בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף מח.
בתוד"ה אע"ג דאמר מר וכו' וא"ת כ"ש דאי לאו ממעטינן שור שהיה ראוי לפטור בעל החצר דהוי ליה למירמי חיובא אבעל השור וכו', ואין להקשות היאך אפשר לחייב לבעל השור הא מתחלה כשכרה את הבור הא כרה ברשות היחיד דאין רשות ליכנס שם, ואי משום דאח"כ הפקיר בעל החצר את רשותו הא נמי פשיטא דעל זה אין לחייבו דכי היה צריך לאסוקי אדעתיה שיפקיר את חצירו ומהיכא תיתי לאסוקי אדעתיה על זה, דיש לומר דהחיוב הוא באמת על תחלת החפירה, ואע"ג שאכתי לא הפקיר חצירו בכל זה בר חיובא הוא אנזקי בעל החצר גופא שיש לו רשות בחצירו, והו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יפול בהמתו דבעל החצר גופא לתוך בורו, וכיון שכבר נתחייב על חפירת הבור כי הפקיר תו נמי בעל החצר את חצירו ונכנסו שמה בהמות דעלמא ונפלו לתוך הבור חייב נמי דהתקלה הוה שלו משעת חפירה, וזה מוכרח דאלת"ה אלא כי חפר קודם שהפקיר זה את חצירו אין לחייב להחופר בנזקי בהמות דאתו מעלמא ומשום דמצי אמר לא היה לי לאסוקי אדעתאי שיפקיר זה את רשותו א"כ כי הפקיר בעל החצר את רשותו טרם שנודע לו מן החפירה היו צריכים שניהם להיות פטורים דלבעל החצר אי אפשר לחייבו משום דלא מלייה דהא לא נודע לו עוד שיש חפירה ברשותו ולהחופר נמי לא תחייבו משום דבשעת החפירה לא הפקיר עוד בעל החצר את רשותו ולא היה רשות לבהמות דעלמא ליכנס שם וא"כ אמאן תרמי חיוב זה ולא אישתמיט שום אחד מן הפוסקים, לומר דבכה"ג שניהם פטורים ועיין בר"ן לקמן (דף מ"ט) וביש"ש סי' כ"א, אלא ודאי דטענתו דחופר לאו כלום הוא, דאפילו כי חפר קודם שהפקיר בר חיוב היה מיהא בנזקי בעל החצר גופא, ולכן הוה התקלה שלו וכל זמן שלבעל החצר לא נודע מהבור ודאי שכל החיוב מוטל על החופר דהוה תחילתו בפשיעה לגבי בעל החצר וסופו באונס לגבי נזקין דעלמא, ונהי שהדין אמת דכה"ג חייב בעל החופר אם בר חיובא הוא ולא מיעטא התורה מטעם ולא שור בור, מ"מ מדברי התוס' אין ראיה כל כך לדין זה דאפשר לומר שמה שכתבו שהיה ראוי למירמי חיובא אבעל השור אין כוונתם שאליבא דאמת הוה אמינא הכי דאי לאו מיעוטא דאיש בור הוה רמינן חיובא אבעל השור גם בנידון דמיירי הכא אלא כוונתם הוא רק על לשון אע"ג דקאמר הש"ס דמשמע מלשון זה דכיון דבעל השור פטור מטעם זה ראוי לפטור נמי לבעל החצר ופטורא דשור יגרום נמי פטור לבעל החצר דהא השתא בקושיתם סברי התוספת דמקרא דאיש בור גופא לא ממעטינן כ"א לבעל השור וכמה שכתבו מהר"ם ומהר"ם שי"ף עיי"ש, ולפי"ז צריך לומר דפירוש הש"ס הוא בהאי אע"ג דקאמר דפטור דבעל השור גורם נמי לפטור לבעל החצר על זה מקשו דמאי אע"ג הוא זה הא אילו יצויר שבעל השור יהא חייב כ"ש דבעל החצר פטור ורק על לשון אע"ג מקשו אבל בנידון דמיירי הכא שחפר ברשות היחיד ואח"כ הפקיר בעל החצר איה"נ דאפשר שגם בלא מיעוטא דאיש בור נמי פטור החופר מטעם דמצי אמר כלום הייתי צריך לאסוקי אדעתאי שיפקיר זה תו את רשותו ויהיה רשות לכל הבהמות דעלמא ליכנס שם ודו"ק בתוד"ה איש בור וכו' וי"ל דהתם נמי כתיב שלם ישלם המבעיר וכו', כן כתבו נמי לעיל שם דיש שום דרשא לפטור אש של בהמתו, אכן שיטת רש"י שם דבאמת חייב גם באש של כלבו, ואפ"ה לא יקשה לרש"י קושית התוספת למה פטרינן לבעל הגמל כשלא סכסכה דהא לשיטת רש"י הוא דלמ"ד אשו משום ממונו בעינן ממונו ממש ואם הדליק באש של אחר פטור, וא"כ לדידיה ליתא לקושי מעיקרא דהא התם האש הוא של חנוני ושפיר פטור בעל הגמל כיון דאין האש שלו ועיין מה שכתבנו לעיל דכ"ב בחדושינו שם. (שם ע"ב) ברש"י ד"ה ומים כלים כל חפצים ככלים דלא חייב בבור אלא על נזקי בהמה וכו', עיין לעיל (דף י' ע"א) בלשון רש"י שם והתוספת השיגו דהא כל דבר שאינו בהמה פטור בבור והיה להם להשיג מדברי רש"י גופא ממה שכתב כאן בעצמו דכל חפצים ככלים ולא חייב בור עליהם, ועיין מה שכתבתי שס ליישב שיטת רש"י. בגמרא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור גרמא בעלמא הוא, הר"ן תמה בזה על הרי"ף שלא הביא לדין זה בהלכותיו, ותירץ דלדידן דקיי"ל דיינינן דינא דגרמי חייב אפילו בכה"ג, והרש"ל ביש"ש תמה על הר"ן שנדחק בזה כל כך ולמה לא ניחא ליה בפשוטו דהא הבאיש מכח סרחון ודאי דלא אתי מיד בשעת נפילה דזה אי אפשר אלא א"כ שהה בה והיכא דשהה בה אפילו כי הזיק מגופו פטור נמי לדידן דקיי"ל כשמואל דכל תקלה בור הוא ולשמואל לא משכחת חיובא כ"א בהזיק בשעת נפילה דווקא עיי"ש, ואמנם אי מכח זה אין תפיסה על הר"ן דמי פשיטא כל כך דהבאיש מריחו אי אפשר בשעת נפילה כ"א בשהה, והא משכחת גם בשעת נפילה כגון שהשור היה לקוי ומוסרח ובשעת נפילה קלטה המים ריחו וסרחון של השור וכמה שכתב השלטי גבורים לשון הריא"ז להדיא דין הזה, דאם גם בשעת נפילה קלטה המים ריחו של השור המוסרח דפטור משום גרמא, וא"כ אכתי הו"ל להרי"ף להביא דין זה דרבא דכל שהזיק מריחו הוה גרמא, ובע"כ כהר"ן דלא הביא דין זה משום דקיי"ל דדיינינן בכל מקום דינא דגרמי ודו"ק בגמרא דחזא ירקא ונפל, עיין פירש"י ותוספת ועיין מה שכתבתי בחידושינו לעיל (דף מ"ד) מזה. בגמרא ר' יוסי הגלילי דאמר רב כר' טרפון, בגליון הש"ס הקשה דהא בהדיא אמר ר' טרפון כן בכופר דמשלם ברשות הניזק כופר שלם לעיל דכ"ו וכו' עיי"ש, והנה לעיל (דף כ"ו) שם קאמר נמי דר' טרפון סובר כר' יוסי הגלילי אלא דהתם גופא הקשה הרשב"א דלמה ליה למיתלי ר' טרפון בדר' יוסי הא ר' יוסי לא קאמר בהדיא דתם חייב בכופר, ואם משום דמוקי בעל השור נקי לדמי וולדות, מזה אין ראיה כמה שכתבו התוספת לעיל (דף ט"ו) ד"ה הא מני ר' יוסי הגלילי ור' טרפון הא קאמר להדיא לעיל דתם משלם כופר שלם, וא"כ למה ליה מיתלי דתניא בדלא תניא ובקצרה הו"ל למימר מני ר' טרפון היא עיי"ש היטב: