בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף סא:
בגמרא אמר רב כהנא מחלוקת וכו' אבל במדליק בתוך של חבירו דברי הכל משלם כל מה שבתוכו, ופרש"י משום דבשל חבירו אין לו רשות והוה כמאבד בידים, ופי' וא"כ אין חיובו מטעם אש, אלא מטעם אדם המזיק, אבל יש להבין לפי"ז דלמ"ד אשו משום חציו, א"כ במדליק בתוך שלו נמי הוה אדם המזיק, ולמה פליגי רבנן ודוחק לומר דסברי כריש לקיש דאשו משום ממונו ודלא כהלכתא, וביותר יש לתמוה על הרמב"ם דפוסק כמ"ד אשו משום חציו, ואפ"ה מחלק בין הדליק בתוך שלו להדליק בתוך של חבירו, והא למ"ד אשו משום חציו לא משכחת שיפטר טמון כ"א בכלו לו חציו וכמ"ש לעיל (דף כ"ג ע"א), ובטור ושו"ע (חו"מ סי' תי"ח) פסקו באמת דאפילו אם מדליק בתוך שלו נמי חייב היכא דלא כלו חציו, אבל על הרמב"ם קשה, ועיין מה שכתב המגיד משנה שם (פי"ד מהלכות נזקי ממון הלכה ט"ו) שהעיר ג"כ שזהו נגד הסוגיא דלעיל, ונראה ליישב עפמ"ש לעיל דכ"ג בסוגיא שם דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, וגדולי הראשונים נטו בזה מפרש"י ותוספת שפירשו דהיכא דאיכא משום חציו חייב נמי אפילו היכא דלאו ממונו הוא, ואפילו היכא דליכא משום חציו מחייב מיהא משום ממונו, אלא פירשו דתרווייהו בעינן דאפילו היכא דאיכא חציו אין מחייב רק היכי דאיכא והוה נמי ממונו, אבל היכי דאינו ממונו לית בו נמי משום חציו, ועיין בשמ"ק שם ותמצא שגדולי הראשונים מפרשי הכי, ויש ליתן טעם לדבריהם משום דבאמת אין זה חציו גמורים, דרוב פעמים מעשה הרוח הוא שמוליך האש ולא מעשה האדם, ורק חיוב האדם בא על ידי פשיעתו שפשע בזה להדליק ולא להזהר שלא יוליך הרוח וכמה שכתבתי לעיל (דף ס' ע"ב), וכיון דלאו פעולת האדם ממש הוא, משו"ה היכא דלאו הוה ממונו מודה ר' יוחנן דלית ביה משום חציו, רק היכא דהוה ממונו, בהא הוא דסובר ר' יותנן דמצטרף לזה גם חיוב דחציו, ולפי"ז נראה דלא רק שלא יקשה על הרמב"ם מסוגיא דלעיל דכ"ג, אלא מהתם יהיה ראיה לדבריו דאין לחלק בין היכא דכלו חציו להיכא דלא כלו חציו, דאלת"ה א"כ לעיל התם כי פריך הש"ס וכי מאחר דגם מ"ד משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו ומשני נ"מ לענין ארבעה דברים עיי"ש ולמה הוצרך לזה ולא קאמר נ"מ לענין טמון גופא, דלמ"ד משום ממונו לא מחייב כ"א במדליק בשל חבירו, ולמ"ד משום חציו מחייבינן אפילו במדליק בשלו, ועיין בשמ"ק שנתקשה באמת הרבה בזה ולפי מה שכתבתי יבואר, דמדלא קאמר הש"ס חילוק זה מכלל דאליבא דאמת לא מחלקינן בזה, דעד כאן לא קאמר התם לעיל דלמ"ד משום חציו טמון באש לא משכחת לה, היינו למאי דס"ד מעיקרא דמ"ד משום חציו לא בעי כלל שיהיה ממונו, וא"כ ע"כ דסובר דהוה חציו גמורים כמו אדם המזיק, לכך שפיר קאמר דגם טמון חייב דבאדם המזיק לא חילק הכתוב כלל בתשלומי נזקו, אבל לפום מאי דמסקינן דמ"ד משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואינו מתחייב משום חציו כ"א היכא דהוה ממונו, תו לא קשיא מטמון כלל, כיון דאינו חייב כ"א בהצטרפות ממונו, ובממון הוה שפיר גזה"כ דפטור בטמון וכמה שכתבו התוספת שם דמצינו כמה חילוקים שהקילה התורה בנזקי ממון, ואתי שפיר שיטת הרמב"ם דמפרש נמי כפירוש הנהו ראשונים דמשום חציו לחוד אינו חייב משום דלא הוה חציו גמורים, והחיוב הוא רק משום הצטרפות הממון, ולכן הוה דינם ממש כמו ממונו שהזיק לענין טמון ודו"ק כי זה נכון היטב, ועיין מה שכתבתי עוד בדבור הסמוך מזה וצרף לזה ג"כ: