בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף נט:
ברש"י ד"ה בששים עם הקרקע והכל בכלל וכו', עיין בנמוק"י מה שכתב הכוונה בזה (דף ס' פ"א) בתוד"ה ליבה וליבתה הרוח וכו' דלא מחייב משום אשו אא"כ עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח וכו', מכאן נמי מוכח כמה שכתבנו בחבורינו לעיל (דף י"ט) דהא דאבנו סכינו ומשאו דחייב כשהזיקו ברוח מצויה היינו דוקא כשכובד האבן או חדודו של, הסכין פעלו להזיק גם בלי כח ההתזה ואילו היה נתקרב האבן אל הכלי גם בלא כח ההתזה היה נשבר מפני כובדו שבכה"ג עצם האבן והסכין הם המזיקים ושפיר דמי לאש דהוא בעצמו המזיק והרוח אינו אלא מקרב האש אל דבר הניזוק, משא"כ באופן כזה דאילו היה נתקרב האבן והסכין בלי כח ההתזה לא היה ניזוק הכלי ורק שההיזק בא על ידי כח ההתזה גם באבנו וסכינו פטור. דלא דמי לאש כיון דתקלה של בעלים לא הזיק כלל ורק הכח שבא בפעולת הרוח הוא המזיק ועל פעולת הרוח אין לחייב לבעל התקלה, כמה שכתבו התוספת ודברי תורה עשירים במקום אחר, כי אם כי לעיל בחידושינו שם קיימתי זה מסברא, אכן בעסקי כעת בסוגיא זאת מצאתי ראיתי הדברים מפורשים בשמ"ק כאן וז"ל ומסתבר לי דכי אמרינן אבנו וסכינו דחייב בשאין הרוח גורם להן אלא נפילתם דהשתא אמרינן דכיון דהוא הניחם בראש גגו במקום שראויין ליפול חשבינן ליה ודאי כאילו נפלו מידו לדעתו, אבל הניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו מחמת דחיפת הרוח יותר ממה שהיו מזיקין אילו נפלו מאליהם מידו לדעתו בזו לא שמענו שיתחייב באותו מותר שהוא מחמת דחיפת הרוח דאיכא למימר דההוא חשבינן ליה כאילו הרוח בלבד הוא שעושה אותו ולא דמי לאש כלל דשאני אש דאין הרוח.. עושה בי אלא שמוליכו, וכיון דהכי אורחיה חשבינן ליה מעשה הבעלים אבל כאן מחמת כח הרוח באבן הנזק מתרבה ואיסתלקו להו מעשה ראשון עכ"ל. בגמרא אין פורעניות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר כי תצא וגו', ונאכל גדיש וכו', והנה כמו בחלק ההלכה ממקרא זה מצריך הש"ס למה לי דכתב רחמנא גדיש קמה ושדה, כן נמי בחלק האגדה שדרש בזה דגדיש קאי על הצדיקים, נראה לי נמי להמליץ במה שמפרט גדיש, קמה ושדה, והוא משום דכמו בגידול לחם הגשמיי, סדרו אדוני השדה את גידול וקיבוץ התבואה לשלשה חלקים, א התבואה אשר כבר נקצרה ונידושה והיא מונחת בגדיש, תבואה זו נקרא גדיש אחרי שכבר נגמרו בה כל המלאכות הדרושות וכמה שאמרו בב"מ מה גדיש שנגמר מלאכתו. ב' התבואה התבואה העומדת על השדה בקמותיה מחוסרות עוד איזה מלאכות עד שיכשירו אכילתן, קצירה, עימור ודישה, וחלק הזה נקרא "קמ" לפי שעומד על השדה בקמותיה. ג' חלק הניר העומדת לזרוע לשנה הבאה וזה נקראת "שדה" באשר אין עוד שום תבואה זרועה עליה רק עומד מוכן לזרוע בשנה הבאה, וכל הסדר הזה בחכמה נעשה בכדי להבטיח שהמזון העיקריי והוא הלחם, לא יחסר תמיד, וכן נמי בלחם הרוחניי שהוא התוה"ק כמשה"כ לכו לחמי בלחמי, ובכדי שלא תשכח עדות מפי זרעו, יש נמי שלשה סוגים הללו, א' הת"ח הגדולים והזקנים אשר כבר נגמרו בכל המלאכות והמדות הנצרך לת"ח, תורה ויראת שמים, אל נקראים גדיש, באשר כבר נאצר ונצבר בתוכם הרבה תורה ויר"ש ולא תחסר עוד בהם מאומה בכדי להשלימם לת"ח. ב' האברכים והבחורים, אשר אם כבר עומדים בקמותיהן וניכר בהם התורה והיר"ש אשר אצרו בקרבם, בכל זה מפני שיחסר להם עוד השתלמות בתורה נקראים קמה, באשר ניכר עליהם שעומדים להקצר ובקרב הימים יהיו גם הם לת"ח גדולים ושלמים אשר רבים יהנו לאורם ולאכול מפרי תנובתם. ג' הבנים הקטנים, אשר נצרך להתחיל ולנטוע על תלמי לבותיהם תורה ויר"ש אבל עדיין טרם נזרע והם נקראים שדה באשר לבבם עוד ריק ועומדים להיות זרוע תלמי לבותיהם, והנה בבוא לאדון האחוזה ידיעה פתאומיית שנשרף גדישו, אם כי כמובן ידאג הרבה על ההפסד הרב ובכל זה בזאת ינחם במה שיודע כי בקרוב יקצור הקמה, ובטוח הוא מחרפת רעב, אכן בבוא אליו ידיעה, כי האש הוסיף לשרוף גם את כל הקמה, אז אין קץ לדאגתו, בזכרו כי במשך כל השנה אין עוד שום תקוה להיות לו תבואה די מחיתו ומחית עבדיו ובהמותיו ובמה יתפרנס משך כל השנה ובכל זה יש מקום לנחמו, כי עכ"פ לשנה הבאה יזרע השדות ויגדלו הקמה עוד הפעם ויתן ד' לו שנת ברכה שיהא ביכולתו ליפרע הקפותיו גם משנה הזאת, ובכן אפשר שילוה ויקיף עד בא התבואה החדשה, אכן מה מאד נורא הדבר בבוא ידיעה אח"כ שגם גוף השדה נשרפה ותהי לאפר והאש הנורא הגדיל ללחך נירו באופן שלא תוכשר עוד לזריעה האם יש מכאוב כמכאובו בזכרו איך ההפך הגלגל עליו כרגע, מעשיר בעל אחוזה גדול לעני נורא אשר אין לו גם שום תקוה להבנות עוד, ואל רעיון האיום והנורא הזה תרמז לנו תוה"ק, הן אמנם אם שמוע תשמעו בקול הקב"ה אשר הוא מצדו הבטיח וסידר להם באופן שלא תחסר לומדי התורה בשום פעם, באשר יש כמה וכמה גאונים וצדיקים גמורים בכל דור, ויש הרבה אברכים ובחורי הישיבה אשר עומדים להשתלם בשלימות התורה, וגם דור החדש שעומדים לזרוע על לוח לבותיהם. ואמנם כי תצא אש חלילה וימצא קוצים אלו הרשעים, שברשעותם נאכל גדיש, ומפני רעותיהם נאסף הצדיק הגמור הנמשל לגדיש, ואם כי אבידת הצדיקים לדורם אבד וההפסד גדול מאד, בכל זה יש עוד לקבל תנחומים בפרחי הכהונה אשר בקרוב יגדלו ויהיו לגאונים, אכן מה נורא כי לפעמים יוגדל רשעת הדור, ועל ידי הרוחות הרעות המנשבות ישרפו גם לבחורי הישיבה, ויצא בחור מכותלי ביהמ"ד לדראון וחרפה, וזהו מה שאמר או הקמה, פי' שעל ידי רשעותם ישרפו גם את הקמה, ואכן האם יש מכאוב כמכאובינו בעת שיוסיפו עוד לשרוף בהבל פיהם "או השדה" כלומר שיוסיפו להגדיל חטא ופשע, שברוח שפתיו יטיפו נופת מר לגרש גם את הצעירים הקטנים מכותלי החדר הישן והקדוש, באופן שאין ראוי עוד ליזרע על תלמי לבותיהם תורה ויר"ש, וכמה מן האמת יש ברמז הזה לדור הזה שאנו חיים בו, כי הרוחות הרעות גדלו כך להשפיע על האבות והבנים כאחת, לקצוץ הנטיעות הקטנות באופן אשר ברוב העירות בטל התמיד לגמרי, ותחת אשר לפנים לא היה עיר בישראל שאין מושיבין בה מלמדי תינוקות, עכשיו כמעט ברוב העירות וגם הגדולות, אין גם מלמד אחד ללמוד נ"ך ותלמוד, אוי מה היה לנו, ואוי לעינים שכך רואות בחורבן תוה"ק, ולאה אין אנו יראים מסוף הכתוב כי שלם ישלם המבעיר את הבערה, יזכנו ד' לראות שוב בהרמת קרן תוה"ק במהרה בימינו. בגמרא בכי רב יוסף כולו האי נמי לאין אנו דומין אמר לו אביי טיבותא היא לגבייהו דכתיב וכו', עיין פרש"י, ואפשר לפרש עוד כוונה שניה בתשובת אביי, עפ"י מה שאמרו בברכות (דף ו') כי זה כל האדם, כל העולם לא נבראו אלא בשביל זה, וכל העולם לא נבראו אלא לצוות לזה, ולפי"ז הצדיק הוא המטרה התכליתיית של העולם ושארי האנשים רק כאמצעיים הם לשרת ולצוות לצדיק, וכיון שכן אי אפשר שיחיה הצדיק אף רגע אחת מבלעדי אחד משארי האנשים, שאלמלי ישנו אחד בין שארי האנשים שאין לצדיק צורך בו, ויוכל לחיות בלעדו, הלא כבר תהיה כל יצירתו של האדם הזה אך למותר ולבטלה, ולכן כל עוד נשמת רוח חיים בצדיק, לא היה הדין נותן לאבד אף אחד מן הרשעים, שהרי הצדיק עדיין חי, והכל דרושים המה לו עדנה, ואם היה הדבר כן שהצדיק מת קודם לרשע, היינו מוכרחים לבקש מטרה תכליתיית גם בבריאותו של הרשע, ולפי"ז היינו דקאמר אביי טיבותא הוא לגבייהו, שמת קודם לרשע, דמזה מוכח שרק הצדיק הוא תכלית הבריאה, ולכן כל זמן שהוא חי אי אפשר לאבד גם לרשע אחד, באשר כולם נבראו לשרתו ולצוותו: