בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף מא:
בתוד"ה ונימא ר' עקיבא לנפשיה וכו' וכשאמר לו ר' אליעזר קיבלם, והקשה מהרש"א דהיאך אפשר לומר כן דא"כ אמאי דריש ר' עקיבא נקי מדמי עבד ולא מוקי לה בחצי כופר כר' אליעזר ותירץ די"ל דר"ע ס"ל כר' יוסי הגלילי דתם חייב בחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק כמ"ש התוספת לעיל לר' יוסי הגלילי ע"ש וכבר קדמו בשמ"ק בהאי קושיא ובהאי פירוקא אלא שהפנ"י הקשה על זה דהא מה שכתבו התוספת לעיל דר' יוסי הגלילי מחייב בתם בחצי כופר מאחר שחייב חצי נזק פירושו דסובר ר' יוסי דכללא הוא דכל מה שבמועד משלם תם נמי משלם החצי כמו בנזק גופו וכן משמע להדיא לעיל בע"א מלשון התוספת בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור וא"כ לר' עקיבא ודאי אי אפשר לומר כן דכיון דפוטר תם מדמי עבד אע"ג דמועד חייב ע"כ ליתא להאי כללא וא"כ הוה"ד. לענין כופר יש לומר כן דמ"ש כופר מדמי עבד עיי"ש, ולי נראה דשנא ושנא דיש לומר דבכופר דכפרה הוא או כופרא ממונא וכן בדמי וולדות דממונא הוא שפיר יש לומר דסובר להאי כללא דכל שבמועד משלם גם בתם משלם המחצה אבל דמי עבד דקנס הוא ובקנס לא סבירא ליה להאי כללא. בתוד"ה מה כשחייב בבן חורין חלקת וכו' ברייתא זו מוכחת וכו' המהרש"א הקשה דהא הברייתא מיירי ודאי במתכוון דאי בשאינו מתכוון מועד נמי פטור לרבה וא"כ מאי ראיה מייתי התוספת עיי"ש, וכבר הקדימו בקושיא זאת בשמ"ק ותירץ דלא מיקרי חילוק בן תם למועד אלא א"כ תם פטור בכל שעה ומועד משכחת ביה מיהא חיוב כגון בכוונה אבל אי נימא דתם נמי חייב שלא בכוונה אע"ג דמועד חייב אפילו בכוונה זה לא מיקרי חילוק עיי"ש, ואכן כל זה הוא לסברת התוספת אכן הראב"ד סובר דאפילו לר' עקיבא דדריש נקי מדמי עבד דריש נמי מנקי לחצי כופר ומשום דהאי קרא דנקי בענינא דכופר כתיב ילפינן מיניה נמי לכופר עיין בשמ"ק שהביא כן בשם הראב"ד ובירושלמי מפורש דלר' עקיבא יליף דתם פטור מחצי כופר דנפיק מקרא דאם כופר יושת עליו על המועד ולא על התם וכך הם דברי הרמב"ם (פ"י מהלכות נזקי ממין) דתם לעולם פטור מן הכופר ומן קנס של עבד הרי דסובר דתרווייהו פטירי ובע"כ דמפרש או כהראב"ד דתרווייהו נפיק מקרא דנקי לר' עקיבא או כהירושלמי דלר' עקיבא יליף בכופר מקרא דאם כופר ברש"י ד"ה והמית שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל וקשה דמה ראיה מייתי מוהמית נימא דכיון שאמדוהו למיתה מיקרי והמית וכדכתב רש"י גופא בדיבור דלעיל מיניה דמוהמית אפשר לומר דאמדוהו למיתה נמי מהני, וצריך לומר דהראיה הוא לאו מוהמית אלא מהא דמסיים והשור יסקל ומיתת השור הא איתקש למיתת הבעלים כדכתיב וגם בעליו יומת והבעלים אם הרגו לאדם ודאי דאינם נהרגין כל זמן שהנרצח חי ואפילו אמדוהו למיתה ודו"ק. והנה בגיטין (דף מ"ג ע"א) דמוקי התם רב אדא כשעשאו טרפה ומאי יורשיו נפשיה אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואין משתלם אלא לאחר מיתה וכתב רש"י שם בד"ה ועוד כופר וז"ל אבל בכופר של בן חורין כתיב והמית איש או אשה עכ"ל הרי דפירש דלאחר מיתה דווקא ילפינן מן והמית ויש לתמוה הא הכא כתב איהו גופא דמהמית הוה מצי למימר דאמדוהו למיתה ורק מהיקש דוהשור יסקל ידעינן דלאחר מיתה דווקא, ויש ליישב בשנדקדק בלשון רש"י התם דמסיים כתיב והמית איש או אשה ולא הוה ליה למימר אלא בכופר כתיב והמית הא עיקר החילוק שבין כופר לנזקין דהתם כתוב כי יגח ומצי לאוקמי נמי באמדוהו למיתה. והכא בכופר כתיב והמית דמשמע לאחר מיתה א"כ למה לו להביא נמי והמית איש או אשה ולזה נראה ברור דבאמת התם נמי לאו מלשון והמית יליף דלשון והמית שפיר מצינן נמי לפרש בעשאוהו טרפה רק אסוגיא דהכא סמיך מדכתיב והמית איש או אשה וקשה קושית ר' עקיבא וכי מה בא זה ללמדנו ובע"כ דלאקושי אשה לאיש מה איש נזקין ליורשין אף אשה נזקיה ליורשיה ואע"ג דבכל מקום ירית לה בעל ובע"כ משום דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכדמסיק הכא וא"כ אליבא דאמת דמוקמינן האי היקישא דאיש או אשה דנזקיה ליורשיה ולא ירית לה בעל משום דראוי הוא א"כ מזה גופא ידעינן דכפר אינו משתלם אלא לאחר מיתה דווקא דאי באמדוהו למיתה נמי משתלם א"כ לא הוי ראוי וירית לה בעל רק הכא בסוגיין דעל זה גופא אנו דנין אי מוקמינן היקש זה להאי מילתא לא הוה מצי להוכיח דכפר אינו משתלם אלא לאחר מיתה מדהוקש איש לאשה דלא ירית לה בעל דהא זה גופא אנו דנים אם נוקי ההיקש להאי מילתא וכל זמן שלא יהיה לנו הוכחה ממקום אחר דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה דווקא באמת לא הוה מוקמינן ההיקש לענין זה דנזקיה ליורשיה ולכן הוכרח רש"י לפרש דגם בלא זה ידעינן דכופר אין משתלם אלא לאחר מיתה מדאיתקש לוהשור יסקל אבל לאחר שהוכיח זה דכוכר אין משתלם אלא לאחר מיתה ממילא דההיקש דאיש או אשה הוא כדר' עקיבא דנזקיה ליורשיה וממילא ידעינן מזה גופא דכופר אין משתלם אלא לאחר מיתה וזהו מה שכתב רש"י בגיטין והמית איש או אשה פירוש לאו מוהמית הוא דיליף אלא מדכתיב והמית איש או אשה ואוקמינן זה בסוגיין דההיקש אתי דנזקיה ליורשיה ומזה מוכח דכופר אין משתלם כ"א לאחר מיתה דאי בשנעשה טרפה נמי משלם כופר למה לא ירית לה בעל כיון דמשתלם מחיים לא הוי ראוי אע"כ דאין משתלם אלא לאחר מיתה דווקא וזה כוונה אמיתית ברש"י בעזה"י. והנה בעיקר הדבר במה שכתבתי דכופר אינו משתלם כ"א לאחר מיתה דווקא ולא בשעשאו טרפה ואמדוהו למיתה ילפינן זה מהיקישא. דוהשור יסקל אם כפר יושת עליו דכופר אינו משתלם כ"א במקום שהשור חייב מיתה א"כ הוי עיקר דין זה דלא כהלכתא דאליבא דהלכתא אינו תלוי כופר במיתת הבעלים והרמב"ם הא פסק דשור שהרג שלא בכוונה שנתכוון להרוג בהמה והרג אדם אף שהשור פטור ממיתה חייבים הבעלים בכופר ומשום דפסק כשמואל ושארי אמוראי דלקמן (דף מ"ד) דמחייבי כופר אפילו שלא בכוונה נמי אפילו לר' עקיבא דמרבינן מרובוי דאם כופר אפילו לשלא בכוונה וא"כ הרי חיוב דכופר אינו תלוי במיתת השור ולמה לא נימא זה גם לענין עשאו טרפה דאע"ג דהשור אינו בסקילה יהיה הבעלים חייב כופר ומצאתי שוב שהרש"ש בהגהותיו הרגיש בזה, ואפשר לחלק דמה דאמרינן לענין שלא בכוונה דחייב בכופר אע"ג דאין השור במיתה היינו משום דהתם היה הריגה גמורה ומן הדין ראוי להתחייב במיתה נמי ואלא דגזירת הכתוב הוא דשלא בכוונה פטור ממיתה אבל כפרה מיהא ודאי דצריך כיון דסוף סוף הרג לאדם ולכן כופרא דלכפרה הוא בא אין לפוטרו בשביל זה אבל בעשאו טרפה דהכא הוה הפטור משום שלא הרגו עוד לגמרי ואין זה רציחה שראוי לחייב עליה ומטעם זה יש נמי לפוטרו מכופר דכיון דלא הרגו לגמרי אין צריך כפרה ולכן לענין זה שפיר מדמינן דין דכופר לדין דמיתה ודו"ק. דף מ"ג ע"א בגמרא אמרי בגרושה נמי תפלוג בדמי וולדות והנה בגליון הש"ס הקשה דהא בלא זה יקשה על הרישא דאין בעל נותן ליורשיו דתפלוג היא בדמי וולדות דמאי שנא אלמנה מגרושה לענין זה, עיי"ש שנשאר בצ"ע והנה בהגהות הרש"ש תירץ זה דהא דפריך גרושה נמי תפלוג מיירי כשגירשה קודם חבלה דבכה"ג דווקא פריך דגם היא תשקול חלק כיון דלא זכה אכתי הבעל בחבלה ומה דאמרינן אין הבעל נותן ליורשיו מיירי כשמת אחר החבלה ובכה"ג כיון דמשעת חבלה זכה בהם בעל פשיטא דאין להאשה שום חלק עיי"ש ודבריו הם נגד דברי רש"י בסוגיין דפירש דמיירי כשגירשה אחר החבלה ואם כי הרגיש בזה ותיקן דרק הכא לענין נזק וצער פרש"י כן אבל הא דמקשה הש"ס גרושה נמי תפלוג מיירי דווקא כשגירשה קודם חבלה עיי"ש, לבד הדוחק הגדול שבזה עוד דבריו המה נגד הרבה ראשונים בעיקר הדין וגם בכוונת רש"י דבשמ"ק הובא לפרש כוונת רש"י מה שכתב דמיירי בשגירשה אחר החבלה משום דאי כשגירשה קודם חבלה כיון דבשעת חבלה לא היה לה בעל אין מחויב כלל בדמי וולדות לס"ד דסובר דדווקא בעל האשה זוכה לבדמי וולדות וא"כ מאי פריך דגרושה תפלוג בדמי וולדות דמה תחלוק אחרי שאין הנוגף חייב כלל ואין מה לחלוק ולכן הוכרח רש"י לפרש דמיירי כשגירשה אחר חבלה וכיון דבשעת חבלה היה לה בעל ונתחייב הנוגף ולכן כי גרשה בתר הכי פריך דתחלוק עמו עיי"ש היטב, הרי דפירשו להדיא בכוונת רש"י דמה שפריך בגירשה נמי תפלוג מיירי בגירשה אחר החבלה וגה הוכיחו זה מן הדין דאי גירשה קודם חבלה אין מחויב כלל בדמי וולדות, ונ"ל ליישב קושית הגהש"ס עפ"י מה שכתב במראה הפנים שעל הירושלמי (לקמן פרק ה') וזה לשונו איכא למידק הא דפריך גרושה נמי תפלוג לפי הס"ד הוה ליה למיפרך תשקול לכוליה וכו' וברב פפא נמי איכא למידק דקאמר אפילו בא עליה בזנות זנות מאן דכר שמיה לא הו"ל למימר אלא התורה זכתה לבעל כדכתיב אלא דהכי פירושו דקס"ד דגרושה דקאמר שנתגרשה מזה ונישת לאחר דאל"כ מאי קמ"ל בגרושה פשיטא דאין הבעל יורשה אלא ודאי כשנשאת לאחר והוה אמינא דכשנשאה זה זכה בדמי נזקה קמ"ל דלא משום דהחבלה היה מקודם שישבה תחתיו והשתא פריך א"ה בגרושה נמי תפלוג וכלומר נהי דמן הסברא דהבעל הזה לא מצי למישקל כוליה דלאו בעל ההריון הוא והאשה נמי לא תשקול כוליה דבעל האשה כתיב וקס"ד דלבעל האשה שיושבת תחתיו בעינן וא"כ תפלוג עם בעל זה בדמי וולדות ויורשיה עם יורשיו כו' ועלה קאמר רב פפא לא לא כדס"ד אלא הכל לבעל ההריון תדע דמבעל דרשינן אפילו בא עליה בזנות וא"כ מדלא קפיד אלא שראוי לקרותו בעל ואפילו בא עליה בזנות ולאו בעלה הוא אפ"ה זכתה התורה לו אלמא לבעל הריון הכל הוא ואין לאחד שום חלק בהם עיי"ש שהוכיח כן מן הירושלמי דבס"ד היה סובר דבנתגרשה ונשאת לאחר בעלה זה השני זוכה במחצית דמי וולדות, ולפי"ז למאי דמשני בגרושה כל הברייתא מיירי כשגירשה ונישאת לאחר ומה שאמר בברייתא דנותן דמי וולדות לבעל היינו לבעל השני שיושבת תחתיו אין הבעל נותן ליורשיו הייני נמי ליורשי בעל השני ועל זה פריך דלמה נותן כל הדמי וולדות לבעל השני או ליורשיו תיפלוג נמי עמו או עם יורשיו, ולפי"ז אין מקום עוד לקושית הגהש"ם דהא עיקר הקושיא הוא משום שגירשה ונשאת לאחר אבל בלא התירוץ דגירשה ונשאת לאחר פשיטא דהכל מגיע לבעל ראשון או ליורשיו ואין לאשה חלק בו כיון דהבעל הראשון הוא בעל ההריון וגם הבעל שיושבת תחתיו פשיטא דבזה אין לאשה חלק ולפום מאי דמשני דגירשה ונשאת לאחר, לפי"ז הקושיא הוא באמת על שני הבבות דברייתא דלמה קתני דנותן לבעל אין בעל נותן ליורשיו כל הדמי וולדות תפלוג איהי נמי עמו בעודו קיים או עם יורשיו כשאין זה הבעל השני קיים ודו"ק:
בגמרא ה"מ לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי הכא כרבי ופירש בשמ"ק דמשו"ה מוכרח לומר דהכא אליבא דרבי דסובר דמלוה אינו חשיב ראוי דהא הכא אליבא דר' עקיבא קאי דדריש מקרא מיוחד לכופר דכופר לא ירית בעל ואי גם מלוה הוי ראוי ואינו יורש הבעל א"כ מכ"ש כופר ולא צריך קרא מיוחד למעוטי דאפילו אי נימא כסברת התוספת לעיל בד"ה והוי ליה ראוי דאי אפשר ללמוד כופר משאר ראוי משום שבא על חבלה דמחיים אבל ממלוה ודאי דמצי יליף דהא מלוה ודאי מגיע החוב מחיים, ואפ"ה אינו יורש מכ"ש כופר וא"כ למה ליה מיעוט מיוחד על כופר ומדאיצטריך קרא מיוחד על כופר מכלל דסובר דמלוה הוי כמוחזק ויורש לה הבעל אבל בכופר ממעטינן מקרא מיוחד דאינו יורש עיי"ש שזהו תכן כוונתו בתוספת ביאור וכן הוכיחו בהפלאה לאה"ע (סי' צ') ובמנחת חנוך (מצוה נ"א) דלר' עקיבא דדריש הקרא לכופר ע"כ צריך לומר דהבעל יירש מלוה עיי"ש, ושכן הוא דעת הרמב"ם (פ"א מהלכות נחלות) שסובר דבעל יורש מלוה וכן כתב הלחם משנה שם וכך נראה להם ברור התירוץ הזה ברמב"ם עד שתמהו מאוד על התוספת והרא"ש ושארי פוסקים החולקים עליו, ונ"ל ליישב דבאמת מכאן יש לדחות דהנה בספר ים התלמוד כתב בטעם דמלוה הוי ראוי משום דיכול לטעון פרעתי ודעת הרשב"ם דהיכא דיכול לטעון פרעתי מקרי ראוי ומשו"ה מלוה על פה ודאי דהוי ראוי ואפילו במלוה בשטר נמי יכול לטעון פרעתי לדעת הרבה מגדולי הפוסקים דעדות שבשטר אינו אלא מדרבנן ומן התורה אין שם שטר עליו ויכול לטעון פרעתי עיי"ש, וא"כ אי לאו מיעוט מיוחד בכופר לא הוה ילפינן ממלוה דשפיר יש לחלק ביניהם דבמלוה כיון דיכול לטעון פרעתי הוי ראוי אבל בכופר כיון דאין משתלם אלא לאחר מיתה א"כ אינו יכול לטעון פרעתי והוה אמינא דלא מיקרי ראוי ומשו"ה איצטריך למיעוט מיוחד דאינו יורש גם את הכופר אבל מלוה ודאי דאינו יורש, ואפ"ה איצטריך קרא לכופר דממלוה לא הוה יליף וכמה שכתבתי וא"כ אין ראיה שוב מהא דאיצטריך קרא לכופר, וביאור מחלוקת הרמב"ם עם שארי הפוסקים תלוי בחילוקי הגירסאות בסוגיין וכמ"ש בביאורי הגר"א ז"ל. ברש"י ד"ה אין השור בסקילה וכו' ורבה אקרא סמיך ומוקמי למתניתין דלקמן כוותיה וכו', נ"ב דהוקשה לו לרש"י דהא ר"א ודאי דלא סבירא ליה כוותיה כמה שכתב הוא עצמו וכן ר' עקיבא נמי הא כתבו התוספת דסובר כר"א דחייב כופר גם שלא בכוונה, וכן יש להוכיח לכאורה מן הסוגיא דידן מדפריך אביי לרבה ממתניתין דהמית שורי ומאי פריך לימא מתניתין אתיא כר"א ואנא דאמרי כר' עקיבא ומדלא משני הכי מכלל דגם ר' עקיבא אינו סובר כרבה וא"כ יקשה על רבה כמאן ס"ל והיאך חולק על התנא לזה רצה רש"י להוכיח דבע"כ דר' עקיבא סובר כוותיה דהנה במתניתין דלקמן (דף מ"ד) דקתני התם שור שהיה מתכוין וכו' פטור וקתני סתם פטור דאפשר לפרש דפטור ממיתה ומכופר ואפשר לפרש נמי דפטור ממיתה וחייב בכופר וכמו דפליגי בזה רב ושמואל ומדקרא מסייעיה לרבה משו"ה נח לו לפרש המשנה נמי כוותיה דפטור ממיתה ומכופר ומדקיי"ל דסתם משנה ר' מאיר וכולהו אליבא דר' עקיבא הרי מוכח מזה דר' עקיבא סובר כרבה דפטור מזה ומזה וא"כ סובר שפיר רבה כר עקיבא ואפ"ה כדפריך אביי ממתניתין דהמית לא מצי לשנויי הא ר' אליעזר דהיינו משום דהתם נמי הוה סתם משנה ואתיא נמי כר' עקיבא ואפ"ה קתני דמשלם עפ"י עצמו ודו"ק. בגמרא אימא סיפא המית שורי את עבדו וכו' ואי דמים אמאי לא אמר לו יכילנא וכו' רישא דמים סיפא קנס ומבואר דעפ"י עצמו נהי דפטור מקנס מחמת מודה בקנס היינו מקנס הקצוב שלשים של עבד אבל חייב בתורת דמים דמי שוויו של עבד כשורו וחמורו שהזיקו וכן הוא להדיא דעת הראב"ד (פ"י מהלכות נזקי ממון עיי"ש, ובספר מנחת חינוך הרעיש על הש"ס וגם על הראב"ד איך נוכל לומר דעפ"י עצמו גבי עבד משלם דמים והא לפי"ז יקשה ממשנה ערוכה בשבועות ודף ל"ו ע"ב) דחשב שם במשנה אימת חיוב בשבועת הפקדון ואימת פטור ומבורר שם המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור וסיים הטעם דאם אינו משלם עפ"י עצמו אינו חייב בשבועת הפקדון דלאו ממונא כפר דאפילו אם הודה נמי פטור היה ואי נאמר דאפילו הודה מעצמו דמים משלם א"כ הו"ל כפירת ממון ואין לומר דקנס קא תבע הא טעמא דרבנן דסברי התם דחייב מטעם דאמרינן דבושת ופגם קא תבע ולא קנס ומדלא שביק מידי דכי מודה בו לא מיפטר ותבע דידי דכי דכי מודה בו מיפטר ואמאי לא נימא גם הכא דדמים קא תבע ולא קנס מטעם זה גופא דלא שביק מידי דכי מודה בו לא מפטר עיי"ש במצוה נ"א ושוב ראיתי שגם בהגהות הרש"ש טרח הרבה בישוב קושיא זאת עיי"ש, ולענ"ד בחנם הרעישו על זה דאפשר ליישבה בפשיטות דהנה הריטב"א בחדושיו לשבועות שם הקשה דמה סברא הוא בין לר' שמעון ובין לרבנן דמר סבר לא שביק מידי דקייץ ומר סבר לא שביק מילתא דכי מודה בו לא מיפטר נימא דתבע לתרווייהו והוי הכל בכלל ולמה לו לטרוח ולתבוע תרי זימני בשעה שיכול לתבוע שני התביעות בפעם אחת ותירץ דלא בעי למיתבע תביעה גדולה בחד זימנא שלא יכבד על הנתבע ויקפוץ ולכפור ולהשבע עיי"ש, ולפי"ז לא שייך זה כ"א במקום דיש גם קנס וגם ממון וכגון באנסת, ופיתית דיש שם חמשים כסף דקנס ובושת ופגם דממונא ומתוך דאמרינן דתרווייהו לא בעי למיתבע בחד זימנא ובע"כ שאינו תובע אלא אחת מהם בזה סברי רבנן דודאי בוחר בראשונה לתבוע הממון משום דלא שביק מידי דכי מודה בו לא מיפטר אבל הכא בהמית שורי את עבדי דבלא"ה ליכא בזה שני סכומי דמים דבזמן שיש קנס ליכא דמים ובזמן שיש דמים ליכא קנס וליכא בזה אלא או קנס כשיש עדים או דמים כשמודה מעצמו ולכן בכה"ג פשוט דתבע לתרווייהו דתביעתו הוא דממ"נ ישלמו לו אם יודה מעצמו אז ישלמו לו דמים ואם לא יודה ישולם לו קנס דמהיכי תיתי נימא בזה כ"א צד אחד דהיינו הדמים כשמודה מעצמו ואינו תובע הקנס כשיבואו עדים דהא אף אם יתבע לשני הצדדים נמי אינו מכביד עליו יותר מאם יתבע רק צד אחד כיון דסוף סוף אינו משלם לו כ"א דבר אחד ובכה"ג דאינו מכביד עליו בתביעתו יותר ודאי דיתבע לשני הצדדים איזה צד שיתברר לבסוף אם יבואו עדים דבזה מחויב קנס אמרי' דאיגלאי למפרע דקנס תבע ובאם יודה מעצמו ולא יבואו עדים אמרי' דמעיקרא תבע דמים דמהיכי תיתי יעשה לטרוח ולתבוע תרי זימני וכקושית הריטב"א ובשלמא התם יש לומר דעביד הכי משום שלא ירצה לתבוע תביעה גדולה בחד זימנא אבל הכא דאינו מכביד עליו יותר אף כשיתבע לתרווייהו ולכן אמרינן דוודאי שתובע תרווייהו בחד זימנא איזה שיתברר לבסוף וכיון דבאו עדים איגלאי דקנס קא תבע ולכן פטור כיון דהשתא איגלאי דלא תבע כ"א קנס וזהו ברור ואמת. ועוד דבלא"ה לא שייך לומר בכה"ג דדמים דווקא קא תבע דבשלמא באנסת את בתי התם יש שני סוגי תשלומין גם קנס וגם ממון בזה שייך לחלק ולומר דאינו תובע כ"א אחת משני סוגי התשלומין אבל הכא דהתשלום אחד הוא ורק דלפעמים יהיה התשלום קנס וכגון כשיבואו עדים ולפעמים יהיה זה דמים כגון במודה מעצמו וא"כ איך שייך לחלק ולומר דתובע זה או זה הא מה יהיה התשלומין אין לו לידע עוד בשעת התביעה דהא זה תלוי בנתבע דאם יודה יהיה זה דמים ואם לא יודה אלא יבואו עדים יהיה זה קנם, ומנין יוכל התובע לידע זה בשעת התביעה שידע ליתבע זה או זה אלא בע"כ שבכה"ג שהתשלום אחד הוא ורק הספק הוא ממה יהיה התשלומין בזה כשתובע תובע שני הצדדים ואין שייך לחלק ולומר דתובע רק אחת אלא כשתובע לשלם לו בעד העבד הרי התביעה אחת וכאילו תובע בין שיהיה קנס בין דמים ודו"ק היטב כי גם זה נכון. ועוד בה שלישיה ליישב קושיתם דהא הא דאמרינן הכא דמשלם בתורת דמים שזה אינו קנם אינו כ"א במועד אבל בתם אפילו כי משלם החצי נזק בתורת דמים בעד הנזק הוי נמי קנס דהא פלגא נזקא הוי קנס וא"כ משכחת לה לההיא דשבועות בשור תם שהמית דסתם שור הוי תם עד שיפרש מועד כמה שכתב הרשב"א וזה תובע המית שורך אח עבדי דהתם ליכא לשנויי דדמים הוא תובע דהא אכתי הוה קנסא ונמצא שאין בזה כפירת ממון, והנה הראב"ד (פ"י מהלכות נזקי ממון) בהשגתו על הרמב"ם דסובר דתם שהרג את העבד משלמים דמים כתב הראב"ד על זה דסברא זאת אינה מחוורת וכו' אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמים משלם עפ"י עצמו וכו' עיי"ש, ודבריו נפלאים במה שכתב דבבן חורין דמים משלם עפ"י עצמו הא קיי"ל פלגא נזקא קנסא ואיך יתחייב על פי עצמו והש"ס דקאמר הכא דמשלם דמים עפ"י עצמו במועד מיירי ואלא דבזה יש לומר דהראב"ד לשיטתו דסובר דקנס דפלגא נזקא חלוק משארי קנסות ומשלם עפ"י עצמו אלא שאין ב"ד כופין לשלם דכן הוא דבריו לעיל (דף ל"ה) גבי הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ונתקשו שם הראשונים הא פלגא נזקא הוי קנסא ואין משלם עפ"י עצמו ותירץ הראב"ד דשאני קנס דפלגא נזקא דמשלם עפ"י עצמו עיי"ש הובא דבריו בשמ"ק לעיל שם ובחידושינו שם בארוכה. והנה עיין בהגהות הרש"ש שהעיר במה שכתב רש"י במס' כתובות דלרבנן אינו תובע כ"א בושת ופגם ולר' שמעון אינו תובע אלא קנס וזהו דלא כלשון הש"ס בשבועות דאמר התם דלרבנן אף בושת ופגם הוא תובע עיי"ש, ולא זכר דלפי הלשון בכתובות דלא קאמר התם לשון אף אלא לרבנן בושת ופגם תבע רש"י שפיר פירש דללשון זה ודאי הוא דלרבנן אינו תובע כ"א בושת ופגם דממונא ולא קנס ולפי הטעם נמי בע"כ דצריך לומר הכי כיון דילפינן מפקדון דהתם לא הוי כ"א תביעת ממון בלבד ועוד דלמה שאמרו רבנן שם בטעמייהו דלא שביק איניש מידי דכי מודה לא מיפטר מוכח דלא תובע כ"א בושת ופגם לחוד דאי תובע גם תרווייהו לא שייך כלל לומר דלא שביק איניש דהא תובע גם זה אע"כ דלרבנן אינו תובע כ"א בושת ופגם לחוד ומלשון "אף" בושת ופגם דקאמר בשבועות דהתם אין מתפרש לשון אף על שני התביעות, שתובע זה וזה אלא אדברי ר' שמעון קאי דסובר דאין אדם תובע בושת ופגם על זה קאמרי רבנן דתובע אף בושת ופגם אע"ג דלא קייץ אבל אינו תובע כ"א זה לחוד, ובעיקר הדבר מצאתי בירושלמי דשבועות ס"פ שבועות הפקדון פלוגתא בזה חד סובר דתובע תרווייהו וחד סובר דאינו תובע כ"א אחד עיי"ש. בתוד"ה רישא דמים וסיפא קנס תימה מה תירוץ הוא הוא זה, כוונת דבריהם דהא מתוך המשנה משמע שבא לחלק בין בן חורין לעבד וכיון דבסיפא לא משלם קנס אבל דמים משלם א"כ עבד ובן חורין שיוים דבתרווייהו משלם דמים עפ"י עצמו וא"כ מה תירוץ הוא זה הא אפילו שינויי דחיקי לא הוי זה וק"ל. (שם ע"ב) בגמרא אי הכי אשו שלא בכוונה עפ"י עדים נשלם דמים והקשה הפנ"י דאמאי קשיא ליה לרבא מאשו שלא בכוונה ולא קשיא ליה מאדם שלא בכוונה לשלם דמים דנהי דממעיטינן אדם מכופר לעיל (דף כ"ז) מעליו ולא על אדם מ"מ נאמר דלחייב דמים עיי"ש, ולי נראה דרבא לשיטתו לעיל (דף כ"ג) דאמר קרא ומתניתא מסייע לר' יוחנן דאשו משום חציו ומאן דסובר אשו משום חציו היזק דאש היינו גופיה אדם המזיק וכמה שכתבו התוספת כאן, וא"כ למה ליה למיפרך תו מאדם המזיק דמה דפריך מאש היינו באמת הקושיא דאדם המזיק וניחא ליה למיפרך טפי מאשו ולא מאדם ממש לאשמועינן דאפילו באשו שהזיק נמי לחייב כמו באדם ודו"ק. ברש"י ד"ה אי הכי וכו' בסוה"ד ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור דקם ליה בדרבה מיניה, והנה מלבד קושית התוספת החזקה דאי בכוונה פשיטא היכי דייק ממתניתין דעבד כפות לו דפטור דילמא ההיא בכוונה עוד דברי רש"י גופא סותרים זה את זה דהכא כתב דמשו"ה בכוונה פשיטא משום דקם ליה בדרבה מיניה ובדיבור הסמוך כתב אבל משום דקם ליה בדרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה עכ"ל, ונ"ל לישב דעת רש"י דכבר כתבתי בדיבור דלעיל דרבא כשהוא לעצמו ודאי דסובר דאשו משום חציו דהא איהו דאומר לעיל קרא ומתניתא מסייע ליה לר' יוחנן ולכן בקושיתו שהקשה הוא לרבה ודאי דלא קשיא ליה אלא משלא בכוונה דאי בכוונה פשיטא דפטור לשיטתו דסובר דאשו משום חציו וקם ליה בדרבה מיניה משא"כ לבתר הכי דמוכיח רבא דמנ"ל באמת דלא משלם ומוכיח ממתניתין לא מצי לדחות דילמא מיירי בכוונה דהא מתניתין ודאי דאתיא אפילו אליבא דריש לקיש נמי דסובר אשו משום ממונו ואפ"ה קתני נמי דפטור מלשלם דמים אע"ג דלריש לקיש לא שייך קם ליה בדרבה מיניה דליכא למימר דמתניתין אתיא נמי אליבא דר' יוחנן דווקא, א"כ תיקשי ממתניתין לריש לקיש וריש לקיש היכא מתרץ לה אלא ודאי דאליבא דכו"ע אתיא ואפילו לריש לקיש דסובר אשו משום ממונו ואפ"ה פטור מדמים, א"כ מינה נוכיח לר' יוחנן נמי לשלא בכוונה ומשני דריש לקיש באמת מוקי לה בהצית בגופו של עבד וא"כ גם אליביה אמרינן בזה קם ליה בדרבה מיניה ומיושב קושית התוספת וגם דבורי רש"י הם על מכונם דבקושיא על דרבא גופא כתב שפיר דבכוונה פשיטא דפטור דרבא לשיטתו ודאי דליכא למימר דבכוונה חייב לדידיה דסובר אשו משום חציו ובדבור הסמוך דמפרש ההוכחה ממתניתין דההוכחה אינו כ"א מריש לקיש כמה שכתבתי דהכי מוכח בע"כ מכח קושית התוספת דאל"ה מאי הוכחה היא זו נוקי דמיירי בכוונה אע"כ דההוכחה הוא מריש לקיש ולהכי כתב רש"י דסובר אשו משום ממונו דודאי ריש לקיש סובר הכי, ולפי"ז לבד שלא יקשה קושית התוספת אלא נהפוך הוא דמכח קושית התוספת מיושבים דברי רש"י באין שום סתירה ודו"ק כי נכון הוא. בגמרא כגון שהצית בגופו של עבד וכו' דקים ליה מיניה, הפנ"י הקשה דהא רבא עליה דרבה מקשה ולרבה לא שייך תירוץ זה דהא סבירא ליה בכתובות (דף ל"ד ע"ב) דחידוש הוא שחידשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם, וא"כ אמאי פטור משלשים של עבד דהא קנס הוא ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה עיי"ש, ונ"ל ליישב דהנה אע"ג שכמה סוגי קנסות מצינו בתורה שהשם אחד הוא, ולכולם קרינן קנס מ"מ איכותן ודאי שאינו דומה זה לזה ומדריגות מדריגות יש בזה, ולענ"ד אפשר לחלקם לשלשה סוגים ומדריגות למעלה מכולם קנס דארבעה וחמשה דהתם משלם הקרן לבד זה ונוסף על הקרן קנסה התורה לשלם עוד ד' פעמים כפי הקרן בקנס כזה ודאי שהחידוש גדול הוא לשלם הוספה כזה על הקרן דכיון שמשלם לו את הקרן הרי נמצא שלא הזיקו עוד מאומה ועל מה ולמה ישלם עוד הוספה כזה ואי לאו שחידשה התורה לא הוי ידעינן זה, למטה ממנו קנס דאונס ומפתה דהתם אין החידוש גדול כל כך וכמה שכתב בשמ"ק בכתובות שם דיש לומר דהיינו עונשיה מפני שעינה את הנערה וראוי לכך כמו המיתה והמלקות למאן דמחייב בהו עיי"ש, אלא דאפ"ה הוי חידוש דבעד ההיזק שפגמה הרי משלם בושת ופגם לבד הקנס ונמצא דהקנס אינו בעד הפחת שפיחתה והזיקה, למטה מזה הוא קנס דשלשים של עבד ופלגא נזקא דמה שמשלם בזה הוא קרן ממש בעד ההיזק שהזיקו אלא שקרינן גם לזה קנם משום דאינו משלם כ"א דבר קצוב אע"ג שהוא פחות או יותר ממה שהזיק, וקנס כזה בעיקרו אין זה חידוש כלל דהא כל אחד צריך לשלם בעד ההיזק והחידוש הוא רק בשיעור ערך התשלומין ומהאי טעמא סובר הרמב"ם והראב"ד דבקנס דפלגא נזקא לא אמרינן בו מודה ומיפטר ומשום דקנס זה קרן הוא דמשלם, וכמה שהבאתי כמה פעמים בחיבור הזה ולפ"ז נימא בה מילתא חדתא גם לענין דין דרבה דקם ליה בדרבה מיניה דהנה בעיקר דברי רבה במה שאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם אי הוה מפרשינן דהחידוש הוא היינו דמיקטל ומשלם אז היינו צריכים לומר דין זה בכל הקנסות ואפילו בקנס כזה דהקנס גופא לא הוי חידוש מ"מ כיון דסוף סוף שם קנס עליו חידשה התורה בו דלא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה אבל באמת הא אפשר לפרש הכי וכמה שכתב בשמ"ק שם, דהיכן מלינו זה החידוש אלא הנכון הוא דרק רבה גופא הוא דמחדש האי דינא והכי קאמר דכיון דעיקר דין קנס הוי חידוש אף אנו נאמר בו דמיקטל ומשלם וכיון שכן לא שייך לומר הכי כ"א בקנס כזה שעיקרו חידוש הוא וכגון בקנס דארבעה וחמשה דהוי חידוש גדול אבל בשארי קנסות דאין החידוש בהם גדול לא אמרינן בהו האי דינא ואפילו בקנס דאונס ומפתה רצה לצדד בשמ"ק דלא אמרינן בו האי דינא דמיקטל ומשלם אלא דדחה זה מכח הסוגיא דכתובות (דף ל"ה) דפריך התם ולרבה אליבא דר' מאיר קשיא בתו הרי להדיא דלרבה גם קנס דבתו אמרינן דמיקטל ומשלם אכן לפי מה שכתבתי דקנס זה דשלשים של עבד ופלגא נזקא הוא למטה גם מקנס דאונס דהם הוו קרן ממש ולכן בזה דודאי דיש לומר דכיון דעצם התשלומין אין חידוש כלל ורק בשיעור הוי החידוש משו"ה לא אמר בו רבה כלל דמיקטל ומשלם ולא קשה מידי קושית הפנ"י ואם כי הדבר חדש הוא בכל זה נ"ל נכון מאוד בנוי על יסודות הראשונים ודו"ק. בתוד"ה אשו שלא בכוונה וכו' דאי בכונה פשיטא ליה וכו' ורש"י לא פירש כן ועיין מה שכתבתי לעיל בחידושינו לרש"י ליישב את הוכחת התוספת ברש"י ד"ה אבל אש דבכוונה לא משלם כופר חדא משום דאין כופר באש ועוד דקם ליה בדרבה מיניה עכ"ל, ועיין בפנ"י שהעיר דהא לעיל (בפ"ק דף י' ע"א) כתב רש"י דהא דאין כופר באש היינו משום קם ליה בדרבה מיניה עיי"ש, ואכן מזה נ"ל ראיה ברורה למה שהעליתי לעיל בחידושינו שם דגם רש"י סובר כהתוספת לעיל (דף ד' ע"ב) דבכופר לא שייך למיפטריה מטעם קם ליה בדרבה מיניה משום דכופרא כפרא אלא דפטור דכופר ידעינן גם באש מקרא דעליו ולא על האש, וכמה שכתבו התוספת וטעם דקם ליה בדרבה מיניה לא איצטריך כ"א דפטור מלשלם גם בתורת דמים דאע"ג דבזה לא הוה משום כפרה ואין זה כ"א בעד הנזק כמה שכתב רש"י כמה פעמים בסוגיין דבתורת דמים הוי רק משום הנזק ואפ"ה פטור משום קם ליה בדרבה מיניה והיינו מה שכתב רש"י כאן שני הטעמים דאש פטור גם מתורת כופר וגם מתורת דמים, ועל זה יהיה תרי טעמי חדא דאין כופר באש זהו נתינת טעם על פטור דכופר ופטור זה ילפינן מקרא דעליו וחדא דקם ליה בדרבה מיניה זהו נתינת טעם שפטור גם בתורת דמים ודו"ק כי זה ברור ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל שם בארוכה. בגמרא והלא דין הוא ואין להקשות הא אין עונשין מן הדין אפילו בממון דיש לומר דהכא אינו כ"א גילוי מילתא דגם קטנים הוו בכלל והמית איש דעיקר דין מיתה הא כתיב בקרא והמית אלא דגלוי מילתא הוא דגם קטנים הוו בכל זה וגילוי מילתא ילפינן שפיר גם מן הדין. בתוד"ה והא תם הוא וכו' וע"ז מקשה והא תם הוא שאפילו עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג אדם וכו' מלשון זה שכתבו שאפילו עשה כן היינו דקאי על קושית המקשה והא תם הוא היה אפשר לפרש דדוקא בכה"ג שמיירי הכא דלא נתכוון לשום הריגה אלא רק להפיל הכותל נתכוון ומשו"ה לא הוי מועד להריגת אדם אבל בנתכוון להרוג את הבהמה והרג לאדם שלש פעמים כיון דנתכוון מיהא להריגה הוי מועד לאדם נמי ואכן מסוף דבריהם שכתבו להוכיח כן מדלא אשכחן במועד בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם מוכח להדיא דסבירא להו דאפילו בכה"ג שנתכוון להריגה כיון דלא נתכוון לאדם לא הוי מועד דמבהמה לאדם אין נעשה מועד, מיהו הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות נזקי ממון) כתב וז"ל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכופר ואעפ"י שעשה שלא בכוונה הואיל והוא מועד לזו עכ"ל, משמע דסובר בנתכוון להרוג הבהמה והרג האדם אם עשה כן שלש פעמים הוי מועד, ובע"כ שמחלק בין מועד להתחכך דלא נתכוון כלל להריגה משו"ה לא הוי מועד משא"כ בנתכוון להריגה אפילו הבהמה לאדם נמי הוי מועד וכן משמע נמי מלשונו שם שכתב וכן אם סיכן שלשה אנשים או שהרג שלש בהמות ה"ז מועד להריגה עכ"ל הרי דקדק וכתב הרי זה מועד להריגה להורות דאע"ג שאינו מועד לאדם דווקא כיון שהוא מועד מיהא להריגה סגי וכן כתבו מפרשי הרמב"ם בכוונתו ובמה שהקשו התוספת דא"כ אמאי לא מוקי הכי לעיל (דף מ"א) עיין מה שכתבתי בחידושינו שם. באו"ד במתחנך להנאתו כדמפרש דהוי מועד מתחלתו והוי כאורחיה ומשמע להדיא דלא בעינן בזה מועד שלש פעמים דכיון דלהנאתו שן הוא והוי מועד מתחלתו, וקשה לי לפי"ז מאי קאמר במועד ליפול על בני אדם בבורות על אדם בבור הו"ל למימר כיון דסגי בפעם אחד ולכן נראה עיקר כמה שכתבו המפרשים דלענין כופר בעינן העדאה שלש פעמים אפילו בשן ורגל עיין זה בשמ"ק: