אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף ל.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף ל.

דף כח.

ברש"י ד"ה וחייב בעל הכותל דהו"ל לאצנעינהו ועיין בגליון שכתב סברא אחרת דמשו"ה בכותל בריא חייב בעל הכותל משום דשני למיסתר כותל בריא ונראה בכוונתו משום דלפרש"י יקשה קושית התוספת בד"ה וחייב בעל הכותל דבכותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא אלא משום דשינה לסתור כותל בריא וסרה קושית התוספת. בתוד"ה וחייב בעל הכותל וא"ת וכו' וי"ל דמ"מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע ובשמ"ק לאחר שהביא תירוץ התוספת כתב עוד תירוץ אחר דאם היה מצניעם כשהוא בריא ודאי דלא היה מתקיימים כל כך אלא היו כלים מאליהם על ידי רקבון עיי"ש, ויש נ"מ לדינא בין התירוצים דלתירוץ התוספת משום דמצניע פשע ודאי א"כ אם הצניע בשעה שהיה הכותל בריא ושהו שם כל כך פד שנתרועע הכותל וסתרו כשהוא רעוע שוב היה לבעל הכותל להתחייב כיון דהשתא לא פשע המצניע ואלו לתירוץ השמ"ק גם בכה"ג פטור בעל הכותל דלא הוי לאסוקי אדעתיה כל כך שימצאו שלמים והיינו שלא הזכירו הפוסקים לדון דהיכא דהצניע בכותל בריא ושהו עד שנתרועע דחייב בעל הכותל משום דנ"ל עיקר תירוץ השמ"ק ולעולם בעל הכותל פטור. ברש"י ד"ה כל המקלקלין ברשות הרבים וכו' לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפילו עושין ברשות ותמהני דהא רשב"ג אומר נמי דכל הקודם זכה ואי ברשות אמאי כל הקודם זכה דהא ליכא מאן דסובר דכל מה דעביד ברשות יהא רשאי לאחר לבוא ולזכות ואולי ללשון זה לא גרסינן במילתא דרשב"ג כל הקודם זכה וכמה שכתבו התוספת בסמוך בע"ב בד"ה לימא כהני תנאי דלא גרסינן הכי עי"ש. בתוד"ה אפילו תימא ר' יהודא וכו' וא"ת וכו' וי"ל דכל הקודם בהם לאחר שלשים יום זכה וכו', והקשה בספר פנ"י א"כ למה לא משני הש"ס ג"כ דמתניתין אתיא כר' יהודה והא דקתני חייב בנזקו מיירי נמי לאחר שלשים יום עיי"ש, ונראה שגם הראשונים חשו לקושיא זאת דבשמ"ק כשהביאו לקושית התוספת תירצו באופן אחר דהא דאמרינן כל הקודם זכה היינו לאחר שהזיקו ולא מחלק בין קודם שלשים לאחר שלשים כ"א בין קודם היזק לאחר היזק וגם הטור והגה"מ כתבו כן ובלי ספק דמשו"ה נאדו מתירוץ התוספת משום דהיה קשה להו נמי קושית הפנ"י דאי כחלוק התוספת בין קודם שלשים ללאחר שלשים גם הש"ס הוה מצי לחלק כן אכן לענ"ד אי משום הא אין הכרח להיות נאיד מתירוץ התוספת דקושית הפנ"י יש ליישב בפשיטות דהא המשנה הזאת עם הרישא דידה דהיינו משנה דלעיל דהשופך מים לרשות הרבים חייב הכל משנה אחת הם וכמה שכתוב בשמ"ק, והתם הא הקשה לעיל הש"ס תרתי למה לן ומוקמינן חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים והיינו דמתניתין דלעיל מיירי בימות הגשמים שאע"ג שברשות חייב לשלם וכדמסיים שם בברייתא וכל אלו שברשות אם הזיקו חייבין לשלם ולזה לא רצה הש"ס לשנויי דמה דנקיט במשנה חייב לשלם מיירי דוקא לאחר שלשים משום דאז הוי תו שלא ברשות דהא בהדיא מוקמינן לעיל דאפילו ברשות נמי חייב וזה ברור ואין להקשות דהא בסמוך בשנויי דרב נחמן מוקי באמת דהך מתניתין מיירי שלא בשעת הוצאת זבלים דהיינו שלא ברשות והיכי מוקי הכי הא מוקמינן לרישא דמתניתין בשופך ברשות, דרש"י תיקן זם דבמשנה בד"ה. כל המקלקלין ברה"ר פרש"י שני פירושים במאי פליגי רשב"ג ות"ק עיי"ש, והוצרך לזה לשני האוקימתות שבש"ס דלתירוץ הראשון דמתניתין מיירי בשעת הוצאת זבלים א"כ ברשות קא עביד אליבא דכו"ע א"כ במאי פליגי ת"ק ורשב"ג לכן הוצרך לפרוש פירוש הראשון דפליגי אם זכה בגוף דלת"ק לא זכה בגוף ולרשב"ג זכה בגוף ולאוקימתא דרב נחמן דמתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים דלכו"ע קנסו גופו הלכך צריך לומר דפליגי בהניח ברשות ולרשב"ג חייב, ולפי"ז יש לומר דלתירוץ דרב נחמן יש לומר דרישא דמתניתין דאפילו ברשות חייב אתיא כרשב"ג דסובר הכי אבל לר' יהודה אפילו ברשות פטור וכל זה הוא לתירוץ דרב נחמן, אבל לתירוץ הראשון דלכו"ע ברשות קא עביד וא"כ רישא דמתניתין אליבא דכו"ע ואפ"ה חייב אם הזיק ברשות משו"ה לא מצי לשנויי דהא דקתני חייב היינו לאחר שלשים דוקא וכדכתיבנא ודו"ק היטב כי זה ברור. (שם ע"ב) בגמרא תנן ההופך את הגלל ברה"ר וכו' ואילו כל הקודם זכה לא קתני, ולכאורה קשה דהא לעיל (דף כ"ט ע"ב) קאמר דההופך דמי למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאסתלקו להו מעשה ראשון ומוקי רב אשי דהפכה לפחות משלשה ולא סילק מעשה ראשון ואפ"ה חייב זה ההופך משום דקניא וחייב משום ממונו עיי"ש, ומשמע לפי"ז מלשון הש"ס דלא מיירי הכא שהפך גלל של הפקר שלא היה לו בעלים מעולם דלא שייך סילק מעשה ראשון כיון דלא היה כאן ראשון כלל אלא מיירי בראובן שהוציא מתחלה הגלל לרשות הרבים ואח"כ בא שמעון והפך בו וכן פירש הר"ח להדיא עיי"ש, וא"כ מאי פריך ואלו כל הקודם זכה לא קתני הא שפיר מוכח דכל הקודם זכה דאל"ה היכי רשאי שמעון לזכות בגלל של ראובן אלא לאו משום דכל הקודם זכה ורשאי כל אחד לזכות, ויש לומר דנהי שמתחלה הוציאו ראובן והניחו ברשות הרבים מ"מ אין זה מוכרח דאית ליה בעלים דיש לומר דראובן הניחו והפקירו מרצונו לכל דשוב רשאי שמעון לזכות מן ההפקר כיון שהפקירו מרצונו אבל אם לא הפקירו מכח דכל הקודם זכה לא היה רשאי באמת לזכות וכן מוכח מן הסוגיא התם דמוקי כשהפכה לפחות משלשה דלאו כורה בור ואפ"ה לענין קנייה קנייה אע"ג דלענין קנין בעינן הגבהת שלשה טפחים וכתבו רש"י ותוספת משום דהכא בזוכה מן ההפקר ולכן סגי אפילו בהגבהת טפח עיי"ש הרי דמוכח להדיא דבגלל הפקר מיירי וא"כ מהא דרשאי שמעון לזכות אין מוכח דכל הקודם זכה ולכך שפיר פריך דליתני כל הקודם זכה השתא משל שמעון ההופך, ואין להקשות דלפי מה שכתבתי דשמעון לא היה המניח הראשון אלא דמתחלה הניחו ראובן ושמעון זכה בזה מן ההפקר וקושית הש"ס דליתני כל הקודם זכה היינו משל שמעון והא קתני בסמוך דאסורין משום גזל לאותו שקדם וזכה הרי דכל הקודם זכה הוא מהמניח הראשון ולא מזה שקדם וזכה וא"כ שפיר לא תני הכא כל הקודם זכה כיון דלגבי ראובן המניח לא שייך למיתני כיון שהפקירו מרצונו ופשיטא דכל הקודם זכה דהא חזינן ששמעון זכה באמת מזה ולגבי שמעון הזוכה הרי לא מצי למיתני כל הקודם זכה דהא באמת לאותו שקדם וזכה אסורין משום גזל וא"כ מאי פריך דיש לומר דהא באמת זה גופא יש להבין מאי טעמא לאותו שקדם וזכה אמורין משום גזל וכי מה עדיף הוא מגברא דאתי מיניה וצריך לומר בע"כ דמיירי שזכה ורצה לזבל בו מיד שזהו רשאי כמו דתני המוציא מוציא והמזבל מזבל ולגבי דידיה הוי כמו ברשות ולכך אסור משום גזל אבל שמעון ההופך מיירי שלאחר שזכה בו הניחו ברשות הרבים וחשב ליטלו לאחר זמן וכמה שכתב רש"י לעיל (דף כ"ט ע"ב) בד"ה שנתכוון לזכות בו משו"ה שפיר פריך כיון דלאחר שזכה בו הניחו ולא חשב ליטלו מיד א"כ נימא דניקנסיה דכל הקודם וזכה ממנו רשאי אבל לאותו שקדם וזכה וחשב לזבל מיד כיון דברשות הוא פשיטא דאסורין משום גזל ודו"ק. בתוד"ה וחכ"א גובה את הקרן וכו וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברין על לא תשימון וכו' ונ"ל ליישב עפ"י מה שכתבתי בחבורי לב"מ ליישב קושית השאג"א ורעק"א בהא דאמרינן שם (דף ס"ב ע"א) ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה והערב מפני שיש בהם קום עשה והקשו דהא בריבית איכא כמה לאוין ואיך יכולה חד עשה לנתקם והא אמרינן בתמורה לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי, וכתבתי ליישב דרש"י שם בד"ה פוטרין כתב וז"ל פוטרין את המלוה מן לא תעשה ומלקות עכ"ל ומשמע להדיא שלאחר שמחזירין הריבית פטורין אפילו מלאו ואע"ג דבכל דוכתי דאמרינן דהלאו ניתק היינו רק ממלקות אבל הלאו מיהא עובר אפילו לאחר שהחזיר בע"כ דבריבית שאני וכמה שכתב הפנ"י כיון דגלי קרא דטעם דריבית משום וחי אחיך ולא משום גזל כיון דיהיב לו מדעתו ולהכי אם מחזיר לריבית ליכא אפילו לאו וא"כ לק"מ קושית השאג"א ורעק"א דהא דאמרינן דאין עשה מנתק תרי לאוי היינו בכל האיסורין דהלאוין מיהא קיימי באיסורייהו אפילו לאחר הניתוק ואתה רוצה לנתקן ממלקות בזה שפיר אמרינן דאין חד עשה כחה יפה לנתק תרי לאוין ממלקות אבל בריבית שאחר החזרה לא נשאר עוד שום איסור ואין מה לנתק ולהכי אע"ג דאיכא כמה לאוין אפ"ה לא מלקינן דכיון דלא נשאר שום איסור מהיכי תיתי ילקה ודילמא יחזיר הריבית ולא ישאר שום איסור כלל ונמצא אפוא דנלקה בחנם. ובמה שכתבתי יש ליישב וליתן טעם על מה דעדים הוי נמי לאו בני מלקות והאחרונים הרעישו על זה הא איסור דידהו לא מנותק בהשבה כיון שאין לוקחין את הריבית ואין מה להשיב ונשאר לפניהם לאו דלא תשימון במקומו ובמשנה למלך (פ"ד מהלות מלוה) הביא בשם הגדולי תרומה דבאמת העדים לוקין ודוקא מלוה הוא דאינו לוקה עיי"ש, ולמה שכתבתי ניחא דכיון דאם המלוה ינתק ויחזיר הריבית אזיל האיסור לגמרי וממילא שגם מהעדים אזיל האיסור כיון דלא היה בפסיקה הזאת שום איסור ולכן אפילו בלא ניתוק לאו בני מלקות נינהו כיון דלא נשאר בזה שום איסור דבשלמא אם האיסור היה נשאר ורק הניתוק פוטר ממלקות אז היה מקום לומר דבעדים דלאו בנו ניתוק הם מלקינן אותם אבל כיון דהאיסור נתבטל מעיקרו ואין כאן פסיקה של איסור כלל פשוט דלא בעינן בהו ניתוק כלל דבניתוק דמלוה פרח האיסור גם מן העדים נמי ודו"ק כי זה ברור. ולפי"ז מיושב קושית התוספת דהכא דאי אפשר לפסול השטר משום חתימת העדים דשמא יחזיר המלוה אח"כ את כריבית ונמצא דלא היה בזה פסיקה של איסור כלל ולכן אי אפשר לפסול את השטר מספיקא ואל תתמה על תירוץ הזה לומר דנהפוך הוא איך מכשירין את השטר והא ספיקא הוא דשמא לא יחזיר הריבית, ואיך מוציאין ממון על ידי שטר מספיקא דהא גם לתירוץ התוספת בע"כ צריך לומר דלא פסלינן לשטר מספיקא דהתוספת בתירוצם כתבו הכא דלא תשימון לא משמע להו לעדים אכן בב"מ שם כתבו זה בלשון שמא דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע עיי"ש, הן אמת דהרמב"ן ז"ל תמה על דבריהם היאך אנו מכשירין את העדים מספיקא ולהוציא ממון מספק אכן עכ"פ הלא התוספת ברור מללו שגם היכא דאינו אלא ספק להכשירו לא קרעינן תו לשטרא ושמא משום דכל מאן דנקיט שטרא מיקרי מוחזק ולא מוציא, ולפי"ז לשיטתם גופייהו דגם מספק לא קרעינן לק"מ קושיתם דהא בלא"ה יש ספק דשמא יחזיר המלוה את הריבית ויפרח האיסור מעיקרו ואיך נפסול מספק, ואפילו אי נימא כהרמב"ן דמספק אי אפשר להוציא ממון על ידי שטר זה אפ"ה מתירוץ דידי ושל תוספת יתיישב קושיתו דהא כאן איכא ספק ספיקא ספק שמא יחזיר את הריבית ולא יהא איסור כלל ואפילו כשלא יחזיר שמא לא משמע לאינשי לא תשימון כ"א במלוה, ועיין בש"ך (חו"מ ס"י נ"ב) שהביא כמה פוסקים שפסקו לדינא כהרמב"ן וזה ודאי תמוה דלדינא ודאי דיש להכשיר מכח ספק ספיקא ואף אי נימא שמכח תירוץ התוספת לחוד וגם מתירוצי לחוד אי אפשר להכשיר מספיקא, אכן בהצטרפות שני התירוצים הלא איכא ספק ספיקא וע"י ספק ספיקא הא מוציאין גם ממון כמה שכתבו התוספת כתובות ד"ט ע"ב. והנה המשנה למלך שם כתב להכשיר את השטר משום דעדים לאו בני מלקות הם והרמב"ם ז"ל הלא כתב איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות ומשמע דאם אינו חייב מלקות לא מיפסל, אכן בכנה"ג כתב להשיג עליו דמה שכתב הרמב"ם עבירה שחייבין מלקות לאו למימרא דכל שאין בו מלקות לא פסול דא"כ גנב וגזלן לא ליפסלו דלאו דידהו ניתן לתשלומין ולא מלקינן וכו' עיי"ש, ולמה שכתבתי לא קרב כלל זה לזה דבגנב וגזלן אפילו כשניתק ויחזיר את הגזל אפ"ה הלאו נשאר באיסורו משא"כ בריבית דאם יחזיר את הריבית לא ישאר שום איסור ואם כי המשנה למלך לא נתכוון לזה בכל זה קושית הכנה"ג יש ליישב במה שכתבתי ולקיים תירוצו של המשנה למלך ודו"ק. באו"ד וי"ל דלא תשימון וכו' והנה הרא"ש בסוגיין כתב עוד תירוץ אחר על קושיא זאת דמיירי בריבית דרבנן שאינם נפסלים בזה לעדות משום דבעבירה דרבנן בעינן איסור חימוד ממון ובריבית שאינם מרוויחים כלום אינם נפסלים עיי"ש, וכן כתבו התוספת גופייהו בב"מ שם ומדכתבו התוספת והרא"ש דאינם נפסלים לעדות מכלל דזה פשיטא להו דהאיסור יש בעדים אפילו באיסור דרבנן דאי לא עברי כלל מה שייך לומר דאינם נפסלים לעדות משום דבעינן בזה רשע דחמס הא אין להם שום איסור אלא ודאי דהאיסור יש בהם אפילו בריבית דרבנן, ויש בזה מקום עיון גדול מהרא"ש אהרא"ש דהנה בב"מ (דף ס"ח ע"ב) גבי שטר שכתוב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד קאמר הש"ס רב עיליש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי ודקדק מזה הרא"ש שם דאבק ריבית אינו עיבר הלוה משום איסור ריבית כ"א משום לפני עור, דאלת"ה הכי הוי למימר ואיסורא לא הוי עביד ומדקאמר לא הוי ספי דהיינו לאחריני מכלל דאין עליו איסור כ"א משום לפני עור דהיינו מה שהוא ספי למלוה ועיין בחוות דעת (יו"ד סי' ק"ס) שנסתפק לשיטת הרא"ש דהלוה אינו עובר בריבית דרבנן מי נימא דללוה מדמינן להו או למלוה מדמינן להו ופשיט זה נמי מאותה סוגיא גופה דקאמר דרב עיליש משום דגברא רבה תלינן לשטרא כפשטותו וכמבואר ביו"ד (סי' קע"ז) דכיון דלגבי דידיה ליכא איסורא ולאיסורא דאחריני לא חייש, ואי נימא דהעדים עוברים גם בריבית דרבנן א"כ אפילו כשהלוה אינו גברא רבה אכתי נימא דמ"מ העדים לא עבדי איסורא אע"כ דלגבי עדים ליכא איסורא וגם לפני עור לא שייך דאפשר שהיה מלוה בלא הם עיי"ש, ותמה אנכי איך אפשר לומר בדעת הרא"ש דבעדים ליכא איסורא באיסור דרבנן א"כ למה ליה הכא לומר דמשו"ה השטר כשר משום דבריבית דרבנן בעינן רשע דחמס תיפוק ליה דאינם נפסלים מעיקרו, ולכן נ"ל דודאי שגם לשיטת הרא"ש עוברים העדים גם באיסור דרבנן וכמה שכתב הכא להדיא וראית החוות דעת מסוגיא דב"מ יש לדחות דהא התם אפילו אי נימא כפשטות הכתיבה בשטר דפלגא באגר ופלגא בהפסד אין בזה שום איסור לפסוק כן ואדרבה סתם עיסקא הכי הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד וכדאמרינן בב"מ (דף ק"ד) אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון אלא שבפסיקה כזאת אסור להמקבל לטרוח בכל העיסקא בחנם דנמצא דטרח במחצה של חבירו משום שכר ההלואה והטירחה הוא דאסור אבל לא מה שיתן לו פלגא באגר וא"כ כיון שבגוף הפסיקה הכתובה בשטר אין בזה שום ריבית ורק מה שיטריח במחצה של הנותן בחנם הוא האיסור והפסיקה דבעל פה שהיתה ביניהם הוא האיסור וכשהעדים לא ידעון מהקבלה הזאת אלא שמביאין לפניהם לחתום שטר כזה ולא ידעון מהפסיקה שהיתה ביניהם בעל פה אם אם ישלם לו בעד טרחו או לא למה לא יחתמו על שטר כזה כיון שבשטר גופא אין ניכר שום ריבית למה להו לחשוש מעצמם דהטרחה תהיה בחנם אדרבה על העדים להחזיקם בחזקת כשרות ולומר שמסתמא פסקו ביניהם כדין שישלם לו בעד הטורח וא"כ אין ראיה מחתימת העדים דשמא לא ידעון כלל מהפסיקה שהיתה ביניהם בעל פה שלא ישלם לו גם בעד הטורח ובשטר עצמו אין מפורש שום ריבית אבל היכא שידעון העדים מפסיקת איסור גם באיסור דרבנן עוברים העדים ולא דמי ללוה דלא עבר לשיטת הרא"ש מטעם שכתבתי בחבורי לב"מ (דף ס"ח ע"ב) ושם הארכתי הרבה מאוד בזה כי שם מקומו עיי"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה