בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף סב.
ברש"י ד"ה מאי הוי לך גביה דאזקתיה ולא דמי למשאיל מקום לחבירו וכו' דמבעיר לא הוי כמזיק בידים אלא פושע וכו' ובשמ"ק דחה לפירושו דהא אמרינן אשו משום חציו, ומשמע דהוה כמזיק בידים עיי"ש, ואכן למה שכתבתי בדבור דלעיל אתי שפיר דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ושארי ראשונים דסברי דמשום חציו אין לחייבו כלל כ"א בהצטרפות דהוה ממונו, ומהטעם שכתבתי שם דלא הוה חציו ופעולת האדם ודאי דלא קשה מידי ואפילו לשיטת רש"י ותוספת דסברי דמשום חציו לחוד מחייבינן בע"כ צריך לומר דלא הוה חציו גמורים משום דגם הרוח מסייעו וכמה שכתבתי לעיל (דף ס' ע"ב), ולכן לא חייב כ"א כפושע ולא כמזיק בידים ואין להקשות דהא לעיל דס"א ע"ב גבי מדליק בשל חבירו פרש"י גופא דהוה כמאבד בידים דהא התם דייק לפרש הטעם כיון דמדליק בשל חבירו שאין לו רשות, ומשו"ה הוה כמאבד בידים ודוקא כשהדליק בשל חבירו הוא דיש לומר כן, דמה הוי לך גביה להדליק בשל חבירו, אבל אם הדליק בחצר שלו לבשל תבשילו והדליקה הלכה ושרפה לחפץ חבירו נמי לא חשיב מזיק בידים וכן נראה דעת הרמב"ם וכמה שכתב הש"ך (חו"מ סי' תי"ח) עיי"ש. בגמרא בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא הנה היש"ש בפירקין (סי' ל"א) הביא מה שכתב הרא"ש בתשובה וז"ל מה ששאלת על לאה שטוענת על ראובן שמסרה בידי עובדי כוכבים ובזה הפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות כל מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שלא הפסידה יותר אבל בהוכחות לא מפקינן ממונא עכ"ל, והיש"ש השיג על זה וכתב דהרא"ש לא דק בפסק זה דהא מוסר פסול לשבועה ואין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר ממנו בפרט מסור כזה שהוחזק בעדים ודוחק לומר דהרא"ש לא סבירא ליה הכי דהא פסק בספר החפץ בשם רב פלטוי גאון דמוסר פסול לעדות וכן הביא הרמב"ם והסמ"ג והטור נמי הביאו וז"ל המוסרין וכו' לא הוצרכו חכמים למנות מכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשע ישראל עכ"ל וכל הפסול לעדות מחמת עבירה פסול לשבועה ע"כ נראה דלא דק אלא דנין אותו כמי שמחייב לישבע והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל לפי מה דסבירא ליה שחייב המוסר לשלם מדאורייתא א"כ איכא שבועה דאורייתא שהרי מה שהיה מברר עליו בעדים לא גרע מהודאת עצמו וכו' עיי"ש, ובכדי דלא לשוויא לרבינו הרא"ש טועה נ"ל ליישב דבריו דלכאורה מוכרח מן הסוגיא דהכא כדבריו דהנה הרי"ף וכמה ראשונים הא פירשו הך בעיא דאמימר אי עשו תקנת נגזל במסור דמיירי שיש עדים שמסרו ואבד ממונו אלא שאין העדים יודעים כמה הפסידו וכיון שכן דמיירי בשיש עדים שמסרו ואי נימא כהרש"ל דמסור פסול לשבועה וכיון דמחויב שבועה בהעדאת עדים דיינינן בו שכנגדו נשבע ונוטל א"כ היאך שייך למיבעי אי עשו תקנת נגזל במסור או לא הא אף אי אמרינן דלא עשו תקנת נגזל במסור מ"מ כיון שיש עדים שמסר א"כ הוא פסול לעדות ולשבועה וכיון שהוא חייב לישבע שבועה דאורייתא מחמת דינו של ר' חייא דהעדאת עדים מביא לידי שבועה דאורייתא והוה לי' כדין חשוד דקיי"ל שכנגדו נשבע ונוטל ומאי קא מיבעי ליה לאמימר אע"כ כהרא"ש דלא אמרינן הכא מחויב לישבע ואינו יכול דמשלם ומטעמים שיבואר בסמוך והן אמנם ידעתי שיש לדחוק ולומר דהכא איירי כשהעדים לא ידעו אם הפסידו כלל רק שראו שמוסרו אבל אינם יודעים אם באמת לקחו ממונו של זה כאשר זמם המוסר וא"כ מחמת העדאת העדים לא היינו מחייבים אותו לישבע כיון דאינם יודעים כלל אם נעשה ההפסד אבל זה דוחק לאוקמי דבעיא דהכא מיירי בכה"ג דוקא שהעדים אינם יודעים, אכן אפילו אם נרצה לדחוק ולאוקמי בעיין בכה"ג נמי אתי שפיר דינו דהרא"ש דלשיטתו אזיל בזה דבתשובת הרא"ש (סי' י"ז) איתא וז"ל אשר שאלתני באחד שאמר לחבירו הלויתיך חמשים וכו' ואתו סהדי ואמרו באחד באייר הלוהו חמשים דאילו כפר להדיא גם באידך חמשים הוה מחויב שבועה מדר' חייא קמייתא אי נימא גם בזה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' תשובה לכאורה היה נראה וכו' אבל מטעם אחר הוא כן דהך דינא דר' חייא יליף לה מקל וחומר מגלגול שבועה ובשבועת הגלגול שטען אינו יודע אינו חייב דשבועה גוררת שבועה ולא ממון עכ"ל והובא בקיצור בפתחי תשובה (חו"מ סי' ע"ה) וא"כ לא קשה מידי קושית היש"ש על הרא"ש דהא בדינו של הרא"ש כיון דמטעם דר' חייא אתינן עלה ובדינא דר' א סובר הרא"ש דלא שייך מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וגם התקנה דכשנגדו נשבע ונוטל לא שייך הכא לשיטת הרא"ש דהא בב"מ (דף ה' ע"א) הקשו התוספת דלמה אמרינן בחשוד כנגדו נשבע ונוטל ואמאי לא אמרינן בו דכיון דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם ותירץ שני תירוצים א' משום דהחשוד ברצונו היה נשבע אם היה מניחו אלא שאין אנו מניחים אותו ב' דא"כ לא שבקת חיי לחשוד דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו את כל אשר לו עיי"ש והנה טעם השני לא שייך גבי מסור דכיון דמצוה להורגו וגם ממונו יש דיעות דמצוה לאבדם א"כ מה שייך הטעם דלא שבקת חיי כיון דמצוה לאבדו ולא ישבק ולא ישבק ואע"ג דטעם הראשון של התוספת שייך נמי גבי מסור אכן גם בזה הרא"ש לשיטתו. בפרק כל הנשבעין דסובר כטעם השני משום דלא שבקת חיי וטעם זה לא שייך גבי מסור כמה שכתבתי ושפיר פסק הרא"ש דהמוסר פטור לגמרי דחיוב שמצד הדין דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם לא שייך בדר' חייא וחיוב דמצד התקנה דשכנגדו ישבע נמי ליכא במסור וממילא דפטור לגמרי, והנה בפתחי תשובה שם הביא להך דתשובת הרא"ש דבדינא דר' חייא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכתב שבתשובת בית אפרים דחה זה וכתב דלאו הרא"ש חתים עליה עיי"ש ולמה שכתבתי הרי מוכרח זה מהך דינא דהרא"ש שהביא הרש"ל הנ"ל דאי נימא שגם בהך דינא דר' חייא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א"כ אמאי פטרו הרא"ש לגמרי להמוסר הזה שחייבו העדים במקצת נהי דתקנה דכשנגדו ליכא במסור אבל הא חייב לשלם מפני שאינו יכול לישבע דפסול הוא אע"כ דבדינא דר' חייא לא אמרינן זה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם לשיטת הרא"ש, וממילא מיושב נמי מה שהקשה היש"ש על הרא"ש שפסק דראובן המוסר ישבע שלא הפסידו יותר והא מסור פסול לשבועה דהנה ידוע מחלוקת הפוסקים בדין אם אומר התובע אקבל שבועתו אעפ"י שהוא חשוד דהמגיד משנה וכל סייעתו פסקו דאין שומעין והמרדכי פרק שבועת הדיינין הביא בשם הרשב"ט דחולק על זה וסובר דשומעין ולזה יש לומר דהרא"ש סובר נמי כהרשב"ט דבתובע תלוי הדבר ואם ירצה לקבל שבועתו נוכל להשביעו ובכן בשלמא אם היה שייך בו דין דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם או התקנה דכשנגדו נשבע ונוטל ודאי דלא היה מתרצה התובע לסמוך על שבועתו והיה בוחר יותר או התשלומין או לפחות היה מתרצה שישבע הוא ויטול אבל לאחר שביארנו דלא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אמרינן ולא שכנגדו נשבע ונוטל אמרינן בזה והדין דפטור לגמרי וכיון שכן למה לא יתרצה התובע שישבע דמה יפסיד כשישבע והלא יותר טוב לפניו שישבע מיהא משיפטר בלא כלום וכיון שבודאי מרוצה התובע משרה משבעינן אותו שלא יפסיד יותר והדברים נכונים. אכן בעיקר טעם הרא"ש דבדינא דר' חייא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם משום דמשבועת הגלגול ילפינן ובשבועת הגלגול גופא לא אמרינן הכי, יש לפקפק בתרווייהו דבמה שכתב דדינא דר' חייא משבועת הגלגול ילפינן מלשון הש"ס בב"מ (דף ד' ע"ב) מה לגלגול שבועה דעד אחד וכו' פיו יוכיח משמע שאליבא דאמת ילפינן נמי להקל וחומר מגלגול שבועה ופיו הוה יוכיח לגלגול שבועה דבפיו לא שייך גוררת שבועה ואפ"ה משתבעי אכן מלשון רש"י שם בד"ה פיו יוכיח וז"ל מודה מקצת הטענה שעל מה שכפר ופיו לא הודה נשבע עכ"ל משמע להדיא דפיו הוה יוכיח לעומת חומרת עד אחד וכן מוכח נמי מן התוספת ד"ה הצד שהקשו כופר הכל יוכיח דהיינו כפרש"י שנילף מפיו ועד אחד וא"כ הפירוש דטענה וכפירה בע"כ הפירוש זה טוען וזה כופר, כפרש"י ולהכי שפיר הקשו התוספת אבל אם נפרש שבאמת ניליף מגלגול שבועה ופיו א"כ יש לומר דטענה וכפירה לא מיקרי אלא במה שיש טענה ברורה שחייב עליהם כגון בגלגול שבועה דעד אחד שיש כאן טענה ברורה שהרי על מה שתובעו עפ"י העד חייב שבועה בודאי ויש כאן חיוב גמור וכמו כן בשני עדים הרי יש חיוב גמור על מקצת הממון ויש כאן טענה ברורה שחייב על מקצת התביעה בבירור או שבועה או תשלומין וא"כ טענה מיהא מיקרי אבל בכופר הכל לדברי הנתבע ליכא שום טענה עליו וכמה שכתב הרמב"ן בשמ"ק וא"כ כיון שהקשו התוספת מכופר הכל מוכח שסוברים נמי כפרש"י והגירסא שאח"כ מה לעד אחד הוא כפירושם, ועיין מה שכתבתי בחבורי לב"מ שם לבאר טעם רש"י ותוספת בארוכה ואי נימא כן בטל כל היסוד שבנה הרא"ש ז"ל דדינא דר' חייא מגלגול יליף דהא לפי מה שכתבתי לאו מגלגול ילפינן זה. ואמנם נהי דבזה יש לומר דהרא"ש יפרש כפירוש רוב הראשונים המובא בשמ"ק שהילפותא דר' חייא הוא מן גלגול שבועה ופיו אבל אכתי מה שכתבתי לתרץ בזה הך דתשובת הרא"ש בדין דמוסר צריך ביאור, דלכאורה יש להוכיח דאע"ג דבשארי שבועות הגלגול סובר הרא"ש דלא אמרינן בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל במוסר וחשוד יודה דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דהנה על עיקר קושית התוספת בב"מ דלמה תקנו בחשוד שכנגדו ישבע ויטול ולא אמרינן בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והתוספת תירצו דאי נימא הכי לא שבקת חיי לחשוד דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו עיינתי בדברי הרא"ש (שבועות דף מ"ב) שהביא לסברת התוספת בשינוי לשון וז"ל אמרינן כיון שהמחויב אינו יכול לישבע יטול הלה בלא שבועה משום חיותא דחשוד תקנו כך שכל אדם רע יגלגל עליו שבועה ויטול כל אשר לו עכ"ל הרי דשינה מלשון של התוספת ודייק לכתוב "ויגלגל" עליו שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע יטלנו כל אשר לו מזה מוכח להדיא דהרא"ש סובר שאפילו בשבועת הגלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ובכדי שלא יקשה על זה ממה שכתב הרא"ש בפרק השואל וכן בתשובה שהבאתי לעיל דלא אמרינן בשבועת הגלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן כתב הטור (חו"מ סי' ע"ה) בשם הרא"ש נראה לחלק דעד כאן לא קאמר הרא"ש דלא אמרינן שישלם כ"א היכא דהמניעה על השבועה הוא מחמת שטוען איני יודע וא"כ לפחות יכול לישבע שבועת היסת שאינו יודע וכמה שכתב הטור להדיא דשבועה זו מוטלת עליו אבל היכא דהמניעה מצד שהוא חשוד שלא יוכל לישבע גם היסת בזה גם הרא"ש יודה דישלם כיון שאי אפשר לו לישבע כלל ובלא שבועה כלל לפוטרו נמי אי אפשר שלא יהא חוטא נשכר, ולפי"ז אזדא תירוצי על מה שכתב הרא"ש במוסר דהא מוסר כיון שפסול הוא לשבועה כדין חשוד צריך לדיינו ואם שבועת התקנה לא שייך בו וכמה שכתבתי אכתי למה לא דיינינן בו דין דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, אלא דשוב התבוננתי דדוחק לומר כחילוק שחלקתי דבחשוד גם הרא"ש מודה דצריך לשלם כיון שאי אפשר לו ישבע כלל דהא הבאתי לעיל דהרא"ש יסבור דאם התובע רוצה לקבל שבועתו מחויב זה לישבע וא"כ גם בחשוד מצי להשביעו וכמה שכתב הרא"ש להדיא בראובן המוסר שצריך לישבע וא"כ אכתי מה איכא בין חשוד לשארי שבועות הגלגול, ולכן נראה יותר דמה שכתב הרא"ש בשבועות בשינוי הלשון מתוספת וכתב ויגלגל עליו שבועה אין כוונתו דבשבועת הגלגול יטול ממנו דזה אינו דבשבועת הגלגול לא אמרינן כלל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפילו בחשוד אלא הכוונה שיגלגל עליו עליו תביעות חדשות ויביאנו לידי שבועה על התביעות החדשות והכוונה הוא ממש כסברת התוספת ורק בלשון יש שינוי ולא בכוונת הדברים ודו"ק היטב כי הדברים נכונים ומבוארים. בגמרא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אמר רב הונא תלוהו וכו' לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני, והנה הרמב"ם ז"ל (הלכות מכירה) הביא דתליוהו וזבין זביניה זביני ולא חילק כלל בין כשאומר רוצה אני אם לא והא הכא קאמר הש"ס להדיא דדין זה אינו אלא דוקא באומר רוצה אני וכבר העירו בזה המפרשים וכן (בפי"א א מהלכות גזילה) גבי הלאו דלא תחמוד כתב סתם דעובר בלא תעשה ולא קאמר דהיינו דוקא בלא אמר רוצה אני כמה שאמרו כאן ובמגיד משנה שם כתב דהרמב"ם סובר דאע"ג שמקחו קיים אפ"ה עובר על הלאו עיי"ש אבל לפי"ז תמוה גם קושית הש"ס וגם התירוץ שבכאן דמאי פריך מדרב הונא דאמר זביניה זביני וכי מה ענין הוא זה לזה הא שפיר יש לומר דאע"ג דלענין מכירה הוה המכירה קיימת מ"מ הלאו עובר כמו שכן האמת להרמב"ם וגם תירוץ הש"ס דאמר רוצה אני ובכה"ג אמר רב הונא דמכירה קיים ובכה"ג לא מיקרי חמסן וא"כ היאך פסק הרמב"ם דהוה חמסן והמכירה קיימת ומ"מ עובר וכבר הרעיש על זה בלח"מ (פ"י מהלכות מכירה), ונ"ל ליישב דהנה המגיד משנה הקשה היאך סובר הרמב"ם דאע"ג דעובר אפ"ה מכירתו קיימת והא קיי"ל כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותירץ דדמי לגוזל צמר ועשאן בגדים שאע"ג דעשה איסור אפ"ה אם עשה שינוי אח"כ קננהו בשינוי ה"נ כיון דנתן דמים קננהו בשינוי עיי"ש והרי לדבריו דדוקא בנתינת הדמים הוא דקני דנתינת הדמים דהכא הוה כמו השינוי בגזילה אבל בלא נתינת דמים אינו קונה אפילו בכה"ג שמצד דיני הקנייה היה אפשר לקנין להתקיים אפ"ה אינו קונה מצד שנעשה באיסור, ולפי"ז אתי שפיר דבשמ"ק בב"ב (דף מ"ח) שם הקשה דמאי פריך התם הש"ס על רב הונא דסובר תליוהו וזבין זביניה זביני מדתניא יקריב אותו ומגיטי נשים ודילמא התם שאני כיון דיהיב מעות ואיכא אונסא וזוזי גמיר ומקני משא"כ התם דליכא נתינת דמים ומשום אונס לחוד לא אמרינן דגמיר ומקני ותירץ דבס"ד היה סובר לרב הונא דאגב אונסיה לחוד בלא נתינת מעות גמר ומקני והוה"ד לתליוה ויהיב ולבסוף הוא דקאמר דבדיהיב זוזי דוקא קאמר רב הונא דזביניה זביני עיי"ש והשתא ניחא הכל דהכא פריך מדרב הונא דאמר זביניה זביני היינו מדס"ד דהתם דאפילו בלא נתינת דמים נמי זביניה זביני ואי נימא דחמסן הוא דמיקרי אפילו בכה"ג שאינו נוטל בגזילה וא"כ היכי ס"ד התם דסובר רב הונא דהוה זביניה זביני אפילו בלא נתינת מעות והא כיון דעובר בל"ת דלא תחמוד אי עביד לא מהני והכא לא שייך תירוץ המגיד משנה כיון דמיירי בלא נתינת מעות ועל זה תירץ דבדאמר רוצה אני מיירי דוקא רב הונא וכיון שאמר רוצה אני לא הוה חמסן ומוכרח הוא לסבול את הדוחק דאמירתו רוצה אני מצילו גם מן האיסור אכן חילוק הזה אינו רק לפי הס"ד שבב"ב דרב הונא מיירי בלא נתינת דמים אבל לפום מאי דמסקינן התם דרב הונא מיירי דוקא בנתינת מעות לא קשה מרב הונא דכיון דבהדי אונסא איכא נמי נתינת דמים פשיטא דקני דדמי לשינוי דגזילה וכסברת המגיד משנה וא"כ אליבא דמסקנא אין צריך כלל להחילוק דאמר רוצה אני ושפיר יתפרשו הדברים כפשטן דלענין מכירה קני נמי אפילו בדלא אמר רוצה אני דאגב אונסא וזוזי גמיר ומקנה ולענין איסור דלא תחמוד לא מהני גם אם אמר ריצה אני דמה מועיל אם יאמר רוצה אני להצילו מאיסור זה הא סוף סוף בהשתדלות ותחבולה פעל על המוכר שיתרצה לו וא"כ עובר הוא על לא תחמוד משעה שהכביר עליו רעים ועצות שיתרצה לו ורק לס"ד דב"ב היינו מוכרחים לדחוק בחילוק הזה דבאמר רוצה אני ניצול גם מן האיסור אע"ג שאין מסתבר טעמו אבל לבסוף לא הוצרך לזה ואתי שפיר פסקי הרמב"ם דלענין מכירה לא חילק לומר שדוקא באומר רוצה אני וכהשגת הראב"ד דלמסקנא דרב הונא מיירי דוקא בנתינת דמים אפילו בלא זה נמי קני ולכן דייק שם הרמב"ם מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח וכיון שלקח גם דמי המקח משו"ה לא בעינן רוצה אני ולענין איסור דלא תחמוד סתים נמי דאפילו באמר רוצה אני נמי עיבר דלמסקנא ודאי דהכי קיי"ל דמהיכי תיתי לחלק בחילוק דחוק ולומר שבאומר רוצה אני ניצול מן האיסור שאין סברא בזה וכמו שהקשו מפרשי הרמב"ם ואם כי בש"ם מצינו חילוק זה היינו רק לס"ד היינו מוכרחים לסבול דוחק הזה אבל למסקנא אין אנו צריכים לזה והדברים מבוארים מאוד ובחנם השיג עליו הראב"ד ונתקשו המפרשים בדבריו ודו"ק היטב כי הדברים נכונים לענ"ד וגם מיושב בזה כל המון הקושיות שהקשו עליו. (שם ע"ב) במשנה ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שברשות ובשמ"ק הביא בשם הרשב"א וז"ל ומיהו לאו כל מוציא ברשות מצוה פטור שאילו עשה סוכתו סוכה דמצוה על פתח ביתו מבחוץ והוזקו בו חייב כדאיתא בירושלמי כגון אלו שעושין סוכות בפתחי חנויותיהן בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בו חייב אלא כי קאמר ר' יהודה בנר חנוכה שהוא מצוה להניחה על פתח ביתו משום פרסומי מצוה עכ"ל ותימה רבה מה שהוכיח מן הירושלמי דר' יהודה דוקא בנר חנוכה פטור אבל לא בסוכות הא בירושלמי איתא להדיא כן בדברי חכמים דפליגי על ר' יהודה והכי איתא התם תני ר' יודן בנר חנוכה פטור וכו' וחכ"א בין כך ובין כך חייב כגון אלו שעושין סוכות בפתחי חנויותיהם עיי"ש הרי לחכמים דפליגי על ר' יהודה בנר חנוכה סברי דבסוכות החג נמי חייב אבל לר' יהודה דפוטר בנר חנוכה יה לומר דגם בסוכות פוטר ובירושלמי לא חילק כלל בין סוכות לנר חנוכה אלא בין חכמים לר' יהודה ומנ"ל לרשב"א לחלק בין נר חנוכה לסוכות גם אליבא דר' יהודה ועיין במראה הפנים שם וצ"ע. סליק פירקא מרובה פרק שביעי. בגמרא מי קתני אין בין מרובה קתני תני ושייר ועיין בהגהות מצפה איתן שהקשה דהכא משמע דבאין בין לא אמרינן תני ושייר והא בתענית (דף י"ג ע"ב) אמר דתני ושייר גבי אין בין והנה במס' מגילה תירצו התוספת באמת דזימנין דאין בין לאו דוקא והביאו מההיא דתענית עיי"ש. בתוד"ה יצאו שטרות וא"ת למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם וכו' ואין לומר דהא קרא בטוען טענת גנב מיירי וטוען, טענת גנב לא שייך כ"א בשומר וא"כ מאי קושיא בשלמא אדם דעלמא שאינו שומר שפיר אמרינן דפטור כששורף שטר משום דכיון דאין גופו ממון הרי לא חסרו ממון אבל שומר כיון שקיבל על עצמו דין לשמור. מזה ההיזק למה למה לא יהא חייב הא אדם יוכל להתחייב עצמו בכל מה שירצה, וכיוצא בזה כתבו גם התוס' גופייהו לחלק בין שומר לגזלן לעיל (דף נ"ו ע"ב) לענין אומר הרי שלך לפניך ושומר לא מטעם שקבל עליו השמירה מהיזק זה, ובחבורי לב"מ הבאתי עוד ראיה לזה מן הש"ס דהתם ועיין מה שכתבנו בחדושינו לעיל (דף נ"ו ע"ב) אכן באמת דברי התוס' נכונים דהא גם מדין שמירה מיעטה התורה לשטרות בב"מ (דף נ"ז) וכיון שאין בהם גם דין שמירה ממילא אין לחייבו גם מטעם שומר ושפיר הקשו דלמה לי קרא למעט מכפל תיפוק ליה דלא גרע מאילו שורפו ואפילו מדין שמירה נמי אין לחייב בהן, והנה המפרשים הקשו עוד כקושית התוס' גם על זה דממעטינן לשטרות מדין שמירה דלמ"ד לא דיינינן דינא דגרמי ואפילו שורף שטר בידים פטור וא"כ למה לי קרא למעוטי משמירה אבל שגו בזה דודאי אי לאו דמיעטה התורה משמירה הוה אמינא דשומר כיון שקיבל עליו לשומרו מאותו היזק חייב והיינו דדייקו התוס' שלא הקשו כ"א בסוגיין דלמה לו למעט מכפל והיינו כיון דכבר איתמעטו מדין שמירה שפיר קשה דלמה תו למעטם מכפל אבל בב"מ לגבי הא דאימעטו התם משמירה לא הקשו התוס' קושיא זאת משום דהתם שפיר איצטריך קרא, דאי לא מיעטם מדין שמירה הוה אמינא לחייב בשטרות לא מדין מזיק כ"א מדין שומר וק"ל: