בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף לג.
בתוד"ה לפוטרו וכו' וריפוי ושבת הוי בכלל נזק וכו' שאם ירצה בעליו לא ירפאוהו אלא ימכרהו מיד וכו', מדברי התוספת הללו יש לי להשיב על מה שכתב הקצוה"ח (סי' שפ"ו) דהביא שם מה שכתב המרדכי דהזורק מטבע של חבירו לים דפטור היינו אפילו לר"מ דדאין דינא דגרמי אפ"ה מודה דפטור בזורק לים דכשמזיק לממונו ומחמת אותו ממון נפסד ממון אחר בכה"ג מודה ר' מאיר ועל זה הקשה מהא דלעיל (דף י"א ע"א) דאמרינן כי טרח איהו בנפשיה טרח וכו' ומסיים הקצוה"ח וז"ל וגם אין לחלק ולומר דכיון דבעל הבור עשה קצת נזק וצריך שומא כמה היה הנזק ושומא אין לך אלא מקומו ושעתו ובבור אינו שוה כל כך אבל בדוחף מטבע לים דליכא נזק ואינו צריך שומא כלל משו"ה פטור דא"כ בריפוי הבהמה במקום נזק נמי נימא הכי אע"כ דאין שמין אלא הנזק ומה שיש לו תקנה על ידי הוצאה אין נחשב בכלל השומא וא"כ בבור נמי נימא הכי והדרא קושיא לדוכתא עכ"ל עיי"ש היטב, ולעיל בחדושינו (דף י"א) הארכנו בזה וכאן לא באתי כ"א להעיר שמה שהקשה מריפוי דבהמה ממקום נזק לא קשה מידי על פי דברי התוספת דהא כששמוהו כמה היה שוה מתחלה וכמה הוא שוה עכשיו יש בכלל זה הוצאות הריפוי ומה ישלם לו עוד והרי יוכל לקנות בדמיו שור כמו שהיה לו אבל בדוחף שורו לבור הרי בבורו אינו שוה כל כך כמו ששוה אגודא ואם לא ישלם לו בעד הוצאות ההעלאה נמצא דמפסיד בזה ולכן צריך לשלם ודוק היטב בזה. ברש"י ד"ה יושם השור ובשוה מנה שנגח לשוה מאתים וכו', ויש להבין למה נקיט דווקא בכה"ג ולא בשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ובפשוטו יש לומר משום דר' עקיבא אומר הוחלט השור דמשמע שנוטל כל השור לעצמו ואי במזיק שוה מאתים אין מוחלט כל השור לניזק ואינו כ"א שותף בו ומדאמר הוחלט ונוטל כל השור בע"כ שהמזיק אינו שוה אלא מנה, ועוד יש לומר דלרבותא כתב רש"י כן ולאפוקי משיטת הריב"א המובא בשמ"ק דהא דלר' ישמעאל יכול לסלקו בזוזי היינו דווקא כשהמזיק שוה יותר מחצי נזקו דבכה"ג צריכין להיות שניהם שותפים וכשאין המזיק רוצה להיות שותף עם הניזק נצרך למכור המזיק, בכה"ג מסתבר טפי שנכוף את הניזק למכור חלקו למזיק כמו שהיה מוכרו לאחר וישאר השור בחזקת בעליו ממה שנכוף את המזיק למכור חלקו לניזק ונוציא השור מחזקתו אבל אם אינו שוה אלא כשיעור חצי נזק גרידא גם לר' ישמעאל אינו יכול לסלקו עיי"ש, ולזה כתב רש"י דיתן לו מזיק מעות דמי השור אפילו בכה"ג שאינו שוה אלא מנה ודו"ק. בתוד"ה הקדישו ניזק איכא בינייהו וכו' וכן מכרו מזיק דלר' ישמעאל מכור לרדיא ולר' עקיבא אין מכור וכו' ודעת הרמב"ם הוא דגם לר' עקיבא קודם העמדה בדין מכרו מזיק מכור דהרמב"ם מפרש דקודם העמדה בדין גם לר' עקיבא לא זכה בו והוי ליה כבעל חוב דכמו לר' ישמעאל אינו אלא בעל חוב משום דמצי לסלוקי בזוזי ולכן נחשב דהשור הוא של מזיק ה"נ לר' עקיבא כיון דאי מודה מיפטר ונמצא דיכול לסלוקי מן השור ומה לי אם יכול לסלוקי בזוזי או על ידי הודאה כיון דיכול לסלוקי הרי הוא עדיין של מזיק והחילוק שבין ר' ישמעאל לר' עקיבא הוא רק אחר העמדה בדין דלר' ישמעאל תמיד הוא בעל חוב ולר' עקיבא אחר העמדה בדין זכה בגוף השור כן הוא שיטת הרמב"ם, ולשיטת תוספת הוי לר' עקיבא הוחלט השור לניזק מיד לאחר ההיזק אפילו קודם העמדה בדין, והנה זה לשון המחבר בשו"ע (חו"מ סי' ת"ו) מכרו מזיק קודם העמדה בדין מכור והרמ"א הגיה על זה מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקחו הלוקח עיי"ש ודברי המחבר הם דעת הרמב"ם דלדידיה קודם העמדה בדין מכרו מזיק מכור דאילו לשיטת תוספת אפילו קודם העמדה בדין נמי אינו מכור לר' עקיבא דקיי"ל כוותיה ומה שהגיה הרמ"א מכרו ניזק מכור הוי בע"כ לשיטת תוספת דאילו לשיטת הרמב"ם קודם העמדה בדין מכרו ניזק אינו מכור אפילו לר' עקיבא וכמו לשיטת התוספת לר' ישמעאל כן הוא לשיטת הרמב"ם גם אליבא דר' עקיבא וא"כ יש לתמוה על הרמ"א שלא כתב זה בלשון ויש אומרים כיון דדבריו עם דברי המחבר שני דיעות חלוקות הם, ולכן היה נראה לומר דבאמת הרמ"א קאי נמי לשיטת הרמב"ם ובמה שהוסיף וכשיתפסנו יקחנו הלוקח תירץ בעצמו לקושיא הזאת דהא עיקר הטעם דסובר הרמב"ם דקודם העמדה בדין הוי של מזיק אפילו לר' עקיבא הוי משום דשמא מודה ומיפטר וא"כ לא שייך זה כ"א בזמן שיש ב"ד אבל בזמן הזה דליכא ב"ד ולא משכחת דיודה ויפטר דהא מודה בקנס אינו פטור אלא כשהודה בפני ב"ד וכמבואר בשו"ע (חו"מ סי' א') ממילא זכה הניזק בגוף השור וא"כ שפיר מהני מכירת הניזק בתפס אח"כ אף להרמב"ם וזהו מה שכתב הרמ"א וכשיתפסנו יקחו דהתפיסה הוי כעמד בדין כיון דלא שייך מודה ומיפטר ועיין בסמ"ע שם שכתב וכשיתפסנו יקחו הלוקח היינו בזמן הזה דאין דנין דיני קנסות מ"מ כיון שמהני תפיסה א"כ מהני מכירה אפילו קודם שתפס ע"כ וזהו כעין שכתבתי. והנה במנחת חנוך (מצוה י"א) רצה נמי ליישב כן אלא שדחה זה דאי אפשר לומר כן דלשיטת הרמב"ם יהיה בזמן הזה מהני מכרו ניזק כיון דלא משכחת מודה ומיפטר א"כ זוכה תיכף משעת נגיחה דא"כ אף בזמן שיש ב"ד נאמר דניזק יזכה תיכף ויהני מכירתו ואי משום דאי דאי בעי מודה ומיפטר הא דעת הרמב"ם והראב"ד דקנס דפלגא נזקא לא דמי לשאר מודה בקנס ואף אם מודה ומיפטר מהני בהו נמי תפיסה של הניזק א"כ יהיה תמיד הדין כן דלעולם יהני אלא ודאי להרמב"ם לא זכה תיכף דילמא מודה ומיפטר ולא סבירא ליה הסברא כיון דיועיל תפיסה עיי"ש. ולענ"ד אין בדיחוי הזה כדי לדחות לתירוץ הנכון דשפיר יש לחלק בין התפיסה דבזה"ז להתפיסה דבזמן ב"ד דבזמן הזה צריך לתפוס משום דליכא ב"ד מאן דדאין דיני קנסות ואי אפשר לגבות עפ"י כח ב"ד ובהכרח צריך לתפוס בעצמו אבל פטור על החיוב שנתחייב לו הניזק ודאי לא הוי דהפטור הוא ההודאה בב"ד דווקא ולכן כיון דנתחייב לו בודאי ולא נפטר מחיובו שפיר כי תפיס הניזק קם בדין שזכתה לו תורה לזכות בגוף השור וכיון דהתפיסה הוי כעמד בדין זכה בו הניזק למפרע דזכות שהיה לו בגוף השור לא ניטל ממנו אלא שאין כח ביד ב"ד דהאידנא לגבותו אבל כי תפיס מעצמו הוחלט לו גוף השור למפרע אכן בזמן שיש ב"ד והודה ונפטר ונהי שסובר הרמב"ם דקנס דפלגא נזקא כיון שמכל מקום הזיקו יכול לתפוס אפילו לאחר שכבר נפטר וכמה שכתב בשמ"ק בסוגיין דזהו סברתו אכן עכ"פ כיון דמדין תורה כבר נפטר על ידי ההודאה שהודה ממילא אין לו לניזק על המזיק כ"א תביעת ממון בעד ההיזק אבל זה הזכות שזיכתה לו תורה בגוף השור ודאי שניטל ממנו על ידי הודאתו של מזיק ולא נשאר לו כ"א זכות שיש שיכול לתפוס ממנו בעד ההיזק אבל לא, דווקא בגוף השור וכיון שמגוף השור ניטל הזכות ממילא לא מהני מכירת הניזק אחרי שלא נשאר לו שוב שום זכות בגוף השור ואין לו כ"א תביעת ממון בעלמא בעד ההיזק ולא עדיף משאר בעל חוב דעלמא וכי תפיס אח"כ להשור גופא מהני נמי תפיסתו כמו שתופס ממון אחר אבל שנימא דגם קודם שיתפוס יהני מכירתו למפרע זה ודאי שאינו כיון דעל ידי ההודאה אזיל החיוב מגוף השור וא"כ יש לחוש דילמא אתי לב"ד ומודה ומיפטר. ובהכי יש למצוא קצת ישוב על עיקר סברת הרמב"ם והראב"ד דסברי דבפלגא נזקא יכול לתפוס גם לאחר ההודאה וכבר הרעישו על זה דא"כ למאי מועיל הודאתו כיון דגם אח"כ מצי לתפוס ועוד דהא לעיל (דף ט"ו) מוכח דלמ"ד פלגא נזקא קנסא מודה ומיפטר וכן לקמן בפרק דו"ה קאמר אי תם הוה הוי מודינא ומיפטרנא, ולמה שכתבתי אפשר לתרץ דבריהם דהא באמת משונה קנס דפלגא נזקא משאר קנסות שאין בהם כ"א חיוב תשלומין והכא זיכתה לו התורה את גוף השור ולכן גם בזה מהני הודאה לפוטרו מאותו חיוב שחייבה התורה דהיינו מזכות בגופו של שור אבל אכתי נשאר החיוב של ממון ולא דמי לשאר קנסות שאין בהם כ"א חיוב תשלומין וכי אתי אח"כ ההודאה ופוטרו הרי נפטר בזה מעיקר החיוב ולא מצי שוב לתפוס כיון שנפטר בהודאתו מן החיוב משא"כ בקנס דפלגא נזקא דיש בזה זכות מיוחד בגופו של שור ולכן כי אתי ההודאה ופוטרתו לא פטרתו כ"א מזכות הזה אבל שתפטור גם מעיקר החיוב זה לא אמרינן דתהא כחה של הודאה גדול כל כך לפטור גם מעיקר החיוב וגם מזכות המיוחד שזיכתה לו לניזק בגופו של שור וההודאה אינו מועלת כ"א לפטור מזכות אחד דהיינו מזכות שבגוף השור ונהי דב"ד לא יוכלו שוב לחייבו גם לשלם משאר דברים כיון דאשר ירשיעון אלקים בעינן לגבי קנס פרט למרשיע את עצמו והכא שהרשיע עצמו לא יוכלון ב"ד לחייבו אבל לא נפטר נמי בהודאתו מעיקר החיוב ומצי לתפוס. ואין להקשות על מה שכתבתי דבזמן שיש ב"ד מצי ליתפס רק שארי ממון אבל לא הזכות שיש לו בשור ממה שכתבו התוספת בשם ר"ת לעיל (דף ט"ו ע"ב) דבפלגא נזקא לא מצי לתפוש כ"א לגוף המזיק ולא לדבר אחר, חדא דר"ת לא קאמר הכי כ"א בתפיסה דבזמן הזה ומטעמא דקאמר התם דאל"כ יתפוס כל אשר לו כיון דלא דיינינן דיני קנסות ואי אפשר לדונו כמה מגיע לו בעד היזיקו ולפי"ז בזמן שיש ב"ד דלא שייך טעם זה פשוט דיכול לתפוס גם שארי דברים ואפילו אי הוי אמרינן דגם אז אין רשאי לתפוס כ"א גופו של מזיק נמי אין מזה שום סתירה לדבריי שכתבתי דאפילו אם תופס לגופו של מזיק אין זה מצד הזכות שיש לו בגופו דווקא אלא בשביל הממון שחייב לו בעד ההיזק הוא דתופסו ורק משעת תפיסה הוא שלו אבל קודם שתפסו אין לו שום זכות בגוף השור דאותו זכות שזיכתה לו התורה משעת הנזק אזיל על ידי הודאתו של מזיק ולכן אם הניזק מכרו קודם תפיסה אין במכירתו כלום ודו"ק כי הדברים נכונים בתוד"ה איכא בינייהו וכו' וא"ת אמאי אינו קדוש למ"ד בפ' כל שעה למפרע הוא גובה וכו', בספר ים התלמוד דחה לקושית התוספת עפ"י מה שאמרו בזבחים (דף י"ב) דמתקיף ליה ר"א לבן בתירא פסת כשר היכי משכחת לה אי דאפרשיה דיחוי מעיקרא הוא דבצפרא לא חזי למידי עיי"ש הרי מבואר דכל שלא ראוי להקרבה בשעת ההקדש הוי דיחוי מעיקרא ואינו הקדש כלל ולפ"ז לא קשה מידי קושית התוספת דהכי קאמר הש"ס הקדישו ניזק איכא בינייהו היינו שהקדישו קדושת הגוף וא"כ לר' עקיבא דסובר שותפין נינהו לא נדחה מעולם מהקרבה דהרי תיכף כשהקדישו יכול להקריבו דשלו הוא משא"כ לר' ישמעאל אינו קדוש אף דאמרינן למפרע הוא גובה משום דהואיל ובשעה שהקדישו לא חזיא להקרבה דהרי יכול היה המזיק לסלקו בזוזי וא"כ אף שכעת לא סילקו בזוזי ונעשה שלו למפרע מ"מ אינו קדוש הואיל ואידחי אידחי עיי"ש ודבריו לא נהירא בעיני כלל דא"כ גם לר' עקיבא מי ניחא הא כיון דתם הוא ופלגא נזקא דידיה הוי קנסא ואי מודה מיפטר ובע"כ דלר' עקיבא נמי אי אפשר להקריבו מיד דדילמא בתר הכי יודה המזיק ונמצא ההקדש נעקר מעיקרו והקריב חולין לעזרה ובפ"כ דההקדש מיתלא תלי עד לאחר העמדה בדין ואי לא הודה המזיק אז נגמר ההקדש ויכול להקריבו וכן כתוב בשמ"ק לענין אם נהנה אחד מן ההקרש דלענין קרבן מעילה מיתלא תלי עיי"ש ומה שכתבו התוספת בסמוך בע"ב דהשתא מיהא הא לא הודה אין כוונתם דמשו"ה נגמר ההקדש מיד דזה אינו דבודאי כיון דאם הודה לבסוף נעקר ההקדש מעיקרו פשוט דבין כה וכה ההקדש מיתלא תלי רק בלא טעם דהשתא מיהא הא לא הודה לא היה מועיל ההקדש שהקדיש מהשתא אם נתרצה הניזק אח"כ לקבל מעות כיון דבשעה שהקדישו לא הוי שלו וכמו דלר' ישמעאל לא מהני ההקדש דמעתה אם אח"כ נתרצה הניזק לקבל מעות כיון דבשעה שהקדישו לא הוי שלו ועל זה כתבו התוספת דלר' עקיבא לא הוי הכי ואע"ג דגם לדידיה לא נגמר ההקדש דדילמא מודה ומיפטר אפ"ה כל זמן שלא הודה דידיה נחשב לענין דאם אח"כ לא הודה חל ההקדש למפרע ואין לו רשות עוד לקבל מעות אבל פשיטא דכל זמן שלא נגמר הדין לא נגמר גם ההקדש ומיתלא תלי עד לאחר העמדה בדין וא"כ גם לר' עקיבא הוי נדחה ולא ראוי להקרבה בשעה שהקדישו וגם בעיקר הדבר מה שחשיב זה לדיחוי מעיקרא לא נהירא מכמה טעמים חדא דדיחוי לא שייך כ"א בדבר שההקדש חל אלא שנדחה מהקרבה אבל הכא הא עיקר ההקדש אינו חל כ"א לבסוף לכשיתברר שהשור נשאר לפני הניזק ועד הזמן ההוא לא חל ההקדש מעיקרו וא"כ מה דיחוי שייך בזה הא עד שיתברר שהוא של ניזק לא חל ההקדש ומיד כשחל ההקדש הרי מיד ראוי להקרבה ולא נדחה מעולם לאחר שהוקדש ומה שאינו ראוי להקרבה קודם היינו משום דגם ההקדש לא חל עדיין ועיין בתוספת זבחים שם תראה שגם עוד מכמה טעמים לא שייך הכא בכה"ג לומר דין דנדחה ודו"ק. בגמרא הקדישו ניזק איכא בינייהו, בשמ"ק הקשה אמאי לר' עקיבא קדוש הא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכאן נמי הא אין השור ברשותו של ניזק דיהיה יכול להקדישו וא"כ אף דהוא שלו לר' עקיבא ה"מ אינו ברשותו הוא עיי"ש מה שתירץ ולכאורה קושיתו צריכה ביאור הא פקדון שיש לו ביד אחרים יכול להקדישו וכמה שכתבו התוספת לקמן (דף פ' ע"א) דדוקא אמטלטלין דגזליה אין כותבין עיי"ש, וכיון דלר' עקיבא הוחלט השור הרי דומה כמו השור בפקדון הוא אצל המזיק, ונ"ל דכיון דפלגא נזקא הוי קנסא ואי אתי לב"ד ומודה מיפטר משו"ה גם לר' עקיבא אינו בהחלט שלו מיד קודם העמדה בדין ובאמת דהיינו טעמא דהרמב"ם שאינו יכול להקדישו גם לר' עקיבא קודם העמדה בדין ואכן אפילו לשיטת התוס' דיכול להקדישו קודם העמדה בדין בע"כ דאין ההקדש נגמר מיד אלא דמילתא תלי עד לאחר גמר דין וכמו שכתבתי בדבור דלעיל מזה וכיון שגם לר' עקיבא אינו עוד בהחלט של ניזק משו"ה לא דמי כ"א לפקדון דכפריה דלא מצי להקדיש משום דתלוי עוד בפסק דין וה"נ תלוי עוד בהעמדת הדין ושפיר הקשה דאין חל ההקדש. ואף אם קושיתו של השמ"ק טרחנו להעמידה אכן תירוצו תמוה ביותר וז"ל ויש לומר דלאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קיבל הדמים לר' עקיבא אנו רואין כאילו מעיקרא כשהקדישו היה כבר בא ברשותו וכן בגזל אם הקדישו הנגזל ואחר כך העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בבית דין הכי נמי דקדיש והא דאמר ר' יוחנן דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בב"ד הרא"ש והרמ"ה עכ"ל, ודבר זה חידוש גדול הוא אשר לא שערוה הפוסקים דמכולם משמע דהוי בזה כל דין דבר שלא בא לעולם דאף בבא לעולם אינו קדוש ואינו מכור ולדברי השמ"ק אם בא לרשותו הו"ל הקדש למפרע ולישנא דר' יוחנן גופא דאומר שניהם אינם יכולים להקדיש משמע שאינו יכול להקדיש ואם הקדיש אין חל ההקדש ולדברי השמ"ק הא שפיר חל ההקדש לכי יגבנו אח"כ, ולי נראה דהא דאמרינן דכל שהוא ביד חבירו אינו יכול להקדיש היינו דווקא אם זה שמוחזק בה אינו רוצה להחזירה ומסרהב מלהחזיר כמו גזלן דאינו רוצה להחזיר אבל אם זה אין מסרב כלל ואין לו שום טענה וערעור כלל אין מעכב כלל מה שהוא ביד אחרים ואם כי לא משמע הכי מן הפוסקים אפ"ה נ"ל נכון כן וא"כ לא קשה מידי מהכא דיש לומר דהמזיק אין לו שום. ערעור ואין מסרב להחזיר ואחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בשמ"ק לקמן ריש פרק שור שנגח דו"ה שכתב כן בעיקר הדין דבמקום שאין מסרב יכול להקדיש עיי"ש. בתוד"ה הקדישו ניזק וכו' דכל זמן דלא נתגלה וכו' עיין מה שכתבתי לקמן (דף ע"ד) בטעם הדבר (שם ע"ב) בתוד"ה איכא בינייהו דלר' עקיבא קדוש אע"ג דאי מודה מיפטר מ"מ השתא וכו' עיין מה שכתבתי בחידושינו לעיל בסמוך דגם לר' עקיבא אינו רשאי להקרובו עד לאחר העמדה בדין דכיון דאי מודה מיפטר ונעקר ההקדש אז למפרע ואם יקריב נמצא שהביא חולין לעזרה אלא ודאי דלענין הקרבה מיתלא תלי ואין להקשות דא"כ מאי בינייהו דהא לאחר העמדה בדין גם לר' ישמעאל חל ההקדש למפרע וכמה שכתבו התוספת בדבור דלעיל דשפיר איכא נ"מ טובא בינייהו דלר' עקיבא אין רשות להניזק להתרצות עוד ולקבל מעות דכיון שכבר הקדישו חל ההקדש גם קודם העמדה בדין ודוקא אם מודה המזיק נעקר ההקדש אבל אם לא הודה הוי הקדש ואין ביד הניזק להתרצות ולקבל מעות ולר' ישמעאל דקודם העמדה בדין לית ליה לניזק שום רשות על השור והקדישו לאו כלום הוא ורק אם לבסוף גבה השור הוקדש למפרע אבל קודם שגבה אין ההקדש מועיל כלל ורשות ביד הניזק לקבל מעות ולבטל את ההקדש. בגמרא אמר מר מכרו מכור לרדיא הנה מסוגיא זו משמע דדווקא אליבא דר' ישמעאל הוא דמכרו מזיק מכור לרדיא אבל לר' עקיבא דהלכתא כוותיה אפילו לרדיא אינו מכור ותפסו כל גדולי האחרונים על הרמב"ם שכתב (בפ"א מהלכות נזקי ממון) שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אעפ"י שהוא מכור הרי הניזק גובה ממנו וזה דלא כר' עקיבא ועיין ביש"ש שנדחק בזה ואכן למה שכתבתי לעיל לבד שמהכא לא קשיא על הרמב"ם אדרבה מכאן יהיה סיוע ומקור לשיטתו דגם לר' עקיבא קודם העמדה בדין מכרו מכור דקודם דעמדה בדין לא נחלקו כלל ר' ישמעאל ור' עקיבא ועיקר פלוגתתם הוא דוקא לאחר העמדה בדין וכמבואר לעיל בדברינו והיינו דלא זכר בסוגיא דברייתא זו היא אליבא דר' ישמעאל דווקא ומדסתים משמע דדין זה דקודם העמדה בדין מכרו מכור לרדיא אתיא אליבא דכו"ע ואין מקום לקושיתם ולפי"ז הא דנקיט בברייתא שחטו מה שעשה עשוי ואינו משלם פחת שפחתתו מיתה היינו נמי אפילו לר' עקיבא והיינו דלא נקיט הרמב"ם דמשלם פחת מיתה אע"ג דפוסק כר' עקיבא משום דלדידיה נמי הוי דינא הכי והנה הרמב"ם (פ"ד מהלכות נזקי ממון) כתב דאם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם הכיר בו שהוא נגחן הבעלים משלמים חצי נזק ושואל משלם חצי נזק והשיג הראב"ד דאין הדין הכי אלא היכא דתפסוהו ב"ד, ותירץ המ"מ דיש דרך לתרץ דברי הרמב"ם דסוגית הגמרא אזלא אליבא דר' ישמעאל והרמב"ם פוסק כר' עקיבא ולדידיה אם יעריק לאגמא יצטרך לשלם עיי"ש, וכל זה הוא לפי הבנתו דלר' עקיבא אפילו קודם שעמד בדין נמי הוחלט השור לשיטת הרמב"ם אכן למה שכתבתי דקודם העמדה בדין לא פליגי ואפילו לר' עקיבא אין צריך לשלם בעד ההיזק שהזיק המזיק לשור אין מקום לתירוצו וראיה מוכרחת הוא מדין דפחתו מיתה דאילו לתירוץ המ"מ. דהמזיק צריך לשלם אם יעריק לאגמא א"כ הא דאמרינן הכא דאם שחטו אינו משלם פחת מיתה הוא דוקא אליבא דר' ישמעאל אבל לר' עקיבא יצטרך לשלם א"כ למה לא כתב הרמב"ם לדין זה דהמזיק צריך לשלם פחת מיתה אע"כ כמה שכתבתי דס"ל לרמב"ם דגם אליבא דר' עקיבא קודם גמר דין אם שחטו אינו משלם ההיזק א"כ גם אם יעריק לאגמא לא ישלם ועיין מה שכתבתי למטה בסמוך דאפשר דיש לחלק בין פחת דמיתה לההיא דמעריק לאגמא. בגמרא מהו דתימא התם הוא דאמר לו לא חסרתיך ולא מידי דאמר לו זיקא בעלמא וכו' ומשמע דפחת דשחיטה קיל ממזיק שעבודו ומטעמא דאינו אלא זיקא וקשה דבסמוך מסיים קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי ופרש"י שהרי השחוטה נראית ונכרת ולפי"ז הוי פחת דשחיטה עדיפא אפילו משורף שטרו ודמיא לחופר בורות ומצאתי בשמ"ק שהביא בשם הראב"ד ז"ל קושיא זאת וכמה תירוצים נאמרו שם על זה והמובחר שבתירוצים נ"ל מה שהביא שם למחוק מן הספרים דהכא כמאן דחפר בורות שיחין ומערות דמי אלא הכי גרסינן אבל כי חפר בורות שיחין ומערות אימא לחייב קמ"ל ורב הונא מסברא דנפשיה קאמר דלא דמי אבל לא שהוכיח כן מברייתא עיי"ש, ולפי"ז מברייתא באמת אין ראיה לחופר בורות דהכא בפחת שחיטה גרע משום דאינו אלא זיקא וגרע נמי משורף שטרו וכ"ש מחופר בורות ונ"ל ברור שבגירסא הזאת בחר הרמב"ם ומשו"ה ניחא הסתירה שמצא הלח"מ בדבריו דהא הרמב"ם פוסק (בפ"ז מהלכות חובל ומזיק) דשורף שטרות של חבירו חייב וא"כ כ"ש שהיה לו לחייב בפחת שפחתו מיתה דעדיף משורף שטרו ודמי לחופר בורות ואפ"ה פוסק בפ"ח מהלכות נזקי ממון) דפטור בפחת שפחתו מיתה עיי"ש, ולמה שכתבתי ניחא מאוד דבאמת פחת שחיטה גרע אפילו משורף ולכן אע"ג שבשורף חייב בפחת מיתה פטור משום דאינו אלא זיקא בעלמא וזה ברור, ובזה יש ליישב דברי המ"מ בדבור דלעיל דהרמב"ם מחייב לר' עקיבא במעריק לאגמא ואנכי הקשיתי שם דמאי שנא מפחת שחיטה ומיתה ולמה שכתבתי אתי שפיר דפחת מיתה דאינו אלא זיקא דשקליה משו"ה פוטר אבל במעריק לאגמא מחייב שפיר מטעם גרמי: