אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף ס:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף ס:

דף נט:

בגמרא פתח למימר אגדתא ולא שביק מר וכו', אף כי מה שבקשו מתחלה מרבם שיאמר להם דבר כרצונם, מובן זה, באשר רשות לכל אחד לבקש מרבו שילמוד עמו במקום שלבו חפץ, אכן לא לשבוק לרבם לגמור את אשר כבר פתח אין לזה מובן פשוט, וכי דרך התורה או הנימוס ודרך ארץ הוא כן, ולכן נ"ל דלא בפועל מנעו מרבם לגמור את אשר החל, אלא הדבר יבואר עפ"י מה שכתב האר"י ז"ל בתוספת נופך משלי בפירש הפסוק (ישעיה כ"ח) כי צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה אשר אמרתי להם זאת המנוחה וזאת המרגוע ולא אבו שמוע, והפירוש הוא, כי יש בזה להפליא על הנביא ישעיה, אשר התפאר כי ד' אלקים נתן לו לשון למודים, ובכן לא היה צריך להמצא בלשונו ודיבורו שום מכשול, ואיך עתה הורגש בלשונו חסרונות שתים, א' קיצור הלשון, שלא היה יכול להוציא כמשפטה את המלה מלשונו והשנית, כי נתערב בלשונו תיבות כאלו שהם משפה נכריה שאינם מלשון הקודש, ושתי החסרינות הללו רמוזים ובולטים בפסוק הזה אשר לפנינו, כי תיבת "צו" היא חצי תיבה מתיבת "מצוה" וכן "קו" הוא חציה ממשלת "מקוה", זהו החסרון הראשון, והשני כי מלת "זעיר" הוא לשון ארמיית ותרגום שאינו לה"ק, ולזה בא הנביא לתת התנצלות על זה, כי אין המניעה והחסרון מצדו, רק מפאת השומעים, הנביא כשרואה שהשומעים יטו אזנם כאפרכסת ויתאוו לשמוע דבריו, אז יתרגש הדברן ויושפע עליו כח הדיבור לדבר ברגש, ולבד אותן הדברים אשר סידר לפניו שיוכל לדברם בלשון צח, עוד יתוספו רעיונות ודברים חדשים בקרבו, לא כן הנביא אם רואה שלא יאבו שמוע דבריו אז נסתתם טענותיו עד שיכשל בלשונו וינקש בשנונו, וזה מה שאמר כי בלעגי שפה והיינו נגד חסרון הראשון שהוא מהעלגים שאינו יכול לדבר המלות בשלימותן ובלשון אחרת ידבר, היינו מה שאמר זעיר שם בלשון ארמית, ולא בלשון הקודש כל החסרונות הללו לא מחסרון הנביא מפאת עצמו רק מפאת השומעים אשר עלא אבו שמוע ולכן נסתתמו טענותיו כל כך עד שדיבר בלעגי שפה חצי תיבות וגם בלשון אחרת לגמרי הרי דעל ידי חסרון הרצון של השומעים יושפע הדבר גם על המדבר שלא יוכל דבר כהוגן, וזהו גופא המסופר בכאן "דלא שביק מר" חלילה לחשוב כי בחזקה ימנעו את רבם שיחדול מלדבר רק כיון שפתח למימר שמעתתא, מה שזה השומע אין חפץ בזה, ממילא שלא שמע בחשק הראוי אחרי שהענין הוא נגד רצונו וכיון שלא שמע בחשק השפיע בזה על רבו שלא היה יכול עוד לדבר ולגמור בטוב את אשר החל וק"ל. בגמרא אימא לכו מילתא דשוויא לתרווויכו כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישל המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם הבערה שבערתי אני הצתי אש בציון שנאמר וגו', שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו, המאמר הזה כבר עמדו עליו בספרו הדרוש דמאי רבותא של הקב"ה דאמר אני הוא שהצתי אש בציון ועלי לבנותה דפשיטא כיון שהוא הבעיר את הבערה עליו לבנותו, ועוד הא תצא משמע מעצמה והקב"ה אומר שהוא היה המצית אש בציון ורש"י ז"ל הרגיש בזה, וגם יש להבין חיבור שני אלו המימרות יחדיו מה ענין זה לזה, והנראה בזה דיש לדקדק במה שאמר הקב"ה שהוא היה המצית אש בציון והא באמת לא היה המצית כ"א נבוכדנאצר וחיילותיו, אלא דמבואר בילקוט (סי' תתר"ט) על הפסוק כל רעיה בגדו בה זה גבריאל ומיכאל שהיו מלמדין עליה זכות, אמר להם הקב"ה מי חביב עליכם וכו', אמרו לפניו בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו את האור, מיד נטלו מיכאל וגבריאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ד' והיה ההיכל קורא על עצמו קינה שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה וכו' עיי"ש, הרי דתחלת השריפה היה ממרום, ולכן שפיר נקרא הקב"ה המצית, ואכן זהו דוקא למ"ד אשו משום חציו דהנה הנמוק"י לעיל (דף כ"ב) הקשה למ"ד אשו משים חציו, א"כ לפי"ז איך שרי להדליק נרות לצורך השבת והרי אשו משום חציו ומה שדולק בשבת נחשב חציו וכאילו הוא עצמו הדליקם וכן איך מאחיזין האור במדורת בית המוקד בשבת הרי מה שדולק בשבת נחשב חציו וניחא ליה להנמוק"י דאין הפירוש אשו משום חציו דחשבינן עשייה דלהבא כאילו עשה אז, רק אמרינן כל מה שיהיה נעשה במשך הזמן על ידי חציו נחשב כאילו נעשה עתה ברגע שירה החץ עיי"ש, ולפי"ז למ"ד דאשו משום חציו אע"ג דלבסוף נאחז האור בהיכל על ידי נבוכדנאצר מ"מ כיון דהחץ הראשון שולח ממרום שוב אמרינן דכל מה שנעשה במשך הזמן על ידי חיל נבוכדנאצר נחשב כאילו נעשה הכל ברגע שירה בו את החץ הראשון, והיינו ביאור המאמר תצא מעצמה כלומר אף שלבסוף מעצמו נדלק ההיכל על ידי חיל נבוכדנאצר אפ"ה נחשב כאילו הקב"ה הצית האש משום דהחץ הראשון ממרום שולח ולכך על הקב"ה לשלם הבערה ולזה אסיק שמעתתא דאשו משום חציו, ומשו"ה הוה זה חציו של הקב"ה אפילו מה שנעשה על ידי אחר לבסוף ושפיר שייכים המימרות הללו להדדי. ועוד יש לומר באופן אחר עפ"י מה שכתב בשמ"ק לעיל לתמוה למה הוצרך ר' יוחנן לומר טעם באשו יותר מבשארי נזיקין והלא גם הוא כתוב בפסוק כמו שארי נזיקין ותירץ לפי דלפעמים שאין האש מזיק כי אם הרוח שמוליכתו, ואלולי הרוח לא היה מזיק, א"כ אינו מעשה האדם כ"א מעשה הרוח, ולכך הוצרך ר' יוחנן לומר דאשו הוה משום חציו, ולכן הוה כגורם במה שעשה תחלת ההיזק עיי"ש, הרי מבואר דלמ"ד משום חציו, עיקר החיוב הוי משום הגרם דעצם הדליקה הוא מעשה הרוח, ורק משום דהאדם המדליק הוא הגורם ואלולי שהדליק לא היה בא ההיזק על ידי הרוח, ולכן נחשב הכל כאילו הוא עשה, והנה איתא בילקוט איכה על הפסוק השיב אחור ימינו מפני אויב, משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מתירא מפני בנו של מלך עד שכפת ידו של בנו לאחוריו כך הקב"ה אמר לנבוכדנאצר עלה על ירושלים והיה מתירא עד שכפת יד מיכאל לאחוריו עיי"ש, הרי מבואר דשניהם אמת, דבאמת הקב"ה לא הצית את האש בציון, רק דהקב"ה היה גורם לזה, שבזה שכפת ידו של מיכאל, החריבו האויבים את המקדש, והנה למ"ד אשו משום חציו, והיינו דכיון שעל ידי פעולתו גרם שהרוח ילך וידליק ביתו של חבירו והוה כאילו הוא עצמו היה המדליק, ולכן אף דהקב"ה בעצמו לא הצית את האש בציון, מ"מ כיון שבגרמתו נעשה האש הזאת הוה כאילו הוא עצמו שרף אותו, וזהו ביאור המאמר תצא מעצמה, כלומר שההיכל נדלק מעצמו, שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם. ואף שבאמת האש מעצמו הלך, מ"מ נחשב כאילו אני הצתי אותו, כיון שבגרמתו היתה זאת, ולזה מסיים הך שמעתתא דאשו משום חציו, והיינו דלכך נחשב הדבר כאילו הקב"ה הצית האש מפני שאשו משום חציו, וחציו דידיה הוא כיון שמכל מקום בגרמתו נעשה זאת ודו"ק. ועוד בה שלישיה בחיבור שני המימרות, דיש להבין במה שאמר הקב"ה עלי לשלם. מה חיוב תשלומין שייך בזה כיון דלי הכסף והזהב אמר הכתוב ומידו ניתן וכיון שהכל שלו הוא, א"כ למי מחויב לשלם, ועוד דכי ס"ד דעיקר התביעה של ישראל היה על מה ששרף את האבנים והעצים וכי מה שווי גדול יש בזה לתבוע, אכן הביאור בזה יש לומר דעיקר קדושת ההיכל הוא לא העצים והאבנים, ורק מה שבתוכו היה רצוף אהבה ויראת שמים של ישראל, וכמשה"כ בשיר השירים, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון ועמודיו עשה כסף רפידתו זהב וגו' תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, כלומר דהכתוב מתאר דאע"ג שהאפריון היה מעצי הלבנון ועמודיו עשה כסף וזהב, הכל מדברים יקרים, אפ"ה אין זה עיקר החשיבות והיקרת ערך של ההיכל ובשגם שזהו הכל משל הקב"ה ולא משל ישראל, אלא עיקר החשיבות הוא מה שבתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, כלומר שזה ודאי משלנו ולא משל הקב"ה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן עיקר חיוב בעד שריפת ההיכל הוא לא בעד הדברים החיצוניים כותלי ההיכל, כ"א מה שעל ידי זה נשרף גם הקדושה והיראה שהיה רצוף בתוכו, ועל זה שייך שפיר חיוב תשלומין, כיון שזהו באמת משלנו ולא משל הקב"ה וכמה שאמר גם הכתוב, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים אלא דאכתי יש להקשות דהא על מה שבתוכו אין לחייב כלל באשו, דהא אפילו כלים גשמיים הנראים ונרגשים בעין וביד הגשמיי, פטור על מה שבתוך הבית משום דזהו טמון באש, כ"ש דבר רוחניי שהיה טמון בתוך הבית שאינו נראה ונרגש כלל דיש לפוטרו מטעם טמון, וא"כ אכתי למה חייב לשלם בעד שריפת ההיכל כיון דעיקר החיוב הוא על שרפת הקדושה שבתוכו וזה הוה טמון, אכן למ"ד אשו משום חציו ניחא דלדידיה לא פטרינן כלל טמון באש וכמה שכתבו התוספת לעיל (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והיה גדי כפות עיי"ש, וזהו חיבור המימרות, דאמר הקב"ה אני מחויב לשלם, ובכדי שלא יקשה כיון דעיקר החיוב הוא על מה שבתוכו, וזה הא טמון הוא לזה מביא השמעתתא דאשו משום חציו הוי, ולמ"ד זה גם בטמון חייב, ודו"ק היטב בזה כי על דרך הפלפול הדברים יקרים ונחמדים. בתוד"ה מהו להציל עצמו בממון חבירו איבעיא ליה אם חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש, ולא רצו לפרש דהבעיא היה אי רשאי להציל עצמו בממון חבירו משום שאין לך דבר שעומד מפלי פקוח נפש, ופשיטא דרשאי להציל את עצמו, והבעיא הוא רק אם חייב לשלם, ופשיטא ליה דאסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר, אלא יציל עצמו וישלם, ולכאורה משמע לפירוש התוספת דאיירי שכבר נשרף ומיבעיא ליה על התשלומין, אבל לפי"ז יקשה מאי ויצילה וקאמר נמי בסמוך בשלמא למ"ד למיקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה, ופרש"י ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל לפירוש התוספת דמיירי שכבר נשרף, א"כ גם לדידיה קשה מאי ויצילה, וצריך לומר דגם לתוספת לא יתפרש בשכבר נשרף, אלא דמבעיא להו מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין וכמש"כ הרא"ש להדיא ופירוש לדבריו דקודם ששרף צריך לפרש דאינו נוטל בתורת גזילה אלא שדעתו לשלם, ואי לא פירש הכי קודם ששרף, אלא נטלו אדעתא שלא לשלם, אע"ג שאח"כ שילם נקרא גזלן וכמו שכתב היש"ש ע"ש, ולפי"ז יש לומר דהיינו ויצילה, פי' שהציל לניזק מהפסד ופירש בשעת הלקיחה דנוטלים זה על מנת לשלם, ובזה הציל לניזק מן ההפסד, וכעין מה שכתבו התוספת לקמן (דף ס"א) לפרש הכי לקרא דויצילה למ"ד טמון באש דלא מעצם שרפת הגדיש הציל, אלא שהציל מן ההפסד עיי"ש ובמהרש"א שם, וה"נ יתפרש כן ולפי"ז יש לומר דגם מה שכתב רש"י ויצילה שלא ישרפוה, אין הכוונה שלא ישרפוה כלל דזה יקשה טובא הא אין דבר שעומד בפני פקוח נפש. אלא הכוונה נמי שלא ישרפוה אדעתא דלא לשלם, ועיין בפרשת דרכים דרוש דרך האתרים שכתב דמשמע מרש"י דאסור להציל עצמו בממון חבירו אפילו במקום פקוח נפש, וכתב דרש"י ותוספת בסוגיין פליגי בזה עיי"ש, ואם כי כפי הנראה לכאורה אמנם משמע כדבריו, אבל לפי מה שכתבנו אין מוכרח לעשות בזה מחלוקת בין רש"י ותוספת, וכמו לתוספת יתפרש הכוונה דויצילה ה"נ אפשר לפרש גם ברש"י וצ"ע. דף ס"א ע"א תוד"ה מאי ולא אבה דוד לשתותם וכו' ומכאן קשה לפירוש הקונטרס וכו' דלפירושו הו"ל למימר שלא אבה דוד לשתות, היינו שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך ע"כ, וכלומר דהיינו דוקא לר' יהודה דמחייב על טמון בשאר כל אדם, אבל לרבנן אפילו שאר כל אדם פטורין בטמון ולאו דוקא מלך, ואולי דהיינו טעמא דרש"י דלא חש לקושיא זאת משום דאיך אפשר לומר דמשו"ה לא אבה לשתותם שלא רצה להפטר מחמת שהיה מלך, הא כו"ע נמי פטורים על טמון לרבנן וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה