אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף לז.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף לז.

דף לו.

בתוד"ה אין צריכין פרוזבול דשטרות שלהם הוי כמסורין לב"ד כך פי' בקונטרס וא"ת מלוה על פה וכו' עיי"ש, והיה אפשר לומר דלרש"י היה קשה לו מה ששנינו במשנה דשביעית דכותבים פרוזבול ליתומים על נכסי אפוטרפוס וא"כ למה שאמר ר' יהודה הכא דיתומים אינם צריכים פרוזבול היכי משכחינן כלל פרוזבול ביתומים כיון דאינם צריכים כלל לפרוזבול לזה כתב לחלק דהא דיתומים אינם צריכים פרוזבול אינו אלא דוקא במלוה בשטר אבל במלוה על פה לא הוי כנמסר לב"ד ושפיר משכחינן פרוזבול ביתומים במלוה בעל פה אלא דשוב חזרתי מזה דאי משום הקושיא דהיכי משכחת פרוזבול ביתומים לא היה צורך לרש"י לחלק בין מלוה בעל פה לבשטר דהא בגיטין (דך ל"ז) פרש"י גופא דהא דיתומים אינם צריכים פרוזבול היינו בחוב של אביהם המת שירשו אותו אבל בחוב של עצמם משמט והב"י (בחו"מ סי' ס"ז) כתב דרש"י הוצרך לזה בכדי לאשכוחי דין פרוזבול ביתומים בחוב של עצמם עיי"ש וא"כ הרי לרש"י שפיר משכחינן פרוזבול ביתומים גם בלא הך חילוק דמלוה על פה ואכתי יקשה קושית התוספת למה דייק רש"י הכא דוקא במלוה בשטר, ולכן נ"ל דרש"י ותוספת לשיטתייהו אזלי בפרק קמא דמכות (דף ג' ע"ב) דבמה שאמרו שם המוסר שטרותיו לב"ד אין משמט פרש"י דזהו פרוזבול ובתוספת שם הקשו על זה ופירשו דתרי מילי נינהו מוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט אפילו בלא פרוזבול ופרוזבול היינו כשכותב או אומר מוסרני לכם פלוני הדיינים דמהני אפילו כשלא מסר את השטרות לב"ד עיי"ש והרי קמן מחלוקת רש"י ותוספת דרש"י סובר דכתיבה דמוסרני לכם לא מהני כלל אם לא כשימסור את השטרות ממש ולכן לשיטתו במלוה בעל פה לא משכחת כלל לדין דפרוזבול מעיקרו ואפילו שלא ביתומים נמי דאינו מועיל כ"א כשיכתוב מוסרני לכם וכו' וגם ימסור עצם השטרות ובלא מסירת השטרות אין מועיל כלל ובמלוה בעל פה שאין מה למסור פשוט דלא מהני גם אם יכתוב ומשו"ה דייק לכתוב הכא דביתומים הוה לא כתב כמאן דכתב דמי אבל ודאי שדוקא במלוה בשטר דאילו בעלמא בעינן דוקא שיכתוב וביתומים לא כתב הוי נמי כמאן דכתב דמי אבל במלוה בעל פה שגם בעלמא לא מהני אפילו בדכתב פשיטא שגם ביתומים לא מהני דביתומים לא עדיפא רק לענין זה מה דבעלמא בעינן כתב ומסר וביתומים לא בעינן את המעשה הזה והוה כמסר השטרות וכתב פרוזבול אבל מלוה בעל פה שמעיקר הדין לא מהני בזה פרוזבול פשיטא שגם ביתומים הכי הוא דלענין זה אין סברא להעדיף כחן של יתומים דבהם יועיל אפילו במלוה בעל פה נמי אכן התוספת ש לשיטתייהו דכתיבת פרוזבול מהני אפילו בלא מסירת השטרות ממש וממילא שאפילו במלוה בעל פה מהני נמי פרוזבול וביתומים דלא בעינן כתיבת פרוזבול שפיר מהני אפילו בחוב על פה ודו"ק. במשנה אמרו לפני ר' יהודה הרי זה מועד לשבתות ואינו מועד לחול וכו' עיין בפני יהושע שכתב דאי אפשר לפרש דהא דקתני ואינו מועד היינו שודאי איל מועד וכגון כשראה שוורים בימי החול ולא נגח והשאלה הוא אי נימא לחלק בין שבת לחול ולשבתות מיהא הוי מועד או דילמא שאין לחלק ולא הוי מועד כלל דימי החול שבינתיים סתרי גם לנגיחות שבימי שבתות דאף אי נימא שאין לחלק על כרחך הוי מועד לשבתות ולא לחול שהרי נגח בדילוג השוה משמונה ימים לשמונה ימים ובכה"ג כו"ע מודים דהוי מועד לסירוגין של שמונה ימים דלא גרע מאילו נגח שלשה פעמים בט"ו בחדש דכו"ע מודו וא"כ מאי מספקא להו עיי"ש, והנה מה שלא מצא הפנ"י לאפשר מצא הנמו"קי לאפשר ופירש להדיא דהשאלה הוא דשמא ימות החול שלא נגח בהם סתרי לנגיחות דשבת ולא הוי מועד אפילו לשבתות ופלא שהפנ"י לא הזכיר לדברי הנמוק"י וקושית הפנ"י לא קשה מידי לפנ"ד דודאי מועד לדילוג הוה רק השאלה הוא אי הוי מועד לשבתות כלומר שימי השבת גורם או אינו רק מועד לדילוג של שמונה ימים והנ"מ כגון שהוא בטל ממלאכה בימי החול לטעם רש"י או שהוא לבוש במלבושים נאים גם בימי החול להירושלמי דאי נימא דשבתות גורם א"כ כשבטל ממלאכה או שלבש בגדי שבת בימי החול נמי הוי מועד וחייב עליו נזק שלם משא"כ אי הוי מועד רק לדילוג אם נגח באמצע השבוע לא הוי מועד על נגיחה זאת ודו"ק בזה. בגמרא ואת"ל איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל והנה אם נגח שני שוורים וחמור כתב בשמ"ק דנעשה מועד לשוורים ולחמורים עיי"ש, ולענ"ד נראה דדין זה לא הוי ברור אליבא דכו"ע דלכאורה יש להקשות מכל הסוגיא דהכא דמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו היכי משכחת לדין זה לדברי השמ"ק דליעד המינים לא בעינן שלש פעמים לכל מין ואם רק נגיחות היה שלשה אע"ג דלמין לא נגח כ"א פעם אחת הוי מועד וא"כ כשנעשה מועד למין אחד הרי דבנגיחות יש העדאה וכי נגח אח"כ למין אחר אפילו רק פעם אחת צריך להיות מועד גם למין השני וא"כ היכי משכחת לדין זה דאינו מועד לשאינו מינו ואמנם דיש ליישב ולומר דנהי דמעתה לאחר שנגח פעם אחת לשאינו מינו נעשה מועד גם על מין זה דאם יגח עוד הפעם למין זה יהיה חייב עליו נזק שלם אבל אכתי על נגיחה ראשונה דבה נעשה מועד אין מחויב עוד נזק שלם דההעדאה ובחיוב אין באים כאחת ושפיר קאמר דאינו מועד לשאינו מינו דעל נגיחה הזאת שהיא הראשונה נשאינו מינו אין לו עוד דין מועד, אלא דאכתי יקשה דהא שיטת רש"י הוא לעיל (דף כ"ג ע"ב) וגם בסמוך בסוגיין דגם על נגיחה השלישית חייב נזק שלם הרי דסובר דההעדאה והחיוב באים כאחת ולשיטתו היכי משכחת למועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ובע"כ דחולק על השמ"ק וסובר דדוקא כי נגח שלשה מינים שור חמור וגמל הוא דנעשה מועד לכל אע"ג דלכל מין לא נגח כ"א פעם אחת אבל כל זמן דלא הועד למינים מיוחדים דהיינו שלא נגח עוד שלשה מינים מיוחדים בעינן לכל מין בפני עצמו שלשה פעמים ולא סגי בנגיחה פעם אחת ודלא כהשמ"ק ועיין מה שכתבתי בדביר הסמוך דגם רב זביד נמי הוא דסובר הכי עיי"ש בתוד"ה הרי הוא מועד לשבתות מפרש בירושלמי לפי שראה אותם במלבושים נאים וכו', ולפי טעם הזה לכאורה אין שייך זה כ"א כשנגח לאדם וכן כתוב בשמ"ק להדיא דלטעם הירושלמי לא שייך הדין כ"א בנגח אדם ולפי"ז עיקר דין זה אינו כ"א לרבנן דפליגי אר' עקיבא לעיל (דף ל"ג) וסברי דגם באדם נמי איכא לפלוגי בין תס למועד דאילו לר' עקיבא הא סובר דגם תם כשחבל באדם נמי משלם נזק שלם ולא שייך כלל מה שהשיב לשבתות משלם נזק שלם ולימות החול חצי נזק וזה דוחק לפרש כן והמעיין בירושלמי גופא ובמפרשיו אינו מוכרח כלל לפרש כן דבירושלמי כתב וז"ל מכיון דחמי לון לבושין נקיין הוא משנה דעתיו עכ"ל ופירש הפ"מ דכיון שאינו רגיל לראותם בזה נעשה משונה מכח זה ומשתגע ונוגח עיי"ש ולפי"ז יש לומר דגם לבהמה נוגח משום הכי שנשתגע אבל ביומי דחול שאינו משתגע אינו נוגח. ברש"י ד"ה ואינו מועד תנן וכו' דידעינן ביה דלא נגח וכגון דעברינהו קמיה ולא נגח וכו' פירוש דלאחר שנעשה מועד סתמא למינו כגון שנגח שלשה פעמים רצופים למינו שבינתיים לא ראה כלל את שאינו מינו ונעשה מועד סתמא למינו ואם אח"כ עברינהו קמיה לאינו מינו ולא נגח אפילו לא עברינהו קמיה כ"א פעם אחת לא הוי תו מועד לשאינו מינו דבכה"ג לאו סתמא מיקרי, ודלא כהפנ"י שצידד לומר שדווקא אם קודם שנעשה מועד למינו ראה כמה בהמות משאינו מינו ולא נגחם ונמצא דמתחלת העדאתו לא נעשה מועד לשאינו מינו אבל אם מתחלה נעשה מועד סתמא למינו ובינתיים לא ראה את שאינו מינו לא בטלה שוב העדאתו אפילו לאינו מינו אם לא כשיראה שלשה פעמים לאינו מינו ואינו נוגחם דאז בטלה העדאתו מדין חזרה עיי"ש, דמה סברא היא זו לומר דאחר שנעשה מועד למינו ניבעי חזרה מאינו מינו הא אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שאנו רואים שאינו נוגח לשאינו מינו וכיון דחזינן רק פעם אחת שלאינו מינו אינו נוגח אמרינן דמתחלה לא נעשה מועד אלא למינו ודו"ק. בתוד"ה רב זביד וכו' ואפילו מבהמה לאדם נמי שמעינן וכו' ומיהו שמא חזר בו וכו' שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההיא דריש מכילתין עיי"ש, ולענ"ד נראה דמהתם אין הכרח לומר שחזר בו דיש לחלק בין ההיא דלקמן (דף מ"א) דהתם דמוקי לה שהרג שלשה בהמות יש לומר שלשה בהמות ממינים מיוחדים כגון שור חמור וגמל ובהא סובר רב זביד דכמו דנעשה מועד על ידי זה לכל המינים שבעולם כדבסמוך נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל הוה"ד דנעשה נמי מועד לאדם והא דאמרינן לעיל בריש מכילתין דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם היינו כשנגח שלשה בהמות רק ממין אחד ואע"ג דרב זביד סובר דסתמא הוי מועד נמי לשאינו מינו מ"מ נ"מ גדולה יש ביניהם בין אם נגח שלשה מיני בהמות דנעשה מועד להדיא לכל המינים שבעולם ולא נתבטל העדאתו כ"א בחזרה שלשה פעמים משא"כ אם לא נעשה מועד כ"א למין אחד אף דמסתמא נעשה מועד לכל המינים מ"מ אם ראה למין אחד ולא נגח לא נעשה מועד למינים אחרים ואפילו בפעם אחת וכמה שכתבו התוספת בסמוך בע"ב ד"ה שור ושור דאם ראה בין השוורים למין אחר ולא נגח לא נעשה מועד גם לרב זביד עיי"ש ולא מיבעי אם קודם שנעשה מועד למיני ראה בהמות משאינו מינו ולא נגחם ונמצא דמתחלת העדאתו לא נעשה מועד לשאינו מינו אלא אפילו לאחר שכבר נעשה מועד למינו אם אח"כ ראה אפילו פעם אחת לשאינו מינו ולא נגחה נתבטלה שוב ההעדאה משאינו מינו וכמה שכתבתי לעיל בסמוך ואכן זה פשוט כשמתחלה לא נעשה מועד אלא למינו ולכן נהי דמסתמא הוי נמי מועד לאינו מינו אבל אם ראה אפילו פעם אחת לאינו מינו ולא נגחה הרי יש בזה גילוי מילתא שאינו נעשה מועד לאינו מינו אבל אם מתחלה נגח לשלשה מיני בהמות דנעשה מועד להדיא לאינו מינו פשיטא דלא נתבטלה ההעדאה הזאת כ"א בחזרה שלשה פעמים וכמו כל חזרה ממועד דפחות משלשה פעמים לא הוי חזרה וכיון דודאי שאינו דומה ההעדאה שנעשה מסתמא לההעדאה הגמורה שנעשה בהדיא משו"ה שפיר יש סברא לחלק גם לזה דנהי דסובר רב זביד דמועד לבהמה הוי מועד לאדם היינו כשנגח שלשה מיני בהמות דלבהמות הרי נעשה מועד להדיא לכל המינים בזה הוא דסובר רב זביד דגם לאדם נעשה מועד בכה"ג מיהא בסתמא דכמו דמיקל רב זביד בהעדאה לומר דאפילו כשאינו נעשה מועד כ"א למין אחד אפ"ה מסתמא נעשה מועד לכל הבהמות אפילו לשאינו מינו הוה"ד כשנעשה מועד להדיא לכל הבהמות דמעלינן חד דרגא בזה לומר דמסתמא נעשה מועד אפילו לאדם אבל באם מתחלה לא נעשה מועד כ"א לבהמות לחוד ונהי דממתמא נעשה מועד גם לשאינו מינו אבל שנימא דגם יהיה מועד לאדם דצריך להעלות בזה שני דרגות חדא שהוא אינו מינו ועוד מבהמה לאדם זה ודאי דלא אמרינן גם לרב זביד ובכן לפי"ז החילוק בין ההיא דלקמן לההיא דריש מכילתין גלוי וברור דלקמן (דף מ"א) שהרג שלשה בהמות יש לומר דמיירי בשלשה מינים מיוחדים ובכה"ג נעשה מועד גם לאדם ובריש מכילתין דאמר דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם היינו במועד רק למין אחד דבהמה וכיון שאין סתירה בין הסוגיות מהיכי תיתי לומר דחזר רב זביד ובזה מיושב נמי הקושיא השניה שהוכיחו התוספת ממתניתין דהוי ליה למיתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם ולהוכיח דמסתמא אפילו מבהמה לאדם הוי מועד, ולפירוש המהרש"א מכח קושיא זאת הוכיחו התוספת דרב זביד חזר וגרס בתוספת דאלת"ה קשיא ההיא דמכילתין והיינו מתניתין עיי"ש ולמה שכתבתי גם מכאן לא קשה מידי דבמתניתין נמי דלא נעשה מועד מתחלה כ"א למין אחד ובכה"ג גם לרב זביד לא נעשה מועד מבהמה לאדם שיש בזה שתי החסרונות דאינו מינו וגם מבהמה לאדם ולכן לא הוה מצי למיתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם דבכה"ג אפילו בסתמא נמי לא הוי מועד והוכרח למיתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. והעד היותר נאמן על אמיתת דברי שאין מכח קושיות התוספת סתירה והכרח לומר שרב זביד חזר בו מההיא דלקמן (דף מ"א) וסובר דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא הרמב"ם ז"ל דלכאורה דבריו מופלאים דהנה בפ"ו (מהלכות נזקי ממון) כתב דמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ואפילו מאדם לבהמה נמי אינו מועד ע"ש ואפ"ה בפ"י (מהלכות נזקי ממון) כתב וזה לשוני והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכפר כגון שהרג וכו או שהרג שלשה בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמים את הכפר עכ"ל הרי דפסק להדיא דמועד לבהמה הוי מועד לאדם וכבר הקשו עליו כל מפרשיו דהא זהו סותר למה שכתב לעיל בפ"ו דאפילו מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה וכ"ש מבהמה לאדם ועוד דיקשה עליו מההיא דריש מכילתין דסתמא דש"ס קאמר דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ומה שתירץ הלחם משנה שם דסובר דלענין הריגה מועד לזה הוי מועד לזה אבל לא לנזקין באמת כבר קדמו בשמ"ק לקמן מ"א בשם המאירי בתירוץ הזה ודחה זה שהרי בודאי דאינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה איני בדין כופר עיי"ש, ואכן למה שכתבתי מיושב פסקי הרמב"ם דמה שכתב בפ"ו דאינו מועד היינו כשלא נעשה מועד מתחלה כ"א למין אחד ובכה"ג סובר דלא הוי מועד למין אחר בסתמא ואפילו מאדם לבהמה ואפ"ה כתב בפ"י משכחת שיהא מועד לשלם כופר וכגון שנגח שלש בהמות משלשה מינים וכיון דנגח משלשה מינים נעשה מיעד אפילו לאדם וכדכתיבנא ואין להקשות דהא שיטת הרמב"ם הוא דאפילו בנגח לשלשה מינים אינו נעשה מועד כ"א לשלשה המינים דכתבתי בסמוך בע"ב דהיינו דוקא במועד לסירוגין אבל ברצופין נעשה מועד לכל עיי"ש מילתא בטעמא והרי לפי"ז הדברים קל וחומר, השתא הרמב"ם דפוסק כרב פפא דממין לשאינו מינו לא הוי מועד בסתמא ואפילו מאדם לבהמה, ואפ"ה בנעשה מועד לשלשה מיני בהמות נעשה מועד אפילו לאדם כ"ש רב זביד דסובר דאפילו ממין לשאינו מינו נעשה מועד בסתמא כ"ש דכי נגח שלשה מיני בהמות דנעשה מועד אפילו לאדם, כללא דמילתא הבוחר יבחר או בתירוץ הלח"מ על פסקי הרמב"ם לחלק בין הריגה לניזקין או בתירוץ שלי לחלק בין נעשה מועד לשלשה מיני בהמות למין אחד עכ"פ זה גלוי לכל דהרמב"ם מחלק בין הך דלקמן דמ"א לההיא דריש מכילתין ולכן נראה מה שכתבו:

התוספת דחזר רב זביד לדוחק דלמה שכתבתי אין בזה קש שום חזרה. וגדולה מזה נראה לי דלקמן (דף מ"א) שמוקי דהרג לשלשה בהמות אין אנו צריכים לבוא לזה דמדהוי מועד לכל מיני בהמות הוי מסתמא מועד לאדם אלא דהוי מועד לאדם ממש דהא מה דבעינן שלשה פעמים להעדאה היינו לנגיחה דכל זמן שלא נגח שלשה פעמים לא הוי מועד אבל לענין המינים לא בעינן שלש פעמים לכל מין ואם נגח שלש פעמים. ובכל פעם מין אחר הוי מועד לכל כמו נגח שור חמור וגמל אע"ג דלכל מין לא נגח כ"א פעם אחד אפ"ה מדהיה בזה שלש נגיחות נעשה מועד לכל המינים ולכן נראה פשוט דאפילו אי נימא דמועד לכל המינים של בהמות לא הוי אכתי מועד לאדם מסתמא מ"מ אם בנגיחה רביעית נגח לאדם דהוי מועד לאדם להדיא אע"ג דלא נגח לאדם כ"א פעם אחד מ"מ כיון דלנגיחות כבר נעשה מועד לכל המינים ואלא דאין אנו יודעים דשמא לאדם לא הוי נגח אבל אי חזינן דגם לאדם נגח פשיטא דהוי מועד לאדם נמי ולפי"ז באוקימתא דלקמן דנגח שלשה בהמות ולמה שכתבתי דהיינו שלשה מיני בהמות דנעשה מועד לכל מיני בהמות וכשהרג שוב לאדם הרי על ידי נגיחה הזאת נעשה מועד לאדם להדיא ואלא דיש לומר דנהי דמעתה נעשה מועד גם לאדם אבל על ידי נגיחה הזאת שבה נעשה מועד אי אפשר לחייב כופר עליה עד שיגח נגיחה אחרת ואמנם באמת גם זה לא קשה דהא שיטת רש"י לעיל (דף כ"ג ע"ב) ובסמוך בע"ב דגם בנגיחה השלישית שבה נעשה מועד נמי מחייב נזק שלם הרי דסובר דהעדאתו וחיובו באים כאחד וא"כ לא יקשה אם גם רב זביד סובר הכי ומשו"ה שפיר משכחת שיהא מועד לאדם בנגיחה ראשונה וחייב כופר וסתמא דש"ס דפריך התם על רב זביד ומועד לבהמה הוי מועד לאדם דהיינו משום דסתמא דש"ס ודאי דסובר דלא אמרינן העדאתו וחיובו באים כאחת דהא גם בעלמא קאמרה דעד נגיחה רביעית לא מחייב נזק שלם כמבואר בב"ב והביאה התוספת לעיל (דף כ"ג) משו"ה סובר סתמא דש"ס נמי הכא כן דעל נגיחה הזאת דנעשה מועד על ידה אין לחייב כופר ומשו"ה פריך על רב זביד אבל רב זביד עצמו ודאי דסובר דאמרינן העדאתו וחיובו באים כאחת ומשו"ה מוקי הש"ס לקמן כגון שנגח שלש בהמות ויצא לנו דבמחלוקת רש"י ותוספת דלעיל אי חייב בנגיחה שלישית פליגי רב זביד וסתמא דש"ס רב זביד סובר כרש"י דבנגיחה שלישית נמי חייב נזק שלם וסתמא דש"ס סובר כתוספת דלא אמרינן חיובו והעדאתו באים כאחת. וגם מההיא דריש מכילתין נמי יש ליישב דלא תקשה לרב זביד דהתם כיון דלא נעשה מועד אלא למין אחד יש לומר דאפילו בנגח אדם אחד לא הוי מועד לאדם דדוקא בשנגח לשלשה מיני בהמות דבאמת נעשה מועד לכל המינים אלא דלאדם אכתי אפשר דלא יגח כיון דאית ליה מזלא ולכן כשנגח שוב לאדם אחד הוי תו מועד לאדם נמי אכן בנעשה מועד למין אחד אפשר דלא הוי מועד לאדם עד שיגח שלשה אנשים ומשו"ה שפיר קאמר התם דלא הוי מועד לאדם ואפילו אי נימא דגם בכה"ג דנעשה מועד למין אחד לא בעינן תו ליעדו לאדם בשלשה אנשים אלא אפילו בנגיחה לאדם אחד נמי הוי מועד לאדם וכמה שכתבתי בסמוך בשם השמ"ק בנעשה מועד לשוורים ותו ראה חמור ונגח דנעשה מועד מיהא לחמור אפילו בפעם אחת והוה"ד לאדם נמי דליעד המינים לא בעינן שלש פעמים ואי נימא הכי ודאי דיקשה מההיא דריש מכילתין דלמה לא הוי מועד לאדם דנהי דנעשה מועד רק למין אחד לבהמה אבל כיון דנגח תו לאדם הוי ליה להיות מועד גם לאדם ואכן יש לומר דהיינו טעמא דלא הוי מועד דהא סתמא דש"ס סובר דלא אמרינן חיובו והעדאתו באים כאחת והיינו דלא הוי מועד לאדם דנהי דזה ודאי דנעשה מועד גם לאדם מהשתא וכשיגח תו לאדם יחויב נזק שלם וכופר אבל על נגיחה ראשונה דבה נעשה מועד לא נחשב עוד כמועד ורב זביד סובר דהעדאתו וחיובו באים כאחת ודוק היטב כי לענ"ד דרך הזה חדשה היא אשר לא שערוה עד עתה וטובה היא למדי ליישב העקומים שיש בסוגיא הזאת. באו"ד בסוה"ד שאם לא תאמר כן קשיא ההיא דריש מכילתין זוהי גירסת מהר"ם והפנ"י ודחו לגרסת מהרש"א שגרס דקשיא הך דמכילתין דהיינו מתניתין דהכא דקתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה ואי כרב זביד דאפילו מבהמה לאדם הוי מועד הכי הו"ל למיתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם ולהוכיח מינה דמסתמא אפילו מבהמה לאדם נמי הוי מועד ועיין בשמ"ק לקמן דמ"א שפירש להדיא כהמהרש"א עיי"ש ובחנם דחו לפירושו. שם בגמרא נעשה מועד לכל וכן בברייתא דבסמוך ראה שור נגח חמור לא נגח וכו' נעשה מועד לסירוגין לכל והאי לכל אפשר לפרשו בשתי פנים או שכולל רק אלו השלשה מינים שנגח ולכל דקאמר הוי פירושו לכל השלשה מינים או דהפירוש הוא לכל המינים שבעולם וכפי שמצינו לאבות העולם שנחלקו בזה ה"ה הרמב"ם והראב"ד (בפ"ו מהלכות נזקי ממון) אבל שיהיה חד לכל פירושו כל המינים שבעולם וחד לכל פירושו רק כל השלשה מינים זה ודאי שאין סברא ואמנם ברמב"ם שם בהלכה ט' כתב נגח שור היום וחמור למחר וגמל ביום השלישי נעשה מועד לכל עכ"ל ולא פירש כאן דדוקא לשלשת המינים הוא דנעשה מועד ואילו בהלכה שלאחר זה כתב ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וכו' נעשה לסירוגין לכל ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינים שנגח בסירוגין הרי זה מועד עכ"ל הרי שדייק ופירש הכא דאינו מועד כ"א לשלשת המינים, הן אמנם שבמגיד משנה כתב דבאמת שגם במה שכתב הרמב"ם בהלכה ט' סתם לכל הוי נמי פירושו רק לשלשת המינים ואולי היה נראה לפרש דבאמת מדלא פירש שם דאינו כ"א לשלשת המינים מכלל דכוונתו דהכא הוי פירושו לכל המינים שבעולם וסברתו יהיה כן דדוקא כשנעשה מועד גמור לא לסירוגין וא"כ מדחזינן ששור זה הוחזק נגחן לשלשה מינים אמרינן דמועד לכל המינים אבל כשההעדאה היה בסירוגין הרי חזינן בשור זה דלאו נגחן גמור הוא דהא חד זימנא נגח וחד זימנא לא נגח וכיון דחזינן ביה ריעותא בנגיחה ולא תמיד הוא נוגח דהא ראה מינים ולא נגחן אמרינן דאינו מועד כ"א להני מינים שנעשה מועד עליהם ולא למינים אחרים ומשו"ה בסעיף ט' דמיירי בהעדאה גמורה לא פירש דדוקא לשלשה המינים משום דהתם כיון דההעדאה גמורה היא בלי ריעותא אמרינן באמת דנעשה מועד לכל אכן בהלכה י' דמיירי התם בהעדאה לסירוגין וכיון דההעדאה לא הוה גמורה דייק לפרש דאינו מועד כ"א לשלשה מינים הללו כן היה נ"ל נכון בסברא לולי שהמ"מ לא כתב כן ואין להקשות על זה ממה שכתב הרמב"ם שם בהלכה י"א גבי הדין דנגח שור שור ושור חמור וגמל דאינו מועד נמי כ"א לשלשת המינים אע"ג דהעדאה דהתם אינה בסירוגין והוי העדאה גמורה דיש לומר דכיון דבש"ס מספקא להו בהך העדאה אי הוי העדאה נמי אפילו לשלשת המינים חשיבה נמי להעדאה והבעיא לא איפשיטא משו"ה די אי נימא דהוי העדאה לשלשת המינים ולא לכל מינים דעלמא וכ"ש דאתי שפיר לפי מה שכתבתי בסמוך דהרמב"ם מפרש דהך בעיא מיירי דבין נגיחות השוורים ראה לשאר בהמות ולא נגחן וכיון דראה ולא נגחם איתרע העדאתו לבהמות דעלמא ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה