברש"י דב"מ ותמה אני על המעיינים הגדולים הרש"א והר"ם איך העלימו עיניהם מדברי רש"י המפורש בב"מ. ובזה ניחא נמי מה שנראה לכאורה סתירה בדיבורי רש"י דהכא פירש או אינו אלא לדין דחייב שומר חנם בגניבה ובב"מ פירש או אינו אלא לדין לענין שישלם כפל בלא שבועה ומשטען בב"ד נגנבה ובאו עדים שברשותו נמצא דחייב כפל ולמה שכתבתי אין בזה שום סתירה ורק משום שבלא גזירה שוה באמת לא ידעינן תרווייהו והוה אמינא דחייב בגניבה וגם מחויב כפל בלא שבועה ואעפ"י שמשלם נמי חייב כפל וכמה שכתבתי לזה פירש הכא חדא והכא חדא אבל בדין אין שום סתירה בדבריו ופשוט, והנה הפנ"י חשב זה נמי לסתירה בדבורי רש"י ותירץ עפ"י מה שהקשה הר"ש מקוצי דאי טוען טענת גנב חייב שלא בשבועה א"כ למה הוצרך הכתוב למיכתב כלל גנב עצמו דחייב בכפל תיתי בקל וחומר מטוען טענת גנב ותירץ דבאמת לגנב עצמו לא צריכא קרא וקרא דאם המצא תמצא אתיא לכדרבא בר אהילאי לקמן בשמעתין ולפי"ז דוקא בב"מ פרש"י לענין טוען טענת גנב שיתחייב כפל בלא שבועה משום דליכא לאקשויי א"כ למה לי דכתב רחמנא כפל בגנב עצמו דיש לומר קרא לכדרבה אתי אבל בשמעתין דבהאי שקלא וטריא אכתי לא אסקינן ההיא דרבה לכך הוצרך לפרש דהא דקאמר או אינו אלא לדין היינו דבגניבה ממש לחייב שומר חנם עיי"ש, אבל גם דבריו נכתבו שלא בעיון היטב ברש"י דב"מ שם שדייק לפרש שמשעה שטען בב"ד נגנבה ישלם ומשמע שגם בס"ד לא עקרינן קרא דונקרב אל האלקים לגמרי אלא דמוקמינן לכל הפחות דהכפירה יהיה בב"ד דוקא ואז הוא דמשלם כפל אבל אם גם הכפירה לא היתה בב"ד כ"א בינו לבינו אין חייב כפל ולפי"ז אכתי נמי איצטריך גנב עצמו דאילו טוען טענת גנב אינו חייב כ"א כשיכפור דוקא בב"ד ואיצטריך למיכתב גנב דאפילו נמצא בידו בלא כפירת ב"ד נמי חייב וזה ברור:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה