בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף מד.
ברש"י ד"ה אלא הכא הואיל ומועד לכך מאי שלא מתכוון איכא ומשמע מלשונו דהואיל ונגח שלש פעמים לא שייך תו שלא בכוונה דכי נגח בפעם שלישית איגלאי מילתא דבמתכוון עושה ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל דמ"א. בתוד"ה ה"נ במתחכך בכותל וכו' ותירץ ר"ת וכו' ולפיכך משלם כופר אף על פי שאין השור בסקילה וכו' אבל הכא שמתחכך, וכו' שאינו יודע שיפול הכותל וכו' עכ"ל, והקשה הפני יהושע דממה נפשך אי אית ליה. לרב דרשא דהשור יסקל דכל היכא שאין השור בסקילה אין משלמים כופר א"כ לקמן בפרק הפרה ליפטר נמי שהרי השור פטור מסקילה כמה שכתבו התוספת עצמם ואי לית ליה דרשא דרבה דהשור יסקל מנ"ל לפטור בכופר בשום ענין עיי"ש, ואילו ראה מה שכתב השמ"ק בזה לא היה מקשה וזה לשון השמ"ק ותירץ ר"ת דלקמן מיירי בשן או רגל בכונה כשמניח עצמו ליפול בבור לאכול לאכול הירקא יודע הוא שיתמעך האדם כמו רגל שדרסה ע"ג תינוק, והא אין השור בסקילה גם בכונה כיון דאין מתכוון להזיק כמו קרן, וי"ל כיון דכפר בשן ורגל מקרן ילפינן ליה הלכך יש להשוותם לקרן ולכך בכוונה דבקרן משלם כופר דהא השור בסקילה בשן ורגל נמי משלם כופר אע"ג דבשן ורגל אין השור בסקילה והא דאמרינן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר לא מתוקם אלא בקרן דשייך בו סקילה אבל שן ורגל שלא בכוונה דבכה"ג בקרן ליכא כופר משום דכיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר הלכך בשן ורגל נמי לא משלם כופר עכ"ל, הרי שהרגיש בקושית הפנ"י וכתב תירוץ מספיק דזה ודאי שכונה בעינן בשן ורגל כמו בקרן אלא דבקרן דבו שייך סקילה משום דקרן כוונתן להזיק הוא בעינן דווקא שיהא הכוונה להזיק ואי לאו הכי אינו חייב משום דאין השור בסקילה אבל בשן ורגל דלא שייך בו סקילה דכל שן ורגל אין בכונתו להזיק אין זה תו שן ורגל אלא קרן ולכן כיון דעיקרו של שן ורגל כשאין כוונתו להזיק לא שייך בו סקילה דפשיטא דבלא כוונת ההיזק אין חייב סקילה וממילא דלא שייך בו לומר דאם אין השור בסקילה אין משלמים כופר כיון דלא משכחת בו סקילה לעולם ואם אפ"ה חייבהו תורה בכופר בע"כ דבו לא שייך לתלות כפר בסקילה אבל כיון דעכ"פ כופר ברגל מקרן ילפינן בעינן עכ"פ. כוונה שיודע זה שיתמעך האדם אבל אם גם ידיעה אין בזה וכמו במתחכך ומועד להפיל הכותל דאין יודע שהכותל יפיל ודאי דפטור כיון דלא דמי לקרן כלל זהו המתבאר מתוך דברי השמ"ק ומיושב בטוב קושית' הפנ"י. (שם ע"ב) בתוד"ה הוי ליה פלגא ופלגא וכו' ואי אליבא דמ"ד שמה התראה וכו' כוונת התוספת קשה ההבנה ובשמ"ק תיקן כוונתם וז"ל ואי אליבא דמ"ד שמה התראה פירוש דנחשב כאילו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע א"כ גם ספק נפשות לא יועיל ועל זה תירץ דהכא כשזורק אבן לגו וכו' היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקו לחומרא חשיב כאילו יודע שיזרוק לישראל עכ"ל, ועיין עוד מה שכתב בשמ"ק בכתובות דט"ו. באו"ד דשאני התם שיודע בודאי שיבוא לידי איסור ודאי אבל הכא כשזורק וכו' כבר עמדו האחרונים על סתירת של דברי התוספת בזה דהרי ביבמות (דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס כתבו, אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שתי שערות דהשתא מיהת איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה משא"כ הכה זה את זה דגם אח"כ אינו ידוע עיי"ש, והנה בנותר נמי לאחר שעבר חצות לילה נודע שעשה איסור כמה שכתבו ומ"מ לא חשיב כ"א התראת ספק ואינו חייב כ"א למ"ד שמה התראה ושמה כתבו דבאיגלאי מילתא' למפרע לכו"ע שמה התראה ועיין במשנה למלך (פט"ז מהלכות סנהדרין) ובהגהות מוהרצ"ת כאן ובשעה"מ (פ"ב מהלכות אישות) כתב ישוב לסתירה הזאת דשם ביבמות דודאי אכל האיסור והספק הוא על העונש, אמרינן סברא דאיגלאי מילתא למפרע משא"כ כאן דהספק הוא שמא לא עשה איסור בזה לא אמרינן הסברא דאיגלאי מילתא למפרע עיי"ש. ברש"י ד"ה אם עד שלא נגמר דינו מכרו מכור ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו וכו' ומשמע דלר' יהודה דדריש והועד בבעליו סובר דשור שהמית עד שלא נגמר דינו מכור לגמרי ופטור ממיתה, ואכן הרשב"א כתב דדוקא בהקדיש והפקיר דלית ליה בעלים כלל בשפת גמר דין הוא דפוטר ר' יהודה, אבל במכרו לאחר דאית ליה בעלים בני חיוב השני כמו הראשון חשיב שפיר מיתה והעדאה שווים כאחת עיי"ש וכן הוא דעת הטור והשו"ע (ח"מ סי' ת"ו), והנה במנחת חינוך הקשה על הטושו"ע דכתבו דאם הפקיר לאחר נגיחה וזכה בו אחר פטור דמשמע אפילו קודם העמדה בדין ולמה יהיה פטור כיון דעכ"פ יש לו בעלים עיי"ש ולא קשה מידי דכיון דהפקירו והיה שעה אחת בלא בעלים נפטר מיד מחיובו ולא דמי למכר שלא היה אפילו רגע אחת בלא בעלים אלא דמה שהקשה שוב דא"כ למה פסקו התם דאם הוא עצמו זכה מן ההפקר חייב, מה לי הוא או אחר כיון דהם סברי דאין חילוק בין בעליו לבעל אחר א"כ כמו בבעל אחר אם זכה מן הפקר פטור כמו כן הוא עצמו זה שפיר קשה ונ"ל דמשו"ה כי זכה בו איהו בעצמו חייב דאלת"ה לא משכחת בר חיוב דכל אחד יפקיר את שורו ושוב יזכה בו אח"כ ובשלמא בזכה בו אחר לא חיישינן שמא יפקירנו במתכוון כדי לפטור דיחוס על שורו, אבל אי נימא דגם כי זכה בו בעצמו פטור לא יפסיד מידי בהפקירו דמיד ישוב ויזכה בו ועיין במעדני מלך שעל הרא"ש לעיל די"ג שהקשה על הא דאמר נגח ואח"כ הפקיר פטור דא"כ פשיטא שיפקירנו ולמה לא דמיא למה שכתבו התוספת לעיל ודף כ"ב ע"א) אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו וכו' דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק הגדיש של חבירו עיי"ש, והנה זה לא קשה מידי דעל גחלים לא יחוס להפסידם וחיישינן שפיר שמא יפקירם במתכוון אבל על שורו ודאי יחוס להפסידו, אבל אי נימא שגם אם קדם הוא וזכה פטור ודאי שכל אחד יעשה כן במתכוון כיון דלא הפסיד מידי וזה ברור (דף מ"ה ע"א) בתוד"ה מכרו וכו' במהדורא אחת פרש"י מכרו מכור דא"ל מוכר היה לך לשוחטו כיון דידעת שהרג וכו' וא"ת בסיפא כשנגמר דינו דתני אינו מכור ומסתמא יודע הוא שנגמר דינו דומיא דרישא דיודע שהרג א"כ ליהוי המעות מתנה וכו' ובספר ים התלמוד תמה על התוספת ולמה לא תירצו דבאמת גם ברישא מיירי שלא הודיע ללוקח בשעת המקח שהוא נגחן ואפ"ה ברישא לא הוה מקח טעות משום דכיון דתורא נגחנא קלא אית ליה לכך לא הוה מקח טעות דאמרינן מסתמא ידע מזה שנגחן הוא, אבל בסיפא שפיר הוה מקח טעות דיש לומר דלא ידע מזה שכבר נגמר דינו עיי"ש, ולי נראה דודאי לא נעלם זה מהתוספת הא דאמרינן דתורא נגחנא קלא אית ליה, אלא דהתם לא אמרינן כ"א דאיתא קול על השור שהוא נגחן בכלל אבל בפרט מה נגח לשור או לאדם ואם לאדם לישראל דוקא ובאופן שהוא מחויב מיתה על זה אי אפשר שיהיה הקול גם על הפרטים כי הרבה פרטי דינים יש אפילו בהרג לישראל ואפ"ה אינו מחויב מיתה וא"כ מה מועיל שהלוקח ידע שהשור נגחן אבל הא מסתמא לא ידע שהרג באופן כזה שמחויב מיתה ובע"כ דמיירי הכא כשידעינן שבוודאי ידע הלוקח א"כ בסיפא נמי מסתמא מיירי בכה"ג וזה ברור ברש"י ד"ה ליפלגו רבנן וכו' ואנן קיי"ל דלרבנן אומר הרי שלך לפניך דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו וכן שור עד שלא נגמר דינו אומרין לו הרי שלך לפניך אבל משנגמר לא והא סברא לרבנן הוא דשמיעא להו וכו' עכ"ל, ואין להקשות מנ"ל דכרבנן הוא דילמא לעולם כר' יעקב אתיא ולא כרבנן ואפ"ה דווקא עד שלא נגמר דינו ולא משנגמר דינו משום דהתם מיירי בהתפיסו בידים ומשו"ה אינו יכול לומר הרי שלך לפניך כיון דאזקיה בידים ומה שאמר ר' יעקב כאן דאף משנגמר דינו מוחזר מיירי בתפסו ב"ד מאליהן וכמו שפי' רש"י הכא אליבא דרבנן הוה"ד דיש לאוקמי כר' יעקב ולעולם דפליגי באומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דזה אין סברא דהכא יסבור בפירוש דאף משנגמר דינו מוחזר והתם יסבור בהיפך ולא יפרש החילוק דהכא מיירי בתפסו מאליהם והתם בהתפיסו בידים אלא ודאי דהכא והתם מיירי באופן אחד דתפסו בידים וק"ל. בגמרא השתא אתפסיה לתוראי בידא דלא יכילנא וכו' והנה החת"ס בתשובה (חאו"ח סי' ק"ה) הקשה מהא דריש פרק שילוח הקן דאמר רבינא עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח וכו' ומסיק דלא גמר דיניה ובעי לאתויי לבי דינא ומקיים בו ובערת הרע מקרביך ופרש"י מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביא לב"ד כדי לבער רשעים מישראל עיי"ש, וא"כ אמאי מחייב על שהתפיסו לב"ד הא מצוה על כל אדם להביא לב"ד עיי"ש, והנה ודאי שגם תירוצו נכון הוא דע"כ לא אמרינן התם דכל אדם מצווים להביאו לבי דינא היינו דוקא בעוף של הפקר שאין לו בעלים והו"ד חמץ בפסח שאינו ברשותו של שום אדם וכו"ע מצווין עליו לבערו אבל שור שיש לו בעלים וקודם גמר דין דממונו של בעלים הוא אין אדם מחויב ולא רשאי לעשות בו מעשה כ"א למוסרו לבעליו ועליהם המצוה מוטל וכדאמרינן לקמן (דף צ"א ע"ב) שורי הרגת ומוקי ליה בשור העומד להריגה דאמר לו אנא בעינא למעביד מצוה ואמנם מלבד כל זה בעיקר אנכי תמה דלענ"ד הקושיא ליתא מעיקרא דאטו בכאן הוי החיוב רק על מה דאתפסיה לב"ד דודאי אם לא היה שומר על השור, אלא שהתפיס שור שנגח בבית בעליו איה"נ דהוי פטור באמת דמשום שהתפיסו אין לחייבו דמצוה עביד ורק הכא שהוא שומר על השור עיקר החיוב הוא משום נגיחה הראשונה שלא שמרו מזה ורק כל זמן שלא התפיסו לב"ד אין לחייבו על הנגיחה שנעשה על ידי זה מחויב מיתה משום דאין הזיקו ניכר והשתא כשהתפיסו ניכר היזיקו מה שהוא ביד ב"ד וגם לשיטת רש"י הוי הטעם דבהתפיסו ליד ב"ד לא מיקרי השבה דאילו לא התפיסו בידים לא מחייב אפשיעה דנגיחה משום דכיון שאינו ניכר ההיזק מצי לומר הרי שלך לפניך והיכי דהתפיסו בידים לא שמיה השבה וכמו שנכתוב בדיבור הסמוך באריכות, אבל עיקר החיוב הוא ודאי על נגיחה הראשונה דעל ידי התפיסה לב"ד נגמר חיוב הראשון של פשיעת הנניחה, וא"כ מה ענין זה להך דעוף טמא דהתם לאו בשומר מיירי ובודאי מצוה עביד וה"נ אילו אדם אחר התפיס לב"ד שור שהמית דהיה פטור אבל הכא חייב אפשעות נגיחה הראשונה ודו"ק היטב בזה. בתוד"ה השתא וכו' וקשה לפירושו דאם זה היזק לא הוי היזק ניכר וכו' עיי"ש, הנה התוספת רצו לומר דפליגי אי חשיב היזק ניכר, ולכאורה יש לתמוה איך רצו לדמות דין שומר לדין מזיק ואע"ג דבמזיק קיי"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אבל גבי שומר כיון דקיבל שמירתו עליו יש לומר דאפילו כשנתקלקל בהיזק שאינו ניכר מחמת פשיעתו חייב נמי ויש להביא ראיה דשומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר מהא דקתני בב"מ (דף נ"ח ע"א) לשמור התינוקות ופרש"י שהיו מגדלים אותם לשמור כדי שלא יטמאו והנה אם טימא טהרות של חבירו אפילו במזיד קיי"ל דפטור מטעם דהוי היזק שאינו ניכר ואפ"ה בשומר חייב הרי להדיא ששומר חייב אפילו בהיזק שאינו ניכר, אלא דראיה הזאת יש לדחות דשאני התם שקיבל לשמור מטומאה דעיקר קבלת השמירה היה על זה לשמור התינוקות מטומאה והרי קיבל בפירוש את השמירה גם מהיזק שאינו ניכר ובכה"ג פשיטא דחייב דכל אדם יכול להתחייב כפי רצינו אבל בסתם שומר אפשר שאינו מחויב לשמור מהיזק שאינו ניכר וכסברת התוספת בזה ונראה להוכיח דסתם שומר פטור בהיזק שאינו ניכר מסוגיין גופא מדקאמר בטעמא דרבנן דמשו"ה לא מצי אמר לו הרי שלך לפניך משום דאמר לו אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה וכו' ובין לפרש"י דהחיוב הוה בזה משום דאתפסיה בידים ובין לשיטת התוספת דמה שעל ידי פשיעתו נפל לב"ד הוי זה היזק ניכר מה שהוא לפנינו ביד ב"ד, עכ"פ עיקר החיוב הוא על פשיעה השניה דלא הצילו מיד ב"ד, אבל על פשיעה הראשונה שלא שמר השור ועל ידי זה נגח ונתחייב מיתת ב"ד על זה אינו חייב לכו"ע ובודאי דמצי אמר לו הרי שלך לפניך והיינו משום דהוי היזק שאינו ניכר ואי נימא דשומר חיוב גם בהיזק שאינו ניכר למה להש"ס טעמא דאתפסתיה לתוראי תיפוק ליה דחייב על נגיחה הראשונה אע"כ דגם שומר מצי לומר הרי שלך לפניך בהיזק שאינו ניכר ורק דהכא חייב משום דהוי היזק ניכר מה שהוא ביד ב"ד וכסברת התוספת והנה היש"ש לקמן (פרק הגוזל סי' כ') כתב לחלק בין שומר לגזלן והכי הוא דעת הרמב"ם דפסק (בפ"ג מהלכות גזילה) כסתם מתניתין בשור היוצא ליסקל דגזלן אומר הרי שלך לפניך ובשומר פסק כת"ק דר' יעקב עיי"ש, ומזה הבינו האחרונים דסברת הרמב"ם והיש"ש הוא לחלק בין שומר לגזלן והשומר חייב אפילו בהיזק שאינו ניכר ועיין מה שכתב בזה בספר שער המשפט (סי' ס"ו) אבל תמהני מאד איך העלו כוונה זרה כל כך בדבריהם דהא למה שכתבתי שראיה מוכרחת יש מסוגיין דגם שומר מצי אמר לו הרי שלך לפניך מדלא מחייב אפשיעה ראשונה דנגיחה, וסברת חילוק הרמב"ם בין שומר לגזלן נ"ל ברור עפ"י מה שכתב השמ"ק בשם הראב"ד וז"ל אלא הכא בהא קמיפלגי רבנן סברי פושע הוא בשמירתו בשעת גמר דינו חוץ מן הפשיעה שפשע בשמירה הראשונה דאמר ליה אי לא אתפסתיה ניהליה הוה מעריק לאגמא קודם שנגמר דינו ולא היו גומרים את דינו ואת נמי מיבעי לך למיעבד הכי הלכך כיון שפשע בגמר דין כשנגמר הדין לשומר נגמר כי הוא הביא עליו האיסור, משא"כ בחמץ בפסח כי הגזלה אחת היא ובשעת הגזילה ראוי היה להישבון וכל שהוא בהיתר אין בו אלא גזילה הראשונה וכשבא זמן האיסור כיון שלא בא כאן גזילה אחרת והאיסור ממילא בא עליו וכו' אבל חמץ כדקאי קאי עכ"ל, והסבר הדברים דגזלן אין עליו חיוב אלא על תחלת גזילתו וכל שלא נשתנה בשינוי הניכר הרי מחזיר לו כעין שגזל, ואעפ"י שנשתנה בהיזק ניכר על ידי פשיעתו שתפסו ב"ד זה אינו כלום כי הוא לא קיבל עליו שמירת הדבר ההוא אשר ע"כ אף דתפיסת ב"ד הוה כמו היזק ניכר מ"מ איננו מפסיד בידים אלא פשיעה בשמירה והוא לא קיבל עליו שמירה משא"כ שומר דאע"ג שעיקר חיובו בא לו על ידי פשיעה הראשונה שנגח מ"מ לא כלתה שמירתו ועדיין שומר הוא על הפקדון, הרי להדיא דעיקר החיוב הוא רק מפני שבשומר לא כלתה שמירתו וחייב על פשיעה השניה משום דהוה היזק ניכר אבל על פשיעה הראשונה פטור לכו"ע משום דהוה היזק שאינו ניכר וגם שומר פטור מזה וברור שהכי הוא כוונת הרמב"ם והיש"ש במה שמחלקי בין שומר לגזלן אבל לא מפני ששומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר כמו שהבינו האחרונים ועיין במג"א (או"ח סי' פמ"ג) שנסתפק שם במשכן חמץ לאחד ועבר עליו הפסח אי מצי לומר לו הרי שלך לפניך, והחק יעקב הביא בשם תשובת שער אפרים דסמיך על מה שמחלק היש"ש בין שומר לגזלן דבשומר לא מצי, אמר לו הרי שלך לפניך והשיג עליו דהיש"ש לא קאמר כ"א מטעם דהוי מעריקנא ליה לאגמא עיי"ש, יפה כיון בזה אם כי, לא הזכיר לכל מה שכתבנו אבל בעיקר הדין יפה כיון דחילוק היש"ש לחייב בשומר הוא רק על פשיעה השניה ולא מטעם היזק שאינו ניכר ואם נאמר דגם זה הוה פשיעה מה שלא מכר את החמץ חייב הנפקד מטעם זה גופא שפשע ולא מכר החמץ ועיין מה שכתב בתשובת חת"ס (חאו"ח סי' ק"ה) מזה. והנה בספר שער המשפט שם הוכיח מדברי התוספת דלקמן (דף נ"ו ע"ב) שכתבו דשומר חייב בהכחשה דהדר ובהרקיבו מקצתן וגזלו פטור דגזלן לאו שומר הוא ורצה מזה להוכיח שגם לענין היזק שאינו ניכר חלוק דין שומר מגזלן אבל באמת מהתם אין ראיה דבהכחשה דהדר כיון דהפחת ניכר ואפ"ה בגזלן כיון דלא קיבל עליו שמירה מן ההפסד וגוף הדבר בעין הוא שפיר מצי אמר לו הרי שלך לפניך אבל שומר כיון שקיבל עליו שמירה חייב בעד ההפסד זה גופא שהוכחשה או שהרקיבו אבל בהיזק שאינו ניכר למאי דקיי"ל דלאו שמיה היזק א"כ ליכא בזה שום היזק ולכן אפילו בשומר מצי אמר לו הרי שלך לפניך ועיין מה שכתבתי בסמוך באו"ד כי אין זה ממון שגזל כיון שחשוב כאילו ההיזק ניכר בו שאין לך שינוי גדול מזה וכו' עיי"ש, הרי שתלו דין זה דהרי שלך לפניך בשינוי דאם אמרינן לא שמיה היזק ולא חשיב שינוי לקנותו אימר לו הרי שלך לפניך והיכי דחשיב שינוי לא מצי לומר הרי שלך לפניך וביתר ביאור כתבו כן בגיטין, והדברים צריכים ביאור דלכאורה מה איריא זה לזה דנהי דשינוי לא הוה משום דאכתי שמו עליו או מטעמים לא הוה שינוי מעשה רבה, אפ"ה היזק מיהא הוי וכיון דסוף סוף הזיקו היאך יאמר לך הרי שלך לפניך ודמיא ממש לגנב כלי ושברו דחייב הגנב לשלם בעד הכלי ואפ"ה שינוי לא הוה דהא אם רצו הבעלים ליקח את השברים מחויב ליתן לו וכמבואר ברמב"ם, (פ"ב מהלכות גזילה) ובשו"ע (חו"מ סי' שנ"ד) ואי אמרת דשינוי הוה לקנות על ידי זה שפיר מצי הגנב לעכב על הבעלים מליקח את השברים כיון דכבר קנה את הכלי בשנוי אע"כ דשינוי לא הוה זה כיון ששמו עליו וכמה שכתב המ"מ שם ועיין בב"ח וט"ז סי' נ"ד שכתבו נמי ישובים אחרים למה לא הוה שינוי ועכ"פ שינוי ליכא כאן לקנין ואפ"ה היזק מיהא הוה לשלם בעד ההיזק וה"נ ממש דכוותה, ואמנם יש לומר דהכא שאני דהא התוספת כתבו זה בחמץ בפסח או שור הנסקל דההיזק הוא בכל החמץ ובכל השור ולא נשאר מאומה מה שלא ניזוק ולכן אי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק וחשיב כאלו החמץ כבר נשרף והשור כבר נסקל פשיטא שאין שינוי שינוי גדול מזה אבל היכא שלא נתפשט ההיזק בכולו וכמו בנשבר הכלי דאכתי השברים חזיא למידי בכה"ג לא אמרינן דמשום ההיזק יהיה שינוי לענין קנין. והנה לקמן (דף ע"א ע"ב) דמוקי רבא התם דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובגה וההפלאה שם הקשה למה הוצרך רבא לזה ולא מוקי לה נמי במסרה לשומר כדמוקי התם בסמוך בשור הנסקל, וא"כ אף שנאסר בתחלת השחיטה הוה ליה גורם לממון דהיה יכול השומר להחזירו לבעליו דהא כתבו התוספת שם בד"ה כיון דשחט ביה דלא קניא בשינוי זה משום דלא חשיב שינוי לקנותה בהכי וא"כ נראה דהוא הדין דיכול לומר הרי שלך לפניך עיי"ש, ותמה אנכי על דבריו בתרתי חדא דאיך ס"ד לומר בזה הרי שלך לפניך כיון דטבחו פורתא ועשה אותה טריפה על ידי זה ואין לך היזק גדול מזה וא"כ איך יאמר לו הרי שלך לפניך כיון שאין זה דומה לשלו דהא גזל שלימה מאתו ועכשיו היא טבוחה וטרפה והא אפילו לא גנבה מעיקרא כלל והזיקה בהיזק כזה היה חייב לשלם פחתה ואטו בשביל שגנבה נמי עדיף ובכל הנהו דאמרינן בהו הרי שלך לפניך היינו דווקא במקום שלא מינכרא היזיקא, אבל הכא דמינכרא היזיקא שעשה לה בידים על ידי הטביחה איך ס"ד כלל לומר בזה הרי שלך לפניך, ומה דמדמה זה לבהמה ונפסלה ממזבח הא באמת פירש רש"י לקמן (דף צ"ו ע"ב) במתניתין דמיירי שעשה בו מום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין אבל במום הניכר גם התם חייב, אע"ג שאין הזיקו גדול דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכ"ש בהיזק גדול כמו טביחה ולא דמי נמי להכחישה כחשה דהדר דקיי"ל דיכול לומר הרי שלך לפניך דהתם כיון דהדר אח"כ שאני אבל היכא דטבחה ועשה איתה טריפה בידים שאינה חוזרת להכשירה פשיטא שאין שייך לומר בזה הרי שלך לפניך, ומה שתלי נמי דין זה' דהרי שלך לפניך במה דלא הוה שינוי לקנותה בהכי למה שכתבתי נמי לא איריא זה לזה, ואע"ג שהתוספת בסוגיין תלוי היזק בשינוי וכמו שהוכחת מההיא דגנב כלי ושברו דאע"ג דחייב לשלם בעד ההיזק אפ"ה שינוי לא הוה וא"כ גבי טביחה נמי דההיזק לא נתפשט בכולו דאכתי הבהמה חזיא למידי בכה"ג לא אמרינן דמשום ההיזק יהיה נמי שינוי לענין קנין וזה ברור. ועוד יותר נראה דאפילו אם היו אומרים דהיזק תלוי בשנוי וכל שלא הוה שינוי לקנין מצי לומר הרי שלך לפניך נראה דהיינו דווקא בגנב וגזלן אבל בשומר חייב אפילו בכה"ג וכמה שכתבו התוספת לקמן (דף נ"ז) דשומר חייב בהכחשה דהדר ובהרקיבו מקצתן וגזלן פטור דגזלן לאו שומר הוא אלא שמחויב בהשבה והשבה כזה נמי מיקרי השבה כיון דהדר כחשה אלמא דשומר חייב אפילו במקום דליכא שינוי והיינו מטעם דקיבל עליו שמירה לשמור גם מהיזק כזה וא"כ התם דבשומר מיירי ושומר חייב אפילו במקום דלא הוי שינוי לקנותו דשומר לאו מטעם שינוי חייב ועיין היטב מה שכתבתי בדיבור דלעיל. (שם ע"ב) בגמרא ולא ישמרנו ושמור הוא זה עיין מה שכתבתי לקמן (דף נ"ה ע"ב) מזה. סליק פירקא שור שנגח את הפרה פרק חמישי: