בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף נ:
בתוד"ה א"נ דוקא התם גבי נפל וכו' הרי שחידשו דהיכא דעשה כל התקלה חייב אפילו אם ההיזק בא על ידי קרקע שאינה שלו וכבר הרעישו המפרשים על הסתירה שיש בזה ממה שכתבו התוספת לעיל (דף כ"ח ע"ב) דנתקל באבן ונישוף, בקרקע פטור אפילו לשמואל ומשום דאזלינן בתר חבטא וחבטא לאו דיליה וכן בסתירת דברי הרא"ש והטור והרחבתי הביאור בזה לעיל שם ליישב כל הסתירות על מכונם ומשם תדרשנו ותשבע ענג. בתוד"ה אם שהתה מעת לעת וכו' אבל כששהתה מעת לעת אין להוכיח משם אי בעי בדיקה ומתוך הלכות גדולות משמע דבעיא בדיקה וכו' ובשמ"ק הקשה מי דחקם להביא מהלכות גדולות דבהדיא איתא במס' (חולין דף נ"ו) גבי שהתה מעת לפת ואמרינן עלה בגמרא משום ר' אלעזר בן אנטיגנוס אמרו צריכה בדיקה עיי"ש והנה בזה אפשר היה לדחוק וליישב דהתוספת סברי דמהתם אין ראיה משום דההיא דר' אליעזר בן אנטיגנוס קאי בטריפות העוף כמפורש התם ויש לומר שדוקא בטריפות דעוף דזוטר חיותיה בעינן בדיקה נמי בשהתה מעת לעת אבל בנפולה דבהמה סגי בשהה מעת לעת לחוד ולא בעי בדיקה אלא דהא התוספת גופייהו בחולין (דף נ"א ע"ב) בד"ה אם עמדה כתבו להדיא בפשיטות דבשהתה בעי בדיקה ונסתייעו מהך דר' אלעזר בן אנטיגנוס הרי דלא מחלקי בן עוף לבהמה, וא"כ למה הוצרכו הכא להוכיח מהלכות גדולות, ואולי יש לומר בכוונתם דידוע שיטת הרמב"ם דסובר דגם בשהתה מעת לעת בעי בדיקה גם מריסוק איברים ורוב הראשונים פליגי על זה וסברי דהא דבעינן בדיקה בשהתה היינו רק בדיקה של טריפות שמא נתקרע או ניקב אחד מאברים הפנימיים אבל בדיקה שמא נתרסק אחד מאבריה לא בעינן דקים לו דכל שנתרסקו אבריה לא חיתה מעת לעת וכיון ששהתה מעת לעת בודאי שלא נתרסקו אבריה והכי פרש"י והר"ן בחולין שם עיין על דבריהם בב"י (יו"ד סי' ח"ן) ובפרישה שם ולזה יש לומר דמה שאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס דבעי בדיקה בשהתה היינו בדיקה דשמא ניקב או נתקרע אחד מאברים הפנימיים וגם בבדיקה כזו מיירי התוספת דחולין ומשו"ה כתבו דין זה בפשיטות משום דבזה ליכא שום פלוגתא דבדיקה זו בעי כדמוכח מר' אלעזר בן אנטיגנוס ומ"ש כאן דבעי בדיקה היינו בדיקה דריסוק אברים כשיטת הרמב"ם שזה אין מפורש בש"ס והוכיחו זה מהלכות גדולות ועוד יש לומר דבב"י שם הביא דמוהרי"ו סובר דבשהתה ועמדה לא צריכה בדיקה תו והב"י חולק על זה וסובר שגם בזה צריכה בדיקה ולזה יש לומר דמה שהוכיחו הכא מהלכות גדולות היינו בשהתה וגם עמדה דזה אין מוכח מההיא דר' אלעזר בן אנטיגנוס דאיהו לא קאמר כ"א בשהתה אבל בגם עמדה לא קאמר דצריכה בדיקה וזה הוכיחו מהלכות גדולות (דף נ"א ע"א) בתוד"ה אמרי אין הבל למיתה והמקשה היה סובר עיין במהרש"א שהקשה למה לא הקשו התוספת גם לעיל דמקשו הש"ס נמי להך קושיא ועיין בשמ"ק שהביא באמת סברת התוספת דהכא בקושיא דלעיל ולא הכא ולכן נראה כמה שכתב הפנ"י שזה הדיבור שייך לעיל ונתחלף בדפוס. בגמרא אלא מתניתין מה בור שיש בו כדי להמית וכו' בשיתא נמי סגיא וז"ל הרי"ף ואסיקנא דטעמיה דרב נחמן משום דקסבר מכריסא וכו' והא דקתני הוי פחותים מעשרה ונפל לתוכן שור או חמור פטור באיגנדר איגנדורי לבור וכו' ושמעינן מינה דרב נחמן כשמואל ס"ל עכ"ל והקשו המפרשים מנ"ל להוכיח דכשמואל ס"ל והא לענין טריפות רב מודה נמי דנטרפה בשנחבטה מעשרה דדוקא לגבי נזקין הוא דפוטר משום דקרקע עולם הזיקתו אבל מה ענין זה לטרפה ונ"ל דהוכיח כן מדפריך ממתניתין לרב נחמן ואי כרב ס"ל מה פריך הא מתניתין דלענין מיירי ודאי אמרינן דבפחות מעשרה בבור גופא לא מחייב ואע"ג דמכריסא דתורא איכא עשרה מ"מ כיון דבבור גופא ליכא כ"א שיתא ליכא הבלא ומשום הכי פטור אבל לענין טרפות סגי בבור שיתא אע"כ דרב נחמן כשמואל ס"ל וכן הוא בחידושי הרשב"א דהקושיא והתירוץ שבש"ס בע"כ דלשמואל הוא עיי"ש. בתוד"ה נעביד פחותה מעשרה והשתא מדמה טרפות דאדם וכו' וקשה לר"ת שמחלק בזה, לא עמדתי על דעתם בזה דהא סברת ר"ת דמחלק בזה הוא משום דאדם אית ליה מזלא כמפורש בתוספת דחולין (דף מ"ב) ופירושו של אדם אית ליה מזלא פרש"י בריש מכילתין דיש לו דעת לשמור עצמו ולפי"ז אין שייך חלוקו של ר"ת כ"א אם נעשה טרפה בחסרון הזה דבזה יש לומר דבבהמה נעשית טרפה בחסרון כזה משום דאין לה דעת לשמור ואין סופה לחיות ובאדם דאית ליה דעת לשמור אע"ג שנעשה בו החסרון לא נעשה טרפה בהכי אבל לענין התהוות החסרון אין חילוק בן אדם לבהמה גם לר"ת וכמו דבבהמה על ידי נפילה עשרה טפחים נעשית אבריה מרוסקים כמו כן באדם נתרסקו אבריו בשיעור כזה ואם היינו באים ללמוד אם נעשה טרפה בריסוק כזה אז היה שייך לחלק כחילוק ר"ת דאף שבבהמה בריסוק כזה נעשית טרפה אבל באדם שיש לו דעת לשמור עצמו יוכל לחיות גם בריסק כזה אבל הכא אין שייך הטעם דיכול לשמור עצמו כיון דמחויב מיתת ב"ד וסופו למות מיד ואם לא ימות בדחיה זאת ידחו אותו פעם שני, וא"כ הרי שאין מניחין אותו לשמור עצמו והרי שוב דומה ממש לבהמה דכמו בבהמה נעשית טרפה בנפילה מעשרה טפחים ה"נ באדם הזה שאון מניחים לו לשמור עצמו וזה ברור ואולי דעתם של התוספת דמקשו הכי משום דמפרשי כפרש"י בשבת דאדם דאית ליה מזלא היינו מלאך ומליץ, ולפי"ז יש לומר דבאדם לא נעשה כלל החסרון דבבהמה דאין לה מלאך לשומרה נעשית איבריה מרוסקים בנפילה מגובה כזה אבל אדם מלאכו ישמרהו שלא יתרסקו אבריו בשיעור כזה וא"כ לכאורה שפיר מקשו התוספת אבל באמת גם אם יפרשו הכי אין מקום נמי לקושיתם דבאדם כזה העומד לחיות ישמרהו המלאך וימליץ עליו שלא ינזק כל כך בנקל אבל הכא דבלא"ה סופו למות ואדרבה הא מצד מצוות ואהבת לרעך כמוך הוה החיוב לברור לו מיתה יפה שימות מהר וא"כ מהיכא תיתי ימליץ המלאך עליו שלא ימות מהר ולעשות ההיפך ממה שמצוויים ובודאי שבכה"ג שסופו למות בלא"ה אדם דומה לבהמה והוא הדבר אשר אמרתי כי לא עמדתי על דעתם בקושיתם מכאן ודו"ק כי זה נכון. בתוד"ה האחרון חייב וכו' אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבים בניזקין כמו זה י' וזה עשרים עכ"ל, ולכאורה לא דמי כלל דבזה חופר עשרה וזה עשרים הרי עביד גם האחרון שיעור מיתה שגם חפירה שלו מה שחפר הוא בלי הצטרפות חפירה של ראשון נמי ראוי להמית ולכן אע"ג דלא אהניא מידי דהא גם בלא חפירתו ראוי להמית בחפירה של ראשון מ"מ כיון שגם הוא עשה בור שלם מיקרי נמי בעל הבור אבל בזה ח' וזה ט' בטפח של השני לא היה ראוי לנזקין בלי צירוף חפירה של ראשון דטפח אחד ודאי שאין בו כדי להזיק ונמצא דהשני לא עשה כלום ולבד שלא אהני מידי על חפירה הראשונה עוד גם בחפירה שלו לא עשה שיעור שראוי לנזקין ולמה יהא חייב ומה דמיון זה לזה חופר עשרה וזה עשרים דהתם מיהא עשה גם השני בור שלם והן אמנם דהתוספת בדבור הסמוך כתבו דלאו דווקא השלימו לכ' אלא הוה"ד לי"א נמי הרי דהתם נמי כי השלימו זה לי"א נמצא נמי דלא עשה כלום לא אהני על חפירה של ראשון ולא עשה שיעור בור לעצמו ואפ"ה חייב, ולפי"ז שפיר יש דמיון מזה ח' וזה ט' לזה י' וזה י"א אבל התם גופא יקשה מנ"ל באמת לתוספת לומר כן דהוה"ד לי"א דילמא דוקא זה י' וזה כ' כדקתני בברייתא דהרבה יש לחלק ביניהם כמה שכתבתי ועוד דהא כתבו גדולי המפרשים דמה שכתבו התוספת דהוה"ד לי"א היינו רק לפי הס"ד דפריך אהאי ברייתא מברייתא דסייד וכייד הרי דהתם מה שהשני סייד וכייד לא עשה נמי בעצמו שיעור מיתה ואפ"ה חייב על התוספת שהוסיף לפי"ז הוה"ד אחד י' ואחד י"א נמי כולם חייבים דדמי לסייד וכייד אבל לפי האמת דמשני הך ברייתא דסייד וכייד איירי שמתחלה לא היה בו הבל למיתה וזה קצרו ועביד בו שיעור מיתה משו"ה האחרון חייב אבל אם היה בו מתחלה הבל למיתה שאף שזה קצרו והוסיף בו הבל פטור אם לא כשהוסיף הבל כשיעור בור אחריתי וא"כ יקשה דלמה בחופר בור ח' וזה ט' חייב השני נמי הא הוא לא עשה מידי והיא קושיא גדולה למאוד למאן דמדייק היטב, ונ"ל דבאמת גם בזה גופא יש להבין בזה י' וזה כ' למה יהיה חייב גם השני ונהי דגם הוא עשה שיעור בור שיש בה כדי להמית מ"מ השתא שחפר הראשון כשיעור מיתה מה עשה זה השני שיתחייב ומה סברא יש בזה וצריך לומר דהטעם הוא דכיון שכל מה שהבור עמוק יותר ההבל שבו מסוכן הוא יותר כדמוכח בסוגיא דבסמוך ונמצא דעל ידי זה שהעמיק הבור הוסיף הבל אפילו בעשרה טפחים של הראשון נמי ולכך חייב גם השני מפני שהוא חידש הבל גם בראשונים ולכן לטעם זה גם בזה חופר ח' וזה ט' על ידי שהעמיק את הבור הוסיף הבל גם בחפירה של הראשון וממילא שגם הוא חייב ולפי"ז היה נראה לי דמה שכתבו התוספת בסמוך דאחד י' ואחד י"א דהשני נמי חייב הוה נמי אליבא דאמת דדמיא ממש לזה ח' וזה ט' דהתם נמי לא בא החיוב של השני כ"א על מה שהוסיף הבל בחפירה הראשונה והוה"ד כשזה י' וזה י"א יש לחייבו על מה שהוסיף הבל בחפירה הראשונה ודלא כהיש"ש שפוסק בזה י' וזה י"א ואפילו י"ט נמי לא מחייב כ"א עד שישלימה לעשרים דווקא ובפחות מעשרים אין לחייב להשני משום שלא עשה כלום עיי"ש ולמה שכתבתי זה אינו דמ"מ הוסיף הבל גם בחפירה הראשונה ויש לחייבו על זה כמו בזה חופר ח' ווה ט' ואי כהיש"ש דהחיוב הוא משום שעשה שיעור מיתה דווקא אם כן למה יחויב האחרון בזה ח' וזה ט' אלא ודאי כמה שכתבנו, ומלשון הטור והשו"ע (חו"מ סי' פ"י) שכתבו אחד החופר בור עשרה ובא חבירו והשלימו לעשרים כולם חייבין אין להוכיח שדווקא בכה"ג חייב גם השני הא בזה י' וזה י"א אין חייב כ"א הראשון לבד דאל"ה הוה להו לאשמועינן רבותא שאפילו בזה י' וזה י"א נמי השני חייב דהא בזה קשה גם על הברייתא גופא דקתני זה י' וזה כ' ולפירוש התוספת דהוה"ד לי"א נמי א"כ למה לא תני רבותא יותר גדולה בזה י' וזה י"א וצריך לומר להיפך דבזה עשרים הוה רבותא יותר וכמה שכתב התורת חיים דהא דקתני כולם חייבים לאשמועינן דאפילו הראשון חייב ולא אמרינן השני סילק מעשה ראשון ולהכי נקיט השלימה לעשרים דאפילו השלימה לעשרים דעביד מעשה שיעור מיתה בפני עצמו אפ"ה לא אמרינן דסילק מעשה ראשון וכולם חייבים וכן כתב המהר"ם שי"ף דבזה עשרים הוה רבותא וכ"ש בזה י' וזה י"א עיי"ש, ועפי"ז יתפרש נמי דברי הטור והשו"ע דמה שכתבו זה עשרה וזה עשרים לא באו לאפוקי זה י"א אלא לרבותא דראשון כתבו הכי דאפילו בזה עשרה וזה עשרים דהשני תרווייהו עביד דעשה שיעור מיתה בפני עצמו וגם הוסיף הבל בחפירה הראשונה והוה אמינא דאסתלק מעשה ראשון ואינו חייב אלא השני לזה ישמיענו דאפ"ה הראשון נמי חייב, אבל השני פשיטא שחייב אפילו בזה י' וזה י"א וכפירוש הברייתא כן נמי יפורש דברי הטור והשו"ע כן היה נ"ל ברור זולת דמצאתי סיוע להיש"ש גם לאחד מן הראשונים בשמ"ק בשם הר"ה וז"ל אחד חופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה פי' והוה"ד חופר בור שמונה ובא אחר והשלימה לתשעה אחרון בלבד חייב בנזקין אבל החופר עשרה ובא אחר והוסיף ב' או ג' טפחים לא עבד ולא כלום וקמא חייב דעבד בי' שיעור בין למיתה בין לנזקין אבל ודאי החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים כולם חייבין עכ"ל הרי להדיא כהיש"ש דבזה י' וזה י"א לא מחייבינן לשני אלא דבלא"ה דברי הרא"ה הללו שגבו ממני במה שכתב זה חופר שמונה וזה תשעה דאחרון לבד חייב בנזקין וזה לא שמענו בכולה סוגיא לא בש"ס ולא בשום אחד מן הפוסקים דהאחרון לבד יהא חייב דלא פטרינן לקמא כ"א כשהשני חידש בבור להוציאו מנזקין למיתה כגון זה תשעה וזה עשרה משו"ה כל הבור נקראת על שמו של זה המחדש וחייב רק הוא לבד, אבל בזה שמונה וזה תשעה דלמיתה לא עביד גם השני ולנזקין גם הראשון עבד ולמה יפטר הראשון שעשה עיקר ההיזק ודו"ק היטב בגמרא אלא ה"ט דרבנן דאמר קרא כי וכרה איש בור אחד ולא שנים וכו' וממאי דלחיובי בתרא וכו' הקשו המפרשים ודילמא האי קרא מיירי בבור עשרים והראשון חפר עשרה והשני עשרה ולחיובי קמא אתי דהכא לא שייך לחייב רק להשני משום דחידש מיתה דהא הראשון נמי עביד שיעור מיתה אלא קרא כי אתי לחיובי קמא ולפטור בתרא אבל בזה תשעה וזה עשרה שניהם חייבים הראשון מפני שהחפירה שלו והשני מפני שחידש מיתה ואכן לא קשה מידי דהא לשון הכתוב כי יכרה איש בור משמע דאתי למעוטי כששנים חפרו לבור אחד והיינו שהבור לא נעשית כ"א על ידי חפירת שניהם ובזה רק האחד חייב ולא שנים וא"כ איך אפשר לפרשו דמיירי בזה חפר עשרה וזה עשרים הא בכה"ג שיעור הבור נעשית רק על ידי אחד וכי אתי שוב השני וחפר נמי בור עשרה הרי חופר שוב בור שניה, ואיך אפשר לפוטרו מטעם דכי יכרה איש אחד ולא שנים הא קרא זה לא מיירי כ"א כששיעור הבור נעשית בשניהם ואפ"ה לא מחייבינן כ"א לאחד, אבל כשזה חפר עשרה וזה עשרים הרי על ידי שניהם נעשו שני בורות כי כל אחד חפר בור שלם ואפילו כשזה י' וזה י"א דהשני לא חפר בור שלם אפ"ה כיון דהראשון עשה לבור בעצמו אי אפשר שוב למעטו מקרא זה דלא מיירי כ"א כשהבור נעשה על ידי שניהם, ולפי"ז ניחא נמי מה שהקשה בספר ים התלמוד דילמא לא איירי כלל הקרא ממיתה ולחיובי בתרא שחידש מיתה דילמא מיירי מנזקין וכגון שחפר זה שמונה וזה תשעה ולחיובי קמא דהשני הא לא חידש כלום עיי"ש, ולמה שכתבתי ניחא דבזה שמונה וזה תשעה נמי מיקרי כל הבור רק על שם הראשון לחוד כיון דהשתא נמי אין בו אלא שיעור נזקין ולנזקין הא סגי בשמונה של הראשון נמי ובכה"ג דשיעור הבור לא עשה כ"א אחד על זה לא קאי קרא למעוטי וכמה שכתבתי דקרא לא קאי כ"א כשחיוב של שניהם בא על עשיית הבור בזה אין לחייב את שניהם אבל בזה פשרה וזה עשרים חיוב של השני בא בעד שחפר בור שני ובור הראשון לא חפר כ"א הראשון לחוד וכן בזה שמונה וזה תשפה חיוב של השני בא מחמת שהוסיף הבל בחפירה הראשונה ונמצא דכל אחד מהם חייב בעד דבר מיוחד ובכה"ג ודאי דשניהם חייבין אבל בזה תשעה וזה עשרה דעל ידי שניהם נעשית בור של מיתה ובזה אי אפשר לחייב שניהם ואתי קרא דבתרא חייב ולא קמא דאיסתלקו מעשיו ודו"ק: