בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף לה.
במשנה שור שהיה רודף וכו' וזה אומר בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה, וקשה לי מאי קאמר דהמע"ה ואם הניזק מוחזק על המזיק להביא ראיה ולמה לא מהימן המזיק במיגו דאי בעי הוה מודה ומיפטר ושוב ראיתי שהפנ"י הקדימני בקושיא הזאת עיי"ש שהאריך הרבה בזה ואפשר לומר דהנה אי נימא כהמסקנא דרישא מיירי בטוען מזיק שמא ודאי דלא שייך מיגו דיש לומר דרוצה לטעון האמת ולכן אינו רוצה לשקר ולהודות לכתחלה בכדי לפטור וכיון שאינו יודע איך היה המעשה טוען האמת שאינו יודע ולא שייך מיגו כ"א במקום שטוען ברי ואנן הוא דחשדינן אותו שמא ישקר בטענתו בכה"ג שייך מיגו דאם רוצה לשקר היה יכול לטעון טענה דעדיפא אבל היכא שטוען טענה אמיתית אין לומר מיגו דבעי לשקר ולטעון טענה דעדיפא דשמא אינו רוצה לשקר ואפילו אי נימא כאוקימתא דר' חייא בר אבא דמיירי בברי וברי אפ"ה יש לומר בעיקר הדבר דהכא אפילו היה מודה לא היה מיפטר דיש לומר דמיירי שעל זה יש עדים שראו שרדף אחריו אלא שלא ראו אם הזיקו או בסלע לקה ולכן אפילו אם יבוא ויודה מעצמו שהשור הזיקו אין נחשב זה להודאה בקנס דאפילו בלא הודאתו צריך הב"ד מעצמו לדון כך דכיון שרדף אחריו מסתמא הזיקו דהא אפילו עכשיו כשהוא כופר וטוען בברי דלא כי אלא בסלע לקה הקשה בשמ"ק למה משגחינן על טענתו זאת לעשות הדבר כספק ולומר המוציא מחבירו עליו הראיה ולמה לא אזלינן בתר אומדנא לומר דמסתמא השיר הזיקו וכדאמרינן ש (דף צ"ב) גבי גמל האוחר בין הגמלים ותירץ משום דאין האומדנא ברורה כל כך משום דגם זה רגילות הוא כשהשור בורח שנופל ולוקה בסלע עיי"ש, ומסתבר דהיינו דווקא כשניזק טוען ודאי שבסלע לקה ולהכחיש טענתו על ידי האומדנא הזאת שמסתמא השור הזיקו זהו לא אמרינן משום דאין האומדנא ברורה כל כך אבל כשאין מי שטוען כן ויבואו עדים ויאמרו שראו שרדף השור אחר חבירו ואף שלא ראו שהזיקו יש לחייבו על ידי האומדנא הזאת, ואין להקשות על זה ממה שכתבו הפוסקים דאפילו כשהמזיק טוען שמא בסלע לקה נמי אמרינן המע"ה ולא מחייבינן אותו על ידי האומדנא דהתם מיהא טוען ומערער דשמא בסלע לקה וכיון שיש מערער משו"ה לא סמכינן על האומדנא הזאת אבל כשאין מערער ועוד שהודה מעצמו שהשור הזיקו אין לחשוב זה להודאה ולפוטרו מקנס כיון דעל זה יש עדים שראו שרדף ואין מערער לטעון ולהטיל ספק דשמא בסלע לקה דאין הב"ד מעצמם צריכים להטיל הספק הזה ולפוטרו כן היה מסתבר לי לומר אליבא דאמת אם הודה בעצמו דאין לפוטרו, ואחר כותבי זה מצאתי גם במהרש"א לקמן (ר"פ. הפרה) שכתב להדיא כן ונהניתי מאוד שכוונתי לדעתו הרחבה ואפילו אם נימא דכשהודה בעצמו הוי זה נמי הודאה לפוטרו מ"מ כשלא הודה אלא שהוא טוען טענת ברי שבסלע לקה ונימא דנאמינו במיגו דאי בעי הודה זה ודאי דלא אמרינן משום דהוא חושב טענה הזאת דבסלע לקה לעדיפא וסבור דאם יודה ששורו הזיק בודאי לא יפטרנו הב"ד על ידי הודאתו דלא יחשבו זה להודאה אלא יחייבו אותו עפ"י האומדנא ואף אם שבאמת אינו כן ולא אזלינן גם בכה"ג בתר אומדנא אף שאין מי שיכחיש מ"מ כיון שאין דין זה גלוי לכל אפשר דהוא לא ידע הדין הזה ודמיא למה שכתב הרא"ש ז"ל בכתובות (דף פ"ח) דאין אשה נאמנת לומר פרועה במיגו דמחילה דאפשר שסבורה היתה שאם תמחול תצטרך לשלם הכל ואף שבאמת לדברי הפוסקים אינה צריכה לשלם כ"א מה שקיבלה מ"מ לאו כו"ע דינא גמירי עי"ש, ומזה למדו האחרונים הביאה הכנה"ג בכללי המיגו אות כ"ח דאין אומרים מיגו בטענה שאפשר שלא ידע שטענה ההיא עדיפא עיי"ש, וה"נ יש לומר דהוא היה סבור שבאם יטעון בבירור שבסלע לקה אז לא יבטלו טענתו זאת עפ"י האומדנא משא"כ כשיודה ששורו הזיק לא יחשבו זה להודאה ולפוטרו ואף אם שבאמת אינו כי כמה שהבאתי בשם השמ"ק דהאומדנא דהכא אינה מוכיחה כל כך מ"מ כו"ע לאו דינא גמירי לידע חילוק השמ"ק ואין תימה אם המזיק לא ידע מזה ולכן לפי טעותו הטענה שטוען עכשיו כי בסלע לקה עדיפא מטענת הודאה ולכן אין זה מיגו ועוד היה נ"ל להוכיח מכאן כשיטת הרמב"ם והראב"ד דסברי דקנס דפלגא נזקא חלוק משארי קנסות דכיון שמ"מ היזיקו וקרן הוא דמשלם משו"ה לא אמרינן בו דמהני הודאתו כ"א לענין זה שלא נכוף אותו לשלם אבל אם תפיס הניזק מעצמו אפילו בתר הודאה לא מוציאין מידו והבאתי זה לעיל בחידושינו (דף ל"ג) ולכן לא שייך כאן מיגו דבעי מודה ומיפטר דלא ירצה לטעון כן דהא אם יתפוס יועיל תפיסתו ורוצה לטעון טענה כזאת שלדעתו פטור לגמרי ושוב מצאתי השמ"ק לעיל דל"ג שכתב בשם הראב"ד להדיא כן וז"ל וגדולה מזה כתב הראב"ד לקמן בשילהי פירקין גבי ואי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואע"ג דקנסא הוא וליכא עדי נגיחה ומודה בקנס פטור לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרי ליה וכ"ש דאי תפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דבשארי קנסות לא דיינינן הכי עכ"ל אלא דקשה לי על זה ממה שכתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות נזקי ממון) דאם טוען הניזק למזיק שקר אתה טוען שאין אתה יודע אלא אתה יודע ודאי ששורך הזיק חייב לישבע היסת שאינו יודע בד"א במועד אבל בתם פטור [דנאמן במיגו דאי בעי מודה ומיפטר עכ"ל והא לדברי הרמב"ם אין כאן מיגו דלא ירצה להודות דאז אם יתפסנו מהני תפיסתו וכמה שכתבתי, ואולי יש לומר דכוונתו לאו דווקא משום מיגו כמו שכתב היש"ש דמשום מיגו הוא אלא משום דאין משביעין כ"א בטענה שאם הודה היה מחויב ממון אבל בטענה הזאת שגם אם הודה היה פטור אין משביעין על זה ודוקא לענין שבועה הוא דכתב הרמב"ם הכי דעל טענה כזאת אין להשביע אבל לפטור מממון על ידי מיגו הזאת ודאי שאין כאן מיגו לשיטת הרמב"ם וכמה שכתבתי והמעיין בלשון הרמב"ם יראה להדיא שלא זכר טעם מיגו ומוכח כמה שכתבתי והיש"ש שלא כדת כתב בטעם הרמב"ם בזה דמשום מיגו הוא ודו"ק, והנה הפנ"י בסוגיין הביא לשיטת הרמב"ם והראב"ד אלא שנסתפק אם הראב"ד הוא דסובר הכי או הרא"ה והביא משם היש"ש שהוא הרא"ה רבינו אהרן הלוי וזה גרם לו שלא ראה כ"א מה שהביא המ"מ (פ"ט מ"ט מהלכות נזקי ממון) לשיטה הזאת אבל אילו ראה במקורם דהשמ"ק בשני מקומות לעיל דל"ג ודט"ו הביא להדיא זה בשם הראב"ד וכן כתב הרשב"א זה על שם הראב"ד עיי"ש לא היה מסתפק ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך עוד מזה ודו"ק. שם במשנה היו שנים רודפין וכו' זה אומר שורך הזיק וכו' והנה זה לשון המאירי בשמ"ק ולא זו בלבד אלא אפילו היו שנים רודפין אחר אחד והוזק הנרדף שיש כאן מזיק בודאי כגון שנודע בודאי שעל ידי אחד מהם הוזק שאילו הודה אין כאן מודה בקנס אלא שלא נודע על ידי מי משניהם והוא תובע לזה ודוחהו אצל זה וכן תובע לזה ודוחהו אצל זה שניהם פטורין עכ"ל וכן מיד בבבא השניה בששני השוורים של אחד מהם ואינו יודע אם הגדול או הקטן הזיק או התם או המועד הזיק כתב נמי בשמ"ק כיון שיש מזיק ודאי בשווריו של זה שאילו הודה אין כאן מודה בקנס עיי"ש, ומה שכתב בשני הבבות הללו שאילו הודה אין כאן מודה בקנס צריך טעם אמאי לא הוי מודה בקנס ואפילו בבבא השניה שידוע ודאי שיש מזיק בשווריו נמי קשה דהא תינח אם היה דינם לשלם מן העליה אז הוי שפיר אמרינן כיון דיש ודאי מזיק הרי מחויב הבעל הבית לשלם עכ"פ אבל הא בתם מיירי שאינו משלם אלא מגופו וא"כ אפילו שזה ידוע שמזיק ודאי יש בשווריו אפ"ה כיון דלא נודע מי הוא המזיק אי אפשר לגבות מספק מגופו של אחד מהם וכשהמזיק הודה בעצמו איזה שור היה המזיק למה לא נחשב כמודה בקנס אלא שבזה יש לומר דמודה בקנס לא מיקרי כ"א כשמודה בעצם החיוב ואשר בלי הודאתו לא היינו יודעים שיש כאן חיוב מעיקרו אבל אם החיוב נודע לנו גם בלי הודאתו כמו הכא דידוע לכל שאחד משווריו הזיק אלא שהפטור יוכל לבוא מצד אחר מפני שאי אפשר לבוא לידי תשלומין כל זמן שלא נודע בבירור איזה שור הזיק ולכן כשמודה ששור זה הזיק אין זה הודאה לפטור וכמו שהסביר כעין זה התומים (בסי' פ"ח) דמודה בקנס תנן ולא בתשלומין והגע בעצמך אם יש עדים שגנב ומוחזק בערטילאי והוא בא לב"ד וגלה את מצפוניו שאפשר להשתלם ממנו הזה נקרא מודה בקנס דזה מודה בתשלומי הקנס ולא בקנס עצמו עיי"ש. אבל אכתי בבא הראשונה ששני שוורים של שני אנשים רדפו ולא נודע של מי דיש כאן ספק בעצם החיוב על כל אחד מן הבעלים וכשבא אחד ומודה למה לא יהא נחשב כמודה בקנס וצריך לומר בע"כ דכיון שגוף ההיזק נודע בלי הודאתו רק שלא נודע ממי לגבות ההיזק ולכן כשמודה דשורו נגח הוי זה כהודאה בתשלומין ולא הודאה בגוף החיוב דהודאה לפטור לא הוי כ"א שבלא הודאתו לא היינו יודעים שנעשה בזה מעשה הראוי לקנס, ויש גם לתת טעם ולהסביר דין זה דהא תינח אם העדים לא ראו גם גוף ההיזק ובכה"ג לא נכנסו הבעלים בלי הודאתו לשום חיוב וכשהודה לא בא החיוב כ"א בשביל הודאתו וזה פטרה התורה משא"כ בכה"ג דהכא דהעדים ראו שאחד מן שני השוורים הללו נגח אלא שלא ידעו שור של מי היה המזיק וא"כ מיד שנולד הספק אצל העדים חל החיוב על הבעלים כדין ממון המוטל בספק לכל אחד כדאית ליה לסומכוס יחלוקו ולרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו אם לא הודה אלא שהיה כופר נמי היה נכנס בחיוב זה כדין ממון המוטל בספק ולכן גם כשהודה לא מיקרי זה הודאה לפוטרו כיון דגם בלא הודאתו היה עליו חיוב אלא שאז לא נתברר עוד החיוב ועכשיו נתברר על ידי הודאתו והודאה לפוטרו לא הוי כ"א כשההודאה עושה עיקר החיוב שבלא זה לא היה עליו שום חיוב משא"כ אם ההודאה אינו אלא מבררת הספק אבל חיוב היה עליו גם בלא הודאה זהו לא הוי הודאה לענין לפוטרו על ידה מקנס ודו"ק וזה ברור. ובהכי ניחא נמי מה שהקשיתי לעיל בדבור הסמוך דלמה ליה במתניתין לטעם דהמע"ה ותיפוק ליה דפטור מטעם מודה בקנס ולמה שכתבתי בכל בבי דמתניתין לא הוי כלל מודה בקנס כיון דספק בחיוב נולד לעדים גם בלא הודאתו וא"כ בספק חיוב נכנס עפ"י העדים והרי נולד על ידי העדים דין ממון המוטל בספק ואי לאו דסברי רבנן המע"ה הוי סוברים כסומכוס דחולקין ולכן כשהודה אח"כ ומברר הספק לא הוי הודאה לפוטרו כיון דנכנס בחיוב מכבר גם טרם שהודה אלא שאז הוי חיובו כדין ממון המוטל בספק ועכשיו דהודאתו נתברר החיוב והודאה דחשיבה לפוטרו היינו כשבלא ההודאה לא היה עליו שום חיוב וא"כ מטעם מודה בקנס אין לפטור בכולהו בבי דמתניתין ודוקא מטעם שסברי דבכל ממון המוטל בספק המע"ה הוא נפטר ודו"ק בזה. והנה בקצוה"ח (סי' ת') כתב דבשוורים תמין כיון דמשלמים רק מגופם והתורה פטרן לגמרי לשלם משארי נכסיו ולכן בשני שוורים תמין ולא נודע מי הזיק הוי מודה בקנס והשיג על התומים שכתב דלא הוי מודה בקנס מטעם דהוי הודאה בתשלומין עיי"ש, ולמה שכתבתי נדחים דברי הקצוה"ח דהא קמן דברי השמ"ק ברור מללו דאפילו בשני שוורים של שני אנשים נמי לא הוי הודאה בקנס ובין לטעמא דהתומים מטעם דהוי הודאה בתשלומין ובין לטעמא דידי מטעם דבחיוב נכנס גם טרם שהודה עכ"פ זה ודאי בכולי בבי דמתניתין לא הוי זה הודאה בקנס ואפילו בשוורים של שני אנשים וכ"ש בששניהם של איש אחד והספק הוא מי משניהם היה המזיק ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך ליישב קושית הקצוה"ח בסי' פ"ח. שם במשנה והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המע"ה והקשו הראשונים אמאי לא מחייב שבועה והלא הוא מודה מקצת ותירצו משום דטענו מועד והודה לו תם אין זה ממין הטענה כדמדמי לה בסמוך בסוגיין לטענו חטים והודה בשעורים, והרמב"ם (בפ"ט מהלכות נזקי ממון) כתב דבאמת חייב שבועה דאורייתא ובכדי שלא יקשה עליו הא תם ומועד שני מינים הם תירץ המ"מ והטור שכיון דמועד משלם מן העליה הרי כל נכסי המזיק נכנסים בתביעתו וגם שור התם בכללו וכשזה הודה לו שוב בתם נחשבה ההודאה ממין הטענה עיי"ש, אלא דהש"ך (חו"מ סי' ת') והאחרונים הקשו על זה דא"כ מאי פריך בסמוך הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא ממתניתן על רבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור והא לפי מה שכתבנו במתניתין הוי ממין הטענה והנה מה שהקשו מכאן יש לומר דקושית הגמרא לא יהיה מאחד תם ואחד מועד אלא מאחד גדול ואחד קטן אלא דאכתי יקשה ממה שפריך הש"ס לבתר דקאמר גופא אמר רבה בר נתן ממתניתין דהיו הניזקין שנים אחד תם ואחד מועד והא מתם לא פריך אלא מתם ומועד דחילק זה לשני קושיות מעיקרא הקשה מאחד גדול ואחד קטן ולבתר מקשה מאחד תם ואחד מועד והא מתם ומועד לא קשה כלל ונ"ל דגם זה יש ליישב דמה שכתבו הטור והמגיד משנה דבתם ומועד הוי ממין הטענה היינו כשהיה הניזק רק אחד וזה כשתובעו המועד הזיק נכנס בכלל תביעתו גם התם והוי שפיר ממון הטענה משא"כ אם היו הניזקין שנים וזה ידוע שהמזיקין היו נמי שנים וגם התם הזיק רק שזה תובעו מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן בכה"ג אפילו לדברי התובע אין נכנס שור התם בכלל התביעה שתובע בעד המועד דהא שור התם הוא משועבד בעד אותו היזק שהזיק הוא בעצמו ולכן בכה"ג הוי ודאי דומה לחטין ושעורין ושפיר הקשה מהכא לרבה בר נתן. והנה גוף דברי הרמב"ם זה לשונו היו שני השוורים הרודפים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומד קטן הזיק היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אל הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן או שהיה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן והמזיק אומר תם הזיק את הגדול ומועד הזיק את הקטן המע"ה לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור למה זה דומה לזה טוען את חבירו חטים והודה בשעורים שהוא נשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורים וכו' עכ"ל, וכבר העירו המפרשים שדבריו סותרים זה את זה דבבבא הראשונה כתב דאם אין ראיה ברורה משלם כמו שאומר ובבבא שניה בהניזקין שנים כתב דהוי טענו חטים והודה בשעורים ופטור אף על מה שאומר המזיק בעצמו ולמה שכתבתי כמה מדוקדקים דבריו דבניזק אחד והסכסוך שביניהם שהמזיק אומר תם הזיק והניזק אומר מועד הזיק לא הוי זה טענו חטים והודה בשעורים משום דלתביעת הניזק דמועד הזיק הרי כל נכסי המזיק נכנסים בכלל התביעה וגם התם בכלל וכשזה הודה לו בתם הוי שפיר ממין הטענה ואף שהרמב"ם הזכיר בבבא זה גם גדול וקטן והתם הא לא שייך סברא זאת מ"מ הא הראב"ד תיקן את זאת דמה שכתב הרמב"ם דנשבע שבועה דאורייתא לא קאי באמת כ"א אתם ומועד ובאחד גדול ואחד קטן פטור באמת משבועה משום דהוי כטענו חטים והודה בשעורים משא"כ בבבא השניה דניזקין שנים התם אף לדברי הניזק אין שור התם נכנס בתביעתו על המועד דעל שור התם יש לו תביעה מיוחדה עליו בעד ההיזק האחר שעשה ולכן שפיר הוי טענו חטים והודה בשעורים ודו"ק. בגמרא מתקיף לה רב פפא מדרישא ברי וכו' הרא"ש ז"ל הביא לשיטת הרמ"ה דטעמא דטענו חטים והודה בשעורים פטור הוי משום משטה ודחה זה דא"כ מאי פריך לרבה בר נתן ממתניתין דהא טעמא דמשטה לא שייך במתניתין דעל כרחך מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעים אם גדול או קטן דאל"כ הוי מודה בקנס פטור וכיון שכן לא שייך משטה אני בך וכו ובנמוק"י כתב דהסוגיא אז לא למ"ד פלגא נזקא ממונא וא"כ שפיר איירי בלא עדים עיי"ש והרש"ל ביש"ש והלח"מ שם הקשו על זה דא"כ איך יהיה סתמא דש"ס אזיל דלא כהלכתא דהא לעיל דף ט"ו ע"ב) מסקינן כמ"ד קנסא עיי"ש וצריך לומר דעיקר קושיתם הוא ממה שמקשה הש"ס לקמן בתר גופא אמר רבה בר נתן מהיו הניזקין שנים דאילו מה שהקשה רב פפא הכא שפיר קאמר הנמוק"י דהא רב פפא לשיטתו סובר בחמת פלגא נזקא ממונא ואפשר דעל זה סמיך הנמוק"י לומר דסוגיא אזלא למ"ד ממונא דהיינו משום דהמתחיל בקושיא הזאת הוא רב פפא לזה סובר דגם הקושיא שמקשה סתמא דש"ס אח"כ קאי נמי בשיטת רב פפא. והנה הש"ך (חו"מ סי' פ"ח) הקשה לשיטת הרא"ש. דמתניתין מיירי בע"כ ביש ערים דא"כ הא דקאמר הכא אלא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי תיהוי תיהוי תיובתא דרבה בר נתן ולהרא"ש דמיירי ביש שם עדים היאך בעי למימר כשזה תובעו וזה אינו מכחישו והתובע יש לו עדים שיפטר הנתבע לגמרי הרי העדים אין מכחישים אותו ויכול להיות שאף לדברי העדים הגדול הזיק וא"כ אמאי לא ישלם עכ"פ הפחות שבשניהם עיי"ש, ולמה שכתבתי לא קשה מידי דקושיא זאת דניזק ברי ומזיק שמא ודאי שאינו אלא לרב פפא ולרב פפא לשיטתו אינו מוכרח כלל דמתניתין מיירי ביש עדים ושפיר יש לאוקמי בדליכא עדים כלל דהא כל עיקר מה שהכריח הרא"ש דביש עדים מיירי מתניתין דאל"כ מודה בקנס הוי וא"כ לרב פפא דסובר פלגא נזקא ממונא אין שום הכרח על זה ודו"ק ועיין מה שכתבתי עוד לקמן דף ל"ו מזה. בגמרא הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן וכו' הקצוה"ח (בסי' פ"ח סקי"א) הקשה לשיטת הרא"ש דטעם דטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור הוי מטעם מחילה, וא"כ מאי פריך הכא ממתניתין הא בירושלמי אמרו בפרק אלו נערות דקנס אינו יכול למחול קודם העמדה בדין עיי"ש, ולפי מה שכתבתי לעיל באריכות דהכא בכל בבי דמתניתין לא אמרינן דהוה הודאה לפטור וכפי הטעמים שכתבתי לא קשה מידי קושיא הזאת דהא הטעם דעד העמדה בדין אינו יכול למחול הוי משום דכיון דיכול הנתבע לבוא לב"ד להודות וליפטר משו"ה אינו חשוב התובע לבעלים על זה שיהא מחילתו מהני וחשיב כאילו מחל איניש אחרינא מן השוק, אכן הכא כיון שאין מועיל ההודאה לפטור משו"ה חשיב הנתבע כבעלים גם קודם העמדה בדין לענין זה דאם מחל שיהא מחילתו מחילה. בגמרא אי נימא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן ופרש"י בד"ה ניזק ברי ואפ"ה שקיל מן התם כ"ש דהוי תיובתיה דרבה בר נתן, ולכאורה יש לתמוה דמאי כ"ש הוא הא אדרבה יש לומר דאפילו הוה"ד לא הוה דבשלמא כשזה טוען ברי חטים והנתבע משיב בברי דחיטים ודאי לא אלא שעורים בזה שפיר פוטר כיון דמכחישו בברי דמה שתובעו חטים ודאי לא, אבל כשהנתבע מסופק ואינו יודע אם חטים או שעורים וכיון שגם הוא מסופק שמא כדברי התובע דמגיע לו חטים למה לא יתחייב לו וצריך לומר בע"כ דה"נ לא שהנתבע טוען שמא הגדול או הקטן ומסופק גם על הגדול אלא דזה משיבו שהגדול ודאי שלא הזיק ואלא דשמא הקטן וכיון שהלה מכחיש טענתו לגמרי דגדול ודאי לא הזיק משו"ה הוי זה שפיר כ"ש מדרבה בר נתן דאילו התם מודה בשעורין ודאי והכא גם על שעורין מספקא ליה ושוב ראיתי שבשמ"ק מפרש כן בחד פירוש עיי"ש וברור שהכי הוא דעת רש"י. והנה הרמב"ם (פ"א מהלכות טוען) כתב וז"ל כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חטים או שעורים הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורין עכ"ל והראב"ד כתב על זה שזה אינו דהרי הכא בגמרא אמרינן דאם הניזק אומר ברי ומזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתיה דרבה בר נתן הרי דאם הנתבע מספקא ליה אם חטים או שעורים פטור מלשלם, ולפי מה שכתבתי ברור אצלי דהרמב"ם מפרש כרש"י דמה שאמרו הכא מיירי שטוען שהגדול בודאי לא הזיק והוה"ד בטענו לחטים וזה אומר כי חטים בודאי לא אלא דשמא שעורים דה"נ הוי פטור מלשלם אפילו שעורים רק הרמב"ם הא מיירי שמספקא שמא כהתובע דגם חטים משו"ה חייב מיהא בשעורים וזה ברור מאוד ושוב ראיתי שכבר הקדימני בזה בקצוה"ח רק איידי דחביבא לי דבר זה שלדעתי דבר אמת הוא לא נמנעתי מלכותבו. בתוד"ה מדסיפא ניזק שמא וכו' וא"ת דנימא ברי ושמא ברי עדיף כדקאמר רב יהודה וכו'. לפי מה שכתבתי בדבור דלעיל דמיירי שעל טענת התובע מכחישו בברי דודאי לא הגדול הזיק, אלא שטוען שמא על הקטן א"כ אין זה ענין להא דרב יהודה דהתם טוען שמא על טענת התובע וכיון שאין מכחיש טענתו בברי משו"ה ברי עדיף אבל הכא דטענת התובע מכחיש בברי א"כ הו"ל כברי וברי. בגמרא תנן היו הניזקין שנים וכו' אמאי חטים ושעורים נינהו ויש להבין דהכא מילתא פסיקתא קא מותיב לרבה בר נתן ואילו לעיל קאמר לימא תיהוי תיובתיה דרבה בר נתן בדרך ספק ונ"ל דהכא דמביא מאי קמ"ל תנינא ומסיק דרבה דאמר פטור לגמרי הוי הקושיא בדרך ודאי משא"כ קודם דמסיק הכי יש לומר דרבה דאמר פטור היינו רק מדמי חטים וחייב בדמי שעורים והיינו ממש כמתניתין, ולזה יש לומר נימא תיהוי תיובתיה כלומר דמספקא ליה אכתי ברבה גופא אי סובר פטור לגמרי והוי מתניתין תיובתיה או פטור רק מחטים ולא קשה מידי ממתניתין ורק לבתר הכי דמוכיח דרבה פטור לגמרי דאל"ה מאי קמ"ל מותיב מינה במילתא דפסיקא וק"ל: