בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף לח:
בתוד"ה על הנתינה וכו' וסתם נתינה דקתני בכל מקום היינו בגיורת וכו' ונ"ל ליישב דגם רש"י סובר דכי מגיירי אית להו איסור חתנות ואפ"ה כתב דדוד גזר עליהם משום דס"ל דמתניתין דכתובות מיירי בגיותן. ובגיותן איה"נ דלא הוי כ"א מדרבנן דמה שהוכיחו התוספת דסתם נתינה דקתני בכל מקום היינו בגיורת יש לומר שרש"י סובר דבאמת כל מקום אמרינן הכי דבגירותן מיירי אבל במתניתין דהתם בע"כ בגיותן מיירי דלא הוו פסולין כ"א מדרבנן והוא משום דבאמת קשה קושית התוספת בכתובות למה לא חשיב התם כ"א אלו הפסולים ולא נקיט כל חייבי לאוין ויש לומר דתנא דמתניתין רבותא אשמועינן שאפילו פסולות נמי איכא קנס וכמה שכתב רש"י ולכן כיון שתנא אחד מן הפסולים לא הוצרך שוב למיתני האחרים דכיון שתנא ממזרת שהוא חייבי לאוין למה לו תו למיתני האחרים והא דהוצרך לפי"ז למיתני פסול דנתינה וכותית ולא ידעינן זה נמי מן ממזרת היינו בע"כ מפני שהם אינם פסולים כ"א מדרבנן ולא הוי ידעינן זה מן ממזרת דפסולה מדאורייתא והתנא בדרך לא זו אף זו נקיט דלא מיבעי ממזרת דודאי איכא רבותא כיון שפסולה מדאורייתא אלא אפילו נתינה שפסולה אינה כ"א מדרבנן אפ"ה הוי רבותא ולא מיבעי נתינה דמ"מ פסול מדרבנן מיהא איכא לכו"ע דהא דוד גזר עליהם אלא אפילו כותית דאיכא מאן דסבר גרי אמת הם ולדידיה ליכא שום פסול גבייהו מ"מ הוי נמי רבותא לתנא דמתניתין דסובר גרי אריות הם וכמה שכתב בשמ"ק ולפי"ז בע"כ צריך לומר דמתניתין דהתם בע"כ איירי בנתינה שפסולה מדרבנן. דאי בפסול דאורייתא אכתי יקשה למה הוצרך התנא כלל למיתני נתינה כיון שידעינן זה מן ממזרת וכמו שלא תני אלמנה לכוה"ג ושאר חייבי לאוין ומזה דייק רש"י דנתינה דהתם מיירי בגיותן שפסילה אינה כ"א דרבנן אבל איה"נ דבכל מקום דתני נתינה בהדי ממזרת מיירי בגירות ובחדושינו לכתובות כתבתי ליישב שארי קושיות התוספת עיי"ש. בתוד"ה ועל הכותית וכו' וא"ת ולרבא וכו' אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את וכו' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב וכו', ונ"ל ליישב עפ"י מה שכתב השמ"ק לקמן ודף מ"א) דבדבר שהוא משום מצוה אזלינן בתר רובא אפילו בממונא בכדי שיבוא לקיים העשה עיי"ש, ולפי"ז ה"נ דקנס של אונס ומפתה מצוות עשה הוא וכמו שחשבוה מוני המצוות למצוות עשה ועיין בחינוך (מצוה תקנ"ז) ומשו"ה אזלינן בתר רובא כדי שיקיים המצוה, ובזה ניחא נמי קושית התוספת בכתובות (דף ט"ו ע"ב) במה דאמר התם דרוב ישראל ישראל לענין להחזיר לו אבידה והקשו שם התוספת דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ולמה שכתבתי דמצוה שאני דבשביל שיקיים המצוה דהשבת אבידה אזלינן שפיר בתר רובא, והנה בכתובות (דף כ"ט ע"א) הקשו שם התוספת דגם לרב יפטור נמי מקנס מטעם קבוע יש ליישב נמי דלא שייך הכא קבוע כיון שאין האיסור ניכר במקומו אלא נתערב דלא אמרינן קבוע אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר לעצמו אבל לא בתערובות וכמה שכתבו התוספת גופייהו בזבחים (דף ע"ג) ובחולין ו צ"ה) וכמו כן כתב באליהו רבה (באו"ח סי' תרפ"ח) דלא אמרינן קבוע כ"א גבי חנויות שנתבררה החנות שמוכרת בשר כשר וטרפה, אבל אם היו תשעה חנויות בעולם מוכרין טרפה לא דיינינן בהו קבוע אלא בתר רובא דעלמא עיי"ש. באו"ד ויש לומר משום דכל חדא מוקמינן לה בחזקת אביה שהשפחות נתערבו בהם ונשאו לכותים ואע"ג דלרבא פסלו כותים משום איסור שפחה ולא מוקמינן להו בחזקת אביהם מ"מ לענין קנס לא חשבינן להו כשפחה שלא יהא החוטא נשכר עכ"ל, ולכאורה דברי התוספת סותרים זה את זה דהרי בסמוך בדף ל"ט בד"ה שלא יהא חוטא נשכר כתבו וז"ל והא דמשמע בפ"ק דכתובות דלית ליה לרבא האי טעמא גבי גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחר דמשמע ליה לרבא שאם היתה יכולה למחות כשהגדילה לא היה לה קנס, לא דמי דהתם מן הדין אין לה קנס כלל ומשום שלא יהא חוטא נשכר לא אמרינן דנותן לה הואיל ומן הדין אין לה אבל הכא דמן הדין יש לה אלא משים דבעי למיקנסה סברא הוא דמשום שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא עכ"ל, הרי דכתבו בהדיא דלרבא לית ליה הך סברא דשלא יהא חוטא נשכר אלא היכי דאית לה מצד הדין אבל היכי דמצד הדין לית לה בשביל שלא יהא חוטא נשכר לא יהבינן לה וא"כ היכי כתבו כאן דלרבא יהבינן לה לכותיות קנס מצד שלא יהא חוטא נשכר כיון דגם כאן לית לה מן הדין דאין הולכין בממון אחר הרוב ועיין בספר ים התלמוד שהביא קושיא הזאת ונדחק בזה, ולא קשה מידי דהכא מכח סברא דשלא יהא חוטא נשכר לא אמרינן דנותן לה קנס אלא דמשום סברא זאת מוקמינן לה בחזקת אבהתא ושוב מגיע לה קנס מן הדין וא"כ שפיר כתבו התוספת דבאמת היכי דמן הדין אין לה כמו כההיא דכתובות דפחות מבת שלש שנים וליתן לה קנס בשביל שלא יהא חוטא נשכר זה ודאי דלא אמרינן ורק הכא דמשום סברא דשלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה בחזקת אבהתא ושוב מגיע לה קנס מן הדין וזה ברור והנה בספר ים התלמוד תירץ על קושיא זאת דבאמת מקשה הש"ס כאן וניתביה לעניים וכו'. וכיון דעכ"פ הממון הזה מוכרח הוא לצאת ממנו דמחויב ליתביה לענייים וא"כ שוב אין לו חזקת ממון וא"כ ממילא שוב אית לה קנס מן הדין דהא מה דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום חזקת ממון וכיון דהממון מוכרח לצאת ממנו ואין לו שוב חזקת ממון שפיר אזלינן בתר רובא עיי"ש, וכבר כתבתי דאי משום קושיתו על התוספת אין אנו צריכין לתירוץ הזה דבלא"ה דברי התוספת מיושבים באין שום סתירה בדבריהם רק אם אמר ת"ח כזה מילתא אין מזחיחין אותו ויש לי תועלת בתירוצו על קושיא אחרת שיקשה בזה על התוספת דכתבו דמשום שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן בחזקת אבהתא והא ר' זירא בקושיתו אכתי לא ידע מסברא דשלא יהא חוטא נשכר דאביי הוא דמשני ליה אבל איהו הא לא ידע מסברא זאת וא"כ לדידיה בלא"ה יקשה משום חששא דשפחה וקושיא זאת היא באמת חזקה וכן הקשה בשמ"ק בכתובות, דאין לומר דר' זירא פליג על רבא דאומר עבד ושפחה נתערבו הא אמר בקדושין מעשה שהיה כך היה ועיין שם שנדחק הרבה בזה, ואכן לפי תירוץ של ים התלמוד אתי שפיר דיש לומר דאף ר' זירא ידע מסברא דשלא יהא חוטא נשכר אלא דעיקר קושיתו הוא וניתביה לעניים אבל משום חשש שפחה כיון דרובא לאו שפחות נינהו לא חיישינן לזה ואף שאין הולכין בממון אחר הרוב היינו משום חזקת ממון דעדיפא טפי אבל כיון דעכ"פ צריך ליתן משום שלא יהא חוטא נשכר אלא דניתביה לעניים כיון שאינו בחזקת העניים ממילא דאזלינן בתר רובא וכן כתב ההפלאה שם ולפלא על בעל ים התלמוד שכתב דבריו שלא במקומם ולא יישבם על מקומם הראוי להם ודו"ק: