אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף נב.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף נב.

דף נא:

בתוד"ה כיון שמסר לו מפתח וכו' רשב"ם מפרש בפרק חזקת הבתים וכו' וקשה לר"י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קני וכו' ומה שפי' דבנעילת דלת וכו' אין נראה דבגיטין פרק הזורק וכו' עכ"ל, הנה בקושיתם מגיטין היה נראה לי ליישב בפשיטות דדוקא נעל הוא דסובר רשב"ם דלא הוי קנין ומטעם שכתב דהוי מבריח ארי אבל פתח אפשר דהוי קנין דבפתח לא שייך הטעם דמבריח ארי ובע"כ דלצורך קנין עביד הכי והתם הא הוה פתח כמו שאמר ותיחוד ותפתח ואין אנו צריכין למה שכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מכירה) דהתם הוי הקנין משום דעביד תרווייהו נעל וגם פתח אלא אפילו בפתח לחוד נמי סגי וטעמא דהרמב"ם דפתח לחוד לא הוי קנין משום דבחזקה בעינן שיעשה. תיקון לבית ובפתיחה אין בזה שום תיקון אבל אין צריך לכך דכיון שמחזיק בה כמו שאדם מחזוק ונוהג בשלו הוה קנין והכי מפורש בשמ"ק בב"ב וז"ל והוה"ד פתיחת הדלתות ואעפ"י שאין בכך תיקון לבית דרך חזקה הוא כשמחזיק בה כמו שאדם מחזיק בשלו ופתיחה נמי אין דרך בני אדם לפתוח בית שאינו שלו כשהוא נעול מבחוץ עכ"ל, ועוד היה נראה לי דדוקא בנכסי הגר הוא דסובר רשב"ם דנעל לא הוי קנין, אבל בנכסים שיש לו בעלים יסבור דגם נעל הוי קנין דלטעמו דמשו"ה נעל לא הוה קנין משום דהוי מבריח ארי וז"ל בב"ב דהא למה זה דומה למשיב אבידה דאין זה אלא מצוה לשמור בית חבירו וכל ישראל מצווים להציל ממון חבירו מן ההיזק ואין זה קרוי חזקה עכ"ל, וכיון שמטעם משיב אבידה הוא ובאבידה הא גדרים יש אימתי נקראת אבידה דדווקא כשמצא במקום שאין הבעלים בעצמם יכולים ליקחה או לשומרה הוה אבידה אבל מצא בבית או בעיר אין זה אבידה כיון דהבעלים בעצמם יכולים לשומרה ודוקא מצא בשדה שאין הבעלים שם הוא דהוי אבידה וה"נ בשלמא בבית של נכסי הגר דהפקר הם בלי בעלים כשמצאם פתוחים ודאי דיש חיוב על כל אחד לנועלם דאם לא ינעלם יהיה אבוד כל מה שבבית, אבל בית שיש לו בעלים מה חיוב שייך על אדם מן השוק לנועלם הא כיון דיש לו בעלים ודאי דהבעלים עצמם ינעלו כשימצאו לזה צורך ומה שפתוחים הם כעת מסתמא היה איזה צורך לפותחם ופשוט הדבר בעיני דבבית שיש לו בעלים אין שום חיוב לנועלם כשמצאם פתוחים וזה דמיא למצא בבית שאין זה אבידה וכיון שאין זה מצוה ולא שייך בזה מבריח ארי ודאי שדרך חזקה הוא והוי קנין מעליא כנ"ל נכון מאוד. אמנם מה שהקשו על הרשב"ם דסובר דמסירת מפתח הוי קנין מסוגיין דקאמר דמסירת מפתח לא הוה קנין ולא מהני כ"א דאין צריך לומר לך חזק וקני זה אכתי קשה טובא, ואפשר גם זה ליישב דבלא"ה אינו מובן לשון הרשב"ם במה שכתב ואע"ג דגבי שכירות אמרינן בפסחים דמסירת המפתח קונה וכו' מלשון ואע"ג משמע שרצה להקשות על מה שכתב תחלה דסגר הדלת לא מהני וא"כ מה ענין זה לזה הא בסגר הוי הטעם משום מבריח ארי ומסירת המפתח הוה הטעם משום דמאן מסר ליה ומזה נראה דודאי מסירת מפתח לחוד אין בזה שום קנין כמו דאמרינן הכא אלא דמסירת המפתח וגם נעל היה אפשר דליקני דבזה לא שייך תו אחד מן הטעמים דיעכב הקנין, דהחסרון דנעל לחוד לא מהני משום דהוה כמבריח ארי לא שייך כ"א כשנעל מעצמו, אבל כשזה מוסר לו המפתח נראה שלצורך קנין עביד הכי וגם החסרון דמסירת מפתח לחוד נמי לא שייך דהתם הוה הטעם דכיון שהלוקח לא עשה עוד שום מעשה לאו קנין הוא דהמסירה של המפתח אינו אלא כנתינת רשות לקנות, אבל אכתי מחוסר מעשה הקנין ולא שייך זה כ"א במסירת המפתח לחוד וזה ודאי דלא הוה קנין, אבל כשהלוקח נעל שוב הרי גם עשה מעשה ושפיר קני ולא קשה מידי תו קושית התוספת מסוגיין דלא מיירי כ"א ממסירת מפתח לחוד וזה ודאי דלא הוה קנין, אבל כי איכא בהדי זה נמי נעילה שפיר הוה קנין וכן נמי בההיא דפסחים משו"ה אמרינן דמשמסר לו המפתח הוי בחזקת שוכר לבדוק דהתם נמי דמיד שנכנס לבדוק הרי פותחו נמי, וכיון שאין מחוסר מעשה הקנין משו"ה אמרינן דבחזקתו הוא לבדוק והיינו שהקשה הרשב"ם ואע"ג דבפסחים אמרינן דמשמסר המפתח קונה ואע"ג דאיירי שנעל אח"כ דילמא מיירי גם בנכסי הגר שנעל על ידי מסירת מפתח ועל זה תירץ דבנכסי הגר לא שייך לומר כן דמאן מסר ליה וזה ברור וכן הוא מפורש בטור ושו"ע (חו"מ סי' קצ"ב) דנעל בהדי מסירת מפתח מהני עיי"ש בסמ"ע, ושוב ראיתי שגם הפנ"י כתב כעין זה וברכתי ברכת הנהנין על שהנחני בדרך אמת ודו"ק היטב בזה, ברש"י במשנה חייב בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח וכו' לישנא אחרינא לפניו וכו' עיי"ש הנפקא מינה שיש בין שני הפירושים דללישנא קמא קאי החיוב אפילו על שור פקח ואשמועינן דאע"ג דבעלמא בשור פקח פטור הכא חייב משום דקול הכרייה גרם גם להפקח שיפול וללישנא בתרא קאי החיוב רק על שור שוטה אלא דאיצטריך לאשמועינן דגם בעל הבור חייב ולא אמרינן כורה גרם ליה. שם ברש"י ד"ה בן או בת כלומר אע"ג דקטנים הם וכו' אפ"ה פטור מגזה"כ שור ולא אדם חמור ולא כלים עכ"ל, ויש לדקדק מה שהביא כאן רש"י נמי לדרשא דחמור ולא כלים דהא אינו מדבר כאן כ"א למעט בן ובת וא"כ לא הו"ל להביא כ"א המיעוט דשור ולא אדם ואמנם יש להפליא מה גדלה חכמת רש"י ז"ל שבזה בא לתקן מה שקשה לו הא תינח בן ובת איצטריך לאשמועינן משום דלא נימא כיון דקטנים הם חייב עליהם משו"ה איצטריך דאפ"ה ממעטינן להו מגזה"כ, אבל אכתי עבד או אמה מה איצטריך לאשמועינן הא פשיטא דממעטינן להו ועיין בתוי"ט שעמד בזה באמת, לזה בא לתרץ דגם בהם איצטריך לאשמועינן דהוה אמינא כיון דהכתוב חייב על חמור כי נפל לבור ועבד או אמה נמי חמרא מיקרי וכדאמרינן לעיל (דף מ"ט ע"א) לגבי דמי וולדות דאע"ג דשור פטור בדמי וולדות מ"מ בנגח לשפחה ויצאו ילדיה חייב דחמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזקי הרי דעבד ואמה חמור הוא דמיקרו, ולכן הוה אמינא לחייבם מקרא דחמור האמור לגבי בור ועיין בתוספת לעיל דמ"ט שנתקשו הרבה אליבא דאמת למה פטור הכא, ולמה לא נימא באמת שחייב עליהם מקרא דחמור עיי"ש ועל זה בא רש"י לתרץ דלענין בור יש הכרח למעטינהו מקרא דשור ולא אדם והוא דהא באמת יקשה למה לן קרא דשור ולא אדם למעט אדם כשנפל לבור ותיפוק ליה מקרא דוהמת יהיה לו מי שהמת לו יצא אדם שאסור בהנאה ואין המת שלו וכדיליף באמת בירושלמי מפסוק זה למעט אדם ותירצו הראשונים דהמיעוט דשור ולא אדם לא איצטריך כ"א לעבד ואמה שאין אסורים בהנאה, וכיוצא בזה כתבו גם התוספת לעיל (דף י' ע"א) דקרא דשור ולא אדם לא איצטריך כ"א למעט עבד ואמה עיי"ש, והיינו מה שכתב רש"י דמימעטי מגזה"כ שור ולא אדם חמור ולא כלים וסיים נמי לדרשא דחמור משום דאי לא דרשא דחמור ולא כלים לא קיימי גם דרשא דשור ולא אדם על עבד ויבואר עפ"י מה שאמרו לקמן (דף נ"ג ע"ב) מאי חזית דוהמת יהיה לו דשור קאי על בעלים מטפלים בנבילה והמת יהיה דבור למי שהמת שלו איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים ע"כ הרי להדיא דאי לאו דרשא דחמור לפטור כלים לא הוה מוקמינן והמת יהיה לו דבור למי שהמת שלו וממילא דשור ולא אדם לא הוה אתי כי אם למעוטי אדם בן חורין ולא עבד ורק השתא דחמור ולא כלים כתיב, ממילא ידעינן דוהמת יהיה לו דבור קאי למי שהמת שלו, וא"כ בע"כ דשיר ולא אדם לפטור עבד ואמה אתי דאי לאדם בן חורין ידעינן זה מן והמת שלו ולזה מוכרח היה רש"י ז"ל להביא בזה גם דרשא דחמור ולא כלים דאי לא הא לא קיימי נמי דרשא דשור ולא אדם על עבד ואמה וזה כפתור ופרח בעזה"י. ברש"י ד"ה וראשון מאימת מיפטר היכי דבא השני ונשתמש בו וכו', עיין בפנ"י שחקר אי לא בא השני וראהו מגולה או בבור של יחיד לגמרי שכסהו כראוי ונמצא מגולה אי יהבינן ליה נמי כל הני שיעורים או דילמא שדוקא בכה"ג אמרינן דיהבינן ליה שיעוריה לראשון כיון שהניזק אין מפסיד בכך אלא שהדין בין ראשון לשני בזה אמרינן שפיר דיותר יש לחייב לזה שיודע בגילוי שהוא פושע גמור משנחייב לזה שלא ידע עדיין בגילוי, אבל כל היכי דלא שייך למירמי חיובא אאידך לעולם חייב בעל הבור אף אם לא ידע שנתגלה דעליה דידיה רמיא תמיד לילך אל הבור ולראות אם עומד בכסויו עדיין והא דכתיב ולא יכסנו דמשמע אם כסהו פטור היינו כל זמן שעומד בכיסוי דהא גופא חידוש הוא דסגי בכיסוי מיהו היכא שחזר ונתגלה אפילו באונס יש לומר דחייב כיון שתחלת הכרייה היתה בפשיעה עיי"ש שטרח למצוא ראיה מן הפוסקים או הראשונים ולא מצא אכן אנכי מצאתי לאחד מגדולי הראשונים מדבר הוא הב"י מיג"ש הובא בשמ"ק וז"ל מאן דאמר בכדי שידע הוא מחייב את הראשון שידע מעצמו כשיבקר אותו לראות אם נשאר מכוסה כמו שהניחו או נתגלה ויכסה אותו שנית ואם נתעכב מלבקרו לדעת רב חייב והאומר בכדי שיודיעוהו ס"ל שמעת שכיסה אין מחויב לבקר אותו ולראות אם נתגלה או לאו אבל בחזקה, מכוסה ישאר אצלו כמו שהניחו ואין עליו אשם במה שלא ביקר ואינו חייב בכסויו אא"כ נזדמן שהודיעוהו אחרי שכבר נתגלה אז אם נתעכב מלחזור ולכסותו יהיה חייב עכ"ל, הרי מדבריו למדנו הרבה בנוגע לחקירה של הפנ"י למדנו דלרב. אפילו בכה"ג שבא השני וראהו מגולה נמי אין נותנין שיעור כלום ואפילו כשלא היה לו שהות לידע חייב נמי מטעם שלא ביקר וכסברת הפ"י דלא מהני מה שכסהו אלא חייב לבקר וכ"ש בבור של יחיד דאין נותנין שום שיעור ואפילו כסהו ונתגלה באונס חייב מטעם דהיה לו לבקרו ולמדנו נמי דלר' יוחנן אפילו בבור יחיד נמי נותן השיעור מדקאמר דטעם דר' יוחנן הוא דכיון דכסהו כראוי עומד מכוסה עד שיודיעוהו שנתגלה אבל כל זמן שלא הודיעוהו אין עליו חיוב לבקרו וטעם זה דבחזקת מכוסה עומד שייך אפילו בבור של יחיד דאל"ה אלא דהחילוק הוא דהכא משום שאין הניזק מפסיד מאומה כיון שיגבה מן השני משו"ה נותנין לו השיעור א"כ הו"ל להזכיר רק טעם זה ולא טעם דבחזקת מכוסה ומדמזכיר טעם דבחזקת מכוסה מכלל דחילוק זה שכתב הפנ"י לא ס"ל והרי למדנו מזה דבעיקר דין שחקר הפנ"י בזה נחלקו רב וד' יוחנן וגם למדני שאין לחלק בין בא השני ומצאו מגולה לבור של יחיד כחילוק הפנ"י הרי עכ"פ יש לנו הוכחה מאחד המיוחד שבראשונים דלא סבירא ליה טעם החילוק של הפנ"י ודוק בזה ועיין מה שכתבנו בזה לקמן ר"פ הכונס. (שם ע"ב) ובתוד"ה ושכיחי גמלים והתליע וכו' ותירץ ריב"א דלא אמרינן תחלתו בפשיעה וכו' אלא היכא שהאונס בא מחמת הפשיעה עכ"ל והבעל המאור תירץ דבבור לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהרי מצינו שהתורה חסה והקילה בשמירתה לענין כלים שפטור בבור א"כ הוה"ד לענין תחלתו בפשיעה וסופו באונס דפטור עיי"ש, ומה שהרעישו על הבעל המאור מסוגיא דלעיל דף י') דחשיב תומר בשור מבבור, ואמאי לא חשיב נמי זה דבשור תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ובבור פטור. עיין מה שכתבנו בחדושינו לעיל שם ליישב ועיין עוד בחדושינו לעיל (דף מ"ח ע"א) בתוד"ה אע"ג דאמר דהוכחתי שם מן התוספת דהתם דס"ל בפ"כ דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב נמי לענין בור עיי"ש והיינו שהוצרכו הכא לתירוצים אחרים ומיאנו בתירוץ דבעל המאור משום דלא סברי כוותיה ודו"ק בזה בכל מה שכתבנו. באו"ד אומר ריב"ם דלאביי ודאי חייב ואעפ"י שלא בא האונס מחמת הפשיעה וכו' עיין בתוספת ב"מ (דף ל"ו ודף ע"א ע"א) בד"ה הוחמה ובמה שכתבנו בחדושינו שם ואכ"מ. דף נ"ג פ"א בגמרא אלא היכי דמי וכו' כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור עיין בבעל המאור שהקשה דאפילו בכה"ג אמאי פטור ומאי שנא מהא דאמרינן לקמן הניח אבן עפ"י הבור ובא שור ונסקל בו ונפל לבור וכו' משמע דכו"ע מודו דבעל האבן חייב מיהא בחציה אע"ג דקרקע עולם הזיקתו ובעל האבן אינו אלא גרמא וה"נ דכוותיה עיי"ש ואכן בתוספת לעיל (דף כ"ח ע"ב) בד"ה ונישוף באבן כתבו לחלק בזה דשאני היכא דנפל לבור דשם תקלה הוה נמי על הבור משא"כ היכא דנחבט בקרקע שאחורי הבור דזה הוה קרקע עולם ממש ובחדושינו שם הארכנו הרבה בזה עיי"ש. בתוד"ה בעל השור חייב פירוש מחצה וכו'. עיין מה שכתבנו בחדושינו לעיל (דף י"ג) מזה. (שם ע"ב) בגמרא לענין ארבעה דברים ודמי וולדות אדם חייב ושור ובור פטורין. והקשה הרשב"א ממנ"פ במאי מיירי רבא הכא אי מיירי שדחפו בכוונה הא רבא גופיה ס"ל לעיל (דף מ"ג ע"א) דשור בכוונה חייב אפילו בדמי וולדות דבכוונה תליא מילתא וא"כ היאך אמר כאן דשור פטור מדמי וולדות ואי מיירי כאן שלא בכוונה א"כ היאך אמר דחייב בכופר הא רבא ס"ל לעיל דמ"ג כרבה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר עיי"ש מה שתירץ בדוחק. ולי נראה ליישב דהנה רש"י בד"ה אדם ובור פטורין פירש דמשו"ה אדם פטור מן הכופר משום דבר קטלא הוא וקים ליה כדרבה מיניה וכבר הקשו על זה המפרשים כמה תמיהות חדא דהא בכופר לא שייך קים ליה בדרבה מיניה כמה שכתבו התוספת לעיל (דף ד') ועוד דפטור דאדם מכופר הא ילפינן מקרא דעליו לעיל דכ"ו ובחידושינו שם כתבתי ליישב דמה שכתב רש"י הכא דפטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה לא קאי זה על כופר ורק משום דכל היכא דלא משלם בתורת כופר משלם מיהא בתורת דמים וכמה שאמרו לעיל (דף מ"ג) ולזה כתב רש"י דאדם אפילו בתורת דמים פטור משום דקים ליה בדרבה מיניה ועל תורת דמים ודאי דבעינן לטעם דקים ליה בדרבה מיניה דכזה לא שייך לא קרא דעליו דלא קאי כ"א על כופר וגם סברת התוספת דבכופר לא שייך קים ליה בדרבה מיניה דהוה מטמא משום דכופרא כפרה נמי לא שייך כ"א על כופר ולא על תורת דמים עיי"ש שהארכתי בזה ולפי"ז לא קשה מידי גם קושית הרשב"א דודאי מיירי הכא בשור שלא בכוונה ופטור שפיר מדפי וולדות ומה דקאמר הכא דחייב בכופר היינו דמים הוא חייב כיון דבכוונה אית ביה כופר שלא בכוונה משלם דמים דהכי מבואר להדיא בסוגיא דלעיל דמ"ג דלרבא חייב דמים שלא בכוונה וגם הלשון דכופר לא קשיא דהכי נמי אמרינן לעיל שם כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במיתה ופריך הש"ס כופר בעבד מי איכא ומשני לא דמים הרי דאע"ג דקתני כופר מוקי הש"ס בדמים והכא נמי דכוותה לענין שור כיון דבכוונה חייב כופר שלא בכוונה משלם דמים משא"כ אדם ובור כמן דליתנהו בכופר כלל לכך פטורין לגמרי אפילו מדמים וזה ברור ועיין מה שכתבנו עוד בדיבור הסמוך מזה. בגמרא לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב וכו' וצריך לומר דמת בהבלו של מעלה כפי הבור דאלת"ה אלא שמת בחבטו כשהגיע לקרקע הבור או גם בהבל שלמטה למה יחויב כופר דהא השור לא מצי לדוחפו כ"א עד פי הבור ואם מת אח"כ הוה זה דומיא דדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר דמיבעי ליה לרבא לעיל (דף י"ז ע"ע) דשמא בתר בסוף אזיל וצרורות נינהו וא"כ ה"נ אי בתר בסוף אזלינן הוה זה צרורות ובצרורות הא קיי"ל דלא משלם כופר כדאמרינן לעיל (דף מ"ד ע"ב) ואכתי צרורות נינהו ופרש"י התם דאין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש עיי"ש. וכן כתב נמי בשמ"ק ואין לומר דאכתי יתחייב מיהא בתורת דמים דבתורת דמים שזהו בשביל ההיזק בם צרורות נמי חייב וכחו שכתבתי בדיבור דלעיל דגם שלא בכוונה אע"ג דכופר אין משלם מ"מ בתורת דמים משלם דלא אמרינן הכי כ"א לגבי שלא בכוונה דכיון דבכוונה חייב כופר שלא בכוונה חייב דמים אבל הכא אי נימא דצרורות נינהו הרי פטור לגמרי מכופר וא"כ ממילא אפילו דמים אין לו ודמיא למה דאמרינן לעיל (דף מ"ג ע"ב) גבי עבד עפ"י עצמו כיון דליכא קנס בשום ענין עפ"י עצמו ליכא דמים אף דשלא בכוונה נמי ליכא קנס לרבה ומ"מ סובר דאיכא דמים היינו משום דהתם בכוונה מיהא איכא קנס ולכן בשלא בכוונה חייב בתורת דמים אבל עפ"י עצמו דליכא קנס בשום ענין ליכא נמי דמים עיי"ש היטב בסוגיא וה"נ דכוותה כיון דצרורות פטור לגמרי מכופר ליתא נמי בתורת דמים וזה ברור וא"כ מדפשיטא ליה לרבא הכי דמשלם כופר בע"כ צריך לומר דמיד כשדחפו עד פי הבור מת בהבל שלמעלה דגם ההבל שלמעלה יוכל להמיתו כדאמרינן לעיל בע"א הב"ע במתהפך וכו' דהבלא דאהני בו אהני ועד פי הבור דחף השור בגופו ממש ולכן לא הוה זה צרורות ודו"ק היטב בזה בתוד"ה שור ואדם שדחפו לבור לא שדחף אדם בכוונה וכו' דאטו אם ישים אדם וכו' וכיוצא בזה כתבו נמי לעיל (דף ו' ע"א) ועיין בחדושינו לעיל (דף כ"ב ע"ב) שכתבנו להעיר בזה דא"כ מה הוכיחו התם התוספת מההיא דכופף קומתו של חבירו דאמרינן דחייב הכופף אע"ג דגחלת אינה שלו ומזה הוכיחו דבכל מקום חייב במדליק באשו שאינו שלו והא יש לומר דמשו"ה חייב הכופף מפני שהוא עשה בידים אבל היכא דהדליקה הלכה מעצמה אפשר לומר דפטור למ"ד אשו משום ממונו ועיין בחדושינו מה שכתבנו שם בארוכה בתוד"ה לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו הכהו בי' מלקות וכו' ולכאורה למה שכתבנו בדיבור דלעיל דהכא חייב בתורת דמים א"כ לכאורה אין מקום לקושיתם דאיה"נ דבתורת כופר לא מחייב כיון דאין השור בסקילה ורק בתורת דמים חייב אבל באמת זה אינו דהא כתבתי שם דהיינו דווקא בשלא בכוונה אמרינן הכי כיון דבכוונה משלם כופר שלא בכוונה מיהא משלם דמים אבל היכא שגם בכוונה ליכא כופר גם דמים נמי לא מחייב וא"כ לפי מה שדימו זה להכהו עשרה בני אדם בעשרה מלקות אפילו היה בכוונה נמי היה פטור ממיתה ומכופר וא"כ ממילא אפילו דמים אין לו שלא בכוונה ודו"ק. ובעיקר קושית התוספת כתב הרשב"א דלא קשה מידי דע"כ לא אמרינן אלא שהכוהו עשרה בני אדם בעשרה מלקות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו לבור ביחד כחד חשיב ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעינן אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו שניהם חוליא בבת אחת קרינן ביה איש בור וכו' עכ"ל, ואפשר להמליץ בעד התוספת דממה שהביא הרשב"א דאם עקרו שניהם חוליא בבת אחת קרינן בו איש בור היינו דבר שגם אחד היה בכחו לעשות בזה הוא דאמרינן שפיר דכי נמי עשוה שניהם בבת אחת כחד חשבינן ליה אבל דבר שאין בכח אחד לעשותו פשוט דאי אפשר לחשוב כחד דאיך אפשר לחשוב כמו חד אחרי שאין בכח אחד לעשותו ולפי"ז יש לומר דהכא מיירי שאין בכח האדם לחוד לדוחפו לבור אם לא בסיוע השור ובכה"ג ודאי דדמו להכוהו בעשרה מלקות ואין לחלק כהרשב"א דהכא שאני משום דדחפוהו בבת אחת הוה חשוב כחד דלא אפשר לחשוב כחד כיון שאין זה בכח אחד לדוחפו ודו"ק. בגמרא יצא זה שאין המת שלו ובשמ"ק הקשה דא"כ ל"ל שור ולא אדם למעוטי אדם תיפוק ליה מוהמת שלו דהא אסור הוא בהנאה ואין המת שלו והנה בירושלמי יליף באמת למעוטי אדם מוהמת יהיה לו עיי"ש ועיין מה שכתבנו לעיל (דף נ"ב ע"א) במשנה דבן או בת. שם בפיסקא נפל לתוכו שור וכליו וכו' מתניתין דלא כר' יהודה וכו' לעיל (דף י' ע"א) הוכחתי מלשון רש"י דבכה"ג שנפל חמור וכליו חייב על כלים גם לרבנן אם נפל בבור תשעה שאינו אלא שיעור נזקין, ואע"ג דבש"ס דילן אינו מחלק בזה כהירושלמי וסובר דאפילו בבור של נזקין נמי פטרינן את הכלים מ"מ היינו דווקא כשנפלו כלים לחודייהו בבור אבל אם נפל חמור וכליו מיגו דמחייב אחמור חייב נמי על הכלים עיי"ש מילתא בטעמא ולפי"ז צריך לומר דבמתניתין דפטר אפילו בכה"ג בחמור וכליו היינו משום דכולה מתניתין בבור של מיתה מיירי דהיינו בבור עשרה שבבור כזה פטור על כלים אפילו בכה"ג שנפלו הכלים עם החמור ואפ"ה קאמר מתניתין דלא כר' יהודה משום דלר' יהודה דיליף מאו לרבות כלים אפילו בבור של מיתה נמי חייב ועיין היטב מה שכתבנו שם. בתוד"ה איפוך אנא וא"ת רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש וכו' והמהרש"א הקשה על קושיתם דהא איצטריך רעהו לפטור נכרי עיי"ש ולא קשה מידי דכבר כתבתי לעיל (דף ל"א ע"ב) בשם השמ"ק דמרעהו לא ממעטינן כלל לנכרי וגם נכרי הוה בכלל רעך ועיי"ש שהבאתי דכן מפורש בתדב"א דנכרי הוה בכלל רעך ועיין בפנ"י שמיישב לקושית התוספת דרעהו איצטריך למעוטי בשור שקדם מומו להקדישו דכו"ע מודו דבכה"ג שייך בהו פדייה וא"כ לא אימעיטו מוהמת יהיה לו לכך איצטריך רעהו עיי"ש וכבר קדמו בשמ"ק בתי' זה:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה