אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף מו.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף מו.

דף מד.

בתוד"ה זו דברי סומכוס וכו' תימה דבפרק השואל משמע דלא אמר סומכוס אלא בעומדת באגם, ובשמ"ק תירץ עפ"י מה שכתבו התוספת בב"מ דהיינו דווקא בברי ובברי אבל בשמא ושמא לא בעי סומכוס עומדת באגם ובמתניתין הא מיירי בשמא ושמא מדקתני ואינו ידוע וכן כתב הפנ"י עיי"ש, ועיין במהר"ם שי"ף מה שכתב בטעם שמיאנו התוספת כאן בחילוק הזה שכתבו הם עצמם בב"מ. בתוד"ה דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק שמא וא"ת והא מחויב שבועה ואין יכול לשבע הוא וכו' ולכאורה לפי מה שכתבו התוספת בסמוך דמתניתין איירי אליבא דר' עקיבא דאמר הוחלט השור היה אפשר לומר דאין כאן חיוב שבועה משום דהוה ליה הילך, ושוב ראיתי שהפנ"י כתב כן וכתב עוד דהא אפילו שטר משמע בש"ס ופוסקים דה"ל הילך מכ"ש כאן דמלוה הכתובה בתורה היא עיי"ש, אכן שוב חזרתי מזה דהא גם משכון לא הוה הילך וכתב הריטב"א והריב"ש סי' שצ"ו דהטעם הוא משום דלא מיקרי הילך אלא מה שהוא פרעון גמור, אבל משכון שעדיין צריך שומת ב"ד וגוביינא לא הוה הילך א"כ גם הכא אפילו לר' עקיבא דסובר הוחלט השור אפ"ה הא אכתי צריך שומת ב"ד וגוביינא ולא הוה הילך וכ"ש דאתי שפיר לשיטת הרמב"ם (בפ"א מהלכות טוען) דהילך לא הוה כ"א בנותנו מיד בב"ד, אבל אם אינו נותנו מיד בב"ד אלא שהוא שלו בכל מקום שהוא לא הוה הילך ואפילו פקדון לא הוה הילך באומר כל מקום שהוא וכמה שכתב הלחם משנה (פ"ד מהלכות טוען), ומה שהביא הפנ"י ממלוה בשטר נמי לאו ראיה הוא לשיטת הרמב"ם והרבה ראשונים דהטעם שבשטר הוה הילך הוא משום דכיון שיש שטר לא יוכל לכפור ואין חשוב הודאה כ"א מה שיכול לכפור וטעם זה לא שייך במלוה הכתובה בתורה דהא יכול לכפור ולאו הילך הוא. באו"ד ועוד יש לומר דלמ"ד פלגא נזקא קנסא וכו' ועיין מה שכתב המהרש"א ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל (דף ל"ה) מזה, והנה תירוץ הזה ליתא לשיטת הראב"ד דסובר דבקנס דפלגא ניזקא לא אמרינן מודה ומיפטר כיון דמשלם בעד ההיזק ויש שכתבו שגם דעת הרמב"ם כן הוא וכמו שזכרתי זה כמה פעמים לעיל בחידושינו וגם תירוץ השני של התוספת ליתא לשיטת הרמב"ם דסובר דאפילו היכא דלא הוה ליה למידע אמרינן מחויב שבועה ואין יכול לישבע דמשלם, וא"כ ישאר קושית התוספת אליביה כיון שאין שום אחד מהתירוצים של התוספת אפשר ליישב לרמב"ם ואין לומר נמי דהכא מיירי כשיש עדים על נגיחת הפרה ורק על הולד עיקר טענותיהם דאכתי לחייב שבועה מטעם דר' חייא קמייתא דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, והנה במפרשי הים ראיתי שכתבו דהכא לא שייך הך דר' חייא קמייתא כיון דעיקר דינו הוא מכח שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וא"כ בקנס לא שייך זה דהא בקנס אין הודאתו מחייב שבועה כלל דהא מודה בקנס פטור א"כ שוב ממילא ליתא להאי דינא דר' חייא גביה עיי"ש, וכעין זה כתב גם מהר"ם שי"ף עיי"ש גם זה ליתא לפי מה שכתבתי דהרמב"ם סובר דבקנס דפלגא נזקא חייב בהודאתו וא"כ כשהודה במקצת צריך להתחייב שבועה וכמה שכתבתי, אכן באמת אי אפשר לפרש כן בדעת הרמב"ם שיסבור גם הוא כהראב"ד דמפורש בדבריו (בפ"ט מהלכות נזקי ממון) דגם בקנס דחצי נזק פטור משבועה משום דאם הודה היה מיפטר עיי"ש, הרי דסובר שגם בפלגא נזקא אם מודה מיפטר ופשוט שעל קושית התוספת יתרץ דהכא כיון דקיי"ל פלגא נזקא קנסא לא שייך תו חיוב שבועה. באו"ד דלמ"ד פלגא נזקא קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמודה בקנס פטור פירוש דבריהם דלעולם לא מצינו בכופר או בטוען איני יודע שיהא מחויב יותר ממודה ממש וכאן נהי נמי כשטוען אינו יודע אם היה מודה היה פטור ואיך אפשר לחייבו שבועה כשכופר ממש או תשלומין כשטוען איני יודע, ומה שהקשה המהרש"א דא"כ אין מחייב על הפרה כבר פי' במהר"ם דמיירי הכא שיש עדים על הפרה וכן תירץ בשמ"ק אלא דמהר"ם שי"ף לא ניחא לו בפירוש זה משום דא"כ יהיה קושית התוספת אליבא דר' חייא מהעדאת עדים ואין זה סובל לשון התוספת שכתבו לשון מודה עיי"ש, ולא אבין דהא יש לומר דאיה"נ דמיירי במודה על הפרה מעצמו ג"כ ואח"כ באו עדים דשמואל הא סבירא ליה לקמן (דף ע"ה ע"א) דחייב בכה"ג ולענין שבועה מחשבינן ליה שפיר למודה במקצת כיון שהודה מעצמו נמי ועיין בזה במפרשים. באו"ד וא"ת דכאן משמע דלית ליה לרב יהודה ברי ושמא ברי עדיף ובכתובות וכו', הנה בספר ים התלמוד כתב יסוד חדש בטעם דברי ושמא ברי עדיף לרב הונא ורב יהודה והוא דכבר נודע שיטת רש"י לקמן (דף ק"ז ע"א) ובריש מסכת ב"מ דהא דכופר הכל פטור מן השבועה הוא משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולכך דוקא במלוה הוא דפטור משום שעשה לו טובה במה שהלוהו אבל בפקדון שלא עשה לו טובה ויכול להעיז אף כופר הכל חייב שבועה מן התורה וא"כ יש לומר דלכך ברי ושמא ברי עדיף משום דכיון שטוען שמא אינו מעיז כלל דהרי חבירו אומר דאפשר אמת הוא כדבריו שאינו יודע מזה כלום, וא"כ ממילא הוא חייב שבועה וכיון שאינו יכול לישבע דהא טוען איני יודע ושבועת איני יודע ליכא מן התורה א"כ תו הוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ועפ"י יסוד הזה מיישב לקושית התוספת דהרי התוספת הקשו כאן אמאי פטור והא הוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם ותירצו דבקנס לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וא"כ ממילא דלא אמרינן תו נמי ברי ושמא ברי עדיף דזה תלוי בזה כנ"ל עיי"ש ובמפרשי הים שהביאו שגם הגאון בעל כסא דהרסנא כתב טעם זה דברי עדיף ולענ"ד היסוד רעוע מעיקרו דהנה בטעם דאין אדם מעיז וסברת החזקה הזאת כתבו התוספת בכתובות שני טעמים א' דאין אדם מעיז לכפור הכל, ביאור הדברים דאם כופר הכל הרי משים בזה לאל טענת חבירו דכשמודה מקצת יש רגלים לדבר לטענת התובע הא כשכופר בכל מבטל טענת חבירו, וזה לא יכיל להעיז לבטל כל דבריו ונוח לו להודות במקצת ולקיים טענת חבירו, ב' פירוש הריב"א דלא מצי להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ואמנם בדעת רש"י אי אפשר לפרש סברת החזקה כפירוש התוספת דהא שיטת רש"י הוא דבפקדון יכול להעיז ואי סברת החזקה הוא משום שלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו גם בפקדון הו"ל למיפטר, דהא סברות הללו שייכים בכל תובע יהיה מי שיהיה לא מצי להעיז כנגדו כיון שמכיר בשקרו ועוד דהא רש"י סובר דפטור דכופר הכל הוי מקרא והחזקה לא איצטריך כ"א למה מודה בקצת חייב ואינו נאמן במיגו דכופר הכל וכיון שכן איך יוכל להועיל בפטור דכופר הכל סברת החזקה שכתבו התוספת והוא שלא יוכל להעיז לבטל דברי חבירו הא כיון שכופר הכל בע"כ דלאו לאישתמוטי קא מכוון דאי לאשתמוטי מכוון ובדעתו לשלם לבסוף ודאי שלא יעיז פניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת התובע ונוח לו יותר להודות במקצת אפילו פרוטה בכדי שלא יתבטל טענת חבירו לגמרי ומדכפר בכולו ודאי דלאו לאשתמוטי מכוון וכיון שאנו חושדין אותו שרוצה לגזול ממון חבירו איך יועיל הטעם דלא יוכל להעיז לבטל דברי חבירו להועיל ולפוטרו על ידי זה משבועה במקום שרוצה לגזול דאם אך פעל בנפשו לגזול לגמרי ודאי שיעיז לבטל טענת חבירו, ועוד דאדרבה יותר נוח לפניו לבטל לגמרי טענתו ולכפור הכל דאם הודה מקצת הרי מקיים טענת חבירו והוא כשירצה לגזול יותר נוח לפניו לבטל לגמרי טענתו ואיזה סברא הוא שיתבייש להעיז במקום שרוצה לגזול, אלא ודאי דרש"י יפרש טעם החזקה משום דאמרינן שלא יוכל לפעול בנפשו לכפור ולגזול ממון חבירו שעשה לו טובה לאדם שלא עשה לו טובה אפשר ירצה לגזול ממנו, אבל כיון שקיבל טובה ממנו חזקה שלא יוכל לשלם לו רעה תחת טובה ולגזול ממנו הממון שהלוהו ואע"ג דרש"י סובר נמי לטעמי התוספת אכן טעמים הללו אינם שייכים לדידיה כ"א לבטל המיגו לחייב במודה מקצת, אבל פטור דכופר הכל ודאי שאינם מטעמי התוספת כ"א משום חזקה שאינו רוצה לגזול ועיין בחדושינו לקמן (דף ק"ז ע"א) מה שביארנו דבר זה בתכלית האריכות מפני ששם מקומו וכאן לא כתבתי רק מה שנצרך לענינינו ומשם תדרשנו ותשבע ענג וכיון שכן דחזקה דכופר הכל הוא משום שלא ירצה לגזול א"כ חזקה הזאת אינו תלוי דוקא לפי הטענות דהא תינח בחזקה שלא יוכל להעיז שפיר יש לחלק שדוקא בטוען בריא הוא דמעיז אבל בטוען שמא אין זה העזה כלל דחבירו סבור שאולי האמת כדבריו אבל בחזקה שאין רוצה לגזול מה שייך לחלק בין. הטענות ברי לשמא דכיון דאמרינן דבמקום שקיבל טובה אמרינן דחזקה שלא ישלם רעה תחת טובה ולכפור אותו הממון שקיבל טובה על ידם וא"כ האם אפשר בזה לחלק שדווקא בטענת ברי אינו רוצה לגזול אבל על ידי טענת שמא יגזול ובודאי דלענין פטור דכופר הכל אין לחלק בין ברי לשמא ואפילו בשמא נמי פטור משבועה מדאורייתא על ידי החזקה הזאת ודו"ק כי זה ברור, ועוד דבלא"ה איך אפשר לומר דטעם דברי עדיף הוי משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם והא שמואל ודאי דלית ליה האי דין דמתוך שאינו יכול לישבע משלם כמפורש להדיא בשבועות, ואפ"ה פוסק בכתובות הלכה כר' גמליאל דנאמנת משום דברי עדיף ובע"כ לחלק כתירוץ התוספת בין ברי דהכא דהוא ברי טוב לברי דהתם ודו"ק. באו"ד ובספ"ק דכתובות וכו' היה יכול להקשות התם דשמואל אדשמואל דהתם פסק וכו' אפשר ליישב דהיכא סובר שמואל דברי עדיף בכתובות הני מילי לגבי אשה ובעל שכבר מחויב הבעל ועומד בכתובת האשה והוא בא מספק לפטור עצמו ממה שכבר מחויב דהוה כאומר איני יודע אם פרעתיך, ובזה סובר דחייב אבל הכא שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן אלא זה החיוב רק עכשיו יבוא עליו מספק ובכה"ג סובר שמואל דלאו ברי עדיף כיון דהוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי וכיוצא בזה כתב התורי"ד בכתובות שם ליישב מה שקשה לו דר' גמליאל אדר' גמליאל עיי"ש, ועיין מה שכתבנו בארוכה שם בחידושינו לכתובות ולקמן (דף קי"ח) כי שם מקומו. (שם ע"ב) בגמרא זיל בתר רובא ורובא לרדיא זבני ואין להקשות דהא מוקמינן דמיירי בגברא דזבין להא ולהא וא"כ האי גברא לאו מרובא דעלמא, דיש לומר כיון דהוא גברא דזבין להא ולהא אבל זביני דהשתא לא ידעינן לאיזה מטרה קנה אם לשחיטה או לרדיא ומשו"ה כיון דרובא דעלמא לרדיא תלינן דגם האי גברא קנה נמי הפעם לרדיא וכדברינו מפורש בשמ"ק לב"ב בשם הראב"ד וז"ל והיא גופא קשה לי כיון דגברא ובין להאי ולהאי כי רובא דעלמא לרדיא זבני מאי הוי והא איהו לאו מרובא הוי ויש לומר בגברא דזבין להאי ולהאי ולא ידיע זבינא במאי הוא דרב אזיל בתר רובא דעלמא דהאי נמי מההוא רובא הוה עכ"ל וכזה יש לכוון נמי גם בכוונת הרא"ש בסוגיין עיי"ש. בגמרא הא למה לי קרא אקרא סברא הוא ויש להבין מה פריך פשיטא דילמא קרא איירי בהך גוונא דהספק הוא לב"ד בלא טענותיהם, וא"כ הא איכא סומכוס דסבירא ליה דלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אלא יחלוקו ואיצטריך קרא דמ"מ אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ומצאתי שהתומים (בסי' כ"ד) הרגיש בזה עיי"ש מה שתירץ דקושית הגמרא באמת קאי לסומכוס בממ"נ אי בספק כי האי הא באמת לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה רק יחלוקו ואי בספק שאינו לב"ד פשיטא ומיישב בזה תמיהת הגאון מהו' בועז למה השמיט הרמב"ם הך דינא דנזקקין לתובע תחלה דהיינו דרק לסומכוס קאי הקושיא והתירוץ שבש"ס דקרא אתי לנזקקין לתובע, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן יש לומר דפסוק מי בעל דברים אתיא על הך ספק הנראה לב"ד דמ"מ אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה דלא כסומכוס, ואין כאן ראיה כלל על הך דנזקקין לתובע תחלה עיי"ש שהודה בעצמו דרק לפלפולא בעלמא כתב כן, ולי נראה דליכא למימר דקרא אתי בכה"ג דהספק לב"ד בלא טענותיהם דהא בקרא מי בעל דברים כתיב ובכה"ג הא לאו בעל דברים הוא דהספק הא מעצמו נולד ובע"כ דהקרא מיירי כשהספק בא על ירי טענת התובע ולכן פריך שפיר פשיטא דהא בכה"ג לית מאן דסובר דלא אסרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ודו"ק. בגמרא ואי פרה וולד דחד נינהו הכא נמי דמצי אמר לו לבעל פרה ממה נפשך חצי נזק הב לי, לא נתברר לי טעמו של דבר גם בפרה וולד דחד מה פשיטא להו הכי הא תם אינו משלם אלא מגופו, וא"כ כשלא נתברר מי היה המזיק אמאי חייב לשלם כלל הא אין חיוב תשלומין בזה על הבעלים אלא החיוב הוא להשתלם מגוף השור וא"כ זיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה כיון דהמזיקים הם שנים ולמה לא יהיה דומה לשני שוורים של שני אנשים דפטורים ה"נ אינו ידוע מגוף של מי ישתלם ומצי לדחות לכל אחד אלא דהכא אכתי יש לומר משום דגופה הוא כדמוקי בסמוך, אבל אכתי יקשה דלעיל במשנה דס"פ המניח קתני נמי היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין ופסקו כל הפוסקים דמשתלם מן הפחות ולמה לא נימא דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחו ליה ויפטר לגמרי ואולי יש לומר דהא כל עיקר הטעם דלא משתלם מספיקא משום דמוחזק הוא בשורו ומספיקא לא מפקינן מיניה וא"כ בכה"ג דשניהם של איש אחד הרי איבד חזקת ממונו כיון דממ"נ אחד מהם הזיק ולא אמרינן בכה"ג המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דלא נקרא תו מוחזק וצ"ע, ואחר כותבי זה מצאתי בשמ"ק (לעיל דף ל"ו) שהקשה כן ותירץ דמ"מ ניזק אומר שותפי גבי דידך וכמ"ש בכתובות במי שאבדה לו דרך שדהו דאם היו כולם לאחד אומר לו דרכי גבך עיי"ש, ואולי ההסבר הוא נמי כדברינו וכמה שכתבנו ודו"ק היטב בזה. בתוד"ה מידע ידעי דשותפות אית לי וכו' ומודה סומכוס כיון דאיכא תרתי שהוא מוחזק וגם איכא חזקת גופה דאמרינן המע"ה וכו', והנה בב"מ (דף ק' ע"א) בתוד"ה הא מני סומכוס הוכיחו התוספת מכאן דגם במוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי דנמי מודה סומכוס כשיש חזקת מעוברת עם חזקת ממון עיי"ש ועיין במהרש"ל שם שהקשה על זה דמה ראיה מייתי התוספת מהכא דהא יש לומר דמשו"ה מהני הכא הני תרי חזקה משום דליכא חזקה כנגד אבל התם דאיכא חזקת מרא כנגד הני חזקות מנ"ל דמהני ועוד דהא בדיבור שלפני זה כתבו התוספת שם שדווקא כשלוקח טוען ברי אבל בשמא לא מהני חזקתו שמוחזק בממון אע"ג דאיכא נמי חזקת מעוברת דמסייע והכא הוכיחו דבתרי חזקה מהני בשמא, ואמנם המהרש"א הרבה להשיג על מוהרש"ל וכתב שאולי איזה תלמיד טועה כתב כן בשמו דהקושיא הראשונה לא קשה דע"כ לא אמרינן חזקת מרא קמא כ"א היכא שאין אחד מהם מוחזק אבל היכא שהשני מוחזק בממון לא שייך חזקת מרא קמא וקושיא השניה נמי לא קשה דמה שכתבו לעיל דבשמא לא מהני היינו משום דבחזקת ממון של לוקח אינו חזקה כמו שהוכיחו מגודרות אבל כשחזקת הממון הוא טובה ויש עמה עוד חזקת מעוברת מהני אפילו בשמא וכזה כתב גם מהר"ם עיי"ש, והנה השגות הללו לא נהירא כלל דסברתו דהיכא שחבירו מוחזק בממון לא שייך חזקת מרא קמא כבר העיר שם בהגהות קרני ראם שבתוספת פרק המדיר מבואר להדיא כהמהרש"ל דאפילו במוחזק בממון שייך חזקת מרא קמא ומה שכתבו עוד דחזקת דלוקח אינה חזקה כמו בגודרת כבר כתבתי לעיל שם בכוונת תירוץ של התוספת דרק חזקה מבררת אינה בכה"ג שיכולה לבוא מעצמה אבל חזקת ממון לענין להוציא מהמוחזק הוי חזקה מעליא אפילו בכה"ג כיון דסוף סוף מוחזק הוא בולד ותפוס בו ועיין מה שכתבתי שם ולזה שפיר הקשה מהרש"ל דהא התם נמי הוי חזקת ממון וחזקת מעוברת ואפ"ה מהני בשמא ודוחק לומר דדווקא חזקה מבררת וחזקת מעוברת מהני אבל חזקת ממון שאינה חזקה מבררת רק חזקת מוחזק ותפיס לא מהני בהדי חזקת מעוברת כיון דסוף סוף איכא תרי חזקות ומאי נ"מ לענין זה אם החזקה היא מבררת או לא דדווקא לענין שיהא מהימן אפילו במקום שבלא טענותיהם יש ספק בזה מחלקי התוספת דלעיל בין חזקה מבררת או לא ולענין זה מסתבר טעם כמה שכתבתי לעיל אבל לענין להוציא מהמוחזק כי אינה מבררת מאי הוי כיון דסוף סוף מוחזק הוא: ואמנם לענ"ד נראה לתרץ קושית מהרש"ל בדרך פשוט דהא בש"ם התם פריך ונוקי בחזקת מרא קמא ומשני הא מני סומכוס הוא הרי דסומכוס לא סבירא ליה מעליותא דחזקת מרא קמא, ולפ"ז אתי שפיר דמה שכתבו התוספת לעיל דלא מהני ללוקח חזקת ממון בשמא אע"ג דחזקת מעוברת מסייע נמי בהדה היינו משום דהתם מיירי אליבא דרבנן ולדידהו דסבירא להו דחזקת מרא קמא הוי מעליותא להכי יש בכח החזקת ממון דמוכר לבטל חזקת מעוברת דלוקח ולא נשאר כ"א החזקת ממון בלבד להכי לא מהני בטענת ספק, אבל הכא לסומכוס קיימינן דסבירא ליה דאין שום מעלה בחזקת מרא קמא ולאו חזקה היא כלל ואין בכחה לבטל את חזקת מעוברת דהויא חזקה עכ"פ ולדידיה נשארו קיימות שני החזקות להכי מהני אפילו בשמא ובזה מתורץ גם קושיא הראשונה של מהרש"ל כיון דאליבא דסומכוס אין שום נ"מ אם יש חזקת מרא קמא או לא ודו"ק. ועוד יש לומר דמה שכתבו התוספת התם דאם היה חזקת ממון עם חזקת מעוברת היה מודה סומכוס לא קאי זה אדין דהתם דמיירי דאיכא חזקת מרא קמא אלא אעלמא קאי היכא שאין חזקת מרא קמא אבל בההיא דהתם דאיכא חזקת מרא קמא לא מהני באמת אפילו כי איכא נמי חזקת מעוברת דחזקת מרא קמא מבטלת אותה וכקושית מהרש"ל אלא שהרש"ל הבין שהתוספת כתבו זה על הך דהתם דמוקי לה בעומדת באגם דליכא חזקת ממון כ"א חזקת מרא קמא בהא פליגי סומכוס אבל אם לא היתה באגם אלא ברשות לוקח הוי מודה נמי סומכוס דאפילו בשמא מהני משום דאיכא חזקת ממון ומעוברת לזה שפיר הקשה דמאי מהני הני תרי חזקות כיון שחזקת מרא קמא מרעי לחזקת מעוברת ודו"ק בזה:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה