אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף נו.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף נו.

דף נה.

ברש"י ד"ה ברוח מצויה כ בידים הבעיר וכו', בזה תיקן ליישב מה שהקשו התוספת עליו לעיל (דף כ"ב ע"א) דפירש דלמ"ד אשו משום ממונו אם הדליק בגחלת שאינו שלו פטור, וא"כ אמאי חייב הכא הכופף הא הדליק בגחלת שאינה שלו ולזה תיקן רש"י דהכא שאני דהוא עושה בידים ההיזק הלכך אין חילוק בין שהגחלת שלו או שאינו שלו דדוקא במקום שאינו עושה ההיזק בידים, אלא החיוב הוא משום שלא שחרו בזה אמרינן דבגחלת שאינו שלו אינו חייב לריש לקיש דסובר אשו משום ממונו, אבל כשעשה ההיזק בידים הוה אדם החזיק וחייב בכל אופן ועיין מה שכתבנו לעיל שם בארוכה. בתוד"ה אילימא דמטיא וכו' ולא הוי מצמצם הואיל והחמה וכו' אין עליו בשפת כפיתה, אין הלשון מדוקדק דמלשונם משמע דבכה"ג לא הוה מצמצם ובאמת זה אינו דבכולה סוגיא דסנהדרין מוכח דהיכא שלא שנהו ממקומו אלא שכפתו באותו מקום שהיה עומד זהו הוי ליה מצמצם שלא הניחו לברוח, אלא כוונת התוספת הכי הוא כיון דגם מצמצם רבי רחמנא לחיובא כמבואר בסנהדרין א"כ מאי תירצו דהתם מיירי שכפתו במקום שהיה ולא הזיזו ממקומו אכתי לחייב מטעם מצמצם לזה כתבו ולא הוי מצמצם כלומר שאין לחייבו גם משום מצמצם משום דמצמצם לא חייב כ"א כשהחמה וצנה היה עליו בשעת הכפיתה דכבר התחיל ההיזק קצת, אבל בסוף חמה לבוא ובשעת הכפיתה לא התחיל ההיזק עדיין גם מצמצם אינו חייב וק"ל. בגמרא אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי ליחייב והנה בפנ"י הקשה אמאי לא מוקי לה שפיר לנפשיה וכגון שהוא מודה שהעדים העידו שקר אלא שאומר שאעפ"י כן הענין אמת, וא"כ אין צריך לשלם הממון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובדיני שמים חייב משום מדבר שקר תרחק עיי"ש, ובמחכ"ת סיום דבריו מה שכתב חייב בדיני שמים משום מדבר שקר תרחק הוא שהטעתו להתקשות בעיקר קושיא זאת דהוא הבין דמה שאמרו הכא בחייב בדיני שמים היינו לענין איסור שעובר על מדבר שקר תרחק ולענין איסור איה"נ שאפילו בשוכר עדי שקר להעיד על דבר אמת נמי עובר על מדבר שקר תרחק וכמה שכתב בשמ"ק בשם הרא"ה, ולכן שפיר הקשה דנוקי בכה"ג ששוכרן להעיד על דבר אמת, אבל הדברים הללו טפות הם, דמה שאמרו הכא חייב בדיני שמים פירושו שחייב בהשבה וכמה שכתב השמ"ק בשם המאירי וז"ל כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בהישבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא קא עביד אלא שלענין השבה נאמרה עכ"ל ולפי זה לא קשה מידי קושית הפני יהושע דמשו"ה לא מוקי לה בכה"ג ששכרן להעיד על דבר אמת דבכה"ג אפילו בדיני שמים אינו מחויב בהשבה ואינו עובר כ"א האיסור דמדבר שקר תרחק אבל בהישבון אינו מחויב ומדקתני הכא דחייב בדיני שמים והיינו בהשבה מכלל דשכרן להעיד על דבר שקר, ודברי הרא"ה שבנמוק"י שהביא הפנ"י נמי הכי יתפרש דזה לשון הנמוק"י וכתב הרא"ה ז"ל מכאן נראה דלא מחייבינן אלא להאי דשכר עדים על ממון שאין מחויב לו אבל אם היה מחויב אלא שלא היו עדים בדבר אינו חייב אלא שעובר על מדבר שקר תרחק עכ"ל ובלתי ספק שכוונתו בקושיא ובתירוץ כמו שכתבנו דהיינו שכתב מכאן כלומר דהוקשה לו נמי למה לא מוקי בשכרן להעיד על דבר אמת ותירץ דמכאן מוכח דבכה"ג שהוא מאויב ושכרן על דבר אמת אינו חייב אלא שעובר על מדבר שקר תרחק אבל חיוב השבה אין בזה אפילו מדיני שמים ולכן לא מוקי לה בכה"ג מדקתני כאן דחייב בדיני שמים וזה ברור בכוונתו ודלא כהפנ"י שנסתייע מדברי הרא"ה לדבריו הוא ודו"ק ועמ"ש בדבור הסמוך. בתוד"ה אלא לחבריה וכו' ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים וכו' הנה הש"ך (חו"מ סי' ל"ב סק"ג) הקשה על התוספת הללו דהא אמרינן בקדושין (דף מ"ג פ"א) דאף דאין שליח לדבר עבירה מחויב בדיני שמים עיי"ש ובמחילה מכבוד תורתו לא קשה מידי דהא זה פשיטא דמה שכתבו התוספת דבאומר אינו חייב בדיני שמים היינו דאינו ראוי לעונש בידי שמים כעושה המעשה בעצמו דאילו בשוכר מה דאמרינן הכא דחייב בדיני שמים היינו דבדיני שמים דיינינן ליה כעושה המעשה דדווקא בדיני אדם אמרינן דאין שליח לדבר עבירה ואינו ראוי לענשו כעושה המעשה אבל בדיני שמים חייב כעושה המעשה ממש, ועל זה כתבו התוספת דדוקא בשוכר אבל באומר אינו חייב אפילו בדיני שמים כעושה המעשה אבל פשיטא שראוי לעונש בדיני שמים כמסית חבירו נדבר עבירה ואפילו אם אינו מסיתו אלא שגורם לחבירו להכשל בעבירה חייב נמי בעונש משום לפני עור, ולפי"ז לבד שלא יקשה מסוגיא דקדושין אדרבה משם יהיה ראיה מכרחת לפירוש התוספת דעל מה שאמרו התם דחייב בדיני שמים מתמה הש"ס מכלל דת"ק סבר אפילו בדיני שמים נמי פטור ומשני בי דינא רבה ובי דינא זוטא איכא בינייהו וזהו הפירוש של דינא רבה ודינא זוטא דשמאי סובר דבדיני שמים חייב כאילו הוא עשה המעשה והיינו דינא רבה וכמו שיליף מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון הרי שקרא לו שהוא הרגו וכאילו דוד שפך לדם אוריה ואילו ת"ק סובר דלחשוב להמשלח כאילו הוא עושה מעשה זה לא אמרינן אפילו בדיני שמים ורק בדיני שמים חייב בדיני זוטא כגורם ומסית בלבד ולא כעושה המעשה והכי מפורש בלשון רש"י בקדושין שם בד"ה בי דינא רבה וז"ל לשמאי מחייב בדינא רבה בעונש גדול ולת"ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם עכ"ל הרי להדיא כדברינו, ולפי"ז הרי לת"ק דהלכתא כוותיה אינו חייב אפילו בדיני שמים כעושה מעשה והיינו ממש כסברת התוספת כאן דבאומר אינו חייב בדיני שמים פי' כעושה מעשה ודבריהם אתיא שפיר לת"ק דקדושין ודינא זוטא היינו להענש כגורם ודאי דגם להתוספת חייב ואלא דמה שכתבו הכא דאומר אינו חייב בדיני שמים כוונתם בדינא רבה כעושה המעשה אינו חייב והיינו ממש כהת"ק דהתם וזה ברור, ובלא"ה נמי יש לדחות לדברי הש"ך עפ"י מה שכתבתי בדיבור דלעיל דבדיני שמים דקאמר הכא היינו חיוב תשלומין ולא חיוב עונש כההיא דקדושין וראיתי שגם הקצוה"ח שם כתב כן אלא שלא הביא לכל מה שכתבתי בדיבור דלעיל עיי"ש היטב. ובזה יש ליישב גם מה שהקשו המפרשים סתירת דברי הסוגיות אהדדי דבש"ך שם הביא ראיה לדברי התוספת דהכא מסוגיא דסנהדרין (דף כ"ט ע"א) דאמרינן שם מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הוי ליה למימר דברי מי שומעין עכ"ל, וטעם דאמרינן אין שליח לדבר עבירה הוא נמי משום אותה טענה דדברי הרב וכו' ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוי וא"כ לא הוי מועיל הטענה דדברי הרב נגד הקב"ה משום דדיני שמים הוי וכו', ולפי"ז הסוגיות דקדושין וסנהדרין סותרות זו את זו דהא בקדושין מבואר דבדיני שמים חייב לכו"ע ולמה שכתבתי אין בזה שום סתירה דהא לת"ק דשמאי באמת אינו חייב בדינא רבה אפילו בדיני שמים ומשו"ה הוה ליה לנחש לטעון דברי הרב וכו' והיה מיפטר מדינא רבה כאילו עשה הוא המעשה ואילו הקב"ה הענישו בדינא רבה כאילו הוא עצמו עשה המעשה וכמש"כ בכתוב (בראשית ג') ויאמר ד' אל הנחש כי עשית זאת הרי שקרא להנחש עושה המעשה ומעונש כזה באמת היה יכול ליטען וליפטר מטעם דברי הרב וכו' לת"ק דשמאי דסובר הכי באמת דבדינא רבה אין עונשין בידי שמים וזה ברור כשמש, והמעיין ברש"י בחומש מוכח להדיא כדברינו דעל התיבות כי עשית זאת הביא מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאילו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד וכו' עכ"ל הרי מדמציין דרשא דחז"ל על תיבות כי עשית זאת מכלל דמפרש נמי הכי דמזה שהענישו הקב"ה לנחש אין ראיה דאין מהפכין בזכותו דיש לומר דהעונש הגיע לו בעד שגורם לחטוא ודינא זוטא הוא ועונש כזה מחייב נמי בדיני שמים וא"כ לא היה יכול לפטור גם אם היה טוען לזה דייק רש"י לציין דהוכחת חז"ל הוא רק מזה שהקב"ה קרא לנחש שהוא עושה המעשה וזה אפילו בדיני שמים לא הוי לת"ק דשמאי וב"ה אשר הנחני בזה בדרך אמת לאמתו. ואכן אפילו אם נניח דהפירוש בסוגיא דקדושין הוא כהבנת הש"ך דגם לת"ק דשמאי חייב בדיני שמים כדין משלח נמי לא קשה מידי מההיא דסנהדרין דזה פשוט דשליחות לא שייך לקרוא לזה בשם משלח כ"א כששלח לו לעשות מעשה או להביא דבר מה בעד המשלח ולטובת והנאת ורצון המשלח וגם כששלח את הבערה ביד שליח יש לומר נמי דלמשלח הזה יש איזה חפץ וכוונה שהדליק גדישו או בית של זה בשביל נקמה או כוונה אחרת ולכן נקרא משלח והשליח כי עושה זאת אדעתא דמשלח עביד אבל היכא ששלח לו לעשות לטובת השליח גופא זהו לא נקרא משלח ואין זה בגדר שליחות ורק מסית הוא דנקרא שמסיתו לעשות עבירה ובחבורי לקידושין שם כתבתי שזהו ההסבר מה שאמרו שם דבאומר צא בעול הערוה דפטור המשלח שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דהוה נמי כמה שביארנו דבכה"ג דלמשלח עצמו אין הנאה מזה ולכן לא נקרא שליח כ"א מסית, ולפי"ז אין סתירה בסוגיות הללו דמה שאמרו שם בקדושין דבדיני שמים חייב המשלח היינו כשהוא משלח ובגדר שליחות הוא בזה שייך לחייב להמשלח מיהא בדיני שמים אבל מה ענין זה לההיא דנחש דלא היה על הנחש שם משלח כלל ורק מסית שהסיתה לחוה לחטוא לצורך הנאתה וגם בחז"ל לא קראוה בשם משלח כי אם בשם מסית וכמה שאמרו מנין שאין טוענין למסית ולכן איך אפשר לחייבו מטעם משלח כיון שאין זה כלל בגדר שליחות וגם זה ברור, והנה הפנ"י וגם המשנה למלך (פ"ב מהלכות רוצח) כתבו לתרץ קושית הש"ך מההיא דנחש משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ודמיא לאומר לשליח צא בעול את הערוה עיי"ש ואי אפשר לומר כן דהא הסית אותה גם על הנגיעה ובנגיעה לא שייך זה נהנה דהא אין הנאה בנגיעה א"כ משעת הנגיעה נתחייב הנחש וגם לשון הש"ס דקאמר הטעם דדברי הרב וכו' ולא קאמר משום שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן משמע דעיקר הפטור לא הוה משום שזה נהנה אלא מחוורתא כמה שכתבנו ודו"ק בכל זה ועיין מה שכתבתי עוד בדבור הסמוך מזה. באו"ד ועוד דבפירקין תנן השולח הבערה וכו' משמע דשולח פטור אף מדיני שמים, ואמנם הריטב"א בחידושיו לקדושין כתב דמשו"ה פטור התם המשלח אפילו בדיני שמים שכבר שילם הפקח ומהיכי תיתי לחייב עוד להמשלח דדוקא היכא שהניזק לא קיבל בעד הזיקו יש לחייב להמשלח כשלא שילם השליח, אבל אם הניזק נסתלק בעד ההיזק אין מקום לחייב תו להמשלח עיי"ש, ועפי"ז מיושב נמי קושית הש"ך מההיא דנחש שהבאתי בדביר דלעיל דהתם כיון דאדם וחוה נענשו ולכן אפילו אם להנחש היה דין משלח גמור היה פטור נמי ודו"ק. ברש"י ד"ה פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכולהו הני תיובתי מתנייתא נינהו, כבר העירו המפרשים דלמה שכתב רש"י בד"ה דהעושה מלאכה היינו ששקל כנגדו ובזה אף למ"ד שמיה היזק פטור כמבואר בגיטין דפריך מינה למ"ד שמיה היזק אמאי פטור בדיני אדם ומשני דמיירי בששקל כנגדו עיי"ש, ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק עוד במה שכתב רש"י והן נפסלין במלאכה דכיון דמפרש דהיינו ששקל משקולת כנגדם ובזה הוה הפסול לא מטעם מלאכה כ"א מטעם היסח הדעת דזהו עיקר התירוץ בגיטין שם למ"ד שמיה היזק דמשו"ה פטור בדיני אדם משום דזהו לא מלאכה מיקרי כ"א הפסול הוה מטעם היסח הדעת ועוד קשה דמה הוצרך רש"י לסיים הכא וכולכו הני תיובתי מתנייתא נינהו, ומזה נראה שכל הני קושיות מתורצות חדא בחבירתה כולהו בחדא מחתי דמה שכתב רש"י ששקל כנגדן והן נפסלין במלאכה אין כוונתו דחדא מילתא היא דמשום ששקל כנגדו נפסלים על ידי מלאכה הזאת דזה ודאי אינו דשוקל כנגדם לאו מטעם מלאכה הוא אלא שני דברים מיוחדים וכוונתו לפרש המשנה אליבא דתרווייהו בין למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק בין למ"ד לאו שמיה היזק ואליבא דמ"ד דשמיה היזק יתפרש המשנה דהיינו בשוקל כנגדן והפסול הוי מטעם היסח הדעת ואח"כ מסיים והן נפסלים במלאכה כלומר דאליבא דמ"ד לא שמיה היזק יתפרש המשנה כפשוטו דהפסול הוי משום מלאכה, ובכדי שלא יקשה מה צורך היה לרש"י להביא כאן שני הפירושים הא הכא אין עיקר המקום דפריך מזה למ"ד שמיה היזק ומה לו להביא כאן איך הוא הפירוש דמתניתין למ"ד שמיה היזק שזהו המקום בגיטין והכא לא הוה ליה לפרש כ"א כפשטות המשנה דהעושה מלאכה דהפסול הוי מטעם מלאכה ולא מטעם היסח הדעת דבאמת נתקשה הרבה שם בגיטין התוספת למה דמוקי התם אליבא דמ"ד שמיה היזק דהפסול הוי מטעם היסח הדעת א"כ מה לשון מלאכה דנקיט במתניתין לזה מסיים רש"י דהוצרך לזה משום דכל זמן שלא נדע דהמשנה תתפרש גם למ"ד שמיה היזק והוה אמינא דלמ"ד זה חייב נמי בדיני אדם א"כ מאי פריך הכא בפשיטות והא איכא למימר דילמא סבר ר"י כמ"ד שמיה היזק ובדיני אדם נמי חייב, על זה סיים דמתנייתא הוא וא"כ בע"כ דברייתא אתיא ככו"ע ואפילו למ"ד שמיה היזק דאל"ה יקשה לדידיה ממתנייתא זאת אע"כ דאתיא נמי אליביה ומוכרח הוא לתרצה באופן שאתיא גם אליביה לזה הוכרח רש"י להביא גם ששקל משקולת דהכי מתפרש בגיטין אליבא דמ"ד שמיה היזק והפסול הוא מטעם היסח הדעת וזה נכון וברור. בגמרא והשוכר עדי שכר נמי מהו דתימא דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ואפילו בדיני שמים נמי לא חייב בתשובת חוות יאיר (סי' קס"ו) הקשה מאי טעמא באמת לא אמרינן הכי דפטור בדיני שמים דהא באמת הכי נקטינן דבשליח לדבר עבירה פטור אפילו בדיני שמים עיי"ש, ולכאורה היה אפשר ליישב עפ"י מה שכתב המחנה אפרים דבפועל יש שליח גם לדבר עבירה משום דידו כיד בעה"ב, ולפי"ז בשוכר לשליח נמי דיש לו דין פועל כמה שכתב הש"ך (חו"מ סי' ק"ה) ולא שייך בזה דברי הרב וכו' כיון דאינו כלל שליח אלא דהוי כידו גופא אלא דיקשה לפי"ז א"כ בדיני אדם נמי לחייב מדין שליחות כיון דבכה"ג לא שייך סברא דדברי הרב ויש שליח א"כ לחייב בדיני אדם נמי מטעם שליחות, והיה נראה מזה להביא ראיה למה שהביא הטור (חו"מ סי' ל"ח) בשם הר"ח דעדים גופייהו כשהודו ששקר העדנו נמי פטורים כיון דלא עשו מעשה ורק בדיבורם גרמו להפסיד ממון לזה וממילא לא שייך לחייב להמשלח בדיני אדם דאפילו אי נימא דבכה"ג יש שליחות והוה כאילו המשלח עביד זה בעצמו להעיד שקר אפ"ה פטור דאינו אלא גרמא דלא עדיף המשלח מעדים גופייהו ואפ"ה בשוכר לנפשיה חייב בדיני אדם משום דצריך להחזיר אותו הממון מה שהוציא כפרש"י, הן אמנם דיש לומר סברא אחרת לחלק בין שוכר לאומר והוא עפ"י מה שכתב הסמ"ע (סי' קפ"ב) בטעם וסברת דברי הרב וכו' משום שסבור שלא ישמע לו עיי"ש, ולפי"ז יש לומר דבשוכר כיון דמקבל שכר על זה מסתמא ישמע לו ויש לכוון זה בכוונת התוספת ד"ה לחבריה במה שכתבו דאומר פטור משום שסבור שלא ישמע לו ומינא דהיינו טעמא דשוכר חייב כיון דלא שייך האי טעמא אבל גם לפי"ז יקשה דא"כ בדיני אדם נמי ליחייב כיון דלא שיך סברת דדברי הרב וכו' ולחייב מטעם שליחות ובע"כ כשיטת הר"ח דעדים גופייהו נמי פטירי בדיני אדם ואכן מפני ששיטת הר"ח אינה מוסכמת להלכה והטור גופא (סי' ל"ב) כתב להיפך דעדים גופייהו חייב משום דהוי גרמי עיי"ש ובדברי הש"ך (חו"מ סי' ל"ח), וגם בעיקר סברת המחנה אפרים שדיתי בה נרגא בחדושינו לעיל (דף נ"א ע"א) והבאתי ראיות דלא כוותיה עיי"ש איני רוצה לקבוע מסמרות בזה, ולכן הנראה עפ"י מה שכתבנו בחדושינו לקדושין ר"פ האיש מקדש להוכיח דעיקר דין דאין שליח לדבר עבירה הוא לאו משום הסברא דדברי הרב אלא דגזה"כ הוא דלדבר עבירה לא יוכל להיות שליח עיי"ש ולכן בדיני אדם אין לחייבו מטעם שליחות אע"ג דהכא לא שייך סברא דדברי הרב כיון שמקבל שכר אפ"ה שליח לא הוה ובדיני אדם ודאי פטור ורק לענין דיני שמים שפיר מהני סברא דדברי הרב וכו' דמשו"ה פטור אפילו בדיני שמים משום דסבור שלא ישמע לו, ובזה מחלקינן שפיר בין אומר לשוכר דבאומר גם בדיני שמים אינו חייב משום דסבור שלא ישמע לו ובשוכר דמקבל שכר ומסתמא ישמע חייב מיהא בדיני שמים ודו"ק. ברש"י ד"ה והוא שחתרה וכו' כגון שחתרה הבהמה והפילה הכותל דאנוס הוא ע"כ הוצרך לפרש דמיירי שעל ידי חתירה הזאת הפילה הכותל משום דקשה לו מה דקאמר בסמוך אלא בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס, ואי נימא דלא הפילה הכותל למה יהיה חייב גם בכותל רעוע, הא אין האונס בא מחמת הפשיעה דאפילו בכותל בריא נמי יכולה לחתור ומחמת זה הוכרח לפרש דמיירי שעל ידי החתירה הפילה את הכותל ולכן הוה האונס בא מחמת הפשיעה דבכותל בריא לא היתה יכולה להפיל הכותל גם על ידי חתירה. בתוד"ה כסויי כסיתיה וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוון אם לטובה או לרעה וכו' המהרש"ל ביש"ש הוכיח מדברי התוספת הללו דכל היכי דחייב בידי שמים אי תפס מפקינן מיניה דאי ס"ד דכל היכא דחייב בידי שמים אי תפס לא מפקינן א"כ מאי מקשו התוספת הא קמי שמיא גליא דילמא הכא הא קמ"ל דסד"א אף דבאמת לא נתכוון לכסות מ"מ אי תפס זה שכנגדו מפקינן מיניה משום דיכול לומר אנא כסויי כסיתיה ולכך קמ"ל דחייב בידי שמים וא"כ אי תפס לא מפקינן מיניה ולא שייך בזה קמי שמיא גליא אלא ודאי דאף דחייב בידי שמים מ"מ אי תפס מפקינן מיניה וא"כ ליכא שום נ"מ בזה דחייב בידי שמים לענין תפיסה עיי"ש, ובספר יה התלמוד דחה ראיה זאת עפ"י מה שכתב הראב"ד דאין תפיסה מועלת בקנס הביאו הרא"ש לעיל ספ"ק וה"נ כיון דעיקר ההיזק אינו אלא גרמא דהמבעיר את הבערה הוא המזיק לגוף הממון אבל המטמין בגדיש אינו אלא גרם בנזקין ולכן דומה זה לקנס דלא מהני תפיסה כיון שאין גופו ממון ה"נ דאינו אלא גרמא לא מהני תפיסה אבל בכל מקום שחייב בידי שמים אפשר דמהני תפיסה עיי"ש, וכבר הקדימו בזה בתשובת חוות יאיר (סי' ק"ס וסי' מ"ד) עיי"ש ואכן אין בדברים הללו כדאי להשיג על הרש"ל חדא דמה דמיון גרמא לקנס התם בקנס התורה פטרה להדיא משום שהרשיע את עצמו ובדין הוא דלא מהני תפיסה אבל גרמא למאן דמחייב בזה איה"נ דגם תפיסה מהני ועוד דהא הראב"ד גופיה דקאמר דבקנס לא מהני תפיסה לא קאמר כ"א כשתפס בעדים אבל אם תפס שלא בעדים מהני תפיסה גם לדידיה כמבואר ברא"ש שם וא"כ אפילו אם מדמינן גרמא לקנס נימא עכ"פ דבתפס שלא בעדים מהני תפיסה גם בגרמא ואכתי יוחזר קושית הרש"ל על התוספת דהא איכא נ"מ היכא שתפס שלא בעדים אע"כ כהוכחת הרש"ל דבחיוב בידי שמים לא מהני תפיסה ודו"ק. (שם ע"ב) בתוד"ה פשיטא וכו' דדילמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב וגזלן פטור וכו' פירוש דגזלן כיון דלא קיבל על עצמו שמירה מן ההפסד וגוף הדבר בעין הוא שפיר מצי אמר הרי שלך לפניך בהכחשה דהדר דאינו חייב כ"א על גזילתו הראשונה ומה שהוכחש בינתיים ע"ז אינו חייב דלא קיבל עליו השמירה, משא"כ שומר דקיבל לשמור מן ההפסד חייב גם על ההכחשה שהוכחש בינתיים ועיין מה שכתבנו לעיל (דף מ"ה) בארוכה מזה. בתוד"ה המעמיד בהמת חבירו וכו' אבל אין לפרש דחייב מטעם אש וכו' כלומר לא משום אב דאש אלא מטעם אדם המזיק דכיון שנותן לשם אש הוה אדם המזיק דמה לי אדם שהזיק על ידי אש מה לי שהזיק על ידי דבר אחר וכן מוכח ממה שכתבו התוספת דהוי כאילו נותן לשם אש דבכה"ג הוי החיוב מטעם אדם המזיק ולא מטעם אש וכן הוא להדיא במגיד משנה (פ"ד מהלכות נזקי ממון) דחייב מטעם אדם המזיק ומטעם זה חייב נמי ברשות הרבים עיי"ש ופשוט בגמרא ושומר קמא איפטר ליה לגמרי ופרש"י שהראשון נסתלק לגמרי ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני ובשמ"ק דחה לפירושו דא"כ מאי קאמר תיהוי תיובתיה דרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב הא אפילו למ"ד פטור תיקשי דהא אינו פטור אלא ממה שהיה פטור מעיקרא כשהיתה בידו, אבל ממה שהיה חייב בעודה בידו מחייב נמי השתא ומצי בעלים לאשתעי דינא גם בהדי הראשון דהיאך מצינו למימר דנסתלק הראשון כיון שלא פטרו בעל הפקדון עיי"ש, ולכאורה עמדתי כמשתומם על קושיא הזאת דהא הכא בכולה מתניתין לא מיירי בהיזק שהבהמה הוזקה או נאבדה אלא מיירי בהיזק שהזיקה הבהמה לאחרים, וא"כ מה איכפת לבעלים כשמסרו לשומר אחר והכא לא שייך לחייבו לשני הטעמים דשומר שמסר לשומר בין לטעם דאין רצוני בין לטעם דאנת מהימנת כיון דהפקדון של הבעלים גופא קיים הוא אצל השומר ואין להקשות דא"כ גם למ"ד שומר שמסר לשומר חייב נמי אין לחייב לשומר הראשון דמה שייך הכא כשהזיקה לאחרים הטעמים דאין רצוני או אנת מהימנת שזה אין שייך כ"א כשהבעלים תובעים את הפקדון, אבל לא כשהניזק תובע את ההיזק וא"כ מאי מקשה הכא לרבא דסובר שומר שמסר לשומר חייב דזה אינו דלמ"ד חייב שפיר חייב השומר הראשון גם בנזקי הבהמה וכמה שכתב המגיד משנה דהניזק יאמר לו מאחר ששנית דעת בעלים הראשונים ולא שמרת בעצמך א"כ הבהמה עדיין ברשותיך קיימא וחייב אתה בנזקיה ואתה לך ודון עם השני עיי"ש וא"כ לדידיה שפיר מקשה אבל למ"ד פטור ואין זה שום פשיעה במה שמסר לשומר אחר פשיטא שאין לחייבו לשומר הראשון על נזקי הבהמה שהזיקה לאחרים ומאי מקשה השמ"ק, אכן באמת שפיר הקשה דמלשון רש"י שכתב ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני מוכח להדיא דרש"י מפרש דמיירי הכא שהבהמה גופא הוזקה ולא בהיזק שהזיקה הבהמה לאחרים והבעלים תובעים הנזק מן השומר דאי בהיזק שהזיקה הבהמה לאחרים מה ענין הבעלים לתבוע והא הניזק הוא התובע זה, וא"כ הכי הול"ל ואזיל הניזק ומשתעי דינא בהדי שני אע"כ דרש"י יפרש דמיירי שהוזקה הבהמה וכן פירש גם הרש"ל ביש"ש בדעת רש"י עיי"ש, ולכן שפיר הקשה בשמ"ק דא"כ גם מן השומר הראשון יש לו לתבוע אפילו למ"ד פטור כיון שלא פטר בעל הפקדון להשומר חייב הוא כמו שהיתה בעודה תחת ידו. ואכן שוב התבוננתי דמלשון רש"י אין ראיה דבנזקי הבהמה שהוזקה היא מיירי דשפיר יש לומר דגם הוא מפרש דמיירי בהיזק שהזיקה הבהמה לאחריה ואפ"ה משכחת דהבעלים יתבעו בזה מן השומר ולא הניזק דיש לומר דרש"י סובר כשיטת הרמב"ם (פ"ז מהלכות נזקי ממון) דאפילו אם שמרוהו השומרים שמירה מעולה השומרים פטורים והבעלים חייבים בנזק קרן וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' שצ"ו) ולפי"ז הרי הניזק חוזר על הבעלים והבעלים אזלי שוב ומשתעי דינא בהדי שומר ואפילו למה שכתב הכסף משנה בשם חכמי לוני"ל דהרמב"ם הודה להם שטעות סופר יש בדבריו ואם שמרוהו השומרים שמירה מעולה גם הבעלים פטורים עיי"ש, אבל בשמרוהו שמירה פחותה ודאי דלכו"ע הכי הוא כשהשומר הוא שומר חנם דהשומר פטור דלדידיה בשמירה פחותה סגי כמבואר לעיל (ס"פ ד' וה') והבעלים חייבין דשור תם לא סגי ליה בשמירה פחותה, וא"כ שפיר משכחת לה בשור תם שמסרוהו הבעלים לשומר חנם דבכה"ג השומר פטור לגבי הניזק דלדידיה סגי בשמירה פחותה והבעלים מיהא חייבין לניזק כיון דשור תם לא סגי לדידיה בשמירה פחותה ושוב חוזרים הבעלים לאישתעי דינא בהדי שומר אם אמת הוא כדבריו דשמרו מיהא פחותה דבלא שבועה לא מהימן על זה לגבי הבעלים כדין שומר דלא מהימן בלא שבועה והיינו דקאמר הש"ס לימא דלא כרבא דאילו לרבא דשומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין ומטעם דמצי אמר לו אנת מהימנת לי וכו' א"כ מצי לתבוע גם משומר ראשון ולמה אמרו דראשון איסתלק לגמרי, וגם קושית השמ"ק ניחא בזה דהא תינח אם השומר היה חייב תשלומי ממון משום דשמירה כזאת לא סגי לפניו ודאי דהוה יכול הבעלים לתבוע משומר, וגם למ"ד שומר שמסר לשומר פטור כיון שאינו פטור אלא ממה שהיה פטור מעיקרא ושמירה כזו גם בעודה תחת ידו לא היה סגי, אבל לפי מה שכתבתי דהשומר שומר חנם הוא דלדידיה סגי בשמירה פחותה, וא"כ אם נאמין לדברי השומר שבאמת שמרו שמירה פחותה אין בזה שום חיוב שוב על השומר ורק עיקר תביעת הבעלים הוא משום דלא יאמין לו על תביעתו ולכן בשלמא למ"ד שומר שמסר לשומר חייב שפיר יכול לתבוע גם משומר הראשון דמצי אמר לו היאך לא מהימן, אבל למ"ד פטור ולא סבירא ליה טעם דאנת מהימן וכו' שפיר קאמר הש"ס דראשון אסתלק דהא תביעת ממון משומר אין בזה דנימא אילו היה ביד ראשון היה חייב דודאי אם היה ביד ראשון היה נמי פטור דלדידיה נמי הא סגי בשמירה פחותה ורק מה שתובע משומר אינו אלא שבועה ולמ"ד דלא ס"ל טעם דאנת מהימנת הלא יכול גם השני לישבע ולכך פריך הש"ס למ"ד שומר שמסר לשומר חייב דווקא דלדידיה שפיר קשה למה איסתלק הראשון כיון דמצי אמר לו אנת מהימנת וכו' וממילא יחויב שומר הראשון לשלם גם ממון ממש דהא לישבע אינו יכול דמה יוכל לידע מה בבית שומר השני אם שמרו כלל ואולי לא שמרו אפילו בשמירה פחותה ושומר שאינו יכול לישבע משלם וכל זה הוא דוקא למ"ד שומר שמסר לשומר חיוב יוכלו הבעלים לתבוע גם ממון משומר הראשון, אבל למ"ד פטור ודאי דאיסתלק הראשון לגמרי כיון דעיקר תביעתו הוא שבועה והשומר השני הלא יכול לישבע וגם לא מצי לומר אנת מהימן כיון דסובר שומר שמסר לשומר פטור הרי טענה דאנת מהימנת לאו כלום הוא ודו"ק כי זה ברור, ומדוקדק בזה לשון הש"ס דמקשה לרבא דשומר שמסר לשומר חייב ויש לדקדק בזה דהא רבא לאו מרא דדין זה הוא דבעיקר הדין דשימר שמסר לשומר חייב או פטור מחלוקת רב ור' יוחנן הוא בב"מ (דף ל"ו ע"א) ור' יוחנן הוא דסובר חייב ואלא דבטעמו של ר' יוחנן פליגי שם רבא ואביי, אביי מפרש משום טעם דאין רצוני ורבא מפרש לטעמו דר' יוחנן משום אנת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן, וא"כ יש לדקדק למה מקשה הכא לרבא הא לר' יוחנן צריך היה להקשות דאיהו מרא דדין זה ואי למפרשי טעמו דר' יוחנן קא נקיט, א"כ למה דוקא לרבא ולא לאביי ולמה שכתבתי דהכא הוי בע"כ הכוונה דמיירי בנזקי הבהמה שהזיקה לאחרים, אבל הבהמה גופא לא הוזקה מידי לזה לא מצי להקשות לטעמא דאביי דמה שייך הכא טעמא דאין רצוני כיון שהפקדון קיים ובשלימותו הוא, וא"כ הבעלים תביעת עצמו אין לו כלל על השומר ובעד היזק הניזק שהבעלים שלמו אותו הלא יכולים הבעלים לחזור על שומר שני דמה לו אם השני או הראשון ישבע כיון דאביי לא סבירא ליה טעם דאנת מהימנת ושפיר קאמר הש"ס דראשון אסתלק ורק לרבא דמפרש טעם דשומר שמסר לשומר חייב משום אנת מהימנת פריך שפיר דמאי קאמר דראשון אסתלק הא יכולים הבעלים לתבוע מן הראשון אפילו ממון כיון דאינו ידוע בעדים אם שמרו שמירה פחותה והשומר הלא צריך לישבע על זה ולשומר השני מצי אמר היאך לא מהימן והראשון הלא אינו יכול לישבע וממילא מחויב לשלם גם ממון ודו"ק היטב בזה כי הדברים נכונים ועמוקים בעזה"י בתוד"ה בההוא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא משים דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה וכו', דע דבדבר זה מהו פרוטה דרב יוסף איפלגו הראשונים הסמ"ע לסי' ע"ב) הביא בשם הרשב"א טפם פרוטה דרב יוסף משום דבאותו זמן שהלוהו אילו היה מזדמן פני היה פטור מפרוטה צדקה, וא"כ בשכר האי פרוטה נעשה שומר שכר על המשכון כל זמן שאצלו המשכון אבל דעת הרא"ש בתשובה הובא דעתו בחו"מ (סי' ע"ב סעיף מ"ג) דלא משום הך פרוטה בשעת הלואה נעשה שומר שכר רק משום דכל זמן שהמשכון אצלו צריך לשטחו ולנערו ובאותו זמן פטור, ולכך מחלק שדוקא בקבע לו זמן מתי יוכל לבוא ליקח המשכון וקודם הזמן שקבע אין רשות ללוה ליטול המשכון וממילא הוי החיוב דשיטוח וניעור על המלוה כיון דאין בעל המשכון יכול לבוא לשטחו ולנערו ולכך יש לו פרוטה דרב יוסף משא"כ כשיש רשות ביד הלוה ליקח משכונו אימת שירצה אין כאן חיוב על המלוה לשטח ולנער וא"כ תו ליכא שומר שכר. כן הבין התומים שם בסק"ו דהרשב"א והרא"ש מחולקים בזה ועיי"ש שצייר כמה נ"מ לדינא בין שיטת הרשב"א לשיטת הרא"ש ומלשון התוספת שכתבו ודוקא בשעה שמתעסק כגון שוטח לצורכה היה משמע נמי לכאורה דסברי כשיטת הרא"ש דדוקא משום הנאת שיטוח וניעור הוא דהוה שומר שכר ולא משום פרוטה דשעת הלואה, אכן לבבי לא כן ידמה לחלק בין הדיעות הללו ולומר דהרא"ש סובר דהנאה דשעת הלואה לא חשיבה הנאה חדא דאין זה סברא דלמה יגרע המצוה דהלואה עצמה מהמצוה דשיטוח וניעור, ואדרבה עיקר המצוה הוא בשעת הלואה ובשמ"ק הביא בשם הריטב"א נמי דהעיקר הוא אם בשעת הלואה נעשה מצוה וכל שאין בתחלתו מצוה אף בשיטוח וניעור לא נעשה שומר שכר עיי"ש בטעם הדבר, ועוד דבהדיא כתב הרא"ש בסוגיין וז"ל ורב יוסף אמר שומר שכר וזהו שכרו דאי מיתרמי ליה פניא בשעה שהוא מכניסה לביתו או בשעה שהוא עוסק בצרכי אבידה כגון אם היא בהמה ומאכילה או משקה ואם הוא טלית ושוטחה או מנערה פטור מליתן פת עכ"ל, הרי להדיא דגם משום הנאה דמכניסה לביתו הוה שומר שכר, ומה שכתבו התוספת הכא דדוקא בשעה דמתעסק בשיטוח וניעור אין כוונתם דשומר שכר לא הוי כ"א משום הנאה בשעה ששוטחה ואתו למעוטי הנאה דשעה שמכניסה לאבידה לביתו דזה אינו ובודאי הנאה דשעה שמכניסה לביתו הוי הנאה ונעשה משו"ה שומר שכר לכל משך הזמן שהאבידה בביתו, ואלא דמה דדייקו בשעה דמתעסק בשיטוח אתו למעוטי משיטת הראב"ד דסובר כל משך שהאבידה בביתו אפילו בשעה שאינו מתעסק בצורכה פטור נמי מלמיתב ריפתא לעניא דכל הזמן שהאבידה בביתו עביד מצוה הוא דמיקרי הובא דבריו בשמ"ק ועל זה כתבו התספת שדוקא בשעה שעוסק בצרכי האבידה בשיטוח וניעור הוא דפטור למיתב לעניא, אבל בשעה שהיא בביתו ואינו עוסק בה מחויב למיתב ריפתא לעניא. אבל שומר שכר הוא דהוה רק בשביל הנאת המצוה בשעה שמכניסה לביתו לחוד ואלא דאי בשעה שבאה לביתו לא היה מצוה וכגון באבידה כזו שבאה מעצמה לביתו מבלי שהיה עוסק ומטפל לאספה לביתו בכה"ג הוה שומר שכר נמי בשביל הנאת שיטוח וניעור, ועל דרך הזה יתפרש גם כוונת הרא"ש וממה שחילק הרא"ש בין קודם הזמן שקבע לאחר הזמן אין ראיה דסובר דהנאה דשעת הלואה לא חשיב הנאה ודלא כרשב"א דאפילו לשיטת הרשב"א נמי צריך לומר דלאחר זמן שקבע לא הוי תו שומר שכר משום דאחר הזמן הוי כשומר שכר שכלה זמן שכירותו שאינו אלא שומר חנם דכשקיבל המשכון לא היה דעתו לשומרו רק עד כלות ההלואה וכשקבע לו זמן הוי כאומר איני שומר עוד יותר בשכר זה וכמה שכתב הנתיבות המשפט שם וגם הש"ך משוה דעת הרשב"א להרא"ש עיי"ש בסק"י. ואין להקשות דלמה שכתבתי דהנאה דשעת הלואה הוי הנאה לכו"ע, א"כ היכי משכחת לכל לוה ושואל שיהא חייב באונסין הא המלוה והמשאיל מצוה הוא דעבדי בזה שמלוה או משאיל ומשתכר פרוטה דרב יוסף ונמצא דאין כל ההנאה של השואל דהא גם למלוה ומשאיל יש הנאה ובמשנה הא שנינו השאילני ואשאילך הוא דהוה שומר שכר ודוקא בכה"ג דגם השואל השאיל חפץ אחר הוא דלא הוה שואל הא בלא"ה הוה שואל וחרב באונסין ותיפוק ליה דאפילו אם לא השאיל לו חפץ אחר נמי יש הנאה למשאיל דמשתכר פרוטה דרב יוסף והר"ן בתשובה הביאו הש"ך שם סקכ"ט דבשואל ספר מחבירו אין חייב שואל באונסין משום דהמשאיל מצוה עביד דמשתכר פרוטה דרב יוסף עיי"ש, ומאי שנא ספר דוקא הא כל מה שמשאיל מצוה עביד ועיין מה שכתבו האחרונים דדוקא בהלואת כסף הוא דעושה מצוה ולא בשאלת חפץ, אכן תמה אנכי על זה דלמה לא יהא חשוב מצוה בשאלת חפץ אחר ומאי שנא חפץ ממעות, וברש"י סוכה (דף מ"ט ע"ב) מוכח להדיא דגם בשואל כלי הוה מצוה דעל מה שאמרו בגמרא שם גדולה גמ"ח מצדקה דגמ"ח בגופו וממונו פרש"י דמלוה מעות ומשאילו בהמה וכלים הרי להדיא דגם משאיל כלי הוה בכלל גמ"ח וכן מוכח נמי מש"ס דב"מ (דף פ"ב) גבי השבת העבוט דילפינן מקרא דולך תהיה צדקה דלפי שהמלוה על המשכון קונה משכון לפיכך נקרא זה בשם צדקה אף דאינו רק לפי שפה שישתמשו בו בעליו ואח"כ יחזיר לו והרי להדיא דהמשאיל כלים הוה בכלל צדקה דהיא ודאי מצוה דאורייתא, וא"כ למה יתחייב כל שואל כלים באונסין הא מצוה עביד ומשתכר פרוטה דרב יוסף ואלא דבזה יש לומר דמשום דכלי עבידה להיות נפחת על ידי תשמיש משו"ה לא חשיב נהנה בזה שמשתכר פרוטה זו דהפחת הוא ודאי יותר מן ההנאה ולהיפך יש להקשות על הר"ן שכתב דבשואל ספר חשיב נהנה משום פרוטה דמצוה הא ספר נמי מצוי הוא להתקלקל על ידי תשמיש וכמה שכתב הרמ"א ז"ל (או"ח ס"ם י"ד) דמשו"ה אסור ליכנס לבית חבירו ולקרות מתוך ספריו שלא מדעתו דעביד להתקלקל על ידי תשמיש ואמנם גם בזה יש לומר דהר"ן מיירי בספר העשוי מקלף דאין רגיל להתקלקל כל כך מהר והרמ"א מיירי בספר הנדפס על נייר דנוח להתקלקל ועוד יש לומר דודאי הפחת שבספר לא דמי לפחת שארי כלים דנפחתים הרבה על ידי תשמיש ומשו"ה לא חשיב נהנה כיון דנפסד הרבה על ידי תשמיש יותר מההנאה דמשתכר בפרוטה דרב יוסף משא"כ בספר שאין נפחת הרבה כל כך ואין שוה הפחת לההנאה דמשתכר בה בפרוטה דרב יוסף ואתי שפיר מה שכתב הר"ן דפטור באונסין משום דגם המשאיל נהנה ואפ"ה לא קשה על זה ממה שכתב הרמ"א שגם בספר אסור ליקח שלא מדעת חבירו דלענין שאילה שלא מדעת גם היזק כל דהוא אסור לעשות לחבירו ואפילו פחות מפרוטה נמי משא"כ לענין חיוב אונסין כיון שההנאה של המשאיל הוא יותר מן הפחת שנפסד על ידי תשמיש נמצא דהמשאיל נהנה ג"כ ואין כל ההנאה של שואל ומשו"ה פטור אבל אכתי יקשה מלוה מעות דהתם ודאי מצוה איכא וגם פחת ליכא ולמה יחויב הלוה באונסין כיון דגם למלוה יש הנאה, והנה קושיא כזו הקשה המקנה בחידושיו לקדושין (דף מ"ז ע"ב) במה דאמר התם רבה דאפילו למאן דסובר מלוה ברשות בעלים לחזרה מ"מ לענין אונסין מודה דחייב דלא גרע משאלה והא ודאי גרע דהלואת כסף דעביד מצוה שהלוהו א"כ אין כל ההנאה שלו משא"כ בשאלה דליכא מצוה והן אמנם דתירץ דרבה לשיטתו דסובר שומר אבידה שומר חנם ולית ליה שכר מצוה לענין דינא משו"ה שפיר קאמר דלא גרע משאלה עיי"ש, ולענ"ד יש להשיב על זה מדברי הקצוה"ח שכתב (סי' ש"מ) דאפילו יש לו להמשאיל הנאה פחות מפרוטה נמי אין חייב תו השואל באונסים ואע"ג דלענין שומר שכר לא הוה דינא כשימר שכר כ"א כשהשכירות הוא לא פחות מפרוטה כמו שכתב הש"ך (חו"מ סי' ש"ג סק"א) דאם נותן לו בשכירותו פחות מפרוטה לא הוי שומר שכר מ"מ לענין זה דיוצא מתורת שואל מהני גם אם יש להבעלים הנאה פחות משוה פרוטה דלא חשיב תו כל הנאה שלו עיי"ש, ובחבורי לב"מ (דף צ"ו ע"א) הבאתי להוכיח מן הסוגיא דהתם דלא כהקצוה"ח דבהנאת משאיל בפחות מפרוטה נמי יוצא מתורת שואל דהכי איתא התם שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו ורש"י פירש בעיא הזאת לענין חיוב אונסין אם מחויב באונסין בכה"ג דהנאת המשאיל הוה פחות מפרוטה ואינו מבורר לי הספק שראוי ליפול בזה ולפטור השואל דהא חיובא של שואל אינו משום ההנאה ורק משום דכיון שהחפץ שאול לו לעשות בו מלאכה שכל הנאת המלאכה של שואל ממילא נחשבת הבהמה כשלו במשך זמן השאילה, אחרי שכל ההנאה הוא של שואל ולא לבעלים דאין לומר דחיובא דשואל הוא משום ההנאה שנהנה מן השאילה והנאה הזאת הוא שכר חיוב על שמירתו דא"כ לא היה צריך להיות כ"א שומר שכר לחייבו בגניבה ואבידה דהיכא שהחיוב הוא משום השכר אינו כ"א שומר שכר דאטו שומר שכר כשיקח שכר הרבה יתחייב באונסין משום הכי ועוד דאי משום ההנאה יבוא חיובו א"כ מאי קא מיבעי ליה כלל דהא פשיטא דהנאת פחות מפרוטה לא מיחשבה כהנאה וכמו בשומר שכר שנתנו לו בשכרו פחות מפרוטה דלא הוה שומר שכר וכמ"ש הש"ך בסי ש"ג ומאי שנא בשומר שכר דפשיטא ליה דפחות מפרוטה לא חשיבה הנאה והכא מיבעי ליה אע"כ דעיקר ההפרש שבין שומר שכר לשואל הוא דבשומר שכר דחיובו הוא משום הנאת השכר שיש לו על השמירה ופשיטא דפחות מפרוטה לא כלום הוא ולא נחשב כשכר ובשואל הוי החיוב משום דכיון דשאולה היא לו להשתמש בה כחפצו באופן שכל הנאת השימוש יהיה שלו לחוד ולמשאיל אין שום הנאה הוה למשך זמן השאילה בעלים של החפץ דהא כל החפץ להנאת תשמיש הוא עומד וכיון דכל ההנאה מעתה של שואל נחשב הוא כבעלים עליו ומשו"ה חייב באונסין דכשלו הוא דנאנס, ואפשר לומר דהתם נמי אטעמא דבעיא קמייתא דשאלה לרבעה סמיך, ומשום דבעינן כדשיולי אינשי וסתמא דאינשי לא שיילי בפחות מפרוטה, ואם כי אח"כ מצאתי בבאר הגולה (חו"מ סי' שמ"ו) כתב בקצרה דטעם כדשיילי אינשי קאי אכולהו עיי"ש אכן קצת דוחק הוא ואפשר דמשו"ה נייד הרמב"ם מפירש"י ומפרש דכולי הנך בעיא דהתם לאו לענין חיוב אונסין מיבעי אלא לענין שאלה בבעלים עיי"ש, ולפי"ז ניחא דמספקא להו בפחות מפרוטה כיון דעיקר דין דבבעלים הוה חידוש ואין לך בו אלא חידושו כסתמא דשאילה הרגילה דמסתמא שאילה דקרא מיירי בשאילה הרגילה דשאלה לתשמיש פרוטה, והנה אם כי מתחלה רציתי לומר דדין של הקצוה"ח הנ"ל יהיה תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם בפירוש הבעיא דהתם דלרמב"ם דמפרש לענין בבעלים אבל לענין חיוב אונסין פשיטא דאפילו בשאלה פחות מפרוטה חייב ולכן כמו דהנאה דשואל סגי אפילו פחות מפרוטה כ"ש דהנאה דמשאיל דסגי בפחות מפרוטה וכי נהנה גם בפחות מפרוטה לא הוה תו כל הנאה דשואל, ולרש"י דגבי הנאה דשואל מספקא לן דשמא דוקא הנאת פרוטה בעינן ובפחות לא מיקרי הנאה א"כ יש לומר דספק הזה שייך נמי לגבי הנאת משאיל ולומר דפחות מפרוטה לא מיקרי הנאה, אכן לפי מה שכתבתי דבחיובא דשואל לא משגחינן על שיעור הממון שנהנה דטעם חיובו אין זה משום הנאת הממון דבעינן בו פרוטה דוקא כשיעור ממון אלא עיקר החיוב משום דמשתמש בו לצורכו בכל הנאת התשמיש הוה כשלו למשך זמן השאילה, לפי"ז פשיטא דאם גם למשאיל יש איזה הנאה אפילו פחות מפרוטה ממילא לא הוה כשל שואל לגמרי וליכא לחייבו בחיוב דאונסין דמשום מאי תחייבו אי משום שיש לשואל שכר על שמירתו משו"ה אין לחייבו כ"א בגניבה ואבידה כשומר שכר, ואי משום דהבהמה שלו פשיטא דכיון שיש למשאיל קצת הנאה ככולו של שואל הוא והרי בזה הוכחתי כהקצוה"ח דאפילו אם הנאת המשאיל הוא פחות מפרוטה נמי לא מחייב תו באונסין, ועיין מה שכתבנו בב"מ שם בארוכה ולפי"ז יש לדון דגם לרבה דסובר דשומר אבידה לא הוי שומר שכר מ"מ בשואל יודה גם הוא דלא הוה שואל דהא התוספת בב"מ (דף כ"ט ע"א) כתבו בטעם דרבה משום דאפשר דלא מיתרמי עניא עיי"ש, וא"כ אפשר דאין הנאה זו משום פרוטה ובשומר שכר הא לא הוה שומר שכר בפחות מפרוטה וכמה שהבאתי בשם הש"ך ולכן סובר דשומר שכר לא הוה, אבל מ"מ גם רבה יודה דעכ"פ הנאה כל דהוא מיהא הוה וא"כ כיון דהמשאיל יש לו הנאה קצת אף דלא הוה הנאה שוה פרוטה, א"כ אין כל הנאה שלו ופטור מאונסין דלענין לבטל את מעלת השאילה סגי גם כשיש למשאיל הנאה גם בפחות מפרוטה ויישבנו בזה קושית הש"ך שם בסקכ"ט על מה שהביא הסמ"ע דינו של הר"ן בפשיטות דשואל ספר אין חייב באונסין והא דין זה אינו כ"א לשיטת הר"ן שפוסק כרב יוסף, אבל להפוסקים כרבה הוה שואל גמור וחיוב באונסין, וא"כ לדידן הוה ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה עיי"ש, ולמה שכתבנו ניחא דדוקא שומר שכר לא הוה לרבה משום הנאה זאת דלא חשיבה לדידיה הנאת פרוטה, אבל לבטל כח השאילה סגי גם לרבה, ואכן שוב ראיתי שקדמוני בזה הקצוה"ח (סי' ע"ב סקל"ד) ורק מפני כי הדברים יקרים לא זזה שוב המשנה ממקומה, ולפי"ז נדחה תירוצו של המקנה הנ"ל ואכתי יוחזר הקושיא מההיא דקדושין דמאי קאמר דלענין אונסין מודה דלא גרע משאלה ואמאי חייב באונסין כיון דמצוה עביד בהלואה זו ומשתכר פרוטה דרב יוסף ויש גם הנאה למשאיל נהי דלרבה אין שוה הנאה זאת פרוטה הא הוכחנו דכדי לבטל מעלת השאילה סגי אם יש הנאה כל דהוא להמשאיל, ולכן נראה עיקר בזה דהא דהוי שומר שכר היינו דווקא אם מקבל שכר מהבעלים וכן במשאיל כשנהנה משל שואל בזה הוא דאמרינן דאין כל הנאה שלו ומשו"ה הא תינח בשומר אבידה או במלוה על המשכון דההנאה בא לו מממון של בעל אבידה או הלוה שפיר הוה שומר שכר משא"כ בהלוהו מעות או חפצים אע"ג שמצוה עביד ומשתכר פרוטה דרב יוסף, אבל הנאה הזאת מממון שלו הוא דמקבל וא"כ למה יהיה שומר שכר או יבוטל כח השאילה כיון דמשל בעלים אין מקבל שום הנאה וכן כתב הנתיבות שם עיי"ש, ומה שכתב הר"ן בשואל ספר דלא חייב באונסין משום דהתם מיירי שהשואל נתן למשאיל חפץ אחר למשכון והמשאיל הרי מחויב בשיטוח וניעור של המשכון וההנאה הזאת הוא משל השואל בא לו ומשו"ה שפיר מבטל לכח השאילה ודו"ק היטב. באו"ד ודוקא בשעה שמתעסק בה כגון לשוטחה לצורכה או משום עסק שצריך לה וכו', והנה הרש"ל ביש"ש לקמן בפרק הגוזל בתרא סי' ס"ד חולק על דינו של הריטב"א המובא בשו"ע (חו"מ סי' ע"ב סעיף ו') המלוה את חבירו המשכון ומת אף בנו נעשה עליו שומר שכר וחלק המהרש"ל עליהם וכתב דלא הוה שומר שכר משום דהכא לא שייך שום אחד מן הטעמים דהוה שומר שכר טעם דפרוטה דרב יוסף לא שייך אלא גבי שומר אבידה ולא גבי מלוה על המשכון דאין זה מצוה מה שהוא מתעסק בשיטוח וניעור דלהנאתו קא מכוון שלא יתקלקל המשכון שמעותיו עליה וגם משום ההנאה דתפוס אחוביה לא הוה שומר שכר דדוקא באומן אמרינן הכי משום דמשתכר שכר אומנתו ובההיא הנאה דתפיס אאגריה הוה שומר שכר שפיר משא"כ בהלואה אין זה חשוב הנאה דאם היה מעותיו בידו כ"ש דהיה בטוח ואם לא נתן לו את המשכון לא הלווהו כלום עיי"ש, והש"ך שם סקל"ו השיג על הרש"ל על שני הטענות דעל מה שכתב דהכא לא שייך פרוטה דרב יוסף כתב על זה דאיש תמיטתיה להרש"ל דברי התוספת והרא"ש ושאר פוסקים שכתבו זה להדיא אף במלוה על המשכון דהוה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דפטור ליתן לעני בשעה ששוטחה ומנערה לצורכה משום דעוסק במצוה עיי"ש וגם על טענה השניה כתב דדוקא במשכנו בשעת הלואתו לא שייך לומר דהוה שומר שכר מטעם זה שהרי אינו מרוויח כלום דאם לא היה נותן לו משכון לא הלוה לו אבל כשהלוה כבר ונתן לו משכון אח"כ יש לו ודאי הנאה גדולה מה שנתן לו עתה משכון מה שלא היה לו מקודם וכבר היו מעותיו אצל הלוה ובכה"ג הוה שפיר שומר שכר וא"כ בנו נמי כיון שלא הלוה כלום רק אביו הלוה כבר הוה ליה כמשכנו שלא בשעת הלואה עכ"ל, ולענ"ד יש להצדיק את הצדיק רבינו הרש"ל בשתי טענותיו מה שהשיג הש"ך על טענה הראשונה מדברי הפוסקים דכתבו פרוטה דרב יוסף גם במלוה על המשכון לא קשה מידי ויבואר עפ"י מה שכתב השמ"ק לב"מ פרק האומנין בשם הריטב"א שהקשה דמקבל פקדון והמפקיד הלך למדינה אחרת יהיה הנפקד שומר שכר משום דהשיטוח והניעור מוטל כעת על הנפקד ותירץ דדוקא במלוה שנעשה מתחלה לשם מצוה בזה הוא דמהני השיטוח וניעור להיות שומר שכר משום זה, אבל כל שאין תחלתו מצוה כגון במפקיד אף השיטוח והניעור אין עושה אותו שומר שכר עיי"ש ולפי"ז יש לומר דגם מן הרש"ל לא נעלם מה שכתבו הפוסקים דבמלוה על המשכון הוה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דעושה מצוה בשיטוח וניעור, אבל הם לא כתבו הכי כ"א במלוה עצמו דתחלתו הוה מצוה, אבל הרש"ל הא איירי בבנו שהוא עצמו לא הלוהו כלום ולגביה כיון דאין תחלתו מצוה אין השיטוח והניעור נמי עושה אותו שומר שכר לסברת הריטב"א הנ"ל וזה ברור. וגם בטענה השניה של הרש"ל דמשו"ה לא הוי שומר שכר מטעם הנאה דתפיס אחוביה משום דלא נהנה מידי גם בזה צדקו דבריו דכדבריו ממש כתבו התוספת בב"מ (דף פ') דלהכי לא הוה מלוה על המשכון שומר שכר מטעם דתפיס אזוזי משום דלא נהנה מידי דכך היה יכול להיות בטוח גם במעותיו אם לא הלוהו וגם הרא"ש בקדושין כתב כן להדיא עיי"ש ומה שחילק הש"ך דדוקא בשעת הלואה כתבו הכי דלא הוה שומר שכר, אבל במשכנו שלא בשעת הלואה נהנה במה שתופס המשכון עיי"ש לא נהירא כלל דמנ"ל מעצמינו לעשות חילוק כזה בכוונת התוספת מה שלא זכרו זה התוספת גופייהו ובשגם שהסברא אינה מובנה כלל דהא כשהמשכון הוא ביד המלוה כמה שנים ניחא בשנים שאח"כ הואיל וההלואה כבר עברה נהנה במה שתופס המשכון אזוזי וכאשך השיג עליו התומים בזה עיי"ש ונהי שמחמת קושיא זאת היה אפשר לתרץ דבריו ולהסביר דמשו"ה במשכנו שלא בשעת הלואה חשוב הנאה לא משום דהלואה כבר עברה כמו שמובן מלשון הש"ך אלא טעם אחר יש בזה דמשכנו שלא בשעת הלואה היינו שלכתחלה הלוהו בלא משכון ואח"כ כאשר תבע ממנו ולא רצה לפורעו משכנו בב"ד ומשו"ה כיון דכבר תבעו ולא רצה לפורעו הרי ודאי שאין הנאה גדולה מזו שישיג המשכון, אבל כל זמן שלא תבעו ולא איתרע ריעותא דגברא דלא פרע הוא לא נחשב זה להנאה מה שהוא בטוח. כן נ"ל ליישב דברי הש"ך אעפ"י שמלשונו משמע שלא נתכוון לכך אכן אכתי דוחק גדול הוא לומר שגם התוספת מחלקים בזה מדסתמו ולא חילקו בהדיא לומר דבמשכנו שלא בשעת הלואה הוי שומר שכר, ועוד דהא הרא"ש שכתב נמי כהתוספת דבמלוה לא הוה זה הנאה ואיהו כתב להדיא ההיפך מן הש"ך וז"ל בפ"ק דקדושין דליכא למימר משכנו שלא בשעת הלואה הוה שומר שכר מטעם דתפיס אזוזי כמו באומן, דא"כ דר' יצחק למה לי אלא ודאי דדוקא גבי אומן שייך האי טעמא שיש לו שכר, אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון עכ"ל, הרי להדיא שאפילו במשכנו שלא בשעת הלואה כתב דלא הוה שומר שכר וכמהרש"ל ודלא כהש"ך ולכן התוספת אע"ג דסתמו דבריהם אבל מדקיימו בעיקר הדין בחדא שיטתא עם הרא"ש בא זה ולימד על זה דגם התוספת לא מחלקי בהכי ואפילו שלא בשעת הלואה נמי לא הוה שומר שכר וכמו שכתב הרא"ש להדיא הן אמנם דדברי הרא"ש צריכים ביאור דלכאורה נראה כסותר עצמו תוך כדי דיבור דבפ"ק דקדושין כשכתב שם דבמלוה על המשכון לא חשיב זה הנאה מה שתופס אזוזי דאם לא ילוה לא יצטרך למשכון שם באותו פיסקא גופא כתב דאם יש לו הנאת קידושין הוי שומר שכר אע"ג שגם בהמעות היה יכול לקדש מ"מ בשעה שנוטל המשכון תו אין המעות בידו עכ"ל הרי דבהנאה דקדושין סבירא ליה דמשגחינן על של עכשיו ובהנאה דתפיס כתב דכיון דגם מתחלה היה לו הנאה הזאת לא נחשב כהנאה, וסתירה הזאת יש גם בדבורי התוספת בב"מ דבדף פ"ב הקשו דלמה יחשב שומר שכר בשביל הנאת הקדושין והלא גם במעותיו היה יכול לקדש, ותירצו דכיון שעכשיו שנוטל המשכון ואין המעות בידו חשיב שומר שכר לפי שיכול לקדש בו או לעשות קנין אחר על ידו, ואילו לעיל שם בדף פ' ע"ב כתבו דלהכי לא הוי מלוה על המשכון שומר שכר מטעם דתפיס אזוזי משום דלא נהנה מידי, דכך היה יכול להיות בטוח במעותיו אם לא הלוהו, ואמאי לא אמרינן גם התם דמ"מ עתה שכבר הלוהו יש לו הנאה במה שבטוח הוא, ואף אם שבתוספת יש לחלק כחילוקו של הש"ך בין משכנו בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה ולהכי בדף פ"ב שם דבסוגיא דר' יצחק קיימי התם דדינו הוא שלא בשעת הלואה משו"ה כתבו דנחשב כהנאה, ובדף פ' כתבו במלוה על המשכון, דהיינו שההלואה היתה על המשכון דהוי בשפת הלואה שפיר כתבו דלא נחשב זה הנאה, אכן בדברי הרא"ש שכתב להדיא דבשלא בשעת הלואה לא חשיבה הנאה דתפיס אזוזי, ואפ"ה כתב דהנאה דקדושין הוי הנאה אע"ג דהיה יכול לקדש במעותיו נמי, ולכן נראה עיקר כפי שלמדתי להבין מדברי הרש"א שם דהחילוק בזה הוא בין הנאה דבטוח על חובו להנאת קדושין או קנין דבתפים אחוב אין זה הנאה בעצם רק שמירת ההפסד וכיון שגם מתחלה בלא הלואה היה בטוח מזה לא הוה כשומר שכר, אבל הנאת קדושין או קנין שזהו הנאה בעצם ואע"ג שגם במעותיו היה יכול ליהנות כן מ"מ השתא שקיבל את ההנאה על ידי המשכון נחשב כשומר שכר, ועיין בתומים שטרח הרבה ליישב דברי שרא"ש והעלה דהדין במחלוקת שנויה, ופלא שלא הביא לסברת המהרש"א הנ"ל שבזה מיושב שפיר. ובדברינו יתיישב קושית הקרבן נתנאל שם בקדושין דהרא"ש שם הוכיח דבמשכנו בשעת הלואה אין לו כח לקדש דאם יש לו כח לקדש א"כ כמו דאמרינן דאם משכנו שלא בשעת הלואה דהוי שומר שכר מטעם דיכול לקדש ה"נ במשכנו בשעת הלואה נימא נמי דהוי שומר שכר מטעם זה ואמאי קאמר בש"ס אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה אע"כ דבשעת הלואה אין לו כח לקדש ע"כ דלפי"ז דין דקדשה במשכון הוא דוקא שלא בשעת הלואה ובקרבן נתנאל הקשה דמה ראיה היא זאת דילמא יש לומר דגם בשעת הלואה יש לו הכח והזכות לקדש ואפ"ה לא מיחשב כשומר שכר משום דזאת ההנאה היה יכול לקדש במעותיו אבל לאחר הלואה שאין לו המעות יש לו הנאה עיי"ש ובמחכ"ת לא קשה מידי דהא הרא"ש אין מחלק כלל בין שעת הלואה לאחר הלואה ובהנאה דתפיס לא מהני אפילו שלא בשעת הלואה והנאה דקדושין כיון דהוה הנאה בעצם אפילו בשעת הלואה נמי מיחשיב כהנאה להכי שפיר הוכיח הרא"ש דבע"כ בשעת הלואה אין לו כח לקדש דאי היה לו הכח הזה היה לו להיחשב שומר שכר אפילו בשעת הלואה כיון דסוף סוף עתה יצא המעות מידו ויש לו הנאה מעצם המשכון, ועיין בגיטין שם כתב המהרש"א כמה שכתב בב"מ ובהגהות קרני ראם השיג עליו כהשגת הקרבן נתנאל הנ"ל ולמה שכתבתי יתיישב ויצא לנו אפוא דבהנאה דתפיס אחובו לא הוה שומר שכר אפילו במשכנו שלא בשעת הלואה לכו"ע וכהמוהרש"ל ודלא כהש"ך ועיין עוד מה שכתבנו בחבורינו לב"מ שם מזה באו"ד פסק ר"ח ור"ג הלכה כרב יוסף ומהרש"ל ביש"ש תמה מאוד על פסק זה שסותר להא דמסקינן בפרק כסוי הדם דמכסין בעפר של עיר הנדחת דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואף בשופר הוה שרי אי לאו משום דבעי שיעורא וכתותי מיכתת שיעורא וכן לולב של אשירה מהאי טעמא ואמאי הא נהנה פרוטה דרב יוסף בשעה שעוסק במצוה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא אלא דמוכח מהתם דפרוטה דרב יוסף לא חשיבה הנאה קל וחומר דלחושבו שומר שכר אי אפשר משום זה עיי"ש וכבר הקדימו בקושיא זאת התוספת בשבועות (דף מ"ד ע"ב) עיי"ש, ולא זכיתי להבין מה דמיון הוא לעפר ושופר של עיר הנדחת דהתם האיסור הוא רק בגוף העפר והשופר ולא קפדינן כ"א שלא יהנה מגוף העפר והשופר ובגופים הללו שאינו עושה בהם כ"א מצוה דתוקע ומכסה זהו לא מיקרי הנאה אבל מה שגורם על ידי זה להיות נהנה בפרוטה דרב יוסף זה אינו אלא גורם והתורה לא אסרה כ"א גוף האיסור ולא מה שבא בגרמא שלו וזהו לאו העפר והשופר גורם רק התקיעה בשופר והכיסוי בעפר זהו הגורם וזהו אינו עושה כ"א האדם המכסה והתוקע והשופר אינו אלא כגורם לזה והאיסור הוא על גוף השופר והעפר שלא יהנה מגופם ולא מה שעל ידם יוגרם הנאה בהצטרפות פעולת האדם ולא דמי למודר הנאה דאסור להחזיר אבידתו מטעם פרוטה דרב יוסף ולמה לא נימא נמי דעצם החזרה אין זה הנאה למשיב ורק מה שמשתכר פרוטה דרב יוסף וא"כ ההנאה באה לו לא מגוף האדם דהתם כשנודר מן האדם ודאי דלאו מהנאה דגוף האדם נדר דמה הנאה שייך בגוף האדם אטו נדר שלא יהנה מבשרו אלא ודאי דכוונה הנודר לאסור ממעשי האדם ופעולותיו וא"כ כל ההנאות שיבואו לו בגרמת האדם בכלל איסור הנאה הם אבל כשאסרה התורה הנאת עיר הנדחת לא אסרה כ"א ההנאה מגופן של דברים הללו ולא מגרמתן וצ"ע ליישב. באו"ד כי נראה דרבה קיבלה יוסף דקרא כדר"א אתיא וכו' ואע"ג דאי נימא הכי דקרא כדר"א א"כ צריך לומר דמיירי בגינתו המשתמרת דוקא ולרבה דסובר דשומר חנם הוי הרי לא בעינן לגינתו המשתמרת וא"כ היכי אפשר לומר דגם רבה סובר דקרא כדר"א וצריך לומר דהיינו משום דקרא שור ושה כתיב דהוה בעלי חיים מודה גם רבי דהוה שומר שכר ולכן גם לדידיה בעינן לגינתו המשתמרת דוקא וקודם שקיבל מרב יוסף היה מוכרח לפרש דקרא מיירי בכפותין ולא בעינן גינתו המשתמרת דוקא והכי מפורש בתוספת דב"מ שם:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה