בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף מא.
במשנה נגח עבד או אמה נותן שלשים סלע וכו' וזה לשון הנמוק"י בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי כיון דשייך במצוות חייביה רחמנא לתורא קטלא עילויה דהא מאריה דתורא הוה מחייב עליה נמי קטלא דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומיים עכ"ל, ומסיום דבריו דכיון דלאו עבדו אינו חייב בדין יום או יומים משמע להדיא דבנגח השור לעבד של בעה"ב שלו גופא דכיון דהבעלים פטור ממיתה משום דישנו בדין יום או יומים ממילא גם השור פטור ממיתה דבעינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכל היכא דהבעלים פטורין גם השור פטור אכן זה ליתא מגמרא ומסברא מסברא דכאן לא שייך לפטור את השור משום כמיתת הבעלים כך מיתת השור דהא הבעלים אינם פטורים כ"א מפני שהעבד שלו הא בעבד דעלמא חייב גם הבעלים, וא"כ בשור דלא שייך זה דהעבד שלו למה יפטור, ומגמרא דזה לשון המכילתא פרשה משפטים ר' שמעון בן יוחאי אומר למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל ושורו במיתה על עבדו ואמתו ושור אחר במיתה על עבדו ואמתו הוא במיתה על עבדו ואמתו ואחר במיתה על עבדו ואמתו אם למדת שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ואמתו לא נחלוק בינו לבין אחר למיתה על עבדו ואמתו ת"ל לא יוקם כי כספו הוא מגיד לך הכתוב שאעפ"י שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ואמתו נחלוק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ואמתו עכ"ל, הרי מפורש דלא חלקת בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ואמתו וגם שורו אינו בדין יום או יומים ודו"ק בגמרא וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכא משכחת לה, וראיתי. בספר ים התלמוד שהקשה דמאי פריך הא שיטת רש"י לקמן (דף מ"ד) בהא דפליגי רב ושמואל פריך הש"ס והא תם הוא ומשני כדאמר רב וכו' ה"נ במועד להתחכך בכתלים א"ה בר קטלא הוא בשלמא התם דחזא ירוקא ונפל אלא הכא מאי איכא למימר ופרש"י דהתם איירי במועד בשלשה פעמים רק הא דלא קטלינן ליה בנגיחות הראשונות משום דבשני פעמים הראשונות תלינן דשלא בכוונה הזיק, אבל בפעם השלישי דנעשה מועד שוב תלינן למפרע דהיה בכוונה גם בשני, פעמים הראשונים וחייב מיתה, וא"כ שפיר משכחת לה מועד בכה"ג כגון שהיה מועד ליפול על בני אדם על ידי שמתחכך בכתלים ולא קטלינן ליה בשני פעמים הראשונים דתלינן דנעשה כן שלא בכוונה, אך כשחזר והזיק בפעם השלישי א"כ הוכיח סופו על תחלתו דהיה בכוונה כל הנגיחות הראשונות ונעשה מועד וקטלינן ליה עיי"ש, ואשתומם על המראה שהשיא דעת רש"י לכוונה זרה דבפעם השלישית נעשה מועד לכוונה. והשור חייב גם מיתה משום דתלינן למפרע דגם בפעמים הראשונים היה בכוונה הא רש"י פירש שם להדיא ההיפך דגם בפעם השלישית הוא שלא בכוונה וממיתה ודאי פטור ורק כופר משלם כיון דהועד בזה ליפול בבור כשחזא ירוקא ומפיל עצמו אף שיש שם אדם והחיוב הוא מטעם שן דנפל לבור משום הנאתו לחוד באין כוונה להיזיקו אלא שלענין כופר גם בשן ורגל בעינן העדאה שלשה פעמים אע"ג דהם מועדים מתחלתם וכן פירשו כל הראשונים שם הובא בשמ"ק, וכיון שכן הכא במתניתין דקתני נמי וזה וזה חייבין מיתה, אי אפשר לאוקמי בכה"ג דזה לא אמרינן דבפעם השלישית איגלאי מילתא למפרע דגם הראשונות נעשה בכוונה ואדרבה אם בפעם האחרון היה בכוונה עוד מיגרע גרע ואפילו מכפר נמי פטור דלא נעשה מועד כ"א על שלא בכוונה וכמה שכתבו התוספת כאן ואלא ודאי דגם בפעם האחרון היה שלא בכוונה א"כ פטור ממיתה ולא מצי לאוקמא בכה"ג, הן אמנם דמלשון רש"י שם משמע דכל דנגח שלש פעמים לא שייך שלא בכוונה דכיון דנגח פעם השלישי מוכח דנעשה בכוונה מ"מ קושיתו לא קשה מידי דממ"נ אי כל הנגיחות היה בשלא בכוונה ואף נגיחה רביעית נמי הא פטור ממיתה ובמתניתין קתני דחייב מיתה ואי נגיחה אחרונה נעשית בכוונה לא שייך כופר דהא על כוונה לא הוי מועד כדפרש"י גופא לקמן דמן כוונה על שלא בכוונה לא נעשה מועד ודו"ק בגמרא רב זביד אמר כגון שהרג שלש בהמות בביאור הסוגיא ופסק הרמב"ם בזה עיין מה שכתבנו בחדושינו לעיל (דף ל"ז ע"א) באריכות. בגמרא ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה, הנה במנחת חנוך (מצוה נ"א) הקשה קושיא נאה דהא אמרינן במסכת (יומא דף ס"ד) מחוסר זמן בשעיר המשתלח היכי משכחת לה אמר רבא כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט את אמו ומקשה הש"ס כה"ג מי אסור לא תשחטו אמר רחמנא באותו ואת בנו אמרי במערבא דחייתו לצוק זהו שחיטתו ע"ש הרי להדיא דכיון דמצוותו בדחייה הוי הדחייה במקום שחיטה, והתוספת בחולין (דף פ"ב) למדו מזה נמי לענין עגלה ערופה דיש בו משום אותו ואת בנו דעריפתו זהו שחיטתו וא"כ קשה גם בשור הנסקל למה לא נימא כיון דמצוותו בסקילה הוי סקילתו במקום שחיטתו עיי"ש, ואם כי קושיא נאה היא וראויה למי שאומרה אכן לענ"ד לא קשה מידי ויש לי לתרצה בתלתא אנפי חדא דמה דמיון הוא זה לשעיר המשתלח ועגלה ערופה דקרבנות הבאים לכפרה הם וכל הפעולות שצוותה בהם התורה בפרט עשייתן הכל דרך הכשר הוא להכשיר את הקרבן ולכן כמו שבעוף הוי מליקה הכשירו ה"נ בשעיר המשתלח ועגלה פרופה דחייתו לצוק ועריפתו הוי דרך הכשירם דאחרי שהפעולות הללו באו לצורך הכשר והתורה הא אמרה דהכי הוא דרך הכשירו פשיטא דהוי זה ממש כמו שחיטה דאי אפשר לומר דדחייה ועריפה לא תהוי כשחיטה דא"כ יהיה הקרבן פסול אלא ודאי דדחייתו זהו הכשירו כמו שחיטה אבל שור הנסקל אטו לקרבן הוא בא דנימא מדצוותה התורה לסוקלו מכלל דהכשירו הוי בסקילה הא ודאי יש לומר דכמו בעלמא הוה ההכשר בשחיטה דווקא ה"נ בשור הנסקל לא הוי היתירו כ"א בשחיטה דווקא ואם נסקל ודאי לא הוכשר ואפ"ה צוותה התורה לסוקלו דמה קפידה יש אם לא הוכשר דאטו לקרבן הוא בא דבעינן שיהיה בהכשר הא הסקילה דרך עונשו הוא כן וא"כ מה ראיה היא לומר דהכשירו בכך ואין לזה שום דמיון לשעיר ועגלה דלכפרה הם באים ובעינן בהו דרך הכשר ולכן שפיר אמרינן בהו מדצוותה התורה במיתות כאלו מכלל דזהו דרך הכשירים ובמקום שחיטתן הוא וזה ברור. ועוד יש לומר על פי מה שכתב בשמ"ק כאן וז"ל דהוה"ד אפילו לא היתה בהמה וחיה טעון שחיטה כלל יש במשמע סקול יסקל איסור אכילה שאין לומר שלא תהא הקפדת הכתוב אלא שתסקל דבהא בלחוד ליכא למימר דקפיד רחמנא דתיהוי בסקילה ותו תישתרי כשאר בהמות דא"כ ליכא אלא עונשה דבהמה ולאו עונש דבעלים אלא ודאי מדקאמר סקל יסקל השור בידוע שהוא אסור באכילה והאי דנקיט איני יודע שנבילה הוא וכו' קושטא דמילתא נקיט דהכי קושטא הוא ברובה דבהמות אבל ודאי בלא"ה נמי משמע שאסורה באכילה עכ"ל, ולפי"ז לא קשה מידי קושיתו דאפילו נימא דסקילתו במקום שחיטתו נמי פשיטא שאסורה באכילה ובלא"ה לא אבין קושיתו דהא שעיר המשתלח גופא אע"ג דבהדיא אמרינן דחייתו זהו שחיטתו אינו רק להכשיר הקרבן אבל הבשר אסור באכילה כמבואר ביומא שם הרי דלא מצינו היתר אכילה בלא שחיטה ודו"ק ועיין מה שכתבתי בסמוך ליישב בזה קושית התוספת. בגמרא והאי לא יאכל כר' אבהו והנה בפנ"י הקשה אמאי מייתי הא דר' אבוה הכא דהא בפסחים שם משמע להדיא דע"כ לא פליג חזקיה עליה דר' אבוה אלא דלא יאכל בחול"ם אבל לא ואכל בציר"י כו"ע מודו דלאיסור הנאה אתי וא"כ הכא בשור הנסקל הא כתיב בציר"י ואפילו חזקיה מודה ותירץ דאי מדחזקיה כיון דשני לו בין לא יאכל ובין לא יאכל א"כ לא שייך להקשות דילמא קרא אתי להיכא דסקליה מיסקל ולאיסור הנאה דא"כ תיקשי דאמאי שני קרא למיכתב לא יאכל בציר"י ליכתב לא יאכל בחול"ם וא"כ מוקמינן לה לאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך קרא דנבילה היא אלא על כרחך דקרא אתי להיכא דשחטיה מישחט אבל לר' אבהו פריך שפיר דהא לדידיה לא שני ליה בשום דוכתא בין לא יאכל ובין לא יאכל דתרווייהו משמע איסור הנאה וא"כ לא שני קרא מידי ומקשי שפיר עיי"ש והנה הך קושיא והך פירוקא כבר הקדימו בשמ"ק ועיי"ש שהאריך יותר. ברש"י ד"ה להיכא דסקליה מיסקל וכו' ונקי מיבעי ליה לדרשא אחריתי לחצי כפר ודמי וולדות עכ"ל עיין בפנ"י שטרח ליישב הא דלא ניחא לרש"י לפרש דבעל, השור נקי אתי להנאת עורו כפירוש התוספת עיי"ש, ונ"ל דטעמו פשוט דבסמוך בע"ב פריך הש"ס והשתא דיליף איסור אכילה והנאה מלא יאכל בעל השור נקי למה ומוקי להנאת עורו ואי אמרת דגם עד השתא מוקמינן נקי להנאת עורו מאי פריך ומשני הא גם עד השתא מוקמינן הכי וכן כתוב בשמ"ק בטעם רש"י עיי"ש. בתוד"ה איני יודע שהיא נבילה וא"ת איצטריך לבן פקועה שנגח וכו', והנה בשמ"ק תירץ לקושית התוספת בשם רבינו ישעיה דבן פקועה שנגח באמת לא מיתסר משום דכיון דכשחוטה דמי הוי כשחטו קודם שנגמר דינו דשרי גם אליבא דאמת עיי"ש, ומאוד תמוהים לי דבריו דהא מה דאמרינן דשחטו קודם שנגמר דינו שרי היינו משום דקודם גמר דין אינה נאסרת דלא הנגיחה אוסרה אלא הגמר דין הוא שאוסרה ולאחר שחיטה אי אפשר שוב לגמור את הדין דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו וכיון שנשחט אי אפשר תו לגמור דינו משא"כ בבן פקועה נהי דכשחיטה דמי לעינן היתר אכילה אבל כיון דבאמת חי הוא ואפשר לגמור דינו בודאי שנגמור דינו ונאסרת, והנה למה שכתבתי לעיל דהא דדייקינן הכא ממשמע שנאמר סקיל יסקל איני יודע שאסורה באכילה לאו משום דנבילה ומחוסר שחיטה הוא אלא משום דאי אפשר שהבעלים ישארו בלי עונש דאם יאכלו הבשר מה הפסד יהיה להם, ולפי"ז לא קשה מידי קושית התוספת דאפילו בבן פקועה נמי הוה ידעינן שאסורה באכילה מפני קנס לבעלים, וא"כ גם לבן פקועה לא צריך קרא ושוב מצאתי שכן תירץ הריטב"א בקדושין ות"ל שכוונתי לדעתו. בגמרא לא יאכל את בשרו למה לי והנה הא אם נסקל השור חוץ ממה שהוא נבילה עובר עוד בלאו הזה של שור הנסקל ואם אכל כזית מבשרו לוקה שנים משום נבילה ומשום לאו זה דשור הנסקל ועיין במנחת חינוך (מצוה נ"ב) שביאר דשפיר חל איסור דשור הנסקל על לאו דנבילה עיי"ש, וא"כ יקשה מאי פריך הכא לא יאכל את בשרו למה לי הא איצטריך לחייבו בשני לאוין ויש לומר משום דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בשני לאוין וכיון שהכא איכא למידרש ובע"כ דקרא אתי לאסור היכא דשחטו לאחר גמר דין נמי אסור וממילא ידעינן דהיכא דסקליה דכ"ש דאסור, ושפיר מלקינן בשני לאוין גם אליבא דאמת דקרא אתי היכא דשחטו כיון דכ"ש הוא להיכא דנסקל ואין לומר בזה אין עונשין מן הדין דהכא אינו כ"א גילוי מילתא דבכל מה שהומת הן על ידי שחיטה כשירה והן על ידי סקילה אסור ודמיא למה שכתבו התוספת בסנהדרין (דף נ"ד ודף נ"ה) דעונשין מן הדין בבתו משום דהוי גילוי מילתא וכן משמע מדברי הראשונים הכא שתירצו לקושית התוספת דהא איצטריך לבן פקועה משום דאפילו אי מוקמינן לבן פקועה אכתי נשמעינן שפיר דשחטו לאחר גמר דין אסור דהשתא בן פקועה דהוי כשחטו קודם גמר דינו אסור כל שכן שחטו אחר שנגמר דינו ולתירוץ זה הסכימו הרבה מן הראשונים שיש לומר בזה אין עונשין מן הדין אלא ודאי משום דהכא אינו כל אחד כגילוי מילתא ודו"ק. בגמרא א"כ לכתוב רחמנא לא והנה הצל"ח בפסחים (דף כ"ב) נסתפק בכל איסורי הנאה דנפקא מלא יאכל או לא תאכלו שיעורו בכמה אי נימא כיון דאפקיה בלשון אכילה בעינן שיעור כזית דבציר מהכי לא מיקרי אכילה או לא וגם כן בתשובת רעק"א (סי' ק"צ) נשאל על זה ושניהם הביאו ראיה מסוגיין דלא בעינן כזית דאלת"ה א"כ מה פריך הכא דנכתוב לא יהנה דילמא משו"ה כתיב לא יאכל למימר דבעינן דוקא כזית ואי כתיב לא יהנה לא הוי בעינן כזית עיי"ש, ומשניהם נעלמו מה שכתב המשנה למלך (פ"א דהלכות מעילה הלכה ג') דפשיטא ליה דאיסור הנאה דנפיק מלשון אכילה שיעורו בכזית כאכילה עיי"ש והראיה שהביאו מסוגיין נלע"ד דיש לדחותה דהכא כיון דכתיב נמי לבעל השור נקי לאיסור הנאה וכדיליף לה בברייתא גופא מקרא זה ואפילו אי נימא דלא יאכל קאי נמי על איסור הנאה, אבל בעל השור נקי קאי נמי על זה להנאת עורו וכמה שכתבו התוספת וכיון דהלימוד הוא מקרא זה פשיטא דאפילו בפחות מכזית נמי אסור דהא הלמוד הוא ממאי דמשמע כפלוני שיצא נקי מנכסיו ואין לו בהם הנחה של כלום ואי נימא דבפחות מכזית שרי ליהנות אכתי אין זה נקי מנכסיו לגמרי דהא יש לו מיהא הנאה במקצת ולא שייך לומר דנקי מנכסיו ואין לו הנאה של כלום אלא ודאי דבשור הנסקל אסור ליהנות אפילו פחות מכזית ואפילו אי ילפינן איסור הנאה מלא יאכל הוי נמי ידעינן דבפחות מכזית אסור מקרא דנקי דהא עיקר הלימוד הוא מקרא דנקי אלא דאיצטריך נמי לקרא דלא יאכל דאל"ה הוה מוקמינן נקי רק להנאת בשר לחוד דלא הוי ידעינן לאסור הנאת עורו, אבל השתא דהנאת בשר ילפינן מלא יאכל ידעינן שגם הנאת עורו אסור אבל עיקר האיסור דהנאה ילפינן מנקי ולכן אפילו השתא דכתיב לא יאכל נמי פשיטא דאפילו פחות מכזית נמי אסור דבעינן שיצא נקי מנכסיו ואין לו הנאה של כלום וממילא אין נ"מ בין אי כתיב לא יהנה או לא יאכל כיון דעיקר האיסור הוא מנקי וקרא יתירא בעינן בכדי שלא נוקמי נקי רק מהנאת בשר, וא"כ אין נ"מ איזה לשון שיכתוב על זה לא יהנה או לא יאכל ולכן שפיר פריך נכתוב לא יהנה ולמה ליה לכתוב ללשון הנאה בלשון אכילה, אבל בכל מקום דילפינן לאיסור הנאה מלא יאכל אפשר דבעינן כזית ואפילו לפרש"י דבס"ד השתא מוקמינן קרא דנקי לחצי כפר אפ"ה יש לומר דמשמעות דנקי מנכסיו נמי ידעינן ממילא מזה, ולכן אפילו אי הוי כתוב לא יאכל נמי לא היינו אומרים דבעינן דוקא כזית ודו"ק כי זה ברור:
ובזה מיושב נמי מה שהקשו המפרשים לשיטת הרמב"ם (פ"ח מהלכות מאכלות אסורות) דאין לוקין על הנאה והטעם משום דהנאה לא כתיב מפורש אלא דנכלל בכלל אכילה (ועיין במשנה למלך פ"ה מהלכות יסודי התורה) שהאריך בזה, וא"כ מאי פריך הכא דנכתוב לא יהנה הא עתה דכתיב לא יאכל שוב אין לוקין על הנאה כיון דנכלל בכלל אכילה, אבל אי הוי כתיב מפורש לא יהנה הוי לוקין ולפי מה שכתבתי דעיקר הלימוד הוא מבעל השור נקי וקרא דלא יאכל לא בעינן כ"א להורות דעל הנאת עורו נמי אסור, ולכן אפילו אי הוה כתיב לא יאכל הוה מלקינן נמי כיון דעיקר האיסור מנקי ילפינן ואין נכלל בכלל אכילה ולכן אין שום נ"מ אי כתיב לא יהנה או לא יאכל ושפיר פריך דעדיפא הו"ל למיכתב לא יהנה ודו"ק. בתוד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל וא"ת חמץ בפסח הנאתו יהיה בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכו' ונ"ב בשמ"ק בשם ה"ר ישעיה כתב דהא דאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע היינו דווקא באכילה דכתיב גבי לאו דומיא דנבילה, אבל אכילה דכתיבה בכרת כגון גבי חמץ לא משתמע ליה איסור הנאה ולא מחייב כרת אם נהנה עיי"ש ולפי"ז אין מקום לקושית התוספת. (שם ע"ב) בגמרא כיון שהגיע לאת ד' אלקיך תירא פירש והקשו הראשונים למה לא פירש נמי מואהבת את ד' דכתיב קודם, ונ"ל דכי דרשינן נמי לרבות אהבת הבריות אין זה פגם בכבוד המקום ואדרבה זהו רצונו לאהוב את כל אדם וכל אדם האוהב את הבריות:
הרי מקיים בזה מצוות התורה דואהבת לרעך כמוך, ולכן ידע שפיר כי יש לרבות מקרא זה לאהוב נמי את הבריות אבל ממורא פשיטא דלאדם המאמין האמיתיי אסור לירא משום אדם ועל האדם לידע דכל הרעות המגיעין אליו מאנשים זולתו כלם שלוחי המקום הם, ואם ד' לא ירצה ברעתו שוא כל פעולת אדם הרוצים להרע לו ולהזיקו וכמאמר החסיד בושתי מאוד אם הנני מתירא משום אדם זולת יראת הקב"ה, ולכן כיון שהגיע לקרא זה דמורא פירש משום דאין לרבות למורא זולת הקב"ה, ור' עקיבא שדרש גם בזה יראת ת"ח היינו משום דלירא מאדם דעלמא שמא יעשה לו רעה מרצונו ויכולתו וגבורתו זה ודאי דאסור משא"כ יראה בפני ת"ח דפעולתו הרפה נמי על ידי כח התורה בא וכמה שאמר התנא הוי זהיר בגחלתן וכו' שנשיכתן וכו' וכל דבריהם כגחלי אש, והיינו שהם פועלים על ידי כח התורה ותפילתן וכמו שפירשו המפרשים ולחישתן פי' לחישת התפלה שמתפללים בלחש לד' זהו מסוכן כלחישת שרף נמצא דיראת הת"ח הוא כעין יראת הקב"ה דלא מפני הת"ח עצמו היא מתירא שלא יעשה לו רעה ברצונו ובגבורתו, אלא מפני שיפעול בכח תורתו ותפלתו שד' ינקום נקמתו, וא"כ לא יראת בשר ודם הוא זה כ"א יראה מלפני הקב"ה וק"ל. ברש"י ד"ה מודה בקנס פטור וכי היכא דמיפטר מקטלא מיפטר נמי מכופר וכו', הא דהוצרך לפרש כן ולא פירש משום דהכופר הוא קנס היינו משום דחש לקושית הראב"ד דכי היכן מצינו דכופר הוי קנסא אלא או כפרה או ממונא ומש"ה מוחק את הגירסא מודה בקנס הוא והכי גריס אלא כשהמית עפ"י עד אחד ועפ"י בעלים וקסבר כופרא כפרה עיין בזה בשמ"ק, ואמנם רש"י ז"ל מקיים הגירסא דמודה בקנס, אלא דמפרש דהקושיא דמודה בקנס לא קאי על הכופר גופא, אלא דזה קאי על הריגת השור ולשיטתו אזיל דסובר דהריגת השור הוי קנס וכמה שכתבו התוספת בשמו, ולכן פריך שפיר עפ"י בעלים פשיטא דמודה בקנס וכלומר דמשו"ה פטור השור ממיתה ופטור דכפר ידעינן מסברא דכי היכא דמיפטר מקטלא מיפטר נמי מכופר, ואכן הראב"ד נראה דסובר כשיטת התוספת דהריגת השור לאו קנס הוא וא"כ אי אפשר לפרש דקושית הש"ס מודה בקנס קאי על הריגת השור דהא לאו קנסא הוא ועל דמי הכופר נמי אי אפשר לפרש דהא ודאי אליבא דכו"ע לאו קנסא הוא ולכן כתב דגירסא דמודה בקנס טעותא הוא ומוחקה לגמרי, ואלא דלפי"ז יש להבין את סברת התוספת דאינהו סברי דהריגת השור לאו קנס הוא וא"כ ליכא לפרש אליבייהו דמודה בקנס אהריגת השור קאי כרש"י ואפ"ה מקיימו לגירסא דמודה בקנס ובע"כ דצריך לפרש לדידהו דזה קאי על הכופר, וא"כ יקשה לדידהו נמי קושית הראב"ד הא כופרא או כפרה או ממונא אבל לא קנסא וצריך לומר דסברי דדוקא היכא דמשלם כופר שלם זהו או כפרה או ממונא, אבל תם דמשלם חצי כופר היינו באמת משום קנסא דמדינא אין צריך לשלם כלל כיון דלמ"ד פלגא נזקא הוי קנסא אמרינן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולכן אין צריך לשלם כלל מדינא אלא דמקנסא משלם ושפיר פריך מודה בקנס הוא אכופר גופא אלא דסברתם דחוקה כיון דלמ"ד פלגא נזקא קנסא אין צריך לשלם מדינא משום דבחזקת שימור קיימי ומה דמשלם חצי נזק אין זה אלא משום דלינטריה לתורא להבא אבל בפעם הזה לא פשע, וא"כ בכופר דכפרה הוא למה מחויב כיון דלא פשע כלל ולאו בר כפרה הוא וצריך לומר דסברי דחצי כופר באמת לאו כפרה הוא ואינו נמי אלא קנס כי היכי דקנסוהו לשלם חצי נזק ה"נ קנסיהו בחצי כופר משום טעם זה דלינטריה לתורא וכ"ש הוא מניזקין דהשתא בנזקין חששו לקונסו כי היכא דלינטריה לתורא שלא יבוא להזיק כיש דחששו לקונסו שישמרנו שלא יבוא להריגה ודו"ק. בתוד"ה עפ"י עד אחד או עפ"י הבעלים, בריש פרק התערובות פרש"י דשור אין נהרג עפ"י בעלים לא נוגח ולא רובע משום דמודה בקנס הוא ותימה לר"י היכן מצינו דהריגת השור הוא קנס ובפ"ק דסנהדרין וכו' מ"מ יפטר מטעם מודה בקנס עיי"ש, הנה מה שכתבו דרש"י פירש גם בנוגח גם ברובע משום מודה בקנס לא בדקדוק גמור כתבו הכי דזה לשון רש"י התם שור שהמית את האדם עפ"י הבעלים או עפ"י עד אחד דשור שהמית עפ"י הבעלים איפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור וכן רובע ונרבע עפ"י עד אחד או עפ"י הבעלים וכו' עכ"ל, הרי להדיא דמחלק רש"י בין שור שהמית לרובע ונרבע עפ"י הבעלים ודוקא בשור שהמית כתב הטעם דמודה בקנס אבל ברובע ונרבע כתב וכן וכו' כלומר דגם בהו פטור עפ"י הבעלים ורק לענין פטור דמיתה הושוו אהדדי אבל לא בטעמם דאי גם בטעם הושוו הכי הו"ל לרש"י לכתוב דשור שהמית וכן רובע ונרבע פטור משום מודה בקנס אלא ודאי דטעם דמודה בקנס לא זכר כ"א בשור שהמית אבל ברובע ונרבע הוה טעם הפטור אחר לגמרי, ולפי"ז יש ליישב קצת דעת רש"י דמה שכתב שור שהמית הוי קנס היינו בשור תם ובתם אין לחייבו מדינא כיון דקיי"ל פלגא נזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומדינא כשם שאין צריך לשלם חצי נזק כן אין לו חיוב סקילה בשהמית ורק מטעם קנס הוא וכמו דקנסוהו לשלם חצי כופר לבעלים כדקאמר הכא להדיא מודה בקנס הוא הרי דחיוב דחצי כופר נמי קנס הוא ועיין מה שכתבתי בדיבור דלעיל ה"נ קנסוהו להרוג את השור וזהו הכל קנס לבעלים בכדי דלינטריה לתורא וכ"ש הוא דאם בנזקי השור קנסוהו לבעלים לשלם חצי נזק בכדי דלינטריה שלא יוסיף עוד לנגוח כ"ש בהריגת השור דקנסוהו לבעלים שישמרנו בכדי שלא יוסיף עוד להרוג וכמה שכתבתי לעיל, ולפי"ז מיושב קושית התוספת שהקשו מההיא דסנהדרין דפלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו ולשיטת רש"י דהוה קנס מה בכך מ"מ יפטור מטעם קנס דלמה שכתבתי דדוקא בשור תם הוא דאמר רש"י דהוה קנס א"כ אין שייך לומר כן כ"א בשור שנגח והמית דבזה יש לחלק בין תם למועד, אבל בשור שהוא נרבע לא שייך לומר דקנס הוא דלמה ניקנסיה לבעלים או לשור הלא הוא נרבע בעל כורחו, ואינו נסקל כ"א משום שבא תקלה על ידו ומה שייך לומר התם קנס והתם הוי באמת לא מטעם קנס, אלא הפטור הוא משום דאדם קרוב אצל ממונו ומאן דסובר אין אדם קרוב לממונו באמת חייב,:
והיינו דלא נקיט רש"י בזבחים טעם דמודה בקנס כ"א בנוגח ולא ברובע ונרבע דלמה שכתבתי קנם לא שייך כ"א בנוגח ולא ברובע, ותירוץ הזה היה נ"ל נכון מאוד בדעת רש"י ליישב כל קושיות של התוספת ממנו ורק מה שעומד לנגדי הוא דברי רש"י במכות (דף ה' ע"א) גבי שנים אומרים באחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים אחרים ואמרו בערב שבת הרג דחייבים דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ופרש"י משום דכי אתי לב"ד ומודה הוי מיפטר הרי דגם הריגת אדם דלגביה לא שייך לחלק בין תמות למועדת דאדם מועד לעולם ואפ"ה סובר רש"י דההריגה הוי קנס ויש ליישב קצת גם התם דרש"י באמת לא זכר במכות דהוי קנס, אלא דכתב דאי אתי לב"ד הוי מודה ומיפטר ומזה הוכיחו דמסתמא סובר דקנס הוא דאל"ה לא שייך מודה ומיפטר אכן באמת מזה לא איריא דשפיר משכחת גם בלא קנס דיהא הודאתו מהני לפוטרו אפילו אם באו עדים אח"כ וכגון אילו הודה ואמר שהרג בפני עדים פלוני ופלוני דשוב כי אתו העדים הללו אין בכחם לחייבו כיון דעל פיו באו והוי עדות שאין אתה יכול להזימם וכמבואר לקמן (דף ע"ד ע"ב) עיי"ש. בתוד"ה מודה בקנס וכו' דאין סברא שלא יהא נחשב כמרשיע ואין רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב זה עכ"ל, ומשמע מדבריהם דאילו היה כופר נגד העד היה מחויב לישבע וקשה לי הא אין נשבעין על הקנסות דלא יהא הכפירה גדולה מהודאה ובקנס אם היה מודה היה מיפטר ואיך אפשר לחיובי על הכפירה שבועה וכמה שכתבו התוספת לקמן ריש פרק שור שנגח את הפרה דמהאי טעמא לא אמרינן בקנס מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, וכן הוא בשמ"ק כאן להדיא דאפילו כשכופר אינו בא לידי שבועה מטעם זה עיי"ש, ונראה בביאור דברי התוספת דבטוען נגד העד הוה אמינא דמחויב לישבע משום דגם בהודה לדברי העד לא נחשב כמודה דע"כ לא חשבינן אותו למודה בקנס כ"א היכא שהודה מעצמו ממש משא"כ אם יש גם אחד שיודע מזה קשה לו להכחישו ומוכרח היה להודות לדבריו ולהכי הוה אמינא דהודאה כזה אין בכחה לפטור וכיון שכן ממילא אם היה כופר נגד העד היה מחויב לישבע דעיקר הפטור שבועה בקנס משום דגם במודה היה פטור וכאן דלא נחשב כמודה הוה אמינא ממילא דמחויב לישבע כשכופר לזה כתבו דאין סברא שלא נחשוב אותו כמודה והודאתו נחשבת להודאה גמורה ופטור ולהכי גם שבועה אין צריך אפילו בהכחשה וכן נראה שהבין הגרע"א בגהש"ס לקמן (דף ע"ד ע"ב) במתניתין ובהגהותיו על משניות עיי"ש שהבין כן בכוונת התוספת, ואם היינו אומרים כן יתורץ לנו מה שהקשה בספר מלא הרועים (באות ד') דמהיכי תיתי נחשוב אותו למודה בקנס כיון שיש לומר דלהכי הודה בכדי שיפטור משבועה דחמירי ליה לאינשי עיי"ש שהקשה מאוד על סברת התוספת ולמה שכתבתי אתי שפיר דהא שכתבו התוספת דאין סברא שלא נחשב מרשיע הכי פירושם כיון שמזה הטעם באמת אין שבועה אבל אי היה מחויב לישבע איה"נ דלא היה נחשב כמרשיע עצמו, אמנם לשון התוספת לא משמע הכי דלפי"ז הוה הפירוש דמשום דנחשב כמודה מעצמו ממילא אין שבועה, וא"כ הכי הוה להו למימר דאין סברא שלא יחשוב כמרשיע עצמו כשמודה ולכן נראה הפירוש להיפך דעיקר הטעם דאין נשבעין על הקנסות משום דאילו מודה היה מיפטר וזהו דווקא היכא דמתחייב על פיו, אבל כאן דמתחייב על ידי עד אחד אדרבה אם נאמר דכיון דחייב לישבע על ידי העד לא חשיב מרשיע עצמו, א"כ ממילא לא היה נחשב הודאתו והיה חייב גם במודה ולזה כתבו דאין סברא שאפילו במקום שמחויב שבועה שלא יהא נחשב כמרשיע עצמו וא"כ ממילא מוכח שאפילו במקום שמחויב שבועה כשכופר ג"כ נחשב את ההודאה למודה ואכתי קשה קושית מלא הרועים הנ"ל והנראה לי ליישב קושיתו בדרך אמיתי ב"ה עפ"י מה שכתב רש"י לקמן (דף ע"ה ע"ב) בד"ה רבנן פטרו ליה לגנב וכו' דמוכח התם מפרש"י דהיכא שהודה בקנס מחמת ביעתותא דעדים דלא הוי מודה בקנס וחייב כשבאו עדים כשרים אח"כ משא"כ כשלא באו עדים אח"כ הוי מודה בקנס ופטור אף שהודה מחמת ביעתותא דעדים הכשרים עיי"ש, ודבר זה טעמא בעי דהא בין מודה בקנס ולא באו עדים ובין באו עדים אח"כ תרווייהו מקראי ילפינן להו לקמן בפרק מרובה לפטורא, א"כ מנ"ל לרש"י לחלק ביניהם במודה מחמת ביעתותא וממ"נ אי חשיבה הודאה בזה אף שבאו עדים אח"כ ליפטרו ואי מחמת ביעתותא לא חשיבה הודאה גמורה גם במודה בקנס גרידא לא יהיה זה הודאה, ואכן החילוק שביניהם פשוט דהודאה שהוא מחמת ביעתותא ודאי שאינה עושה פטור דפטור לא יכול לעשות כ"א כשמודה הודאה גמורה בלי ביעתותא דעדים, אבל חיוב אינה יכולה נמי לעשות שיתחייב עצמו על ידי הודאתו מטעם הודאת בעל דין כמו בממון דבקנס לא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים או מטעם שגזירת הכתוב הוא דאין מתחייב קנס עפ"י עצמו כמו שאין אדם מתחייב מיתה או מלקות עפ"י הודאתו או מטעם שכתבתי לקמן (דף ע"ה) שכל קנס בא על דבר עבירה ואין אדם משים עצמו רשע עיי"ש, ולכן היכא שלא באו עדים אח"כ דנצרך לחייבו רק עפ"י הודאתו בלבד בזה אמרינן דאפילו במודה מחמת ביעתותא נמי פטור דנהי דאין הודאתו עושה פטור לפוטרו גם בבאו עדים אח"כ אבל חיוב לחייבו בהודאת עצמו כשלא באו עדים נמי אינו עושה ומשו"ה פטור משא"כ אם באו עדים אח"כ דהתם לא צריכים להודאתו לחייבו דהא יש עדים ואם היה כופר כ"ש שהיה חייב בכה"ג דווקא הודאה גמורה שהודה לא מחמת ביעתותא הוא דיכולה לפוטרו דהודאה כזאת עושה נמי פטור לפוטרו אפילו בבאו עדים אח"כ משא"כ הודאה שמחמת ביעתותא אינה יכולה לעשות פטור, ולכן כי באו עדים אח"כ חייב ולפי"ז גם הכא שהודה מחמת ביעתותא דעד נהי דפטור אינה יכולה הודאה כזאת לעשות וכטעם מלא הרועים דמשום ביעתותא דשבועה הודה ובאם באו עדים כשרים אח"כ היה ודאי חייב, אבל חיוב נמי אינה יכולה לעשות וכי לא באו עדים אח"כ אין משום מה לחייבו כ"א מטעם הודאתו והודאתו אין עושה חיוב בקנס ולכן שפיר כתבו דחשיב מרשיע את עצמו כיון דהעד אין מחייבו ממון ואם אתה מחייבו עפ"י הודאתו לחוד הוי משלם קנס עפ"י עצמו וזה אי אפשר, וגדולה מזה הוכיח בשמ"ק דאפילו היכא דאיכא שני עדים ורק שאי אפשר לחייב ממון על פיהם כי מודה קרי ליה מודה בקנס וכדאיתא לקמן כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם אי מועד הוא ואמר מאריה דמועד הוא אין משלם עפ"י עצמו עיי"ש וזהו נמי מהאי טעמא כיון דעפ"י העדים אין לחייבו ועל ידי הודאתו נמי אין לחייב בקנס והא דאמר דכי הודה משום ביעתותא לא הוה הודאה היינו דווקא דפטור אין עושה ונ"מ דאי באו אח"כ עדים כשרים אין לפוטרו על ידי הודאתו אבל חיוב נמי אינה עושה ובהודאתו לחוד ודאי דפטור ודו"ק כי זהו ברור (דף מ"ב ע"א) בתוד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ואיצטריך למיכתב אנשים וכו' ויש להבין הא בתירוץ זה אמרינן דגם מועד פטור דלתירוץ שני מסיק הש"ס תם פטור ומועד חייב אבל בתירוץ זה דלא מסיק הכי מוכח דאמרינן דמועד ודאי פטור מקרא דאנשים ותם פטור מקרא דנקי ולפי"ז מאי מקשו התוספת למאי איצטריך אנשים הא שפיר איצטריך למה שפרש"י ותוספת לעיל ובסמוך דלא חייביה רחמנא במועד כ"א היכי דחי"ב בתם וא"כ כיון שידעינן מקרא דנקי דתם פטור ממילא ידעינן דמועד נמי פטור ולא איצטריך תו לקרא על זה וכן כתוב בשמ"ק: