אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף נה.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף נה.

דף נד.

בגמרא אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהן כי טוב שואלני אם נאמר וכו' שאיני יודע אם נאמר בהם כי טוב, הנה התוס' בב"ב (דף קי"ג) הבינו המאמר כפשוטו דבאמת לא היה יודע ר' חייא בר אבא אם נאמר בהם כי טוב דלפעמים שלא היו בקיאים גם בפסוקים עיי"ש ואכן בכדי להמתיק מעט את חומר הקושיא שהקשו כולם דאיך יעלה על הדעת שגברא רבה כר' חייא בר אבא לא היה יודע מה שהתינוקות של בית רבן יודעים שלא נאמר טוב בדברות ראשונות ובאחרונות כתיב נ"ל ליישב באופן שלא יקשה כל כך והוא בשנדקדק מקודם בלשון השאלה שאמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהן כי טוב דעיקר הקושיא הוא מה שבדברות אחרונות נאמר בהן כי טוב ועיין במהרש"א שדקדק להיפך היינו משום שלפניו היה הגרסא עד שאתה שואלני למה לא נאמר בהם כי טוב אבל לגרסא דידן בע"כ דעיקר השאלה הוא מה שבדברות אחרונות נאמר כי טוב שבראשונות לא נאמר וא"כ מה השיב לו מפני שסופן להשתבר שזהו תשובה על זה שבראשונות לא נאמר והוא היה צריך להשיב לו על מה שבאחרונות נאמר ולכן נראה לי עפ"י מה שכתב הבעל הטורים בפרשה ואתחנן י"ז תיבות יתירות דברות אחרונות על הראשונות כמנין טו"ב וזהו שכתב באחרונות למען ייטב לך שאינם בראשונות עיי"ש, הרי דמשו"ה כתיב למען ייטב לך באחרונות, לרמז על המנין טו"ב תיבות היתירות בדברות הללו, והיינו מה ששאל לו כאן מפני מה בדברות ראשונות לא נאמר ובאחרונות נאמר כי טוב, לא על לשון דלמען ייטב לך שכתובים בזה מה שאינם בזה שאל לו דעל זה לא היה משיב לו שאינו יודע אם נאמר דודאי היה יודע מה שהתנוקת יודעין, אלא על הי"ז תיבות היתירות שעליהם מרמז הקרא דלמען ייטב לך, על זה שאל לו מפני מה נאמרו באחרונות טו"ב תיבות יתירות ומדוקדק מאד בזה לשון השאלה מפני מה נאמר כי טוב ואילו לפרש"י דעל קרא דלמען ייטב לך קא מכוון הכי הול"ל מפני מה באחרונות נאמר למען ייטב, ומאי לשון כי טוב דקאמר, אלא ודאי כמה שכתבתי דעל טו"ב תיבות היתירות שאל מאתו ועל זה שפיר השיב איני יודע דבאמת רובא ככולה דעלמא אינם יודעים מעצמם דקדוק ומספר התיבות שבזה ובזה. כ"א להמדקדק במנינן ובמספרן של כל תיבה ידוע זה, וזה ברור בכוונתו של השאלה ועתה נבאר גם התשובה שתתאים לעומת השאלה, והנה להמדקדק מה הנה הטו"ב תיבות הללו היתירות באחרונות ימצא שכולם הם במצוות שבת ומצוות כבוד אב במצוות שבת נמצא אלו תיבות היתירות, ,כאשר צוך ד' אלקיך' בפרשה שמור ושורך וחמורך וכל" "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" אלו היתירות במצוות שבת, ובמצוות כיבוד יתירות התיבות כאשר צווך ד' אלקיך ולמען ייטב לך' מה שאינם בראשונות, ויש עוד תיבה יתירה בפסוק ולא תתאוה שם מיותר תיבת "שדהו" בס"ה הם עשרים תיבות יתירות צא מהם ג' תיבות שמיותר להיפך בראשונות בפסוק כי ששת ימים נגד מ"ש באחרונות בפסוק וזכרת נשארו י"ז תיבות יתירות באחרונות נגד הראשונות וכולם בפ' שבת וכיבוד אב, דוק ותמצא, וכפי הנראה מזה שהחכמה העליונה מצאה לנכון לחזק בדברות האחרונות רק לשתי מצוות הללו, ומשו"ה הוסיפה בהם תיבות וגם להזהיר שהשור והחמור ועבד ואמה ג"כ ינוחו בשבת והכל בכדי להגדיל ולחזק שמירת מצוות הללו, וטעמא בעי למה רצה לחזק דווקא למצוות שבת וכבוד אב, והנראה לי עפ"י מה שכתב בס' התו"ה בפרשה קדושים על הפסוק איש אמו ואביו תיראו ואח שבתותי תשמרו ולמה הוצרך להזהיר עוד על השבת אשר מצוותה נאמרה כבר פעמים רבות וגם בעשרת הדברות נסמכה פרשת שבת לפרשת כיבוד אב, וכתב דמשו"ה נכפלה מצוות שבת אצל מורא אב, ללמד על מצוות מורא שבצדה דשני מצוות הללו יש להם שייכות זה לזה ומצוות מורא וכיבוד נמשכה ממצוות שבת והוא כי בששת ימי המעשה המציא לכל הבריאה ואם לא היה שובת ממלאכתו זאת והיה בורא וממציא תמיד באופן זה לא היה מציאות לאבות ומולידים כי כל האנשים היו נבראים תמיד מאת ד' רק על ידי ששבת ממלאכה הזאת בשביעי הניח קיום העולם על ידי שמירת המינים על ידי אב ואם שהם יזדווגו וישאירו מינם ומעתה תיעשה המלאכה מעצמה על ידי שכל מין יוציא תולדות לקיום מינו ומשו"ה נכפלה מצוות שבת אצל מורא אב, להזהיר לאדם דמעתה כיון שכבר נח בשבת כל קיום העולם תלוי רק במולידים ולכן יזהר בכבודם ומוראם דזילזול בכבודם ומוראם יש חשש לביטול המין דלמה להם להרבות בנים סוררים שאינם שומעים בקול אביהם ואמם עיי"ש שזהו תוכן דבריו בתוספת נופך, ובזה יש לפרש מה שאמרו בילקוט שמעוני פרשה ואתחנן זכור את יום השבת כבד את אביך וכו' מה ענין זה לזה אלא ללמדך שכל מי שמכבד אביו ואמו אין חילול שבתות בא על ידו וכו' דהיינו לפי שמכבר את אביו ואתו מסתמא מכיר שאם לא הם לא היה המין מתרבה עוד ומזה יכיר בקדות שבת דהיינו משום שהקב"ה שבת מכל מלאכתו ומסר קיום המין למולידים, ואמינא עוד להוסיף דלאחר שבירת לוחות הראשונות היו צריכות האזהרות הללו לחיזוק ואף כי גם בלוחות הראשונות נצרך היה אזהרה רבה על זה בכל זה לאחר שבירתן היו אזהרות הללו צריכין חיזוק יתירה הרבה דבלוחות הראשונות כתיב חרות על הלוחות מדרשת חז"ל שהיה חירות ממלאך המות ואם לא היה נשברו הלוחות לא היה המלאך המות שולט עוד כישראל והיו חיים חיי נצחיים וא"כ אפילו אם לא היו זהירים במצוות כיבוד ומורא אב אפ"ה לא היה חשש לביטול המין לגמרי דכיון שמלאך המות לא היה שולט עוד והיו נשארים חיים וקיימים לעולם א"כ אף אם לא יוסיפו האבות להוליד עוד אין זה חשש כ"א להוספת המין דהיינו שלא יתרבה עוד יותר אבל לביטול המין לגמרי אין חשש דהא כל אלו שהיו בשעת מתן תורה וקיבלו את הלוחות הלא יתקיימו לעולם ועל ידם יקוים המין אכן לאחר שנשברו הלוחות הראשונות ונתבטלה עי"ז המפנה הטובה שלהם שהיו חירות ממלאך המות והתחיל שוב מלאך המות לשלוט בהם ולכן הצריכה התורה להזהיר מעתה יותר על מצוות כיבוד אב, דמפתה אם לא יוסיפו האבות להוליד יש חשש שח"ו פסקה וכלה המין לגמרי דהחיים סופם למות ודור חדש לא יתוסף הלא בהכרח שבמשך איזה זמן יתבטל המין לגמרי ולכן הוסיפה התורה להזהיר על כיבוד אב, באשר פתה קיום המין אינו תלוי כ"א במולידים והיינו מה שאמר הכא משום שסופן להשתבר ופסקה טובה מישראל כלומר דעל שאלתו ששאל ממנו למה בדברות הראשונות לא נאמר טו"ב וחסר בהם במצות שבת וכיבוד אב י"ז התיבות שנתוספו בלוחות האחרונות על זה השיבו תשובה אמיתיית דבלוחות הראשונות לא היה מן הצורך כל כך להזהיר בהזהרות יתירות במצוות הללו דאין החשש גדול כל כך אפילו אם ימצאו אנשים כאלו שבשביל מניעת הכבוד מהבנים ימנעו את עצמם מלהוליד דורות גם אז לא יחוש ורע ישראל מהיות גוי דאכתי יתקיימו באלו החיים וקיימים כיון שכן יחיו לעולם, אבל לאחר שנשברו הלוחות והתחיל המלאך המות לשלוט בהם כבראשונה במצב כזה אם ימנעו עצמם מלהוליד בנים הלא יש חשש שחם ושלום פסקה טובה מישראל, כלומר פסקה לגמרי חלילה דהחיים ימותו וחדשים לא יתוספו ויופסק לגמרי שלשלת ישראל חלילה, ולכן הוצרכה להזהיר באחרונות על שתי המצוות הללו באזהרות יתירות להורות שמעתה עיקר קיום העולם רק בשתי מצוות הללו שבת וכיבוד אב, דעל ידי זה שיזכרו כי הקב"ה שבת ממלאכתו וריבוי המין תלוי רק באבות המולידים, לכן בהכרח שיזהרו בכבודם בכדי להרבות בהם החשק והרצון לפרות ולרבות ולהרבות את המין זהו הטעם העיקריי מה שהוסיף באחרונות בטו"ב תיבות על הראשונות, ואלא דאכתי יקשה וכי כלום היה חסר אם היה מוסיף גם בראשונות להרבות באזהרתן על זה השיב מפני שסופם להשתבר כלומר דהסכמה העליונה ראתה מראש שהלוחות הללו סופם להשתבר ואם לא יהיו זהירים למאוד במצוות הללו יש תשש שפסקה טובה מישראל ויכלה המין חלילה, וא"כ יהיה צורך להרבות באזהרה יתירה באחרונות ולכן אם היו נאמרים התיבות הללו גם בראשונות לא היה ניכר השינוי שבין ראשונות לאחרונות, משו"ה בכוונה לא נאמרו בראשונות בכרי שעל ידי זה יהיה ניכר השינוי שביניהם דבראשונות לא נכתבו ובאחרונות נכתבו מכלל דמשה לאחר שבירתו הראשונות יש חיוב ואזהרה יתירה להיות נזהר במצוות הללו, ודו"ק כי כל הדברים יקרים ונחמדים בעז"ה. וחוץ לענינינו פרשתי בזה מאמרם ז"ל (קדושין דף ל"א) מאי דכתיב יודוך ד' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אחרי פיך בשעה שאחר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבר את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות, ועפ"י דברינו יומתק מאוד דהנה מתחלה טעו אומות העולם בטעות הידוע שהעולם הוא קדמון ואין יוצר ומנהיג ובורא לבירה הזאת ורק הקב"ה לכבוד עצמו אומר אנכי ד' אלקיך שהוא היוצר והבורא אבל באמה אין אדון לבירה אלא קדמון הוא העולם אבל בדיבור כבד בזה הכה מכה נמרצה על קדקדם של הטועים הללו עד שהוכרחו גם הם להודות כי ד' הוא אדון העולם דלפי מה שכתבנו דתכלית מצוות כבד הוא בשביל שהקב"ה שבת ממלאכתו ואינו בורא עוד בריות חדשות וכי מעתה כל קיום העולם תלוי רק בהתולדות הנולדות מאבות ולכן צוה לכבד להאבות המולידים וכנ"ל, וא"כ מכאן הוא ראיה שאין עליה שום תשובה דאין העולם קדמון וכי יש יוצר לבריאה הראשונה ולכן ממילא כאשר היוצר הזה שבת ממלאכתו ולא יברא עוד בריאה חדשה כ"א על ידי הכח שנתן בכל הבריות להוליד בדמותו כצלמו, אבל בלא זה לא יצויר בריאה חדשה ואילו לדברי האומרים שהעולם קדמון הלא יחויב שבכל עת ועת יתוספו ברואים חדשים גם בלא אבות המולידים כמו שהתחדש כן בזמן קדמון ומזה ראיה שיש אדון לבריאה שיצר וברא בששה ימים כל הברואים ומאז לאחר ששבת ממלאכתו עד כל ימי עולם לא יתוסף עוד חין חדש ובריאה חדשה וגם המינים הישנים יבראון רק על ידי המשך המין האבות לבנים על ידי כח ההולדה שנתן בהם הקב"ה מתחלת הבריאה, אבל בלא זה לא יברא עוד שום מין אפילו מהמינים הישנים וכ"ש שבריות ומינים חדשים לא יתוספו בכל אלפי השנים הללו והיינו מה שאמרו שעל ידי מצוות כבד באו לידי הכרה שד' הוא אדון עולם האמיתי וכי הוא ד' אלקינו ורק בששמעו מצוה הזאת הודו לדברות הראשונות ודו"ק בזה כי הדברים נחמדים מאוד.:

שם בגמרא אמר ריש לקיש כאן שנה רבי תרנגול טווס ואווז כלאים זה' בזה וכו' אע"ג דרבו בהדדי וכו' ובתוד"ה אחר ר"ל הקשו דרבותא זאת דאע"ג דרבו לא שמעינן ממתניתין ולא שמעינן כ"א דגם בעוף יש כלאים אבל דנימא דתרי מינים אפילו הדומין יהיה כלאים לא שמעינן ממשנה עיי"ש, ותמה אנכי על התוספת הכי נעלם מהם ירושלמי מפורש (פ"ק דכלאים) דהכי איתא שם בהלכה ו' במשנה הזאב והכלב וכו' הסוס והפרד וכו' אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זה בזה עוף לא תניתהו (במתניתין דתנינן ממיני בהמה וחיה שאעפ"י שדומין זה לזה כלאים הם וממיני עוף לא אשמועינן כלום אם מצינו ג"כ בהם שהם דומין והם כלאים פני משה) אמר ר"י אייתיתיה וכו תרנגול עם הפסיוני תרנגול עם הטווס אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זה בזה ר"ל אמר משנה שלימה שנה לנו רבי וכן חיה ועוף כיוצא בהם וכלומר דר"ל אמר דאין אנו צריכים לההיא דבית לוי שהרי משנה שלימה שנה לנו רבי דכן חיה ועוף כיוצא בהם א"כ [כבר שמענו שעוף כמו בהמה וחיה לכל לדיני כלאים והוה"ד למה ששנינו במשנה דכלאים שם לגבי בהמה וחיה דאפילו בדומין הוי כלאים פני משה) ועיין שם כל הויכוח שבין ר' יוחנן לריש לקיש דריש לקיש השיבו דאין צורך היה לפרש גם בעוף שאפילו בדומין הז' כלאים דמאמר ששנה לנו רבי כאן דעוף שוה לבהמה וחיה לכל דיני כלאים ואחרי שלגבי בהמה וחיה יש משנה ערוכה שאפילו בדומין להם הוי נמי כלאים לא הוצרך שוב לפרש בעוף נמי דממילא שמעינן דהוה"ד לעוף הוי כלאים אפילו בדומין וא"כ מאי מקשו התוספת מהיכא נדע שאפילו בדומין הא זה נדע ממשנה דכלאים שמפורש שם לגבי בהמה וחיה ושמעינן מהכא לעוף וקושית התוספת הוי ממש קושית ר' יוחנן שם בירושלמי דמדבעוף לא פירש בהדיא שאפילו בדומין הוי כלאים אי אפשר ללמדה ממתניתין וריש לקיש הלא השיבו דממתניתין גופא נלמוד הכי וכמ"ש ושוב מצאתי בשמ"ק שרמז להירושלמי בקיצור ושיש מתרצים הכי לקושית התוספת, אבל אתמה מאוד על התוספת וגם על המפרשים שרצו לתרץ כהירושלמי וכי מה קושיא ומה תירוץ יש בזה אחרי שזו הקושיא וזה התירוץ מקשה ומתרץ ר' יוחנן עם ריש לקיש סליק פירקא הכונס פרק ששי. (שם ע"ב) בתוד"ה נפרצה בלילה וכו' הא ביום חייב דקלא אית ליה למילתא ומסתמא ידע וכו', ולכאורה קשה הא לעיל דף נ"ב) לגבי בור פליגי בזה רב ושמואל אי סמוך על קלא ולרב דסובר התם בכדי שידע סובר דסמכינן אקלא דמסתמא שמע, אבל שמואל ור' יוחנן דסבירא להו דבעינן שיודיעוהו משום דאינו סומך אשמועה לחוד וכפירוש התוספת שם, וא"כ מאי שנא הכא דגם מסתמא מחייבינן ליה, ושוב ראיתי שהפנ"י הרגיש בזה ואכן לא קשה מידי דהתם לגבי בור אין דרכו לחזור ולשאול מפי אחרים אם נפתח הבור דמה לו לחזור ולידע זה כיון שאין הדבר נוגע כ"א להיזק של אחרים והוא עצמו אין לו שום היזק בזה גם אם נפתח הבור וכיון שאין מחזר אחר זה לא אמרינן דמסתמא שמע וגם אם שמע אינו סומך על זה משא"כ הכא כיון דהצאן שלו עומדים בדיר ואם נפרץ הגדר יוכל גם הוא לבוא לידי היזק שהצאן ילכו משם ויאבדו או יגנבו לכן דרכו לחזור ולשאול אם נפרץ הגדר וכשחוזר אחר זה בנקל ישמע וגם אם ישמע יסמוך על זה לילך ולראות אם אמת הדבר כי יחשוש לאבידת צאנו ולכן תלינן שבודאי ידע וכעין זה ממש מבואר בגיטין (דף ד') וב"ב בתוספת שם דאילו לגבי גיטין אמרינן כיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי ואע"ג דלענין מחאה שלא בפניו אמרינן סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ולא הוי מחאה היינו משום שאין המחזיק דרכו לחזר אם עשו מחאה אבל הכא שמחזרת אחר עדי קיום מצוין לקיימו עיי"ש וה"נ ממש דכוותה. בתוד"ה ר' יהודה הוא קצת תימה דר' יהודה דריש לעיל ולא ישמרנו לזה ולא לאחר פירוש דלא ממעטינן מקרא דלא ישמרנו אלא מועד דקרן אבל מועד דשן ורגל לא סגי בשמירה פחותה, ותימה לי על תמיהתם דהא לעיל אמרינן דלא אתי האי מיעוטא אלא למעט תם דלא נילף לה ממועד נגיחה דתם מנגיחה דמועד ועל זה קאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר כלומר דווקא למועד ולא לתם, אבל לחלק בין מועד דקרן למועד דשן ורגל על זה לא קאי המיעוט דלזה ולא לאחר ואדרבה כ"ש הוא השתא מועד דקרן דלא איתמעט בשמירתו סגי בשמירה פחותה כ"ש מועד דשן ורגל דהתורה מיעטה בשמירתם דתיסגי בשמירה פחותה ושוב מצאתי שבשמ"ק כתב כן בשם הרא"ש ויש לומר בכוונת התוספת דהנה המפרשים הקשו לעיל (דף מ"ה) להבין סברת ר' יהודה דמחמיר בתם טפי מבמועד וכי מה סברא הוא זה דתם לא סגי בשמירה פחותה ובמועד להזיק סגי ליה בשמירה פחותה וכי בשביל שנעשה מועד להזיק יהי' נתמעט שמירתו והלא כלפי לייא איפכא מסתברא וכתבו לתרץ דהיא הנותנת הואיל דמועד מוחזק בנגחן ותורא נגחנא קלא אית ליה לכך רבים בדלים ממנו ושמור הוא זה עיין בדבריהם ולפי"ז הוי סברת התוספת דלא שייך זה כ"א בתם ונעשה מועד דכיון דהוחזק לנגחן על ידי שלש נגיחות בדלים ממנו, אבל בשן ורגל דנעשה מועד מתחלתו, א"כ אפילו מועד שבו דמי לתמות דקרן דלא סגי בשמירה פחותה וזה ברור בכוונת התוס'. בתוד"ה או שפרצוה לסטים ואיצטריך לאשמועינן דאפילו הלסטים פטורין כשלא הוציאוה, פי' הבעלים ודאי פטורין וכ"ש הוא מנפרצה בעצמה דיש לומר דהכותל לא היה בריא מדנפרצה מעצמה והבעלים פשעו שלא תקנוה לכותל ואפ"ה פטורין וכ"ש בפרצוה לסטים דלא פשעו הבעלים כלום דפטורים אלא אשמועינן דאפילו הלסטים נמי פטורין והוצרכתי לכותבו מפני שבעלי ים התלמוד ומפרשי הים שגו בזה דהבינו דמה שכתבו התוספת דאלסטים קאי היינו רק הלסטים ולא הבעלים דבעלים חייבין בפרצוה לסטים כיון שנפרצה ביום דדוקא בנפרצה בלילה פטורים אבל פרצוה לסטים דהוה ביום קלא איתא למילתא וחייבין הבעלים עיי"ש שהאריכו בזה הרבה ומשו"ה נתקשו בדברי התוספת, אבל זה אינו דהא להדיא כתבו התוספת דאפילו הלסטים פטורין ומשמע דכ"ש הבעלים והנה הם חידשו מדעתם דגם בפרצוה לסטים קאי נמי הפטור על הבעלים דווקא ולא על הלסטים דלסטים חייבין בפרצוהו עיי"ש בטעמם ובעלי מפרשי הים כתבו בזה להשיג על רש"י ותוס' דבסמוך בהא דפריך הש"ס אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי לחייב וכו' ופירשו שם דהאי לא קאי אלא על הכותל ולא על הבהמה דאי אבהמה הא תנן במתניתין או שפרצוה לסטים פטור והקשו לזה דא"כ נימא דפטור מדיני אדם קאי על הבהמה, ואכן על פי דברי בעלי ים התלמוד אתי שפיר דהא הם מפרשים דפרצוה לסטים דפטור קאי על הבעלים ושפיר אזיל קושית הש"ס גם לענין הבהמה והכי פריך אי בכותל בריא אפילו בדיני אדם נמי יתחייב הפורץ דהא אם לא היה פורצה הלא היתה הבהמה יכולה לצאת והוה מזיק בידים וממילא לא קשה ממתניתין דאיה"נ דבמתניתין נמי הלסטים חייבין ורק הבעלים הוא דפטורים עיי"ש וגם בזה שגו דאיך אפשר לפרש דלהסטים חייבין בפרצוה דהא בהדיא קתני הוציאוה לסטים חייבין הרי שדווקא בהוציאוה ועשו בה קנין הוא דמחייבי אבל על הפרצה לחוד אין חייב הלסטים כלל. בגמרא שאני של ורגל דהתורה מיעטה בשמירתן ואין להקשות דאכתי נחייב בשן ורגל מטעם תחלתו בפשיעה לענין קרן דלא סגי ליה בשמירה פחותה ולכן כי הזיק תו בשן ורגל נמי דסגי בשמירה פחותה והוה אונס לחיוב נמי וכיוצא בזה מקשו התוספת לעיל (דף כ"ב) דלחייב נזק שלם דתחלתו בפשיעה לגבי רגל דאורחיה וסופו באונס לגבי קרן, וא"כ אמאי לא נימא הכי להיפך תחלתו בפשיעה לגבי קרן וסופו באונס לגבי רגל, דיש לומר דעל היזק דשן ורגל שייך לומר תחלתו בפשיעה, כיון דאורחיה הוא ועליו לאסוקי אדעתיה שתזיק בהיזק זה, אבל לומר תחלתו בפשיעה לגבי קרן לא שייך כלל דכיון דלאו אורחיה הוא וסתם שוורים בחזקת שימור הוא מדברים כאלו, משו"ה לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתעשה דבר משונה כזה ולא נוכל לחשבו לפשיעה שלא שמרה מדבר המשונה ודו"ק). בגמרא השוכר עדי שקר וכו' בהגהות מצפה איתן ראיתי קושיא זרה דאמאי חייב הכא המשלח הא השליח נהנה ואמרינן בריש פרק שני דקדושין באומר לשלוחו צא ואכול חלב דמשלח פטור משום דשליח נהנה עיי"ש, ולא קשה מידי דכבר כתבתי בחבורי לקדושין שם דיסוד הדבר דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן משום דלא יוכל להיעשות שליח כ"א על מעשה שאינה תלויה בגופו של אדם בזה שייך שפיר לומר דיד השליח הוא כיד המשלח וכאילו הוא עשה אבל דבר התלוי בגופו של אדם דווקא לא שייך כלל שליחות וכעין סברת המוהרי"ט בטעם הדבר שאין יכול לעשות שליח להניח תפילין או לישב בסוכה דהוה נמי משום דתלוי בגופו של אדם עיי"ש, וא"כ ה"נ בעבירה ישנם עבירות דלא קפדה התורה על העושה, רק על הפעולה שהמעשה הזאת לא תהא נפשית יהיה העושה מי שהוא ובכה"ג שייך שפיר שליחות אבל עבירה התלויה דווקא בגופו של אדם לא שייך כלל שליחות, דעבירה כזו שאיסורה באה על ידי אכילת איסור כגון חלבים ועריות דעיקר האיסור שהקפידה התורה בזה דאדם לא יהנה מאכילת איסור ומבעילת ערוה, וא"כ איך שייך לומר על זה שליחות דאטו על ידי זה אפשר לחשב כאילו המשלח בא על הפרוה או שחיכו טפם את החלבים ובזה לא שייך כלל שליחות כיון דההנאה אסרה תורה ולא אסרה אלא לחיך הטועמה עיי"ש, ולפי"ז לא שייך סברא דזה נהנה וזה מתחייב כ"א בהנאת הגוף דוקא ומה ענין זה לקבלת השכר בעד השליחות שאין זה כלל הנאת הגוף וק"ל ועמ"ש בסמוך פי' אחר ע"ז. וגם לחה שכתבתי בסמוך אחר משום דשליחות לא שייך כ"א כשיש איזה הנאה גם למשלח מפעולה הזאת משא"כ כשאמר לו צא אכול חלב דלמשלח אין שום הנאה וחפץ בזה אין זה בגדר משלח ורק מסית הוא דנקרא ולא משלח עי"ש, לפי טעם זה נמי לא שייך זה נהנה וזה מתחייב כ"א כשהשליח נהנה ולמשלח אין שום הנאה אבל אם גם למשלח יגיע איזה הנאה מהשליחות אע"ג דהשליח נמי נהנה אין זה מזיק כלל להשליחות ואדרבה עוד הוחזק והוגדל כח השליחות בזה לענין חיוב המשלח משום דהוה כפועל דמקבל שכר דאמרינן בו ידו כיד בעל הבית וכמה שכתבתי למטה בסמוך בשם המח"א ואפילו לדבר עבירה נמי בכה"ג שהוא שליח בשכר יש פנים לומר ריש שליח דלא שייך הכא הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' וכלומר סבור היה שלא ישמע לו כמו שפירש כן הסמ"ע (סי' קפ"ב) דכיון שמקבל שכר והנאה מסתמא ישמע לו ולפי"ז בשוכר עד. שקר דלמשלח ודאי שיש איזה הנאה וחפץ בזה ששכרו להגיד ולכן כי איכא נמי לשוכר הנאה לא רק דלא הוגרע בזה כח השליחות אלא להיפך הועדף ונתחזק כח השליחות וראוי המשלח להתחייב אפילו בכה"ג שבשליח בחנם פטור המשלח וזה ברור ועיין מה שכתבתי עוד להלן בסמוך מזה:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה