אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף נ.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף נ.

דף מט.

ברש"י ד"ה בעל התקלה וכו' אבל ברשותו אעפ"י שהפקיר פטור כדפרישית האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור ברה"ר עכ"ל, דברי רש"י הללו לבד שבתוספת לעיל (דף כ"ח) השיגו עליו במה שכתב דהפקיר רשותו ובורו הוה בור ברשות הרבים ומשמע דחייב לכו"ע וכתב על זה הר"י בתוספת דליתא כי אדרבה החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכו"ע דלא דמי לחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו דחייב כיון דאיהו בעל הבור א"כ עליה רמיא למלויי וגם לבור ברשות הרבים לא דמי אע"ג דג"כ אינו בעל הבור מ"מ הכרייה או הפתיחה היתה באיסור והיא הביאה לו החיוב אבל הכא שהחפירה לא היתה באיסור וגם אינו בעל הבור פשיטא דפטור עיי"ש, עוד דברי רש"י בעצמו מרישא לסיפא סותרים זה את זה דכיון שכתב אבל ברשותו אעפ"י שהפקיר רשותו פטור כדפרישית והיינו ע"כ כדפירש לעיל משום דמצי אמר כי אפקרינהו לאו לאחיובי בהזיקו וא"כ איך חזר וכתב דבהפקיר נמי בורו הו"ל בור ברה"ר ומשמע מזה דחייב לכו"ע ואפילו לר' ישמעאל ואמאי והא הכא נמי שייך האי טעמא דכי אפקרינהו לאו לאחיובי בהזיקו ועיין בפנ"י שהרגיש נמי בזה והנראה לי ליישב דעת רש"י דהא דמהני האי טעמא דכי אפקרינהו לאו לאחיובי בהזיקו לפטור לבעל החצר היינו דווקא כשהפקיר רק רשותו ולא בורו דבזה אי אפשר לחייבו מטעם שכיון שהפקיר היינו כעשאו שלא ברשות וחייב על ההפקר גופא כיון דעצם הבור לא הפקיר ונמצא שלא עשה שום איסור בשעה שהפקיר אלא דעיקר החיוב מה שיש לחייבו בהפקיר רשותו משום דהשתא לא מצי תו לומר תורך ברשותי מאי בעי בזה צדק טעם רש"י דאכתי סובר ר' ישמעאל דמצי אמר אדעתא דאחייב בהזיקו לא הפקרתי משא"כ בהפקיר רשותו ובורו דבזה הוה החיוב מטעם שעשה האיסור במה שהפקיר תקלה ונהי דכריית הבור היה ברשות, אבל ההפקר שהפקיר תו לתקלה הוה שלא ברשות ודמיא כמו שחופר ממש ברשות הרבים דחייב משום דחפר באיסור ה"נ ההפקר הוה באיסור שלא ברשות ולכן בזה אין שייך לומר דכי אפקרה אדעתא דלא לחיובי דמי מצי אמר הכי בשעה שעשה איסור בהפקר זה ושלא ברשות היה וכמעט מפורש הוא בתוספת לעיל (דף ו' ע"ב) בד"ה מה לבור וז"ל דאפילו עשאו ברשות ואח"כ הפקיר כיון שהפקיר היינו שלא ברשות עכ"ל הרי להדיא דההפקר גופא הוה שלא ברשות ובע"כ דהתוספת כתבו הכי לשיטת רש"י דאילו לדידהו הא סבירא להו דפטור בהפקיר רשותו ובורו ועיין מה שכתבנו שם ולפי"ז מיושב דברי רש"י גם מהשגת הר"י בתוספת וגם מקושית הפנ"י שזכרתי בזה ודו"ק. בגמרא כגון דארווח ארווחי והנה הטור (חו"מ סי' ת"י) כתב וז"ל ואפילו הרחיב החפירה לתוך רשות הרבים אם הוזק בו אחר פטור כיון דעבד ברשות עכ"ל הרי שפירש דארווח ארווחי האמור כאן הוה הכוונה שהרחיב החפירה והאי ארווח דקאמר קאי על החפירה וא"כ שפיר דייק דבלאושין פטור אפילו בכה"ג, ואכן הרש"ל ביש"ש כתב על זה שטעות גמור טעה הטור בפירוש הסוגיא דאיך אפשר לפרש הכי דהא בהדיא תניא בפרק הבית והעליה כל המקלקלים אפילו ברשות ב"ד חייבין אם הזיקו אלא הכוונה דארווח האמור כאן לא קאי על החפירה אלא הכוונה דהקצה מקום מרשותו לרשות הרבים, דבכה"ג דווקא פטור בלאושין עיי"ש, ואין הדברים כדאים על רבינו הטור שטעה טעות גמור דבקושיתו כבר קדמו הרשב"א ותירץ דאע"ג שבאמת כל המקלקלים אפילו ברשות ב"ד אם הזיקו חייבין מ"מ חפירת לאושין הוא יותר תיקון העולם ויישוב המדינה וכולהו מדינה ניחא להו בהכי דכולהו צריכי להכי עיי"ש, ועיין בשמ"ק בשם הרא"ה כתב להדיא הפירוש דארווח דהיינו שהרחיב את החפירה לרשות הרבים וא"כ על כל הנהו תלתא עמודי ההוראה הטור והרשב"א והרא"ה ז"ל אי אפשר לומר שכולם טעו ובודאי הדין עמם דאפילו בהרחיב החפירה נמי פטור. בגמרא ת"ר חפר ופתח ומסר לרבים פטור והרא"ש כתב וז"ל חפר ופתח ומסר לרבים דליו פטור והיש"ש דחה את הוספת הרא"ש דאי בשמסר להם דליו וקבלו למה צריך למסור לרבים דווקא הא אפילו במסר לחבירו בלבד נמי פטור כמבואר לקמן (דף נ"א) וראשון מאימת מיפטר משימסר לו דליו ומכלל דבמסר לצורך רבים אפילו בלא מסירת דליו נמי סגי עיי"ש, וקושיתו עצומה ונ"ל ליישב דהנה לקמן דנ"א שם פרש"י דליו היינו כסויו וכתב על זה הרשב"א דהזקיקו לפרש דהיינו כסויו ולא ניחא לו לפרש דהיינו הדלי לישאב בו מים דהכי מתפרש יותר לשון דליו דאי הדלי לדלות בו לא מהני מסירה נמי ואדרבה עוד מיגרע גרע דמיחזי כעין שלוחו לדלות מן המים עיי"ש, הרי דלשון דליו מתפרש בשני פירושים לשון דלי ולשון כיסוי ובכן לא קשה מידי קושית היש"ש דהתם במסר לחבירו דלא היה בזה צורך רבים דייק רש"י לפרש דדוקא מסירת הכיסוי הוא דמהני לפטור לראשון ודליו דקאמר התם היינו כיסוי, אבל מסירת הדלי לא מהני ומה שכתב הרא"ש הכא שימסר לו דליו יש לפרש דהיינו הדלי לשאוב בו ואע"ג דבמסר לחבירו לא מהני זה הכא דלצורך רבים נעשה סגי אפילו במסירת הדלי דדוקא במסר לחבירו הוא דלא סגי מסירת הדלי משום דמיחזי כעין שלוחו וכטעמו של הרשב"א משא"כ במסר לרבים דלא שייך לומר שכולם שלוחים הם עבורו ובודאי דמסירת הדלי הוה סילוק להורות שהוא מסולק מן הבור משרה מהני וזה היה נראה נכון, אלא דלפי"ז יקשה טובא לשון השו"ע בחו"מ (סי' ת"י) דבסעיף ז' כשמדבר בחופר בור לצורך רבים כתב ומסר להם כסויו הרי שמפרש כאן דדליו דקאמר הרא"ש היינו הכיסוי ושם בסעיף כ"ה גבי מסירה לחבירו כתב ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון הרי שכתב ממש ההיפך ממה שהבאתי בשם הרשב"א ובמסירה לחבירו כתב דווקא דדליו היינו הדלי לדלות ולא הכיסוי. ולכן נ"ל ליישב קושית היש"ש באופן אחר שלא נצטרך לחלק בין פירוש דליו שכתב הכא הרא"ש לפירוש דליו המוזכר לקמן גבי מסר לחבירו ושעפי"ז יתורץ גם דברי השו"ע, והוא שבשמ"ק בשם הרא"ה כתב לדייק לקמן דדווקא גבי שותפין הוא דמהני מסירת דליו דכיון ששותפים הם בלא"ה כי מסר לו דליו הוה כמו שהרשהו בכולו אבל באיניש אחרינא שאינו שותפו אפילו מסר לו דליו לא מהני כלל עד שיקבל עליו שמירתו עיי"ש ולפי"ז לא קשה מידי קושיתו דהכא כיון דלצורך הרבים מהני מסירת דליו אפילו כשאינם שותפים דלא מהני זה כשאין בזה משום צורך הרבים, אבל לצורך הרבים מהני זה נמי וזה ברור וגם לפי"ז אכתי יש להבין דברי השו"ע שחילק פירושו ובמסירה לרבים פירש דהיינו הכיסוי ובמסירת שותפים פירש הדלי ואפשר שלרבותא כתב כן דבמסירה לרבים לא מהני מסירת הדלי לשאוב דכל זמן שלא מסר להם הכיסוי לא מינכר עוד הסילוק שמסלק מעצמו השמירה ומוסרה להם כיון דהכיסוי עוד תחת ידו משא"כ בשותפין אפילו כי לא מסר לו כ"א הדלי נמי מהני כיון שבלא"ה שותף בזה ואינו נצרך כ"א לגילוי דעת דהרשהו בכולו וזה סגי במסירת הדלי נמי ואתי שפיר בזה דברי השו"ע לפי פירושו של הרא"ה ודו"ק כי נכון הוא. בגמרא אמרה להו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחר מנהיגו ופרש"י אילו של אברהם עיין בפנ"י שכתב שרמזה בזה דודאי נגזר עליה משמים למיתה אלא שהועיל לה תפלתו של ר' חנינא בן דוסא וכיון שנגזר עליה מן השמים אי אפשר לבטל הגזירה עד שיותן תמורתה איזה אדם אחר כדמצינו בכמה דוכתי בנחל קישון וכעובדא דרב ביבי בחגיגה ועיקרו מפורש בזוהר גבי נחשאה שלכך נוהגין העולם ליקח תרנגול בעיוכ"פ לכפרה וא"כ נרמז בזה הענין כמו שהיה באיל של יצחק שנקרב תמורתו כן נעשה לה עיי"ש, ובעיקר הדבר מה שכתב שהועילה לה תפלתו של ר' חנינא בן דוסא מוכח זה מן הש"ס גופא דאמר אמרתי דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו והקשה בשמ"ק דהא בתר הכי אמר דמת בנו בצמא ופירש דמה שאמר אמרתי היינו שהשמיע טענה זאת לפני הקב"ה דבר שנצטער בו וכו' והסכים הקב"ה לתפלתו ושוב כשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא ולא היה מי שיתפלל עבורו עיי"ש, ומזה נ"ל יותר נכון דעת האר"י ז"ל שהובא בשו"ע (או"ח סי' תר"ה) שנהג ליקח למעוברת שלשה שני תרנגולת ותרנגול דהא טעמא דמגן אברהם שם דסגי בשנים משום דלשני גופים סגי בכפרה אחת ובמחצית השקל שם תמה דהא דוקא בנדבה תנינן בספי"ב דמנחות שנים מתנדבים יחד בשותפות אבל לא בחובה ותירץ דמדמדינא אין צריך כלל לכפרה ולכן הוה כעולת נדבה עיי"ש אבל לפי מה שכתבתי דאי אפשר לבטל הגזירה עד שיותן תמורתה פשוט דעל כל אחד מן הגופים שנגזרה הגזירה בעינן תמורתו וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה