בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף לא.
בגמרא הא קמ"ל דאע"ג שעמד לפוש כי אמר לו לבעל חבית עמוד פטור, הרא"ש הקשה דמאי רבותא הוא דכיון דאמר לו עמוד פשיטא דפטור וכי לכתחלה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה עיי"ש, והפנ"י השיג על זה עפ"י מה שאמרו לקמן (דף ל"ב) דההיא דאם עמד בעל הקורה איירי דרמי כשלדא וא"כ הרי זה דומה לממלא רשות הרבים כולה חביות דאמרינן לעיל בריש פירקין דמשבר בידים וא"כ ה"נ ברמיא כשלדא רשות לבעל החבית לשבר קורתו של זה בידים כיון שהלה עושה שלא ברשות ולא מטרחינן ליה לעמוד דאל"כ כל אדם יניח תקלותיו ברשות הרבים ואומר לכל העוברים עמודו אלא ודאי דלא שייך לומר כן שאין רשות לאדם למנוע העוברים לילך כדרכם וכיון שכן הוא שרשות לבעל החבית לשבר הקורה בידים מכ"ש שרשאי לילך כדרכו ואם יוזק ישלם הלה שיותר יש ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וא"כ הכא שרשאי להזיק מכש"כ שאין צריך לחוש אם יוזק וכו' עיי"ש, ולא יכולתי להבין דבריו בזה דהא בממלא רשות הרבים חבית גופא אע"ג דודאי הוא דרשאי לשבר אפ"ה אסיקנא לעיל שם דאם הוזק פטור בעל החבית משום דאיהו דאזיק אנפשיה ולדברי הפנ"י אמאי לא נימא גם התם כיון דרשות בידו לשבר החבית בידיה מכ"ש שאם הוזק שצריך לשלם אע"כ דאף שרשות בידו לשבר בידים מ"מ לעשות היזק בנפשו בידים בכדי שיפרענו זה אין לו רשות ואם עשה כזה איהו דאזיק אנפשיה וא"כ כ"ש הכא שזה הזהיר לו לעמוד, ולא דמי זה למה שכתב שיותר יש לו לאדם לשמור שלא יזיק משלא יוזק דהתם כשההיזק בא מחמת חסרון הזהירות בזה אמרינן דיותר מחויב לשמור שלא יזיק אבל היכא דברי היזיקא והולך וגורם היזק לנפשיה לאחר שהזהירו השני על זה, בזה הוא הסברא להיפך דלהזיק לאותו האיש ששינה ומילא הדרך יש לו רשות על זה אבל לגרום היזק בידים לעצמו איהו הוא דאזיק אנפשיה דאין לחייב בשום אופן על היזק כזה שעשה האדם לנפשיה בידים ולא אדע איך כתב הפנ"י דבר כזה שהוא נגד המפורש בש"ס. וזולת זה לא אדע מה מקשה על הרא"ש דאפילו אם היה הדין כדבריו של הפנ"י דהיכא דיש לו רשות לשבר מכ"ש שאין צריך לחוש אם יוזק אפ"ה על הרא"ש לא קשה מידי דהא הרא"ש סובר דאפילו בממלא רשות הרבים כולה חבית אין לו רשות גם לשבר ואם שיבר חייב ורק רב הוא דסובר הכי לעיל בריש פירקין דבממלא פטור המשבר אבל הרא"ש והרי"ף פסקו דאין טעם זה מספיק לפטור אלא טעם לפי שאין אדם עשוי להתבונן בדרכים הוא דמהני לפטור אבל טעם דממלא אין מספיק לחייב המשבר נמי עיי"ש, והכי מוכח גם מדברי התוספת דאפילו ברמי כשלדא אפ"ה אם אמר לו לעמוד ולא עמד פטור דאין לו רשות לשבור חביתו לכתחילה בכדי שיפרענו מזה דלקמן (דף ל"ב ע"א) בתוד"ה ואם עמד כתבו וז"ל אבל כי הוי כשלדא לא פשע בעל החבית דלא ידע כשעומד כשלדא אעפ"י שגוף האדם רואה כשעמד מה שעמד כשלדא אין רואה עכ"ל, הרי דטרחו לאוקמי דבעל החבית לא פשע ולא ידע שעומד כשלדא משו"ה חייב לשלם בעד החבית אבל אילו היה יודע שעומד כשלדא ופשע היה פטור ודלא כהפנ"י שסובר דאפילו לכתחילה יש לו לפשוע בזה והלה מחויב לשלם ודו"ק ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך מזה. (דף ל"ב ע"א) במשנה ואם עמד בעל הקורה חייב ובגמרא מוקמינן דמיירי דפסקיה כשלדא ומשמע הא לא פסקיה כשלדא מצי אמר לו בעל הקורה היה לך ליזהר שלא תוזק ולסגויי באידך גיסא ואי קשיא מאי שנא מסיפא דקאמר אם עמד בעל חבית פטור ואמאי כ"ש דיכול לומר בעל החבית היה לך לסגויי באידך גיסא שלא תזיקני דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וקושיא זאת הקשה השמ"ק ותירץ בשם הריב"א דלא דמי דודאי לענין שמירה אין אדם מתבונן לשמור ביתו כל כך שלא יוזק וכן במהלך ברשות הרבים אינו נזהר כל כך להתבונן בדרך שלא יוזק כמו שלא יזיק אבל באדם הנושא חבית הוא נזהר יותר שלא יוזק מבעל הקורה שלא יזיקוהו עיי"ש, ומכאן נמי נדחים דברי הפנ"י שהבאתי בדבור דלעיל שרצה לחייב נמי באדם הנושא חבית ומטעם דיותר צריך ליזהר שלא יזיק וכו' עיי"ש שדחיתי דבריו ומדברי הריב"א הוי נמי תיובתא לדבריו דבכה"ג לא אמרינן סברא דיותר וכו'. בגמרא ומודה איסי בערב שבת בין השמשות פירוש אפילו בין השמשות דאין דרך שור להתעסק בצרכי שבת דכמעט כל המלאכות אסירות שוב אפ"ה פטור משום דיש לומר דרץ לצורך מצוות קבלת שבת ואהא מייתי לדר' חנינא וכ"ש כשרץ בערב שבת קודם בין השמשות בשעה שמותר להתעסק בצרכי שבת דפטור וכן כתוב בשמ"ק. (שם ע"ב) בתוד"ה זה שלדעת חבירו נכנס וכו' וא"ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו נכנס הא אמרינן בפרק הפרה וכו', ויש להבין דמאי פריך מדלקמן דאינו כ"א מימרא דרב פפא ולא משנה וברייתא ומאי קושיא היא על ר' יוסי בר חנינא דלא ס"ל כוותיה וצריך לומר דלא מכח מימרא דרב פפא דהתם הקשו אלא מכח סברא דמפר התם דנהי דאית לך רשות לאפוקי כיון דשלא ברשות נכנסתי לחזוקי לית לך רשות וסברי התוספת דסברא זאת פשוטה היא שאין ראוי לחלוק על זה, ולהכי הקשו היאך אפשר דיפלוג ר' יוסי בר חנינא על זה, ובאופן אחר קצת יש ליישב דבשמ"ק הקשה למה הקשו התוספת על ר' יוסי בר חנינא מההיא דפרק הפרה הא התוספת הביאו לקמן בד"ה חייב את הירושלמי דגרס א"ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקו חייב הרי דהתם מיירי שלא ברשות ואפ"ה מחייב ר' יוסי בר חנינא בהיזיקו וא"כ עדיפא הו"ל להקשות מדר' יוסי בר חנינא אדר' יוסי בר תנינא עיי"ש, ולזה אפשר דשני הקושיות הללו של השמ"ק ודידי מתורצות חדא בחדא דודאי מההיא דהפרה לחוד לא שייך להקשות על ר' יוסי בר חנינא כיון דאינה אלא מימרא דרב פפא ומה קושיא אם ר' יוסי לא יסבור כוותיה אלא דעיקר קושית התוספת הוא משום דמצינו לדר' יוסי גופא דסובר הכי בירושלמי וסמיך על מה שהביאו לדר' יוסי בדבור שאח"ז והכא לא הזכירו כ"א הסברא דדין זה ומתוך דברינו אפשר ליישב מה שהביא בהגהות חשק שלמה בשם אחיו להקשות דמאי מקשו התוספת הא בפרק הפרה רב פפא הוא דאומר הכי ואילו רב פפא הא באמת מוקי בסמוך דר' יוסי בר חנינא ארישא קאי ואפילו שלא ברשות נמי חייב בד' דברים עיי"ש ולמה שכתבתי ניחא דאטו הקושיא הכא הוא ממימרא דרב פפא בהפרה הקושיא הוא או מן הסברא משום דסברא אלימתא היא דאי אפשר לפלוגי עליה או דר' יוסי בר חנינא אדר' יוסי בר חנינא וא"כ שפיר הקשו על מאן דמתני לר' יוסי בסיפא הא ברישא פטור ואיך אפשר לומר כן הא מן הסברא בודאי חייב וכדאמרינן לקמן בפרק הפרה ועוד דר' יוסי גופא הא סובר דחייב וק"ל. בגמרא מתיב רבא הוסיף לו רצועה וכו' דטעה דיינא גופא בתחלת העיון נתקשיתי למה מחייבינן להמכה הזה שאינו אלא שליח ב"ד והוא שוגג לא ידע ועושה רק מה שב"ד מצווהו ואי בכה"ג דהשליח לא ידע יש שליח אפילו לדבר עבירה, הב"ד הם המחויבים שהם השלוחים, ולאחר החפוש ראיתי שהקצו ה"ח (בסי שמ"ח) הביא מכאן ראיה שאפילו היכא דלא ידע השליח נמי אין שליח לדבר עבירה עיי"ש, ולענ"ד יש לפקפק בזה דהא הב"ד לא עשאוהו שליח כ"א ללקות כדינו ל"ט מלקות ואם זה הוסיף לו רצועה הלא על הרצועה הנוספת אינו שליח דידהו ולא דמי למעילה שהביא הקצו ה"ח דאע"ג דהמשלח לא ידע הוי נמי שלוחו דהתם עכ"פ הלא צווהו המשלח לעשות הפעולה הזאת אלא שלא ידע שיש איסור בזה ועל האיסור הוא דלא ידע אבל הפעולה צווהו לעשות משא"כ הכא דהב"ד המשלחים לא שלחו אותו ללקות יותר מל"ט ואם השליח הוסיף אין זה שליח ב"ד ברצועה הנוספה ואע"ג שאינו מכה עד שאחד מדיינים אומר לו הכה וכמה שאמרו במס' מכות הגדול שבדיינין קורא וכו' השלישי אומר לו הכה מ"מ אינו שליח של דיין זה ולא מצד אמירתו הוא עושה אלא הוא שליח של כל השלשה דיינים שמינוהו למלאת פסק דינם ועל דעתם הוא עושה והם לא מינוהו על הרצועה הנוספה ונמצא שזה עושה כן מעצמו עפ"י טעות תדע שכן הוא דהא כבר כתבו האחרונים דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה היינו דווקא כשהוא שלוחו בחנם אבל אם נוטל שכר בעד השליחות דאז הוי דינו כפועל וכמה שכתב הש"ך (חו"מ סי' ק"ה) יש שליח גם לדבר עבירה משום דהוי יד פועל כיד רבו. ובחבורי לקדושין ר"פ האיש מקדש הארכתי בזה וא"כ אכתי מה הועיל הקצוה"ח בתירוצו דמשו"ה אין מחויב הב"ד המשלחים משום דאין שליח לדבר עבירה אפילו בשוגג הא שליח זה הממונה מב"ד ודאי שאינו שליח בחנם כ"א ממונה תמידיי למלאות כל צורכי ב"ד ובודאי שבא על שכרו כאחד מכל משרתי הקהלה ובכה"ג הא אפילו לדבר עבירה יש שליח אע"כ דהכא לאו שליח ב"ד הוא על הרצועה הנוספת ודו"ק ועיין מה שכתבתי לקמן (דף נ"א ע"א) מזה ובפ"ת חו"מ סי' קסב. ודע דהרמב"ם ז"ל (פט"ז מהלכות סנהדרין) השמיט כל זה וכתב סתם ואם הוסיף רצועה אתת השליח חייב ובשמ"ק תמה על זה איך סתם דבריו ולא כתב דמיירי בטעה דיינא עיי"ש והנה אם כי קושיא הזאת יש ליישבה בפשיטות דבסוגיין לא הוצרך לאוקמי בדטעה דיינא דווקא כ"א ללישנא קמא דבשוגג קרוב למזיד לא סגי בגלות ולזה בדלא טעה דיינא הוי נמי קרוב למזיד ולכן הוכרח לאוקמי בדטעה דיינא משא"כ ללישנא בתרא דבסמוך דחייב גלות אפילו בקרוב למזיד נמי א"כ גם הוסיף מעצמו רצועה נמי חייב אפילו בדלא טעה דיינא וא"כ הרמב"ם פוסק כלישנא בתרא משו"ה לא הזכיר בדטעה דיינא. ושוב ראיתי בהגהות מל"מ שתירץ נמי כן אלא שהקשה דאכתי למה לא ביאר נמי הרמב"ם הך דינא דטעה דיינא דנמי חייב גלות השליח עיי"ש, ואם כי בפשוטו יש לומר דלא הוצרך לזה דהא מן הסוגיא מוכח דבטעה דיינא יותר פשוט לחייב גלות מבהוסיף מדעתו דללישנא קמא דבהוסיף מדעתו פטור אפ"ה בטעה דיינא חייב וא"כ מדזכר הרמב"ם דגם בהוסיף מדעתו חייב כ"ש בטעה דיין דהוי שוגג גמור וחייב לשתי הלשונות, בכ"ז נראה לי ליישב באופן מרווח יותר דהנה כבר זכרתי להקשות למה באמת חייב המכה והא אינו אלא שליח ב"ד והשליח לא ידע כלל ובכה"ג הרי יש שליח לדבר עבירה והיה ראוי הדיין להתחייב ולא השליח ואם כי יישבתי זה לעיל בטוב טעם בכל זה ע"ד הפלפול נ"ל עוד דהנה בס' שד"ח ראיתי שהביא בשם האחרונים דמחלוקת הפוסקים שנמצא בדין זה היכא דשליח לא ידע שהוא עבירה אם יש שליח בכה"ג תלוי זה בפלוגתא דרב סמא ורבינא בפ"ק דב"מ בטעמא דבחצר יש שליח לדבר עבירה דלרב סמא דאמר דאף היכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכי דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אף דבזה אין שייך הטעם דדברי הרב וכו' דהא שליח לאו בר חיובא הוא א"כ על כרחין דסובר דהא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דילפינן ממעילה ושליחות יד וכמה שכתב הש"ך וא"כ הוה דהיכא דלא ידע השליח אף דלא שייך הטעם דדברי הרב וכו' פטור המשלח מטעם דאין שליח לדבר עבירה אבל רבינא דסבירא לי' דהיכא דשליח לאו בר חיובא לא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה על כרחך דאינו סובר הטעם משום דילפינן ממעילה דא"כ תיקשי אמאי לא נימא דאין שליח לדבר עבירה אף היכא דשליח לאו בר חיובא ובע"כ דהטעם לדידיה הוא משום דאמרינן דברי הרב וכו' ומשו"ה סובר דהיכא דשליח לאו בר חיובא דלא שייך טעם זה אמרינן דיש שליח לדבר עבירה ומודו התוספת דלרב סמא גם כשהשליח שוגג אין שליח לדבר עבירה ונמצא דהסוברים דאף בכה"ג דלא ידע אמרינן אין שליח לדבר עבירה הוא משום דסברי כרב סמא והפוסקים דבכה"ג יש שליח לדבר עבירה הוא משום דסוברים דהלכה כרבינא והרמב"ם מבואר שם דפוסק נמי כרבינא עיי"ש, והנה ידוע מה שהוכיח הנודע ביהודה בתשובה מהדורא קמא (חאה"ע סי' ע"ה) דרבא בע"כ כרב סמא ס"ל עיי"ש ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ע"א) להוכיח דרבא סובר דגם בשוגג אין שליח לדבר עבירה ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם במה שלא זכר הדין דטעה דיינא דלדידיה לא יצויר כלל שהיה חיוב מלקות בכה"ג דטעה דיינא לא לדיינא ולא לשליח דהא תינח בסוגיין דכל השקלא וטריא קאי אליבא דרבא שהוא היה המקשה ממתני' דהוסיף רצועה ואליביה דסובר כרב סמא שפיר מחייבינן לשליח גלות בטעה דיינא דהא לדידיה אין שליח אפילו בכה"ג דלא ידע השליח וכיון שאין שליח שפיר חייב השליח אכן הרמב"ם לשיטתו דפוסק כרבינא א"כ לשליח אי אפשר לחייבו דהא לדידיה בכה"ג דלא ידע השלות יש שליח וכיון דיש שליח ראוי המשלח להתחייב ולא השליח והמשלח דהוא הב"ד נמי פטור דאין לחייבם גלות כמה שכתב הנתיבות ובסי' שמ"ח) דלענין מיתת ב"ד ודאי דאין חייבין על ידי שליח שוגג דלא אישתמיט תנא לומר דחייבין מיתה על דבורו להשליח לחלל שבת עיי"ש וממילא דלשיטת הרמב"ם לא יצויר שיהיה חיוב מיתה בטעה דיינא לא לשליחא ולא לב"ד ולא משכחת לדידיה כ"א בהוסיף השליח מדעתו רצועה ודו"ק ועיין מה שכתבתי לקמן דף ע"א. בתוד"ה מאן, דמתני לה בסוה"ד והא דקאמר כ"ש ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכו', פירוש דודאי בין ברישא בין בסיפא שניהם אינם דומים ליער ברישא דשלא ברשות ובסיפא משום דלדעת חבירו נכנס ולא דמי ליער שזה לדעתו נכנס וזה לדעתו כדאמר לעיל אלא דהכ"ש הוא דהא בסיפא הוי פשע שברשות נכנס והיה לו ליזהר וברישא לא פשע כלל וזהו הכ"ש דנהי דשניהם אינם דומים ליער ואם חזינן בסיפא דכל כך גדול ונחשב טעם דיער שאפילו היכא דפשע וראוי היה להתחייב אפ"ה פטור מטעם זה כ"ש ברישא דבלא"ה לא פשע וכי איצטרף לזה נמי טעמא דלא דמי ליער דהוי לן לפוטרו וק"ל: