בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף נד.
בתוד"ה או מיבעי לחלק וכו' בסוה"ד ויש לתמוה למה אין אנו פוסקין כר' יונתן ועיין בשמ"ק שתירץ דבאמת הכא אפילו ר' יונתן מודה דאי לא הוה כתיב או לחלק הוה גמרינן שור וחמור דהכא משור וחמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו ועיי"ש שתירץ עוד תי' אחר דהכא אפילו ר' יונתן מודה. בתוד"ה הוה אמינא קרב לגבי מזבח תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת וכו' וכלומר שעל התורה גופא יקשה דלמה כתבה שני מיעוטי דשור וחמור דהשתא דילפינן מכלל ופרט הוצרכה לשני המיעוטי כדמסיק דאי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח וכו' נילף מגז"ש דשור שור משבת ולא היה צורך כ"א בחד מיעוטא דשור לחוד והוה ידעינן כולהו לחיובי מגז"ש דשור וגם הוה ידעינן לפטור אדם כמו דאינו בשבת וכדאמרינן רק להנחה הקשתיו וגם פטור דכלים הוה ידעינן דכמו דבשבת ליכא שביתת כלים לב"ה דקיי"ל כוותיה ה"נ בבור הדין כן ולפי"ז קושית התוספת לא על הש"ס קאי דהש"ס היה לו הכרח מן הכתוב דהכא בע"כ לא מגז"ש יליף דאי מגז"ש לא היה צורך לשני מיעוטי והיה סגי בשור או חמור לחוד כמו בחסימה ופריקה ומדכתבה לשני מיעוטי בע"כ דכוונת התורה הוא דהכא לא נילף מגז"ש כ"א מכלל ופרט ולפי"ז הש"ס שפיר עביד דיליף מכלל ופרט ורק עיקר קושיתם הוא באמת על התורה עצמה למה לא רצתה גם הכא נמי ללמוד מגז"ש, ובזה מיושב קושית מהרש"א בדיבור זה דהקשה דלדברי התוספת למה תרי מיעוטי ולמה שכתבתי באמת זהו מקשו התוספת למה לו תרי מיעוטי דמזה מוכח שבע"כ נילף מכלל ופרט לא לכתוב אלא חד ונילף באמת מגז"ש ולחנם הרעישו האחרונים בישוב קושית מהרש"א דלמה שכתבתי אין התחלה לקושיתו וד"ק. ועוד נראה ליישב קושית מהרש"א דמשבת לא נוכל למילף כ"א לרבויי דשור וחמור לאו דווקא הוא כמו בשבת אבל למעוטי כלים בבור זה לא נוכל למילף משבת אע"ג דגם בשבת ליתנהו לכלים דהיינו משום דלא שייכי כלים לגבי הנחת שבת אבל בבור לענין נזקין דגם כלים שייכי בנזקין לא הוה ידעינן למעט ועוד דגז"ש הזאת לא נאמרה כ"א לרבות ולגלויי דשור וחמור לאו דווקא הוא אבל לא למעט להני דברים דליתא בשבת ולכן איצטריך שפיר מיעוטא לפטור כלים בבור דמשבת לא הוה ידעינן למעט וזה ברור, ועוד בה שלישיה עפ"י מה דאיתא בירושלמי דפירקין דבחמור וכליו שעליו יש סברא יותר לחייב מסתם כלים שנפלו לבור והבאתיו בחדושינו לעיל (דף י') מילתא בטעמא עיי"ש ולזה אפילו אי נימא כהמהרש"א דגם פטור דכלים אפשר למילף משבת אפ"ה יש לומר דאכתי איצטריך למיעוט מיוחד לפטור אא בכלים שעל החמור דזה אי אפשר למילף משבת דאע"ג דבשבת ליכא איסור כלים היינו כלים סתמא אבל מנ"ל לפטור נמי בכלים ספל גב החמור לזה איצטריך למיעוט מיוחד לפטור גם בכהאי גוונא נמי. ובגוף קושית התוספת הביא בשמ"ק בשם הר"י ליישב דמשו"ה לא יליף בכל הני שור שור משבת משום דאי יליף משבת לא הוה ילפינן אלא בפלי חיים ונזקין ואבידה ותשלומי כפל הא שייכי אפילו בשאינן בעלי חיים ולהכי איצטריך בהו רבויא ולא ילפינן משבת כ"א חסימה ופריקה דנמי לא שייכי כ"א בבעלי חיים כמו בשבת עיי"ש, ודבריו צריך עיון דהא בתוספתא דמכילתין פ"ו יליף נמי דכי יגח שור שור האמור בנזקין דקרן דשור לאו דווקא וכל בהמה חיה בכלל משבת עיי"ש הרי שגם בנזקין אע"ג דשייכים בשאינן בעלי חיים ילפינן נמי משבת ודלא כהר"י ואלא דיש לומר דמתוספתא הזאת אין ראיה משום דהתם מוכח להדיא שגם לנפילת הבור יליף נמי משבת עיין פירוש התוספתא הזאת במראה הפנים שעל הירושלמי ותמצא כן ולפי"ז הרי התוספתא לא חששה לסברת הר"י ולהכי ילפה נמי לשור של נזקין משבת והר"י קאי לשיטת הש"ס דילן דלנפילת הבור לא ילפינן משבת ועליו יהיב טעמא דמשו"ה לא יליף משבת משום דשייכי נמי גם בשאינם בעלי חיים וש"ס דילן יפלוג עם התוספתא בזה ויסבור דכל דבר דשייכי גם בשאינה בפלי חיים לא ילפינן משבת וכמו דלא יליף בש"ס לשור של נזקין חשבת ולפ"ז לשיטת הש"ס דילן שפיר תירץ הר"י ודו"ק. והנה גם בירושלמי בפירקין מוכח דיליף שור משבת גם לנפילת הבור וכהתוספתא עיי"ש, ויש לומר דהיינו טעמא דרש"י בחומש דפירש דנפילת הבור משבת והקשה עליו הרא"ם שהוא נגד סוגיא דידן שמפורש דילפינן מכסף ישיב, ואפשר דרש"י סמיך בפירושו על הירושלמי ותוספתא ודו"ק, ועוד נ"ל דבשור של נזקין גם ש"ס דילן יודה דגמרינן משבת, ודווקא בנפילת הבור משום דכתיבב שור או חמור ואי משבת ילפינן לא היה צורך לכתוב כ"א שור לבד ומדכתב גם חמור מכלל דלאו משבת ילפינן, ומיושב קושית התוספת דמש"ה לא יליף משבת משום דכתיב נמי חמור משא"כ בשור של נזקין דלא כתיב כא שור לחוד פשיטא דמשבת ילפינן גם לש"ס דילן ולא פליג כ"א בנפילת הבור משום דכתיב נמי חמור וכן בחפל והשבה אבידה דכתיב נמי תרי מיעוטי שה וחמור ולכן בע"כ דלאו משבת ילפינן וזה ברור מאוד, ועיין מה שכתבתי לעיל ר"פ כיצד הרגל מזה. בתוד"ה בין לר' יהודה דמרבה כלים כלים בני מיתה נינהו וא"ת ומאי פריך כ"ש משום דלאו בני מיתה אינהו צריכי ריבויא וכו' והנה בשלטי גבורים תיקן זאת דכתב ור' יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו עיי"ש, הרי דהקושיא הוא. לא דלמה צריכי לרבויא אלא דהיכי מצי לרבויינהו דהא ודאי קרא דחיוב דבור לא מיירי בכלים דלא קרינן בהו והמת יהיה בגמרא אי הכי אפילו כלים ואדם נמי דהא אית להו ש בעלים, מכאן ראיה מוכרחת למה שכתבתי בחידושי לעיל (דף נ"ב) במשנה שם דגם ש"ס דילן סובר דפטור אדם בבור ילפינן מוהמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו דאדם אסור בהנאה וקרא דשור ולא אדם לא איצטריך כ"א למעוטי עבד ואמה שאין בהם איסור הנאה עיי"ש, דאל"ה אלא דשור ולא אדם קאי למעוטי אדם בן חורין, א"כ מאי פריך הכא מאדם הא לית ליה בעלים אע"כ דדרשא דשור ולא אדם לא קאי כ"א לפטור עבד ואמה דאית להו בעלים. (שם ע"ב) בגמרא אם לרבות אם העופות, וכתב היש"ש אבל בלא רבוי מיותר לא נוכל למילף מבהמה דשבת דעוף בכלל משום דהתם בהמתך והכא בהמה ובהמה מבהמתך לא ילפינן וכן תירץ התורת חיים עיי"ש, אכן לא כן כתבו לעיל התוספת בר"פ כיצד הרגל דאפילו בעירה מבהמתך ילפינן ולזה התוספת לשיטתייהו תירצו לעיל בע"א דה"ט דלא יליף זה משבת משום דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות. בגמרא להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר, והקשה בשמ"ק דא"כ פריקה נמי לא תנהוג באדם הטעון משוי, ובב"מ (דף ל' ע"ב) גבי עובדא דדרי פתכא דאופי משמע דנהגא ותירץ דמדרבנן הוא דנהגא, ומכאן יש לי לתמוה הרבה על החינוך (מצוה תק"מ) שכתב להדיא דאפילו באדם הטעון משוי נמי עובר בל"ת, הן אמנם דהמגיה הגיה שם על דברי החינוך שלא נמצא כן בשום פוסק זולת ברלב"ג פרשה משפטים והמגיה לא התאונן כ"א על זה שלא מצא סיוע לדבריו בפוסקים, וכמה יש לי להתאונן שמצאתי מוכרח מן הסוגיא ומפורש בשמ"ק להיפך מדבריו, ובודאי מצוה גדולה ליישב דברי החינוך, ואחרי היגיעה מצאתי להעמיד דבריו והוא עפ"י מה שכתבנו לעיל בע"א ליישב קושית התוספת דלמה לא ילפינן בנפילת הבור לתשלומי כפל והשבת אבידה שור שור משבת כמו דילפינן לגבי חסימה ופריקה, ובשגם שלענין נזקין גופא מצינו גבי שור דנגיחה דילפינן שור שור משבת כמבואר במכילתא, וכתבתי שדווקא היכא דלא כתיב כ"א חד פרט או שור או חמור לחוד וכגון לגבי שור דנגיחה דכתיב כי יגח שור וכן לגבי חסימה, לא תחסום שור ולגבי פריקה כי תראה חמור בהנהו הוא דילפינן שור או חמור משבת, משא"כ בנפילת הבור דכתיבי התם תרי פרטי ונפל שור או חמור וכן לגבי השבת אבידה ותשלומי כפל נמי כתיב שור חמור ושה בע"כ דגילתה התורה דבהנהו אין למילף גז"ש משבת דאי משבת למה הוצרכה לכתוב תרי פרטי הא אי לא הוה כתיב כ"א פרט אחד הוה נמי שפיר יכולין למילף גז"ש משבת, ומדאפ"ה כתבה תרי פרטי, בע"כ דכוונת התורה דלא נילף משבת עיי"ש, ולפי"ז יתיישב דבריו של החינוך, ומקודם נעיר על דבר פלא דבפרשה משפטים כתיב מצוות עשה דפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ וגו' עזב תעזב ובספר דברים פרשה נ"ב כתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים וגו' הקם תקים עמו שזהו מצוות טעינה ומקרא זה דלא תראה נלמוד ל"ת גם למצוות פריקה כמפורש בספרי שם הכא נאמר לא תראה ולעיל כתיב כי תראה לעבור בעשה ול"ת והכי מפורש ברמב"ם (פי"ב מהלכות רוצח) ובטור ושו"ע (חו"מ סי' ער"ב) ובחינוך דרק ל"ת הזאת הכתובה בפרשת סעינה, קאי גם על פריקה וזולתה לא מצינו ל"ת מיוחדה על פריקה וא"כ שפיר יש לחלק ולומר דמ"ע דפריקה דבה לא כתיב כ"א פרט אחד ודאי דילפינן אותו משבת ועליה אמרו בסוגיין דילפינן משבת וכיון דמשבת ילפינן איה"נ דאינה נוהגת באדם הטעון משוי אבל ל"ת דפריקה דהוא מקרא דלא תראה האמור בספר דברים דבאזהרה זאת כתיבי תרי פרטי חמור ושור. דתרי כתיב התם לא תראה חמור אחיך או שורו וגו' בודאי דאזהרה הזאת אינה נלמדת משבת ורק מאיזה לימוד אחר ומשו"ה נוהגת גם באדם נמי ולפי"ז לבד דלא יקשה על החינוך מסוגיין אדרבה מכאן יהיה סיוע לדבריו מדשינתה התורה במצוה הזאת לכתוב העשה במקום אחד והאזהרה במקום אחר וגם בשינוי לשון בעשה לא כתבה כ"א פרט אחד חמור לחוד ובל"ת כתבה לשני פרטי בע"כ שבכוונה עשתה הכי להורות דמ"ע ילפינן מגז"ש דשבת ובל"ת לא ילפינן משבת דממילא ידעינן חילוק הדין דהעשה אינה נוהגת באדם והל"ת נוהגת גם באדם ולפי"ז מתורץ קושית השמ"ק מההיא עובדא דדרי פתכא דאופי דהא מחויב היה לפרוק מצד הל"ת דנוהגת נמי באדם דחיוב יש ודאי גם בפריקה דאדם אלא דאם עבר אינו עובר כ"א בל"ת ולא בל"ת ועשה דבפריקה דבהמה עובר בל"ת ועשה ובפריקה דאדם אינו עובר כ"א בל"ת לחוד אבל חיוב הל"ת ודאי איכא ולכן מחויב היה לפרוק ודלא כהשמ"ק שכתב דמדרבנן מיהא נהגא אלא ודאי חיוב ל"ת מדאורייתא יש גם בפריקת אדם וכהחינוך. ויותר נראה לדחות דברי השמ"ק דלמה שכתבנו הרי יצא לנו חילוק חדש לחלק בין מצוות פריקה למצוות טעינה דבמ"ע דפריקה דגבה לא כתיב כ"א פרט אחד לחוד וילפינן זה מגז"ש דשבת ממילא אינה נוהגת המ"ע באדם משא"כ מצוות טעינה דגבה כתיב גם בעשה דידה תרי פרטי ונמצא ממילא שגם עשה דידה לא ילפינן משבת וממילא שגם העשה נוהגת נמי באדם ומעתה לא קשה מידי מההוא דדרי פתכא דאופי דהא התם לאו בפריקה מיירי אלא בטעינה כמבואר להדיא בש"ס שם אותבינהו וקא מיתפח א"ל דלי לי ופרש"י הטעינני הרי שביקש אותו לטעון ובטעינה ודאי שגם מ"ע יש אפילו באדם נמי וממילא נדחה נמי מה שהוכיח השמ"ק דמדרבנן נוהגת דזה אינו דבטעינה יש מצוה דאורייתא ובפריקה ליכא מ"ע כלל באדם, ובלא"ה לא קשה נמי מההוא עובדא דקאמר התם דבאמת לא היה מחויב מצד דזקן ואינו לפי כבודו הוה ורק לפנים משורת הדין הוא דעביד וא"כ מה תיובתא מהתם אחרי שבאמת לא מצד החיוב עשה כן ודו"ק היטב בכל זה, ועוד נ"ל לומר שגם בפריקה נמי עובר גם בעשה אפילו באדם ולא מצד עצמה ידעינן זה דזה ודאי דעשה דכתיב בדידה גופא דלא ילפינן זה כ"א משבת ממילא דלא ידעינן באדם אלא כיון דמ"ע דטעינה ודאי דנמי נוהגת באדם וכדכתיבנא ילפינן שוב לפריקה מק"ו דטעינה דהשתא טעינה דלית בה צער בעלי חיים עובר בזה בעשה ול"ת כ"ש פריקה דחמירא מינה ואית בה צער בעל חיים ולא שייך בזה אין עונשין מן הדין כיון דבלא"ה אין עונשין מלקות בלאוין הללו ולענין חומר האיסור שפיר ילפינן שם מק"ו ודו"ק: