אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף מט.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף מט.

דף מח.

במשנה היתה שפחה ונשתחררה, ופרש"י כלומר היתה משוחררת נשואה לגר, והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל ומה שאמר בגיורת פטור על דמי וולדות אין רצונו לומר כשנתגיירה והיא מעוברת כי זה מבואר הוא עכ"ל, כוונתו דלא נוכל לפרש המשנה כפשטה דאם נתעברה כשהיא שפחה או אשת עכו"ם מעבד או עכו"ם ואח"כ נשתחררה ונתגיירה והפילה דפטור בעל השור לגמרי משום דעכו"ם ועבד לית להו אישות ולא קרינן בהו בעל האשה ואיהי נמי לא שייכא בגווייהו כדאיתא בגמרא ולכך פטור לגמרי משום דזהו מילתא דפשיטא ולא צריך למיתנייהו עיי"ש שזה כוונתו, וכן פירש הפנ"י כוונת הרמב"ם אלא שהקשה על זה דמאי פשיטותא הוא דהא בגמרא לעיל (דף מ"ג) פריך דגרושה תפלוג בדמי וולדות, וא"כ סד"א דה"נ בגיורת ומשוחררת יש לה חלק בוולדות וקמ"ל דפטור עיי"ש, ולא קשה מידי דהא רש"י לעיל שם דייק לפרש דמה דפריך גרושה נמי תפלוג היינו כשגירשה אחר החבלה דווקא וכתב בשמ"ק משום דאי כשגירשה קודם החבלה כיון דבשעת חבלה לא היה לה בעל אין מחויב כלל בדמי וולדות, וא"כ מה שייך להקשות דגרושה נמי תפלוג דמה תחלוק אחרי שאין הנוגף מחויב כלל ואין מה לחלוק ולכן הוכרח רש"י לפרש דמיירי כשגירשה לאחר חבלה וכיון דבשעת חבלה היה לה בעל ונתחייב הנוגף ולכן כי גרשה בתר הכי פריך דתחלוק עמו, ולפי"ז הכא כשנתעברה מעכו"ם ועבד דאין להם אישות פשיטא דפטור לגמרי וגם להאשה אין צריך ליתן דמה שרצה הש"ס לעיל לומר דגם לאשה ינתן בגרושה היינו משום שכבר נתחייב הנוגף, ולכן כשגרשה הוה אמינא דתחלוק עמו והאשה כי זוכית מחלק הבעל קא זוכית אבל היכא דלא היה בעל בשעת חבלה פשיטא דפטור לגמרי והוה"ד בבעל עכו"ם ועבד דלא מיקרו בעל דמעצמה ודאי שאין לה זכות כל היכא דלית לה במל בשעת חבלה וזה ברור ועיין מה שכתבתי עוד שם באריכות. בתוד"ה חמרתא מעברתא וא"ת הא גבי בור תנן וכו' עיין מה שכתבתי לקמן (דף נ"ב) מזה. בגמרא אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר וכו' אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו, ואין להקשות מזה לפי מה שכתבתי לעיל בשם רש"י דאם בשעת החבלה לא היה בעל פשיטא דאין לאשה זכות בגווייהו והא דס"ד לעיל (דף מ"ג) דגרושה נמי תפלוג היינו כשגרשה לאחר החבלה והא הכא קאמר רבה דכי חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא איהי, דרש"י תיקן זה במה שכתב כאן וכשמת הגר וכו' והיא קודם לכל אדם הרי דפירש דמה שאמרו הכא דהאשה זכה לא שהתורה זיכתה דמי וולדות לאשה היכא דליתא לבעל דזה ודאי אינו דאיהי לית לה שום זכות בגווייהו ורק מ"ש הכא דזכתה היינו דהוה של בעלה הגר והיא תזכה בזה מדין המחזיק בנכסי הגר שהיא קודמת לכל ובפרכת רב חסדא אטו ולדות צררי נינהו פרש"י נמי שתזכה בהם מן ההפקר הרי להדיא דפירש דעיקר זכייתה הוא מן ההפקר אבל לא שהיה לה זכות ישר בדמי ולדות. (שם ע"ב) בגמרא ובארעא הא לא אחזיק ושטרי נמי לא קנה ע"כ, בתוספת דב"ב (דף נ"ד) הקשו דאפילו כי לא היה דעתיה אשטרא אכתי ליקני ליה ידו גם שלא מדעתו דהא ידו לא גרע מחצירו וכמו חצירו קונה שלא מדעתו ה"נ ידו ומתוך קושיא זו הוכיחו דהא דחצירו קונה שלא מדעתו היינו שאינו יודע, שהדבר בחצירו אבל אם היה יודע היה מכוון לקנות אבל ק יודע שהוא בחצירו ולא מכוון גם חצירו לא קנה וזהו דלא כמו שהבין הרמ"א בחו"מ (סי' רס"ח) דהפירוש דשלא מדעתו היינו שלא בכוונתו אבל יודע הוא מהמציאה אלא שלא נתכוון לקנין עיי"ש, והנה הוכחת התוספת אמנם יש לדחות עפ"י מה שכתב המח"א (הלכות משיכה סי' ה') וכן כתבו נמי כמה מן האחרונים דהא דחצירו קונה שלא מדעתו היינו דווקא בחצר כזה דאיתרבאי מתורת שליחות ולכן דיינינן ביה כדין שליח גמור שיזכה בלי כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו אבל בחצר שהוא מתורת יד דיינינן בו כשארי קניני דיד משיכה והגבהה דבעינן דווקא כוונה ולפי"ז כ"ש ביד גופא דבעינן כוונה וממילא אין מקום לקושית התוספת דבאמת חצר דעלמא נמי קונה שלא בכוונה ובהך דסוגיין דהוה קנין יד משו"ה אינו קונה עד שיכוון וכיון שכן אין ראיה מעתה להוכחת התוספת דבידע ולא ולא מכוון לא קני ושפיר נוכל לומר שגם בכה"ג קני והן אמנם דהתוספת לשיטתייהו שפיר מקשו דבב"מ (דף י"א) הוכיחו התם בראה צבי רץ דרך שדהו דלא בעינן שיאמר זכתה לי שדי ודנקיט התם במשנה ואמר זכתה לי שדי לאו דווקא הוא עיי"ש, והא התם במתניתין דהחצר הוי משום יד דהא שמואל מוקי התם למתניתין דמיירי בעומד בצד שדהו ובכה"ג הוי החצר משום יד דומיא דיד דסמוכה לו ואי אמרת דכל היכא דהחצר הוה משום יד בעינן כוונה א"כ אמאי לא בעינן אמירה ובלא אמירה מנא לן דמכוון לזכות דהא זהו עיקר הטעם דבעינן שיאמר. בכדי לגלות דעתו שמכוון לקנין וכמה שכתב בשמ"ק ומדכתבו התוספת דגם בזה לא בעינן אמירה מכלל דסבירא להו שגם בחצר שהוא משום יד לא בעינן כוונה ומה שהביאו משאר קניני דיד יש לומר דגם בזה התוספת לשיטתייהו בכתובות (דף ל"א) דקנין דיד גופא הוה נמי מטעם רשות וא"כ לא דמי למשיכה והגבהה דנוכל לומר שבקנין רשות לא בעי כוונה ודווקא בקניני דיד הבאים מטעם הגבהה או משיכה בעינן כוונה אבל בקנין דיד שהוא מטעם רשות לא בעינן כוונה כמו חצירו דקונה שלא מדעתו ועיין מה שכתב בקצוה"ח (סי' רס"ח) וכיון שהוכחנו דהתוספת סברי שגם ביד גופא לא בעינן כוונה להכי לשיטתייהו שפיר הקשו בב"ב על הך דסוגיין דאמאי לא קנה הכא השטר גם בלא כוונה וממילא יצא להם הדין דבידע ולא קא דמכוון גרע טפי, אכן כל זה הוא לשיטת התוספת אבל לשיטת הרמב"ם דסובר באמת דבעומד בצד שדהו בעינן נמי שיאמר זכתה לי א"כ סובר דהיכא דהחצר הוי משום יד בעינן נמי כוונה דיפרש כשיטת רש"י בכתובות דקנין דיד גופא לא הוה מטעם רשות אלא בתורת קנין הגבהה ועיין מה שכתבנו בחבורינו לב"מ (דף ז' ע"א) בדעת הרמב"ם וכ"ש לדידיה דביד גופא בעינן כוונה וממילא לשיטה הזאת אין הוכחה דבידע ולא קא מכוון גרע ולפי"ז אתי שפיר דברי הרמ"א דקאי לשיטת הרמב"ם להכי כתב דבעינן דוקא שידע במציאה ואע"ג דידע ולא קא מכוון לקנות אפ"ה לא איכפת לו בזה דמ"מ קונה חצר המשתמרת בלא כוונה אפילו בכה"ג ואכן התוספת בלא"ה לא יסברו כדעת הרמ"א בזה דהא מקור הרמ"א הוא מן המשנה דמצא בגל וחנות (ב"מ כ"ו) ואמאי לא קנה שם חצירו ומזה הוכיח המרדכי שם דחצר אין קונה כ"א ביודע במציאה והתוספת שם כתבו באמת תירוץ אחר משום דאין הוה להמצא והיינו דלשיטתייהו לא מצו לפרש כפירוש המרדכי דחצר אין קונה שלא מדעתו כ"א ביודע במציאה דהא לשיטתייהו דביודע ולא קא מכוון גרע טפי ולא קנה כלל ומשו"ה כתבו טעם אחר משום שאין הדבר הוה להמצא ואתי שפיר ואם כי המח"א שם כתב שגם התוספת לא כתבו בב"ב דידע ולא מכוון לקנות לא קנה, אלא אי אמרינן חצר משום יד ובעינן כוונה לענ"ד לא משמע הכי מהתוספת דב"מ דהא התם כיון שעומד בצד שדהו ודאי דהחצר הוה משום יד וכמה שכתב הנתיבות המשפט לסי' ר') דבעומד בצד שדהו לכו"ע הוה משום יד ואפ"ה כתבו התוספת דלא בעינן שיאמר זכתה לי הרי דגם אי הוה משום יד לא בעינן כוונה לשיטת התוספת וכמה שכתבנו כיון דלדידהו גם קנין דיד הוה מטעם רשות ובעיקר דין דהרמ"א עיין מה שכתבנו בחדושינו לב"מ (דף י"א) באריכות ועיין עוד מה שכתבנו בחדושינו לעיל (דף כ"ט ע"ב) מזה. ומתוך דברינו אפשר לדחות לדברי הש"ך (חי"מ סי' ער"ה) דהביא שם לדברי הרמב"ם שפסק בהך דין דסוגיין דמחזיק בשטר של גר קנה הנייר לצור עפ"י צלוחיתו ומפרשי הרחבים תמהו על זה דהא הכא בסוגיין הוה זה בעיא דלא איפשיטא, וא"כ למה פסק בפשיטות דקנה הנייר והש"ך שם תירץ דהכי הוא סברת הרמב"ם דאף אי לא הוה דעתו אשטרא קני מדין חצירו דקני נמי שלא מדעתו ורב ייבא ורב נחמן דמיבעי להו היינו משום דלא סבירא להו כר' יוסי בר חנינא דחצירו קונה שלא מדעתו אבל לדידן דקיי"ל כר' יוסי בר חנינא שפיר קנה הנייר מדין חצר אפילו כי לא מכוון לקנות עיי"ש, ודברי הש"ך כמו שהם דוחק גדול לומר דרב נחמן דדיינא הוא והלכתא כוותיה בדינא לא יסבור להא דר' יוסי בר חנינא דהלכה רווחת היא ורציתי לתקן דבריו דבעיקר הדין דחצירו קונה שלא מדעתו יסברו נמי כר' יוסי בר חנינא ורק רב נחמן יסבור כסברת התוספת דבידע ולא מכוון לא קני והרמב"ם יפלוג על סברת התוספת ויסבור שאפילו בכה"ג קני אכן למה שהוכחנו דהרמב"ם יסבור דעיקר הדין דר' יוסי בר חנינא דקונה שלא מדעתו היינו דוקא בחצר שהוא מתורת שליחות, אבל בהך דסוגיין דהקנין הוא מטעם יד ודאי דבעי כוונה א"כ כ"ש דלא קני הכא השטר בלא כוונה מדין חצר ונדחים גם דברי הש"ך וגם דבריי ובנוגע לפסק הרמב"ם יותר נ"ל מכח זה כתירוץ הראשון של הש"ך שם עיי"ש. בגמרא זה קנה כנגד מעותיו בספר ים התלמוד הקשה דהכא קאמר רבה דזה קנה כנגד מעותיו הא מבואר בב"י (חו"מ סי' ער"ה) ברמ"א שם דהמחזיק בנכסי הגר יש לו דין יורש והבא ליפרע ממנו כבא ליפרע מן היורש שכל הדינים של מלוה הבא ליפרע מן היורשים ומשועבדים כן הוא דינו של מלוה עם המחזיקים בנכסי הגר לאחר מיתת הגר ומעתה הא מבואר בב"ב (דף קפ"ה) דרבה סובר שעבודא לאו דאורייתא ומבואר בפוסקים דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן היורשים נמי לא גבה, וא"כ כאן כיון דהמחזיק דין יורש אית ליה והבא ליפרע ממנו כבא ליפרע מן היורשים, וא"כ היכי קאמר רבה דזה קנה כנגד מעותיו הא מן היורשים אינו יכול לגבות כלל עיי"ש, ותמה אנכי על דבריו דאף אי נימא דהמחזיק יש לו דין יורש היינו לשאר עניני גבייה שהדינים הנוהגים בבא ליפרע מן היורשים כן הוא דינו של הבא ליפרע מן המחזיק אבל הכא דדיינינן מי קדם לזכייה זו פשיטא שאין לזה דמיון כלל ליורשים דביורשים שבאים מכח ירושה שזכתה להם התורה הרי מיד כשמת מורישם זכו בהם היורשים וכי הדר המלוה לגבות הוה דינו כבא לגבות מן היורש אבל הכא דדיינינן שקודם שבא הלה וזכה וזכה בהם המלוה א"כ הא אכתי אין בזה שום מחזיק דנימא דהמלוה יהיה דינו כבא לגבות מן המחזיק כיון דקודם שבא זה והחזיק קדם שעבודו של מלוה ושוב מצאתי בחידושי הרשב"א כקושיתו וכתירוצי וז"ל ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשים הם דבר תורה ומשעת מיתה קמו הנכסים ברשות היתומים ואפילו הם מופקדים ביד אחרים ואין בעל חובו גובה מהם כדברי ר' עקיבא שאמר בפרק הכותב ונותנין ליורשים וכדמפרש בירושלמי שהם יורשים דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהם אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפילו ר' עקיבא מודה לר' טרפון שאמר התם במופקדין ביד אחרים או שהם ביד אחרים ינתן לכושל שבהם עכ"ל, הרי להדיא כדברינו ויתר הדברים שכתב בביאור הסוגיא מתורצים המה במה שכתבתי בדיבור הסמוך. בגמרא הב"ע דליתא כל היכא דאיתא לדידיה דאי בעי הוא מקני מצי קני וכו' והלכתא דליתיה בחצירו גם בכאן הרהיב בעלי ים התלמוד לסתור כל הפירושים הנאמרים בזה והרבה להקשות בזה הלשון, דהנה רש"י פירש בהב"מ דליתא היינו שליתא למלוה בחצירו ולבסוף גבי והלכתא דליתא פרש"י דליתא למשכון בחצירו והדבר תמוה מאוד מה זה ועל מה זה סתר רש"י דבריו תוך כדי דיבור והמבואר מן הש"ס הוא דהך הלכתא דליתיה הוה הכוונה דליתיה:

למלוה בחצר דהרי בש"ס אמרינן כל היכא דאיתא לדידי' דאי בעי מיקני וכו' וזה ודאי קאי על המלוה, וא"כ אמאי פירש רש"י בהלכתא דהכוונה דליתיה למשכון בחצר ועוד כיון דבס"ד דש"ס פרש"י ז"ל דמיירי בחצר שאינה משתמרת ולכך פירש דליתא היינו דליתא למלוה ואי בחצר המשתמרת אפילו כי ליתא למלוה בחצירו נמי קני וא"כ למה שינה לבסוף בהלכתא לפרש דליתא למשכון בחצר דלפי"ז צריך לומר דבחצר המשתמרת מיירי עיי"ש שהאריך לסתור שלא כדת גם לפירוש התוספת ואשתומם על המראה איך העתיק דברי רש"י שלא כמו שכתוב דהרי אילו ראה מה שכתב רש"י בהב"ע דליתא דהיינו דליתא בעיר ולא בחצר כמו שהעתיק הוא לא שפך הדיו בחנם דבתיבה זו שתיקן רש"י לכתוב דליתא בעיר תירץ לכל הקושיות שלו והעיקר מה שגרם לרש"י הוא משום דקשה ליה לשון והלכתא דקאמר בתר הכי דמשמע מזה שתירוץ הראשון דהב"ע הוא דלא כהלכתא והנה זה ודאי דכולה סוגיא מיירי בחצר המשתמרת מדפריך עלה מדר' יוסי בר חנינא דמיירי במשתמרת כדמוכח בב"מ ועוד דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששמר שם המשכון וכמה שכתבו התוספת בב"מ דבית הוי משתמר ולזה לא הוה מצי לפרש בתחלה בהב"ע דליתא דהיינו דליתא למלוה בחצירו דאז הוי משמע דהחסרון הוא משום דאינו עומד בצד חצירו ובאמת לא הוי זה חסרון בחצר המשתמרת ואפילו אינו עומד בצדו נמי קני במשתמרת ומשו"ה דייק לפרש דליתא הוי הכוונה דליתא למלוה גם בעיר והחסרון לא הוה משום דאינו עומד בצדו. אלא משום דכל היכא דלא מצי קני לא קניא חצירו נמי ואכן באמת התירוץ הזה הוא דלא כהלכתא דהלא באמת לא קיי"ל כן דבעינן תנאי זה בקנין חצר ואפילו כי אין המלוה בעיר נמי קני אם אך החצר הוה משתמר לזה מסיים הש"ס דתירוץ הראשון הוא דלא כהלכתא אבל והלכתא דליתיה בחצירו פירוש שהמשכון אינו בחצירו אבל אם אך המשכון היה בחצירו קונה אפילו כשליתא למלוה בעיר ולפי"ז אין בזה שום סתירה בדיבורי רש"י שבכל אחד על מקומו פירש כהוגן בוליתא קמא הוכרח לפרש דליתא למלוה בעיר ובוליתא בתרא הוכרח לפרש דליתא למשכון בחצירו וגם לשון והלכתא מדויק מאוד וזה ברור מאוד ודו"ק. ברש"י דיה בשטרות של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו וקשה דאי רק שיעבד לו מאי איריא דלא אחזיק אפילו אחזיק נמי לא קנה דהא משמת פקע שיעבודו כדאמר בסמוך גבי משכון של ישראל ביד גר ולא עדיף שעבוד שבשטר ממשכון גמור ושוב ראיתי שהראשונים נתקשו בזה ועיין ביש"ש סי' י"ח מה שכתב בזה. בתוד"ה ברה"י ופתחו לרה"ר בסוה"ד ולפי פי' ר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר אם נפל שורו לבור כיון שהחופר משלם נזקי החצר על בעל החצר מלויה והר ש"ל ביש"ש דחה לקושית התוספת דלא דמי כלל להתם דהתם ע"כ איירי שהפקיר רשותו אחר שחפר השור בור בחצירו א"כ מיד אחר שהפקיר הרשות נעשה בעל הבור ובעל התקלה, א"כ עליה רמיא למלויי וכל זמן דלא מלייה כמאן דכרייה דמי אבל הכא אפילו נודע לו החפירה לא רמיא, עליה למלויי מאחר שלא הפקיר רשותו ואין זה תקלה לאחרים וכו' עיי"ש, והנה בעיקר הדברים כבר הקדימו בשמ"ק אלא שכתב דדעת התוספת דלא ניחא להו בזה משום דמאחר שזה החופר משלם דמי נזקי החצר ממה שניזוק על ידי החפירה סברא הוא שהוא מסלק מזיקי' מכל וכל ואפילו בלא אפקריה עיי"ש ולכן כתב דהכא מיירי שלא שילם לו עדיין ואינו מסולק הימנו עד שעת תשלומין:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה