בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף מז.
בגמרא רבא לטעמיה דאמר פרה שהזיקה גובה מוולדה מ"ט גופה היא, ועיין במהר"ם שי"ף שהקשה מנ"ל לומר דרבא לטעמיה הא יש לומר דמה שאומר רבא פרה שהזיקה גובה מוולדה היינו רק רביע נזק אבל בעד חלק הפרה מנ"ל דמשלם לרבא עיי"ש, ותמה אנכי על תמיהתו דאי רק בעד חלק הוולד קאמר רבא דמשלם א"כ למה הוצרך לסיים את הטעם משום דגופה הוא תיפוק ליה דהיא וולדה נגחו ועוד דהא אפילו מביצת תרנגולת צריך נמי לשלם לפי ערך הנזק המגיע לפי החשבון על חלקה וכמה שכתב בשמ"ק בשם כמה כמה ראשונים וא"כ מה מחלק בין ולד לביצה אע"כ דמה שסובר רבא גובה מוולדה היינו נמי בעד החלק המגיע על חשבון הפרה וכגון דליתא לפרה לגמרי או שאיתא גם גם לפרה אלא שאינו שוה חצי הנזק וכמה שכתב הסמ"ע (סי' שצ"ט) דבכה"ג גובין מולדה גם בעד חלק הפרה ושפיר קאמר רבא לטעמיה משום דולדה גופה היא. והנה הפנ"י הקשה לפי מה שכתבו התוספת דדווקא לר' ישמעאל הוא דאמרינן הכי דכי ליתא לפרה משתלם כולה חצי נזק מן הולד אבל לר' עקיבא דסובר דשותפי נינהו גם הניזק שייך בהיזק דליתא לפרה דלא גרע מכיחש, וא"כ בע"כ דדברי רבא נמי יתפרש הכי דווקא לר' ישמעאל וזהו תימה שדברי רבא תתפרש דלא כהלכתא דקיי"ל כר' עקיבא עיי"ש, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דהא עיקר ההכרח שהכריח לומר דרבא מיירי בדליתא לפרה הוא משום דאי בדאיתא לפרה ואין גובה מוולד כ"א בעד חלקו לא היה צריך רבא לומר משום דגופה הוא דבעד חלקו לבד משלם לכו"ע משום דהיא וולדה נגחו וכמ"ש, ועל זה הוא דמקשה הפנ"י כיון דבע"כ בדליתא לפרה מיירי וא"כ לר' עקיבא גם הניזק צריך לסבול ההיזק של אבידת הפרה, אכן למה שכתבתי שפיר מיירי דברי רבא באיתא לפרה דליכא שום הפסד בזה, ואפ"ה איצטריך רבא לטעם דגופה משום דמיירי בדלא שוה הפרה שיעור חצי נזק ונמצא דהולד צריך לשלם גם בעד חלק הפרה ושפיר הוצרך לטעם דגופה אפילו באיתא לפרה, ואע"ג דמוקי רבא למתניתין בליתא לפרה, ועל זה קאמר רבא לטעמיה היינו דאינו מביא כ"א רבא לטעמיה דסובר דגופה נינהו וממילא דהוה"ד בליתא לפרה גובה מוולד בעד חלק הפרה אבל בעיקר הדין מחולקים המשנה עם. רבא דמתניתין קאי לר' ישמעאל ואינו צריך הניזק לסבול מאומה בעד אבידת הפרה ולכן אפילו כי ליתא לפרה נמי משתלם כולה חצי נזק מן הולד ולדברי רבא עצמו דקאי כהלכתא כר' עקיבא איה"נ דבדליתא לפרה גם הניזק מפסיד כפי חלקו באבידת הפרה ואין זה דוחק דמתניתין מיירי אפילו בליתא לפרה ומה שמסיק אח"כ רבא לטעמיה איירי בדאיתא לפרה דאינו מביא הולטעמיה, כ"א דולדה גופה הוא אבל בדין הפסד הניזק באבידת הפרה על זה אינו מביא הולטעמיה דבזה ודאי מחולקים הם. בתוד"ה ליתא לפרה וכו' לדברי רבא לא אתיא מתניתין כר' עקיבא דכיון דשותפין נינהו הא אמרינן אם כיחש המזיק וכו' פי' והכא נמי כי ליתא לפרה אין ל כחש גדול מזה ויפסיד הניזק כפי חלקו ואמאי משתלם כל הנזק מן הולד כן פירש בשמ"ק כוונת התוספת והתוי"ט הבין כוונה זרה בתוספת עיי"ש, וכבר העירו האחרונים בזה, אכן בעיקר קושית התוספת אפשר ליישבה בפשיטות עפ"י מה שכתב היש"ש דהא דאמרינן דכיחש ההפסד גם על הניזק. היינו דאתיא ממילא והוה"ד שבורה ומתה אבל כשנאבדה הפרה על ידי שהבעלים לא שמרו פשיטא דהניזק אינו מפסיד כלום דמאי הוה ליה למיעבד כיון דלאו ברשותו עוד עומד שיהיה יכול לשמרו ולכן לענין שמירה אינו מחויב הניזק בשמירתו עיי"ש, ולפי"ז שפיר יש לפרש דמתניתין נמי כר' עקיבא אתיא וליתא לפרה דקאמר היינו שברחה ונאבדה שבזה אין הניזק חייב, אבל היכא שמתה הפרה איה"נ שגם הניזק מפסיד והכי מוכח בע"כ מסוגיין ועיין מה שכתבתי מזה לעיל. בגמרא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה הוא תרנגולת וכו' עיין בהגהות מוהר"ל חיות שהעיר דלמה בתמורה (דף ל"א ע"א) אמרינן ולד בהמת טריפה מאוירא רבי' וביצה מגופה דתרנגולת היא וכאן אמרינן בהיפך דביצה פירשא בעלמא ובהמה נקרא גופא עיי"ש ולא קשה מידי דלענין איסור משגחינן על החיבור בגוף באיזה אופן הוא, וכיון שביצה אגודה בגופה אסורה וולד שלא אגיד בגוף הבהמה אין טעם לאסרו אבל לענין נזקין משגחינן על דבר הגורם ההיזק וולד מסייע להזיק משו"ה נחשב לענין זה כגוף הבהמה, אבל הביצה אינה מסייעת בהיזיק והכי מפורש בשמ"ק, וגם מדברי רש"י בתמורה משמע לחלק בהכי עיי"ש, וכ"ש דאתי שפיר לפירוש רבינו גרשום שם בתמורה דמה דאמרינן ולד מאוירא רבי' היינו לאחר שנולד הולך וגדול מעצמו מאוירא בלא סיועת הבהמה, משא"כ ביצה מגופה כלומר שכל גדולה הוא בגוף התרנגולת ולאחר שיצאה מגוף של התרנגולת אינה מתגדלת עוד וק"ל. והנה בתשובת רעק"א (סי' קע"ב) נתקשה כיון דאמרינן דעובר ירך אמו הוא והיא וולדה נרבעו א"כ באשתו מעוברת איך רשאי לבוא עליה, נימא דהיא וולדה נבעלו והוא בא על בתו ותירץ דכיון דפחותה מבת שלש אין איסור ביאה ורק האיסור משום השחתת זרעו ובמעוברת גם איסור זה ליתא עיי"ש, ובמח"כ תורתו תירוץ זה אינו, דהא כבר כתב הרא"ש בתשובה דכל הנהו שיעורים דבן י"ג נעשה בר מצוה ותינוקות בת י"ב ובת שלש לביאה ובן פשע לזכר הוא בכל השיעורים שנאמרו הלכה למשה מסיני ועפי"ז הפלה המנחת חינוך (מצוה ק"צ) דכיון שכל השיעורין לישראל נאמרו ולא לבן נח, א"כ בבן נח אם בא קטן פחות מבן תשע על הערוה פחות מבן שלשה נמי חייב יי"ש, והא עריות גם לבן נח נאמרה א"כ היאך בן נח רשאי לבוא על אשתו מעוברת ואמנם תמיהני על עיקר קושיתו דמה ענין זה להחשב ביאה דמה שאמרי' היא וולדה נרבעו הכוונה כמה שכתבתי דלענין איסור אמרינן דכיון דהעובר יונק ומקבל חיותו מן האם וכיון שהאם נאסרה נאסר גם הולד. דדומה הולד לאחד משארי איברי הבהמה וכמו שכל איבריה נאסרים על ידי הרביעה, ה"נ נאסר הולד למ"ד עובר ירך אמו דלדידיה חשוב הולד כאחד משארי איברים של הבהמה, והיינו מה שכתבו התוספת שהולד נהנה מרביעה כלומר שיש לו הנאה כמו לשארי איברים של בהמה המרגישים בהנאה הזאת, אבל מה ענין זה לומר דהוי כבא על הולד וגם מה שכתב רש"י בתמורה שם דהוי הולד עצמו נרבע, יתפרש נמי כמה שכתבתי שמקבל הנאה כמו שנרבע הוא עצמו, אבל ודאי שביאה ממש לא הוי דאיך יעלה על הדעת לחשוב דהוה כבא על הולד הא אינו חייב בביאה כ"א בהכנסת עטרה דוקא, ואפילו בנשיקת אבר לאו כלום הוא ואפילו הלאו דקריבה לא שייך לגבי ולד כיון שאין מתקרב לולד כלל, אע"כ דהכונה הוא דהולד נאסר כמו שנאסר שארי איברי הבהמה כיון דגם הוא ירך אמו ואינו חשוב כגוף בפני עצמו וזה ברור: