בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף מ.
בתוד"ה כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר דוקא לעינן כופר דכפרה הוא צריכים כפרה שלימה וכו', בהגהות הרצ"ח דחה מכאן למה שכתב הט"ז (או"ח סי' תרמ"ט) להכשיר באתרוג מורכב דכמו דדרשינן גבי תייש הבא על הצבייה שה ואפילו מקצת שה ה"נ דרשינן פרי עץ הדר אפילו מקצת פרי עץ הדר והא לפי מה שכתבו התוספת כאן דגבי עניני כפרה צריכים כפרה שלימה ולא סגי במקצת כפרה ה"נ פרי עץ הדר דבאים נמי לכפר ולרצות צריכים הרצאה שלימה ולא סגי במקצת פרי עץ שדר עיי"ש, ובעיני לא דמי זה לזה דהכא אם נותן חצי כופר ודאי דלאו כפרה כיון דיש לזה קצבה ושיעור דהיינו דמי מזיק אבל התם הא באמת האתרוג שלם הוא באין חסרון כל דהוא ורק על השם אנו דנין אם יש לו שם אתרוג או שם אילן אחר המורכב בו בזה שפיר יליף הט"ז דתערובות של מין אחר אינו מאבד ממנו את שמו דכמו בשה הבא על הצבייה אע"ג דיש בו תערובות מין אחר אפ"ה שה קרי לה ה"נ אע"ג דאית ביה תערובות מין אחר אפ"ה לא הפסיד שמו ופרי עץ הדר קרינן ליה וכיון דפרי עץ הדר הוא ממילא יכול גם לרצות ולכפר ומה דמיון הוא לחצי כופר שבאמת יחסר הכופר מהשיעור ודמיא נמי שיקריב חצי כבש לחטאת האם יעלה על הדעת שיהיה כפרה ולכן בכה"ג שהחסרון הוא בעצמותו אין שייך במידי דכפרה חצי השיעור דפשיטא דפחות משיעור הזה אין בו כפרה משא"כ באתרוג דבעצם האתרוג אין בו חסרון ורק אנו דנין אם יש לו שם אתרוג בזה שפיר יש לומר דגם על המקצת שיש בו קרי לו התורה פרי עץ הדר וכמו דקרי שה אפילו על המקצת ודו"ק היטב בזה, בתוד"ה חייבי כופר מאי ביורשי הניזק עצמו מיבעי ליה אם יכול למשכנו, פירוש דבריהם כתב הרשב"א דודאי הב"ד יכולים למשכנו אם לא רצה לשלם ועל זה לא קא מיבעי לן כלל, אלא דהבעיא הוא כי היכא דבעלמא הגזבר עצמו הוא שממשכן ה"נ הכא יורשי הניזק ממשכנין דהם במקום הגזבר ואין צריך ב"ד, והנה בלחם משנה (פ"י מהלכות נזקי ממון) הקשה על זה דמהטעם שנתנו בגמרא משום דכיון דכפרה הוא מחמר חמיר עליה ולא בעי משכוני, א"כ אפילו ב"ד נמי למה יתעסקו למשכן הא ודאי לא יפשע בזה ואכתי גם בב"ד שייך למיבעי עיי"ש, ולא אבין קושיתו דהא תינח ביורשי הניזק שהם באים למשכנו טרם נודע דעתו של מזיק אי מחמר חמיר לי' דבר זה כשארי דברים דלכפרה הם עומדים או כיון דלחבריה לא חמיר ליה ולכן שפיר מיבעי אם מספיקא ממשכנין או לא, אבל הב"ד שיורדין לנכסיו למשכן היינו כשהניזק תבע ולא רצה זה לשלם וכמה שכתב הרשב"א להדיא דבשלא רצה לשלם, ואחרי דחזינן דעתו שלא רצה לשלם לא שייך תו למיבעי בזה דהא חזינן להדיא שלא חמיר ליה ובכה"ג פשיטא דממשכנין וזה פשוט. והרמב"ם שם בהלכה ד' כתב וז"ל ואעפ"י שהכפר כפרה ממשכנין מי שנתחייב בכופר, ובמ"מ כתב דמה שכתב ממשכנין היינו נמי שב"ד ממשכנין וכפירוש הרשב"א אבל הדברים מתמיהים דהא דין זה דב"ד ממשכנים לא הוזכר כלל בש"ס דהא זה לא מיבעי לו כלל, וא"כ הרמב"ם שדרכו להביא תמיד את הדין המפורש בש"ס איך השמיט לכתוב הדין ביורשי הניזק אם יכולים למשכנו אם לאו ויכתוב דין שלא הוזכר כלל ועוד דלפי מה שכתבתי הדין דב"ד יורדים למשכנו הייני דוקא כשתבעו ולא רצה לשלם וא"כ הו"ל להרמב"ם לפרש אם תבעו ולא רצה לשלם ב"ד ממשכנין ומדכתב סתם ממשכנין ודאי דמיירי ביורשי ניזק וכבעיית הש"ס, ואע"ג דבש"ס לא איפשיטא וכיון דכפרה הוא וחיישינן שמא יפשע פוסק לחומרא דממשכנין וכן כתב הלחם משנה והרש"ל ביש"ש עיי"ש, ובס' מנחת חנוך (מצוה נ"א) הקשה על זה דאיך אפשר לומר דכיון דכפרה הוא משו"ה פוסק הרמב"ם לחומרא דממשכנין הא אדרבה היא הנותנת כיון דכפרה הוא סברת הש"ס דלא בעי משכוני והיאך פסק מחמת זה לחומרא כיון דהצד הזה אזיל לקולא בגמרא ובמח"כ לא קשה מידי דבצדרי הבעיא ודאי דטעם דכפרה גורמת קולא שלא למשכן אבל אחרי שהבעיא לא איפשיטא ולענין פסק הלכה כשאנו דנין אם להחמיר או להקל מספיקא ודאי דטעם דכפרה הואיל ומילתא דאיסורא הוא גורמת החומרא דצריכין מספיקא לפסוק לחומרא כדין כל ספק איסור משא"כ אילו לא היה זה כ"א צד ממון לחוד הוה לן למיזל מספיקא לקולא ולכן כיון שבעיא זאת לא נפשטה שפיר כתב הלחם משנה דכיון דכפרה הוא הוי ספיקו לחומרא כדין כל ספק איסור וזה ברור ומה שסתם הלח"מ פירש יותר היש"ש וז"ל מאחר דכופרא כפרה וחומרא דאיסורא הוא ספיקו להחמיר וכן פסק הרמב"ם עכ"ל הרי להדיא כדברינו: