בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף נז.
בגמרא אמר לו מודינא לך בבעלי חיים דכיון דנקטי להו ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא וברש"י ד"ה דכיון דנקטי כיון שראה שמלומדות הן לצאת בעי נטירותא יתירתא וכו' כוונתו דהא כשמצאה רועה כדרכו אין זה אבידה כלל ואין מחויב להשיבה ורק כשמנאה רצה בדרך הוא דהוה אבידה כמבואר בב"מ וא"כ כיון שראה אותה רצה בדרך הרי יצאת מטבע שארי הבהמות שאין דרכם בכך ומדהיא מלומדת לברוח בעיא נטירותא יתירתא לענין לברוח ודוקא לשמור הבהמה שלא תברח הוא דבעי נטירותא יתירתא כיון דעל זה היא מוחזקת ומלומדת לברוח אבל לענין שמירת נזקין שלא תזיק לרעות בשדות אחרים על זה סגי לה בשמירה פחותה כדין שן ורגל דהא בזה לא ראה אותה מלומדת דדוקא ביצאנית וברחנית הוחזקה ולא במזקת ולענין נזקין ודאי שדינה כדין שארי בהמות, ודברים מתמיהים ראיתי בפנ"י שכתב דאע"ג דהבעלים אם שמרו שמירה פחותה סגי נמי לענין נזקין מ"מ בשומר אבידה כיון דאמרינן דהיכא דנקטא ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא לענין שלא תאבד א"כ הוה"ד אם שמרה בשמירה פחותה כשומר חנם ויצאה והזיקה חייב עיי"ש, ומאוד תמוה מה ענין הך ניגרא ברייתא דקאמר הכא לענין נזקין דעל זה לא נקטה הניגרא ברייתא כלל דדוקא לענין שמירה שלא תברח לא סגי בשמירה פחותה משום דכבר הוחזקה לברוח אבל לא הוחזקה להזיק לאחרים וזה ברור והיינו דלא אישתמיט שום אחד מהפוסקים לכתוב לחידוש הדין של הפנ"י דשומר אבידה לא סגי בשמירה פחותה לענין נזקין משום דזה אינו וכמה שכתבתי. והנה הפנ"י הוסיף עוד להקשות דכיון דהיכא דנקטי ניגרא ברייתא צריכה שמירה מעולה א"כ בבעלים גופייהו נמי נימא הכי לענין נזקין שאם נאבדה הבהמה מביתו פעם או פעמיים וחזרה יצטרך לשמרו בשמירה מעולה והא דהקילה התורה בשמירתן היינו כל כמה דלא נקט לה ניגרא ברייתא אבל לאח"כ פשיעה היא בשמירה פחותה דהא אפילו שומר חנם חייב וא"כ מצינו תם ומועד גם לענין שן ורגל עיי"ש, ודברים הללו במחילה מכבודו אין להם שחר דממ"נ אם כוונתו דהיכא דנאבדה הבהמה מאתו אף שלא ראינו שהזיקה לאחרים מ"מ כמו דהמוצאה מחויב לשומרה שמירה מעולה ה"נ הבעלים כשיחזרוה שוב לרשות הבעלים היה מחויב נמי בשמירה מעולה וכמו דמשמע מראשית דבריו ודאי דלא קשה מידי וכמו שכתבתי דמה ענין הבעלים לענין נזקין לגבי המוצאה דמחויב לשומרה שלא תוסיף לברוח וכיון דכבר הוחזקה לברוח משו"ה מחויב בשמירה מעולה אבל הבעלים לענין נזקין כיון דעל זה לא הוחזקה שתזיק לאחרים מהיכי תיתי נימא דלא סגי בשמירה פחותה ואם כוונתו על עיקר דין דשן ורגל דקיי"ל דסגי בשמירה פחותה ולמה לא נימא שדוקא בפעם הראשון תסגי בפחותה אבל כיון שכבר יצאת פעם אחת לרעות בשדה אחרים נימא שיהא מחויב עוד הבעלים לשומרה מעתה בשמירה מעולה דמ"ש משומר אבידה אע"ג שלא ברחה כ"א פעם הראשון אפ"ה מחזקינן אותה לבורחת ומחויב לשומרה עוד שמירה מעולה וכמו דמשמע מסוף דבריו שזהו כונתו דהיינו מ"ש דנימא גם בשן ורגל דין תם ומועד אבל אם לזה נתכוון א"כ יקשה על קושיתו דלמה מקשה דנחלק בשן ורגל בין תם למועד עדיפא הו"ל להקשות דאפילו בתם דשן ורגל והיינו בפעם השני דעדיין תם הוא לחייב נמי בשמירה מעולה דדוקא בפעם הראשון סגי בפחותה אבל כיון שכבר נסתה פעם אחת לרעות בשדה אחר לא תסגי שוב בפחותה, וכמו דלענין שומר אבידה לא בעינן שתתיעד בבריחתה שלש פעמים אלא אפילו בפעם הראשון כשמצאה בורחת מבית בעלים מחויב תו לשומרה מעולה ועוד דאי נימא לחלק בשן ורגל בין תם למועד כמו בקרן א"כ יהיה הדין להיפך ממש דבתם לא תסגי בפחותה ומועד סגי וכמו לענין קרן לן הכי, אכן הדבר מבואר באופן שאין מקום לקושיתו כלל דבאמת בקרן גופא יש להבין למה יצטרך בתם שמירה מעולה ובמועד להזיק סגי ליה בשמירה פחותה והא כלפי לייא איפכא מסתברא וכתב הוא עצמו דהיא הנותנת הואיל דמועד מוחזק בנגחן ותורא נגחנא קלא אית ליה לכך רבים בדלים הימנו ושמור הוא זה עיי"ש, ואם כן לא שייך זה כ"א באב דקרן דכל זמן שלא הוחזק נגחן אין הכל בדלים ממנו ולכך נצרך לשמירה מעולה משא"כ באב דשן ורגל דבודאי כל הבהמות הוחזקו לאכול תבואה של חבירו ולכן כל אחד ודאי שישמור את כל תבואתו ויגדור שדהו מבהמות של אחרים ומשו"ה סגי ליה בשמירה פחותה כיון דהכל שומרים בעצמם את תבואותם ולא יצטרכו עוד הבעלים לשומרם שמירה מעולה והיינו טעמא דבשן ורגל לא מחלקינן בין תם למועד ואפילו תם סגי בפחותה דדוקא בנגיחה דקרן אין רבים בדלים מהשור כל זמן שלא הוחזק נגחן אבל לענין היזק דשן ורגל ודאי שהכל יודעים דהוחזקו הבהמות לאכול תבואה וכלום להחזיקה צריך על זה ולכן אפילו בפעם הראשון יודעים הנזוקים לשמור את תבואתם מבהמתן של אחרים וכיון דשמור הוא על ידי הניזק אין הבעלים צריכים לשומרם עוד בשמירה מעולה ודו"ק כי זה ברור. ודע דבשלשה מקומות מצינו הך טעמא דבבעלי חיים שאני משום דנקטי להו ניגרא ברייתא אבל פירושיהן וטעמיהן שונים א' כאן לענין אבידה והטעם הוא דאע"ג דהמוצא לא היה הגורם לבריחתה ומעצמה ברחה אפ"ה כיון שראה שמשונה היא משארי הבהמות שאינן מלומדות לצאת ולברוח מבית בעלים מחויב הוא לשומרה בשמירה מעולה והיינו דדייק הש"ס לומר דנקטא לה וכו' כלומר שהבהמה עצמה נקטה לה ולא שהמוצא אנקיטה לה בניגרא ברייתא, ב' לקמן (דף קנ"ח ע"ב) גבי הגונב טלה מן העדר דמחויב להשיבה השבה מעליא והתם הגנב הוא דאנקיטה לה הניגרא ברייתא דכל זמן שלא גנבה למודה היתה להיות בבית הבעלים ולא לצאת חוץ אבל עכשיו שגנבה למדה לצאת חוץ ולכן לא סגי שישיבנה למקומה לחוד דאכתי תברח אלא בעינן דפת בעלים והכי פרש"י שם וגם בש"ס נקיט דאנקיטא לה ניגרא ברייתא כלומר שהגנב הוא דאנקיט והרגילה לצאת חוץ, ג' בב"ב (דף פ"ח) לענין הא דאמר רבה גבי זקן ואינו לפי כבודו דפטור מהשבה הכישה נתחייב בה קאפר על זה בש"ס אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטא לה ניגרא והפם לא שייך הני פירושים דלפיל אלא הכוונה דפל ידי ההכסה הרגילה בפסיעות חיצונות לברוח ולילך לפרחזק ולכן אם לא יחזירה יבואו הבעלים לידי היזק בסבתו וכן פירש הקונטרס שם, והרי בכל אחד לפי ענינו ישתנה הפירוש כמובן ואפ"ג דלשון אחר הוא אבל הכוונה והפירוש ישתנה בכל אחד לפי ענינו וכפי שהבאתי דגם הש"ס גופא דייק בשינוי הלשון הכא דנקטה ולקמן דאנקסא"א וגם רש"י דייק לפרש אצל כל אחד לפי ענינו, ואם כי הדברים פשוטים כתבתי זה להמיר על דברי הסמ"ע (סי' רס"ג) שנכתבו שלא בדקדוק דפל הרין הנאמר בסוגיין בשומר אבידה דחתויב בבעלי חיים ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות בעלים המשפמרת כתב הסמיע בסק"ד דהיינו טעמא משום דכל שהוציאה ממקומה נקטה לה דרך להיות הולך ממקום למקום ומשום הכי צריך שמירה טפי עכ"ל ומאוד תמוה דאטו המוצא הוציאה ממקומה הא הוא מצאה אותה כשהיא כבר ברחה ממקומה ואין זה טעם שבשומר אבידה והכי הול"ל דכיון שראה שמלומדת היא לצאת משו"ה בעי נטירותא יתירתא וכמו שפרש"י כאן וגם הש"ס דייק לכתוב כאן דנקטא כלומר שהבהמה עצמה נקטא ולא דאנקטא לה המוצא והסמ"ע לא דייק ופירש בזה הטעם דשייך לגבי זקן ואינו לפי כבודו כשהתחיל בהשבה דמחויב לגמור מטעם שכתב הסמ"ע וק"ל ולבד דשלא בדקדוק כתב הכי עוד עיקר הטעם והחילוק דמחלקינן בין בעלי חיים לשאר דברים לענין זקן ואינו לפי כבודו מטעם הסברא שעל ידי ההכשה הרגילה לברוח אין מוסכם לפי ההלכה ורש"י פירש במקומו בב"מ מטעם דכבר נתחייב בהשבה ולא מפני שהרגילה לברוח והכי פירש הרמב"ם ואין מחלקים בין בעלי חיים לשאר חפצים וכדס"ד דש"ס בב"ב ואף שהדר מסיק שם לחלק דבבעלי חיים שאני כתב הב"י (סי' רס"ג) דרך דיחויא בעלמא הוא ובחבורי לב"מ (דף ל') הוכחתי נמי מן הסוגיא דהתם כן עיי"ש ודו"ק היטב ואכ"מ יותר. בתוד"ה א"ל מודינא לך וכו' אי נמי הך סיפא אאבידה דוקא קאי שניגרי ברייתא גרמו לה להאבד אבל לענין גניבה פטור שאין גורמין לה ליגנב עכ"ל ולכאורה יש להקשות דלמה לא נימא בזה תחלתו בפשיעה לענין אבידה וסופו באונס לגניבה ויהא חייב וראיתי שהנתיבות (סי' רס"ז) נדחק בזה, ונ"ל ליישב בפשיטות עפ"י מה שכתב השמ"ק בב"מ (דף ל"ו) לחלק לאביי דסובר התם גבי פשע בה ויצאת לאגם דחייב ומשום דהבלא דאגמא קטלה ופירש דהוה תחלתו בפשיעה וסופו באונס כמו שפירשו שם התוספת והראשונים ואם כן למה לא נימא נמי גבי צריפא דאורבני כיון שפשע בה מתחלה שלא היה לו לשמור אלא בקרקפ נימא נמי דאם שמרם כדינו לא גנבוה הגנבים והאונס דגניבה בא נמי מחמס הפשיעה וכתב דלא דמי דביצאה לאגם ומתה דהאונס בא על ידי מיתה ולענין שם מיפה הרי פשע בה מתחלה כשיצאה לאגם ונהי דהפשיעה היה לענין מיתה על ידי זאבים ולבסוף מתה כדרכה דלענין זה אינו כ"א אונס מ"מ כיון דלענין שם מיתה פשע תלינן שוב כל סבת מיתה איזה שתהיה שהיא באה מחמת הפשיעה ותלינן דהבלא דאגמא קטלה ואילו לא יצאת לאגם לא היתה מפה משא"כ בצריפא דאורבני דלא פשע כ"א לענין נורא אבל לענין גנבי לא פשע מתחלה ולכן כי נגנבה לבסוף לא שם הפשיעה דקדמיה עיי"ש שזהו תכן פירוצו, וא"כ ה"נ לא אמרינן תחלתו בפשיעה לאבידה וסופו באונס לגניבה דיהא חייב אפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דדמיא ממש להך דצריפא דפטור נמי אפילו לאביי וק"ל (שם ע"ב) בתוד"ה נפלה לגינה וכו' והוא שאינה יכולה לירד וכו' ובהגהות הגר"א ציין דהראב"ד חולק על זה וכתב דאין זה פשיעה וכו' אמנם כן הביא הרשב"א בשם הראב"ד אבל הראב"ד בחידושיו כתב כפירוש התוספת דדוקא כשאינה יכולה לירד אבל אי לאו הכי הוה חייב אפילו נפלה וכמה שכתב בשמ"ק עיי"ש ועיין מה שכתבתי בסמוך בדנ"ח מזה: