בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף לו.
בגמרא דתפס עיין רש"י ותוספת שהקשו למה לא משני לעיל רב פפא נמי הכי בדתפס וכבר נאמרו הרבה תירוצים על זה ואענה גם אנכי את חלקי דהנה מדיוק שינוי הלשון שיש בדרבה דאומר פטור להדיא ואילו במתניתין לא תני בהדיא פטור משינוי לשון הזה היה נראה אשר אף אם מדמינן מתניתין להך דרבה לענין עיקר הדין דחטים ושעורים וגם במתניתין חשיב לה לטוענו חטים והודה בשעורים מ"מ לענין חיוב ופטור צריך לומר דבמתניתין מעלינן חד דרגא מההיא דרבה ואם במה שאמר רבה פטור לא מהני תפיסה אז במתניתין מהני תפיסה, ואי נימא דגם בדרבה מהני תפיסה צריך לומר דמה דדייקינן ממתניתן הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק היינו שקיל בדין, והנה ידוע מחלוקת הראשונים בטעם דפטור בטענו חטים והודה לו בשעורים הרא"ש הביא בשם הרמ"ה מטעם משטה ורש"י ותוספת יפרשו דטעם הפטור הוי משום מחילה דאמרינן מדלא תבעו כ"א חטים מכלל דמחל לו התביעה שיש לו על השעורים והיה נ"ל לומר דבש"ס גופא איכא נמי פלוגתא בחילוק הטעמים הללו וכי קא מותיב מעיקרא אליבא דרב פפא סובר טעם דמשטה ולבתר הכי כי מותיב סתמא דש"ס בע"כ דסובר טעם דמחילה והוא דהא באמת טעמא דמשטה הוא העיקר דהכי מבואר להדיא בירושלמי ותוספתא וכמו שהביא הש"ך ז"ל (ח"מ סי' פ"ח) רק שהרא"ש דחה לטעם הזה משום דלטעם דמשטה א"כ ביש עדים על השעורים חייב מיהא בשעורים ובמתניתין הא ע"כ כשיש עדים מיירי דאל"ה הוי מודה בקנס, וא"כ מאי פריך מינה לרבה בר נתן הא בכה"ג דיש עדים גם לדידיה חייב בשעורים עיי"ש וכבר כתבתי לעיל דקושית הרא"ש אינה שייכת כלל לרב פפא דהא איהו סובר פלגא נזקא ממונא ושפיר מיירי מתניתין בדליכא עדים כלל אלא דקושיתו יהיה על הא דפריך בתר הכי סתמא דש"ס לרבה בר נתן דסתמא דש"ס ודאי דסובר כהלכתא דפלגא נזקא הוי קנסא ולפי"ז יש לומר דרב פפא דלדידיה לא יקשה קושית הרא"ש ודאי שסובר כטעם הירושלמי ותוספתא דטעם דפטור הוי משום משטה דאחרי שטעם הזה מסתבר טפי ומפורש בירושלמי ורק מה שדחק לנוד מטעם הזה הוא מכח קושית הרא"ש, וא"כ לדידיה דלא קשה קושיתו של הרא"ש שפיר יסבור טעם זה דמשטה אכן סתמא דהש"ס דסובר ודאי כהלכתא דפלגא נזקא הוה קנסא ולכן אי אפשר שיסבור טעם דמשטה דא"כ מאי פריך ממתניתין כלל הא במתניתין בע"כ דיש עדים ובכה"ג דאיכא עדים לא שייך טעם דמשטה אלא ודאי דלסתמא דש"ס בעל כרחך דנימא דסברי דהטעם הוה משום מחילה וזה נכון. והשתא דזכינו לדין דרב פפא סובר טעם דמשטה וסתמא דהש"ס סובר טעם דמחילה יתורץ קושיתם של רש"י ותוספת הנ"ל, דהנה יש נ"מ לדינא בין שני הטעמים הללו מלבד הך נ"מ דיש עדים דאילו לטעם דמשטה נהי דב"ד אין יכולים להוציא ממנו מ"מ אם הוא יודע האמת שחייב לו מחויב להחזיר לו לצאת ידי שמים וגם אם תפס התובע אפילו לאחר העמדה בדין אין מוציאין ממנו וכמה שכתבו האחרונים משא"כ לטעם דמחילה אין עליו שום חיוב אפילו לצאת ידי שמים דאף אם באמת היה חייב לו מ"מ השתא דמחל לו נפטר מחיובו וגם תפיסה לאחר העמדה בדין לא מהני ולפי"ז למה שהוכחנו דרב פפא סובר טעם דמצטה א"כ לדידיה גם בהך דרבה בטענו חטים והודה לו בשעורים ממש נמי מועיל תפיסה חדא כיון דמחויב לצאת ידי שמים וכל היכא דאיכא חיוב לצאת ידי שמים הרי מהני תפיסה, ועוד דבלא"ה מהני תפיסה וכמה שכתבתי בשם האחרונים, ולכן לא הוה מצי רב פפא לשנויי דמיירי בתפס דהא כיון דגם בדרבה מהני תפיסה וא"כ במתניתין דמעלינן חד דרגא וכדכתיבנא ודאי שיש חיוב גם בדין ולהכי מוכרח לאוקמי בברי ושמא ומחויב גם בדינא משא"כ לקמן דסתמא דש"ס סובר דפלגא נזקא קנסא וא"כ בע"כ דלא מצי סבר טעם דמשטה דא"כ לא הוי פריך מידי דהא מתניתין ע"כ מיירי בלא עדים וכמה שכתבתי ובע"כ דסובר טעם דמחילה ולטעם זה בדרבה גופא גם תפיסה לא מהני אבל במתניתין דמעלינן חד דרגא מוקי בדתפס ודו"ק היטב. סליק פירקא שור שנגח ד' וה' פרק רביעי. בתוד"ה שור שנגח וכו' בסוה"ד ולא מצי לשנויי כגון שאין בידו וכו' עיין במהר"ם לובלין שמוחק גירסא הזאת וכתב שאין להעלות על הדעת דכוונת התוספת קאי אקושית המקשה דפריך אי כר' עקיבא יחזיר לכולם מיבעי ליה ועל זה קאמרי התוספת שהיה להש"ס לשנויי דלעולם כר' עקיבא וכו' עיי"ש, והנה בשמ"ק כתב בשם ה"ר ישעיה להדיא דאפרכת הש"ס לר' עקיבא קאי עיי"ש וז"ל וכי פריך לר"ע יחזיר לכולן לא מצי לשנויי כשאין בידו להביא עדים דא"כ ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה עכ"ל א"כ בחנם הגיה בתוספת וגם משום קושיתו אין צורך להגיה ועיין במהר"ם שי"ף ז"ל שמיישב קושיתו. בגמרא כגון שתפסו ניזק לגבות בו ונעשה עליו שומר שכר ויש להבין למה דייק דוקא דהוי שומר שכר הא אפילו אם הוא שומר חנם נמי הבעלים פטורים כמבואר לקמן בפרק הכונס כולם נכנסו תחת הבעלים ויש לומר דנ"מ אם השומר שמר לשור שמירה פחותה ואפ"ה יצא והזיק דבשומר חנם פטור השומר וחייבין הבעלים ובשומר שכר גם בזה חייב השומר כמבואר לקמן (דף מ"ה) ובחו"מ (סי' שצ"ז), ולכן דייק דהוי שומר שכר לומר דבכל אופן פטורים הבעלים אפילו אם גם השומר שמרו שמירה פחותה. (שם ע"ב) בגמרא איתמר נמי אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו והנה רש"י ז"ל מחק לגירסא זאת ובשמ"ק הקשה על רש"י שלא כתב הטעם למה מחק זה והיה נראה לתת טעם דהנה פירוש גירסא הזאת הוא דכי היכא דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא לעיל (דף ל"ג) בהקדישו ניזק דלר' ישמעאל אינו קדוש ולר' עקיבא הוי קדוש כך בין ר' שמעון ובין ר' מאיר דמתניתין איכא נמי נ"מ זה דלר' שמעון קדוש ולר' מאיר לא קדוש ולפי גרסא זאת צריך לומר דאפילו בכה"ג דמיירי מתניתין דתפסי ניזק נמי אינו קדוש לר' ישמעאל והכי מפורש בשמ"ק בשם הראב"ד דלגירסא זאת הוי אינו קדוש אע"ג דתפס, ואמנם באמת יש להשיב הרבה על זה דמה ענין זה לדר' ישמעאל ור' עקיבא דלעיל דמה שאמרו התם דלר' ישמעאל אינו קדוש היינו כשהקדישו הניזק בעודנו השור ביד המזיק אבל כשכבר תפסו הניזק ובא לידו ודאי אף לר' ישמעאל יכול להקדישו דכיון שתפסו לגוביינא וכמה שאמרו בש"ס ס הכא שתפסו לגבות הרי קנה את השור לגמרי דהא דעת הרמב"ם הוא דאפילו במשכנו שלא ברשות ב"ד ואפילו אם נטלו בזרוע שלא מדעת הלוה קנה משכון מדכתב קרא שחייב בהשבת העבוט אפילו היכא שנטלו בזרוע דכתיב ולך תהיה צדקה ש"מ דקרא דולך תהיה צדקה מיירי אף בנטלו בזרוע וא"כ מוכח דקונה משכון אפילו בתופס בזרוע וכ"ש הכא דמיירי שהמזיק עצמו התפיסו מרצונו וכמה שכתבו המפרשים וכן הוא בירושלמי בסוגיין דמיירי שמסרו לו ומשו"ה מחק רש"י לגירסא הזאת דבכה"ג דמיירי הכא שהוא ביד הניזק כו"ע לא פליגי דיכול הניזק להקדישו משום דהוי כשלו. והנה הש"ך (חו"מ סי' ע"ב סקי"ז) הוכיח מסוגיין דטעם דנעשה הניזק שומר שכר הוא מטעם דתפיס אחובו ולא מטעם דיכול לקדש בו את האשה דהרי לר' ישמעאל דאמר בעלי חוב נינהו אינו יכול לקדשם בו את האשה כדאמרינן לעיל הקדישו ניזק איכא בינייהו דלר' ישמעאל אינו קדוש וכיון שאינו קדוש לר' ישמעאל ממילא אינו יכול לקדש בו את האשה כמבואר בקדושין (דף פ"ב) דכל דאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש בו את האשה אלא ע"כ דבההוא הנאה דתפיס אחוביה הוא דנעשה שומר שכר עיי"ש, אכן למה שכתבתי נדחה הוכחתו דבכה"ג דהכא דהשור הוא ביד הניזק גם לר' ישמעאל יכול להקדיש וממילא דיכול לקדש ושפיר יש לומר דמשו"ה הוי שומר שכר מטעם דיכול לקדש ולא מטעם דתפיס אחובו אלא דלפי"ז יקשה על רש"י שפירש לעיל דמשו"ה הוי שומר שכר מטעם דתפיס אחובו ולא עריק לאגמא והא איהו גופיה בע"כ דסובר דכשהשור ביד ניזק יכול להקדישו אפילו לר' ישמעאל דמשו"ה מחק הכא לגירסא דהקדישו ניזק איכא בינייהו וכמו שכתבתי וא"כ למה לי לטעם דתפיס אאגרא תיפוק ליה מטעם דיכול לקדש ואפשר דמילתא פסיקתא בעי למינקט משום דמה שהשור ביד ניזק יכול להקדיש גם לר' ישמעאל לאו מילתא פסיקתא הוא והא קמן הרבה מגדולי הראשונים הר"ח והראב"ד ועוד שקיימו לגירסא דהקדישו ניזק איכא בינייהו גם הכא מוכח להדיא דסובר שאפילו בכה"ג לר' ישמעאל אינו יכול להקדיש וממילא דלדידהו בע"כ דנעשה שומר שכר מטעם דתפיס אחובו משו"ה כתב רש"י טעם זה שהוא לכל הדיעות, אבל באמת לדידיה גופא אין צרי לזה דשפיר הוי שומר שכר מטעם דיכול לקדש בו את האשה ודו"ק. בגמרא הדר אמר ליה ניתבי ניהלי וכו' נראה בעיני דהכי פירושו ועל מה שאמר מתחלה דניתביה לעניים רצה לשאול ועל זה אמר לו רב יוסף כבר זכו ביה עניים דאנן יד עניים וזכינן במעמד שלשתן והוה כאילו נמסר ליד גזבר דלא מהני שוב שאלה כל היכא דמסר ליד גזבר ומיושב בזה קושית התוספת דלמה לו ליד עניים תיפוק ליה דמחייב צדקה באמירה כדדרשינן בפיך זו צדקה ולמה שכתבתי ניחא דאילו מטעם בפיך הוי מהני בו שאלה אבל כיון דיד עניים והוי כאילו הגיע לגזבר דלא מהני בו שוב שאלה וק"ל: