אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף כח.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף כח.

דף כו:

בגמרא מאי לאו במועד דליכא פסידא, לא דבשום פעם ליכא פסידא במועד דהא גם במועד משכחת כמה פעמים שיהיה פסידא וכגון שאין עדים והוה פסידא שמא יכפור או היכא שאין לבעל השור ממה להשתלם או היכא שיש לו קפידא בכושרא דחיותא וירצה דוקא בשור שלו דבכה"ג גם במועד ודאי דמיקרי איכא פסידא וכמו שכתב בשמ"ק דהיכא שאין עדים מיקרי אית ליה פסידא אפילו במועד וגם בירושלמי מפורש דבמועד הוי פסידא דניחא לו יותר בשור שלו אלא דנקיט הכא מאי לאו במועד דליכא פסידא משום דבמועד משכחינן נמי שלא יהיה פסידא וכגון דיש עדים ויש לבעל הבית ממה להשתלם וגם אין מקפיד על כושרא דחיותא ולכן פריך מאי לאו דמיירי במועד כזה שאין לו פסידא ומוקי בתם משום דבתם לעולם איכא פסידא אבל ודאי שהוה"ד במועד היכי דמשכחת פסידא שדינו כמו בתם ואם כי זה פסיט ומפורש בירושלמי כתבתי זה מפני שהמפרשים נתקשו בזה דבפנ"י הקשה דמאי קאמר במועד ליכא פסידא דילמא מיירי היכי דליכא עדים ובהגהות מוהרי"צ יאליש הקשה דהא רוצה בשור שלו והקשו כזה משום שהבינו דבמועד לעולם ליכא פסידא אבל למה שכתבתי לק"מ דקאמר מאי לאו במועד משום דביה משכחינן נמי דליכא פסידא אבל היכא דאיכא פסידא גם במועד ודאי דדינו כמו בתם ומה שהקשה תו בהגהות שם דהא במועד איכא פסידא לבעל השור שיצטרך לשלם נזק שלם גם זה אינו דאי רק בכדי להציל את בעל השור לא היה לו לשמוט בבהלה כל כך באופן שהעליון יפול וימות ומיבעי ליה לעיוני ולשמטו בנחת באופן שלא יפול וימות דכי יעלה על הדעת שרוצה להצילו מספק הפסד שמא ימית את השור התחתון ויתחייב נזק שלם ויעשה בזה הפסד ודאי דבעל השור שימית את שורו ובשלמא אם חשש להפסד שלו לא הטילו עליו לעשות במתינות ולהשגיח מה שנעשה עם העליון הוא בעבידתיה טריד להציל את שלו אבל אי משום פסידא דעליון פשיטא שהיה לו להיות מתון ולשומטו בנחת שלא יגיע מזה היזק ודאי לזה שרוצה להצילו. שם בגמרא מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור, לענ"ד היה נראה לפרש דקושיא זאת היא גם לרב נחמן דהא מה דרב נחמן סובר דאפילו בדליכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה היינו בדליכא פסידא אדאזיל לדינא אבל בעצם הדבר יש לו הפסד דאי בדאין לו שום הפסד בעצם ודאי דגם לרב נחמן אינו רשאי למיעבד דין לנפשיה וגדולה מזה מבואר ברא"ש דדוקא אם בא לגזול ממנו הוא דמצי עביד הכי אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשות דתנן בפרק המקבל המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד וכו' עיי"ש ולפי"ז הכא בזה שעבדו אין חפן לצאת מה הפסד יש לו בזה הא אדרבה שיש לו ריוח שיעבוד אצלו בחנם ונהי שיש לאדון רשות לגרשו ממנו אבל להכותו ולהזיקו פשיטא דאין לו רשות בלא ב"ד אפילו לרב נחמן ולפי"ז הקושיא יהיה גם לרב נחמן ומתרץ בעבדא גנבי דיש פסידא גם אדאזיל לבי דינא ולתרווייהו שרי כן היה נ"ל נכון בפירוש הסוגיא לולי שמדברי הראשונים לא משמע הכי דהר"ח כתב להדיא דהקושיא הוא רק לרב יהודה וכן מפירוש רש"י שפירש בקושיא דוקצותה את כפה ואינך קושיות דהוי לתרווייהו מכלל דהקושיא הזאת הוי רק לרב יהודה ובשמ"ק כתב נמי דמשו"ה אייתי להקשות ממתניתין דידן באמצע ולא נטר עד לבסוף משום דמכאן ואילך פריך לתרווייהו הלא דסברי כולהו דהקושיא מנרצע אינה כ"א לרב יהודה ודו"ק. שם בגמרא אמר רבא מאי זה וזה פאה לפוטרו מן המעשר הרמב"ם (בפ"ב מהלכות מתנות עניים הלכה י"ג) פסק בזה כסתמא דברייתא דזה וזה פאה ולא כתב להא דרבא דאינו פאה כ"א לפוטרו ממעשר ולכאורה תמוה מאוד זה, ונ"ל ליישב דהנה הטעם דהוי פאה לפטור מן המעשר כתב הר"ח וכן הוא בשמ"ק משום דמשעה שהפריש נעשה הפקר וכשחזר הבעל הבית שוב וזכה בה הוי זוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר כדין המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו ולפי"ז כיון דמשעה שהפריש נעשה הפקר ובעל הבית צריך לזכות בה פשוט הדבר שאינו יכול לזכות כ"א בשעה שהפאה הזאת לא הגיע עוד ליד העניים אלא היא מונחת עוד כהפקר דבזה יכול הבעל הבית להקדים ולזכות וגם יכול לנקוט פיזרא ולעכב על העניים שלא יזכו הם בזה ובכה"ג שייך הך דרבא דאינו פאה כ"א לפוטרם מן המעשר אבל לתתם לעניים אינו מחויב וגם יוכל לעכב עליהם בחזקה שלא יקדימו העניים לזכות משא"כ אם הפאה כבר הגיע ליד העניים הרי העניים ש לזכות בדבר המסור תחת ידם ואין בעל הבית יכול להוציא שוב מיד העניים דבר שזכו מן ההפקר ובכה"ג פשוט דהוי פאה גמורה שאינו יכול להוציא מידם ולא שייך הך דרבא ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם בשנדקדק שינוי הלשון שבין דברי הש"ס לדברי הרמב"ם דהכא בש"ס הביא בלשון הברייתא בעל הבית שהניח וכו' דלשון והניח משמע שלא נתן להעניים עוד הפאה אלא רק הניח והפריש ולא הספיק למוסרם להעניים עד שבקשו העניים לתת להם מצד אחר ולא נתרצה הבעל הבית כ"א להחליף ולתת להם מאותו הצד שירצו אבל זה לא נתרצה לתת להם שתי פאות ובכה"ג פשוט דיכול לנקוט פיזרא ולעכב על העניים שלא יזכו בשתי פאות אלא דאפ"ה כיון שכבר הפקירם והבעל הבית כשחוזר וזוכה הוי זוכה מן ההפקר ולכן הוי מיהא פאה לפוטרו מן המעשר אכן הרמב"ם דייק לכתוב בזה"ל בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו וכו' ולשון נתן משמע שכבר נתן להעניים הפאה שהפריש הוא ואח"כ כשבקשו מצד השני חזר ונתן להם וכיון דמיירי שכבר נתן להעניים שתי הפאות בכה"ג פשוט דלא שייך הך דרבא אלא ודאי דהוי פאה גמורה ממ"נ דאם נתן להם מדעתו לשני הפאות פשיטא דיכול אדם לתת כמה שירצה ואפילו אם בשעה שחזר ונתן להם הפאה השניה סבור היה שהעניים יחזירו לו הפאה הראשונה כי בודאי לא ירצו בשתי פאות ועכשיו ירצו לעכב בידם שתי הפאות נמי אין יכול שוב הבעל הבית להוציא מידם דכיון דמיד כשהפריש נעשית הפקר וכשהדבר מסור תחת ידם הם קודמים לזכות מן ההפקר ולכן בכה"ג דמיירי הרמב"ם שכבר נתן להם לא שייך אוקימתא דרבא דפשיטא דהני פאה גמורה שאינו יכול שוב להוציא מידם ולכן לא הזכיר אוקימתא דרבא וזה נכון מאוד על פי שינוי הנושאים שבין הש"ס להרמב"ם. אלא שזה גופא יקשה על הרמב"ם למה באמת שינה מלשון הש"ס ושינה הדין ולמה לא הביא הדין המוזכר בש"ס ובלשון הש"ס ויש לומר משום דבתוספתא מפורש כדברי הרמב"ם דזה לשון התוספתא (פ"ב דפאה) בעל הבית שנתן פאה לעניים אמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם זה וזה הרי זו פאה עיי"ש, הרי מפורש בתוספתא שנתן להם זה וזה וכדברי התוספתא הרי זה ממש לשון הרמב"ם וא"כ שפיר עשה הרמב"ם שכתב הדין כמפורש בתוספתא ואע"ג שהיה יכול נמי להוסיף ולפרש הדין דבהניח הפאה מצד זה דיכול הבעל הבית לעכב מלזכות בהם העניים אבל זה אין ענין בהלכות פאה דקאי בה דלענין פאה שפטור מן המעשר אין נ"מ בין הניח לנתן ובשניהם הרי זו פאה לפטור מן המעשר וסמיך בזה על מה שכתב הדין במקום אחר דעביד איניש דינא לנפשיה דמזה נוכל למילף דגם בהניח יכול לנקוט פיזרא ולעכב על העניים מלזכות ובהלכות פאה יפה עשה שפסק כמו בתוספתא ועיין ברדב"ז שם שלא פירש כן ולענ"ד נכון כמה שכתבתי ונפלא על מפרשי הרמב"ם שעברו על דברי הרמב"ם ולא הרגישו בכל זה ודו"ק היטב. (שם ע"ב) בתוד"ה אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו וכו' ובאפקריה לא מצי לאוקמי וכו' עיין בפנ"י שנדחק מאוד לפרש מה כוונתם בזה דמהיכי תיתי שיועיל לנו בדאפקריה עיי"ש, ולי נראה בפשוטו דהתוספת מפרשי מאי טעמא הוא עצמו פטור ועל זה כתבו מתחלה דלא בעי למימר שהוזק הוא עצמו במים וחייב גם על האדם דלישנא משמע רק שהוחלק במים ולזה הקשו עוד דהא תינח אי מוקמינן בדלא אפקריה דהחיוב אינו אלא משום שור ולכן דוקא כשההיזק בא על ידי הקרקע פשיטא שאין לחייבו על ההיזק הקרקע משום ממונו דפשוט דלאו ממונו הוא וכיון דהאדם לא הוזק כ"א בקרקע פשיטא דפטור אבל אכתי נוקי בדאפקריה למים והחיוב הוא משום בור ובכה"ג ראוי לחייבו אף על היזק הקרקע דאע"ג דהקרקע אין שלו מ"מ קרקע בורו הוא דהזיק ואכתי האדם חייב ע"ז תירצו דלרב לשיטתו דחיוב דבור הוי להבלו ולא לחבטו ובכל בור נמי החיוב הוא באמת רק על ההבל ולא על היזק הקרקע ומשום דקרקע עולם הוא וממילא דגם הכא נהי דקרקע בורו הוא אפ"ה פטור ולא עוד אלא שגם על הכלים יהא פטור בזה כדין בור וזה ברור בכוונת התוספת, ואח"כ ראיתי בשמ"ק בשם הרא"ש וז"ל אבל הוא עצמו וכו' לא מצי למימר כגון שהוזק הוא הוא עצמו במים וכו' כמו שכתוב בתוספת ובדאפקריה ליכא לאוקמי ולחייב הוא עצמו משום בור דרב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו עכ"ל וזהו כדברינו ממש להמעיין בדברי השמ"ק. בתוד"ה ה"מ היכי דאפקרינהו בסוה"ד אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא וכו' עיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל (דף ו' ע"א) בתוד"ה מה לבור מזה. בתוד"ה ונישוף באבן וכו' ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וכו' כבר הרגישו והרעישו המפרשים על סתירת דבורי התוספת דהכא כתבו דנתקל באבן ונישוף בקרקע פטור אפילו לשמואל ומשום דאזלינן בתר חבטא וחבטא קרקע עולם הוא דאזיקתו ואילו לקמן (דף נ' ע"ב) בד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב כתבו התוספת דמשו"ה נתקל בגובה ונחבט בקרקע חייב משום דגורם ההיזק הוא העיקר וכיון דנתקל בגובה שלו הרי הוא הגורם להיזק ולהכי אפילו כי נחבט בקרקע שאינו שלו נמי חייב ולדבריהם דהתם צריך לומר דגם בנתקל באבן ונישוף בקרקע חייב וגם הראיה שהביאו התוספת מנתקל בבור ונפל לאחורי הבור גם זה לאו ראיה היא למה שכתבו התם דהתם שאני דקול הכורה נמי גרים ונמצא דגם בתקלה לא היה עושה כל הגרם אבל כשהוא עושה כל התקלה והגרם חייב אע"ג שההיזק לא בא על ידי קרקע שלו ועיין בדבריהם שנשארו כולם בלי פותר את הסתירה הגדולה הזאת, הן אמנם דעל התוספת אפשר לדחוק וליישב דמה שכתבו הכא הוי רק לתירוץ הראשון שבתוספת לקמן ד"נ דרק בתירוץ האי נמי חידשו לדין זה דהיכי דעשה כל התקלה חייב אפילו אם ההיזק בא על ידי קרקע שאינה שלו אכן לתירוץ הראשון לא חלקו בזה ומשמע דסבירא להו דכל היכא דההיזק בא על ידי קרקע של אחר פטור אפילו אם עושה כל הגרם ושפיר יש לומר דמה שכתבו כאן הוי נמי לתירוץ הראשון דשם, אבל אכתי על הרא"ש שדבריו הם לפסק הלכה ודאי דקשה טובא דבשמעתין כתב לדינא כדברי התוספת דהכא לפטור בנתקל באבן ונישוף בקרקע ולקמן בפרק הפרה כתב לתירוץ בתרא שבתוספת שם לחייב בעשה כל התקלה אף שאין החבט דידיה כלל ונמצא דלדבריו דשם הוי ליה לחיובי בנתקל באבן ונישוף בקרקע וא"כ דבריו סותרים אהדדי ועיין במעדני מלך שם, הן אמנם שעל דברי הטור חו"מ שהביא נמי לשני דינים הללו דבסי' ת"י כתב וז"ל עשה תל גבוה עשרה ברשות הרבים ועלה עליו שור ונפל עליו שור ונפל לארץ ומת חייב עכ"ל הרי שפוסק דנתקל בגובה ונחבט בקרקע חייב ואילו בסי' תי"א פסק דנתקל באבן ונישוף בקרקע פטור ושני הפסקים הללו הלא סותרים אהדדי אפ"ה לא קשה לי דיש לומר דמה שכתב הטור ונפל לארץ ומת לא בארץ שבקרקע עולם רחוק מן כותל התל אלא שבנפלו למטה לארץ נחבט בכותל הגובה בתחתיתו סמוך לארץ דבזה היה גם החבט בתל שלו ואל תתמה על תירוץ הזה דלמדתי להבין זה מדברי הב"י שכתב בשו"ע (חו"מ סי' סעי"ח) וז"ל עשה בו תל גבוה ונחבטה בו הבהמה ומתה וכו' חייב לשלם וכן בסעיף שאחר זה כתב נמי וז"ל וכן אינו חייב על מיתת בהמה בבור או על חבטתה בתל וכו' עכ"ל הרי שפירש בהדיא דגם החבט היה בתל וברור בעיני דמשו"ה נאיד לפרש פירוש זה נגד כל הראשונים שהבינו דמה שאמרו בש"ס דנתקל בגובה דחייב דרך התקלה היתה בגובה אבל החבט היה בקרקע עולם משום שהרגיש בסתירת הדברים דכיון דפסקינן דנתקל באבן ונישוף בקרקע דפטור הרי דאזלינן בתר חבטא וא"כ למה יתחייב בנתקל בתל ונפל לארץ ומשו"ה תיקן לפרש דההוא דנתקל בתל מיירי באמת שגם נחבט באותו תל בתחתיתו סמוך לארץ וא"כ הכל בא על ידי בור שלו גם התקלה וגם החבט ושפיר חייב וגם דברי הטור מתפרשים כן רק מה שהטור סתים בלשונו בא המחבר ופירשו בכדי להסיר מכשול ולטעות בדבריו כאשר טעו כמה מן המפרשים האחרונים שלא דייקו כל צרכם בעומק הדברים וצווחו ככרוכיא שדברי הטור סותרים זה את זה אכן על דברי הרא"ש שכתב להדיא לקמן בפרק הפרה דבנתקל בגובה הוי החבט בקרקע עולם אלא דאפ"ה חייב משום שהוא עשה כל התקלה וא"כ מאי שנא דפסק בנתקל באבן ונישוף בקרקע דפטור הא נמי עשה כל התקלה ודבריו ודאי דסתרי אהדדי וכמו שכתבתי. ולכן נ"ל ליישב בדרך אחר שבזה יתיישבו גם דברי הרא"ש וגם דברי התוספת והוא עפ"י מה שכתבו התוספת מיד בדיבור זה ואע"ג דבהניח אבן עפ"י הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבינן בהפרה שם יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור עכ"ל, הרי דאע"ג דכתבו הכא דנישוף באבן ונתקל בקרקע פטור ומשום דאזלינן בתר חבט אפ"ה מהניח עפ"י הבור ונתקל בה ונפל לבור לא קשיא להו למה חייב התם אע"ג דהחבט הוי נמי בקרקע עולם ומשום דלא דמי לנתקל באבן ונישוף בקרקע דע הקרקע אין שם תקלה אבל בנפל לבור הוי על הבור נמי יש שם תקלה ולחילוק הזה ודאי דיש לומר בריוח שג בעשה תל ברשות הרבים גבוה עשרה דעל הקרקע דלמטה תחתית התל הוי נמי שם תקלה דמה לי חפר בור ופשה המחיצות בעמק הארץ דתחתית הבור הוי נמי קרקע עולם אפ"ה כיון דעל ידי החפירה נעשה תחתית הקרקע עמוק עד שיש בה כדי להמית מיקרי שם תקלה על הבור ומה לי כי עביד תל גבופ ברשות הרבים דעל ידו התל נעשית המקום שסביבו מקום השאמ שיש בו כדי להמית ולא דמי לנישוף באבן ונתקל בהשחה דעל הקרקע לא נעשית שם תקלה כלל דגוף הקרעע ששל עושה שום תקלה בעצמו אבל בעביד בתל גבוה מן הארץ אא הקרקע שסביבו מיקרי שם תקלה דמגובה הכותל עד שת הקרקע הרי יש בה שיעור כדי להמית הנופל וזה כרות כרוא יש לומר דמה שכתבו התוספת לקמן בפרק הפרה דאזלינן בתר גורם התקלה אע"ג דנחבט בקרקע עולם לא כתבו הכי כ"א בנסקל בגובה הכותל וגם בהניח אבן עפ"י הבור ונפל לבור דכיון דשם תקלה יש על הבור או על הקרקע בסביבות התל ה הוא דאזלינן בתר עושה התקלה וכיון דהוא גרם כל התקלה חייב ואין לפוטרו משום דנחבט בקרקע עולה דעל הקרקע יש נמי שם תקלה משא"כ היכא דעל הקרקע אין שם הקלה כלל בזה לחייבו בעד גרם ההיזק לחוד ולפי"ז אין שום סתירה לא בתוספת ולא ברא"ש דהכא דמיירי בנתקל באבן ונישוף בקרקע דעל הקרקע אין שם תקלה כלל פסקו שפיר דפטור דדמיא לנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דהתם נמי כיון דעל הקרקע שאחורי הבור אין שם תקלה אין מחייב אפילו כשעשה כל הגורם בעצמו ואין צריכים לחלק ולומר דשאני התם בנתקל בבור משום דגם גורם לתקלה לא הוי כולו דהא קול הכורה נמי גרם דלא הוצרכו לזה דאפילו אי היה שם כל כגורם כמו בנתקל באבן דהכא הוי פטור דכיון דהחבט היה על ידי קרקע עולם, כזה שאין עליה שם תקלה לא מחייבין על הגרם לחוד אפילו כשעשה כל הגרם אכן לקמן בפרק הפרה דמיירי התם בדין דנתקל בתל ונחבט בקרקע ועל זה הוא דמקשה התם מנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ועל זה שפיר כתבו דמשו"ה חייב על מעשה הגורם משום דהוא עשה כל הגורם דהתם אין לפוטרו מטעם דנחבט בקרקע עולם כיון דהקרקע נמי שם תקלה עליה ואע"ג דגם התם לא הוצרכו לחילוק הזה דבנתקל בבור ונפל לאחורי הבור הוי רק חצי גורם דהא אפילו אם היה עשה כל הגורם היה נמי פטור התם כיון דנחבט בקרקע עולם שאין עליה שם תקלה ולא דמי לנתקל בגובה ונתבט בקרקע דהתם הוי גם על הקרקע שם תקלה וא"כ גם בחילוק הזה היו יכולים התוספת ליישב הקושיא מנתקל בבור ונפל לאחורי הבור משור דהתם אין שם תקלה על הקרקע שאחורי הבור והכא הוי שם תקלה גם בקרקע שסביבות התל אלא דהתוספת רבותא והאמת משני דבאמת חלוקים בתרוויהו דבנתקל בבור ונפל לאחורי הבור יש שתי החסרונות דנחבט בקרקע עולם שאין עליה שם תקלה וגם לא היה כל הגורם וגם קול הכורה גרם ואילו בנתקל בתל ונחבט בקרקע הוי שני המעלות דהיה כל הגורם וגם החבט היה בקרקע עולם שיצא עליה שם תקלה אבל ודאי שגם אם לא היה חסרון אחד או שאינו כל הגורם או שהחבט היה בקרקע עולם שאין עליה שם תקלה היה נמי פטור דלחיובא במינן דוקא שתי המעלות עושה כל הגורם וגם החבט יהיה בקרקע שיצא עליה שום תקלה ולפי"ז יהיו מתאימים בד בבד כל חלוקי המקומות באין שום סתירה בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור משום דבו יש תרתי לגריעותא לא עשה כל הגורם וגם החבט היה בקרקע שאין עליה שום תקלה בנתקל באבן ונישוף בקרקע נמי פטור אע"ג דהכא עשה כל הגורם משום החסרון השני דהחבט היה בקרקע שאין עליה שום תקלה ורק בנתקל בתל ונחבט בקרקע וגם בהניח אבן עפ"י הבור ונתקל בו ונפל לבור דכיון דיש בהם תרתי למעליותא כל הגורם וגם החבט בקרקע כזה שיצא עליה שום תקלה בזה הוא דחייב והבט וראה לקמן בפרק כפרה בתוספת שם בסוה"ד שסיימו וז"ל ולפי"ז אתי שפיר הא דנתקל באבן ונפל לבור דחייב אע"ג דהאי בור לאו איהו כרייה עכ"ל הרי דמדמו נתקל בתל לההיא דנתקל באבן ונפל לבור ובנתקל באבן ונפל לבור הא דברי התוספת בסוגיין מפורשים דהתם שאני משום דיצא שם תקלה על הבור ומדמדמו בפרק הפרה גם נתקל בתל לזה מכלל דגם בנתקל בתל מיקרי יצא שם תקלה על הקרקע והא לך אות ומופת ברור על אמתת חירוצי ולענ"ד כוונה אמיתיית הוא בתוספת וברא"ש ומקום מן השמים הניחו לי להתגדר וליישב הסתירות שבזה. ואין להקשות דלמה שכתבתי דבתל גבוה הוי הקרקע שסביבו נמי שם תקלה ודמיא לנתקל באבן ונפל לכור של אחרים הא לפי סברא זו יש לחשוב הקרקע שסביבות התל לקרקע הבור שחפר הוא בעצמו דהא גם הכא על ידי שעשה התל בגובה נעשית הקרקע שבתחתיתו למקום סכנה ואי נימא הכי אז אין מקום לכל קושיות התוספת לא מנסקל בבור ונפל לאחורי הבור וגם לא מנתקל באבן ונפל לבור דהא במקום שהחבט היה בורו בורו לית מאן דפליג דחייב דזהו עיקר דינו דשמואל דסובר דחיובא דבור משום חבטא אע"ג דקרקע עולם הוא דחבטתו כיון דהבור נעשית על ידו מיקרי גם החבט שלו וכמו במתניתין דנתקל במים וניזוק בקרקע דחייב משום דהקרקע שפחת המים דמי לקרקע הבור דיש לומר דדוקא הקרקע שתחתית הבור ממש היינו הקרקע שכנגד המחיצות הוא דהוי קרקע הבור כמו הכא הקרקע שתחת המים המים דומה לחלל הבור והקרקע שבתחתיתו הוא קרקע שתחת הבור אבל בעושה תל הרי למטה תחת הגובה לא היה ההיזק ורק בסביבות התל ובצדו וסביבות המחיצות לא נחשב כקרקע הבור שחפר הוא דדוקא קרקע שכנגד החלל ממש הוא דחשיב קרקע הבור ולא מה שבצדו ולכן קרקע הבור ממש ודאי דלא הוי, אבל שם תקלה מיקרי נמי גם על הקרקע שבצד המחיצות אע"ג שאין נחשב כקרקע בורו שחפר הוא מ"מ דמיא לנתקל באבן ונפל לבור של אחרים אע"ג דודאי האי בור לאו איהו כרייה אפ"ה שם תקלה מיקרי וה"נ דכוותה וזה ברור ודו"ק היטב כי כל האחרונים לא ירדו לעומק הדברים, ולכן לא מצאו פתרונים לכל הסתירות שבזה ולענ"ד הדברים נכונים כמי שכתבתי, ומיהו לדינא היה נראה דנישוף באבן ונחבט בקרקע דחייב דהכי מפורש בירושלמי דסוגיין וגם פשטות הש"ס דידן מדמחייב בנתקל בתל ונחבט בקרקע, וגם בהניח אבן עפ"י הבור ונפל לבור משמע דאזלינן בתר הגורם ולא אדע מי הכריח לתוספת לומר דבנישוף באבן ונחבט בקרקע דפטור ולסבול כל הני שנויי דחיקי ודו"ק. ברש"י ד"ה במתכוון להורידה וכו' ונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל פושע הוא ויש להבין לפירושו כיון דנתקל פושע ס"ל א"כ מה תלי טעמא במתכוין להורידה כיון דמתכוין להורידה למטה מכתיפו לא מחייב רק משום דנתקל וס"ל דנתקל פושע א"כ לימא בקצרה נתקל חייב ומה מהני הא דמתכוון להורידה למטה מכתיפו ונתקל ושוב מצאתי שהשמ"ק הקשה כן ותירץ דלרבותא נקיט מתכוון להורידה דאע"ג שהיה טרוד להורידה הוי פושע בנתקל עיי"ש. בתוד"ה אמר רבה וכי וא"ת והא ר' יהודה אית ליה לקמן בפרק האומנין נתקל לאו פושע גבי מעביר חביות ממקום למקום ונשברה דקאמר ר"י ש"ח נשבע ונושא שכר משלם וכו', והקשה בפנ"י מאי קושיא הא השתא דלא ידע אכתי רבה מהך ברייתא דאיתא שם דפטור ברוח שאינה מצויה דהא איתותב רבה כאן מברייתא זאת וא"ה שפיר מצינן למימר דרבה סובר דר' יהודה מחייב בנזקין בכל מילי דדמי לגניבה ואבידה כי היכי דמחייב ר' מאיר באונס גמור ושומר חנם פטור בזה כמבואר כל זה בתוספת דב"מ שם באריכות עיי"ש, והנה באמת התוספת לשיטתייהו כשהם לעצמם שפיר הקשו דהא התוספת סברי התם בב"מ ולעיל (דף כ"ז ע"ב) בד"ה ושמואל אמר באפילה דהתם במעביר חבית הוא אדם המזיק וגם דאין חילוק בין מזיק לשומר ושומר חנם גופא חייב מטעם אדם המזיק דהא מזה גופא כתבו להדיא שם להוכיח דנתקל הוי כעין גנבה ופטור בו אדם המזיק דאי אדם המזיק חייב גם בנתקל א"כ מאי טעמא פטור שומר חנם במעביר חבית נהי דפטור מטעם שמירה אכתי לחייב מטעם אדם המזיק עיי"ש, ולפי"ז אין מקום לקושית הפנ"י דאי נימא דנתקל הוה כעין גנבה ור' יהודה מחייב בנזקין שהוא כעין גניבה א"כ יקשה אמאי שומר חנם פטור יתחייב מטעם אדם המזיק וכקושית התוספת שם אלא דצריך לומר דהפנ"י מקשה הא גופא דמנ"ל לתוספת גם זה דהתם במעביר חבית מיקרי אדם המזיק הא איהו לא שברה בידים או בגופו רק שנפלה לארץ ונחבטה ונשתברה וא"כ קרקע עולם הוא שהזיקתו ורק משום שלא נזהר בשמירתה הוא דקמחייב ולכך קמדמינן לשומר חנם או לשמר שכר אבל אינו ענין כלל לאדם המזיק בגופו או בידים וכן כתב להדיא השמ"ק בשם הראב"ד לעיל או שאפילו אי נימא דגם במעביר מיקרי אדם המזיק אפ"ה איכא לחלק בין אדם המזיק כשאינו שומר למזיק כשהוא שומר וכמו שחילק הריב"א הובא בשמ"ק לעיל ס"פ כיצד בסוגיא דנפל מן הגג דכיון דהוי שומר לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר זה ולכך אינו חייב כ"א בפשיעה אבל אדם דעלמא מה לו להתעסק כלל בדבר כיון שאין מוטל עליו לכך חייב בכעין גניבה אבל שומר כיון שמתעסק בזה לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא ויש להם רק דין שומר אם שומר חנם או שומר שכר עיי"ש ולזה שפיר הקשה הפנ"י דמאי קשיא להו לתוספת מההיא דמעביר דשמא נתקל דכעין גניבה הוא דחייב אדם המזיק דווקא ולא שומר ואין לומר דשומר גופא יתחייב במעביר לא מדין שומר כ"א מטעם אדם המזיק וכסברת התוספת דזה גופא קשיא מנ"ל לומר כן חדא דיש לומר דמעביר דהתם לא מיקרי כלל אדם המזיק ואפילו אי נימא דהוי אדם המזיק דילמא שומר לא חייב במה שחייב אדם המזיק ומנא להו לתוספת להניח ליסוד דמעביר הוי אדם המזיק ושומר חייב נמי מטעם אדם המזיק דלפי"ז שפיר יקשה להם מר' יהודה דמעביר והדבר מעיקרו מופרך חד דמעביר דהתם לא הוי אדם המזיק ועוד דשומר לא דמי לאדם המזיק ולא קשה מידי קושית התוספת אכן התוספת לשיטתייהו בב"מ ולעיל דמעביר הוי אדם המזיק וגם לא מחלקינן בין שומר לאדם המזיק שפיר הקשו (דף כ"ט ע"ב) בגמרא ואמר ר"א לא שנו אלא שנתכוין לזכות בו אבל לא נתכוין לזכות בו פטור, המוה"ריט בתשובה (ח"א סי' קנ"א) כתב דידו של אדם קונה אפילו בלא כוונה השתא חצירו של אדם קונה שלא מדעתו כ"ש ידו עיי"ש, ובמשנה למלך (פי"ז מהלכות גזילה) הקשה עליו מהך דהכא דקאמר דכשלא נתכוון לזכות בפירוש לא קנה ידו בסתמא עיי"ש, ולענ"ד אי משום הא לא איריא לדחות לדברי המוהרי"ט חדא דכיון דתקלה ברשות הרבים הוא לכן אם לא גילה דעתו שרוצה לזכות מסתמא אמרינן דתקלה לא ניחא ליה דליקני וכמו דאמרינן איסורא לא ניחא לי' דליקני ועוד דהא סברת המור"יט הוא משום דיד הוי נמי הקנין מטעם רשות ולא גרע מחצירו וא"כ לא שייך זה כ"א כשתופס לדבר הנקנה בתוך ידו אבל הכא יש לומר דהפך את הגלל על ידי מרא וחצינא ולא תפסו בידיו ובכה"ג לא שייך בזה קנין רשות רק שארי קניני יד משיכה והגבהה דנעשו נמי באמצעות ידו דבהם לית מאן דפליג דבעי כוונה ואפילו אי נימא דהפכו בידיו ממש ותפס את הגלל בתוך ידיו נמי לומר דלא היה בזה קנין רשות דכבר כתב בספר נתיבות המשפט (סי' רס"ח) דבעינן שיהא מונח כולו בתוך היד באופן שלא יהא בולט חוץ ליד אפילו משהו ואי היה בולט חוץ ליד לא הוי בזה תו הקנין מטעם רשות דהא חצירו נמי לא קנה כשבולט חוץ לחצירו וא"כ מאן מפיס דהגלל היה מונח בתוך היד כולו באופן שלא היה בולט גם משהו מן היד ומשו"ה בעינן כוונה כיון דהקנין לא היה מטעם רשות, והן אמנם מפירוש התוספת מוכח דמפרשי דהקנין היה בזה מטעם רשות מדתירצו דמשו"ה סגי בהגבהת פחות משלשה טפחים משום דהקנין היה מטעם רשות, אכן כלום יקשה על המוהרי"ט אם לא יפרש בזה כתוספת, אלא כשארי תירוצים דמהני הגבהת פחות משלשה טפחים ולדידהו שפיר יש לומר דהכא לא הוי כלל הקנין מטעם רשות, והכי מסתבר דבאמת מי הוא זה האיש שיהפוך גלל בידיו ממש וגם באופן שלא יהא בולט משהו חוץ לידו, ואמנם נהי דמכאן אין להקשות על המוהרי"ט, רק דינו ממקומו הוא מופרך דהוכיח זה מהא דחצירו קונה שלא מדעתו וכ"ש ידו קל וחומר פריכא הוא, דכבר כללו גדולי האחרונים ה"ה המחנה אפרים הלכות משיכה סי' ה' ובספר קהלת יעקב סי' ק"מ והפנ"י בב"מ די"א דהא דחצר גופא קונה שלא מדעתו היינו דווקא בחצר כזה שהוא איתרבאי מטעם שליחות ולכן דיינינן בו כדין שליח גמור שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו אבל בחצר שהוא מתורת יד דיינינן בו כשארי קניני דיד משיכה והגבהה דבעינן דווקא כוונה ולפי"ז כל שכן ביד גופא דבעינן כוונה. ואמנם בעיקר חדושו של המוהרי"ט שחידש זה מסברא דנפשיה לענ"ד אינו דבר חדש ומצאתי בזה מחלוקת הראשונים דהנה בב"מ (דף י"א ע"א) במשנה דראה את המציאה ואמר זכתה לי שדי הוכיחו התוספות שם דלא בעינן שיאמר זכתה לי שדי ומה דנקיט במשנה ואמר זכתה לי לאו דוקא והא התם במתניתין דהחצר הוי ודאי משום יד דהא שמואל מוקי למתניתין דמיירי בעומד בצד שדהו ובכה"ג הוי החצר משום יד דסמוכה לו ואי אמרת דכל היכא דהחצר הוי משום יד בעינן כוונה א"כ אמאי לא בעינן אמירה דהא עיקר הטעם דבעינן שיאמר בכדי לגלות דעתו שמכוון לקנות וכמה שכתב בשמ"ק ומדכתבו התוספת דלא בעינן אמירה מכלל דסברי שגם בחצר שהוא משום יד לא בעינן כוונה ומטעם דסברי דקנין דרשות לא דמי למשיכה והגבהה דדוקא בקנינים הללו בעינן כוונה ולא בקנין רשות אכן לשיטת הרמב"ם דסובר דבעינן שיאמר זכתה לי א"כ סובר דהיכא דהחצר הוי משום יד בעינן כוונה וכ"ש לדידיה דביד גופא ב.ינן כוונה ועיין מה שכתבתי עוד לקמן (דף מ"ט) מזה. בגמרא אלא אמר רב אשי כגון שהפכה לפחות מג' וכו'. בספר ים התלמוד הקשה מכאן על הא דפריך הש"ס לקמן (דף ל' ע"ב) תנן ההופך את הגלל ברשות הרבים וכו' ואילו כל הקודם בהם זכה לא קתני וכו' ומאי קשיא דמהיכי תיתי לאסוקי אדעתיה לקנוס כאן הא לא עביד בור כלל דהא מוקי לה הכא כגון שהפכו לפחות משלשה ולכל הפירושים שברש"י ותוספת כאן לאו מטעם בור הוא ורק משום ממונו הוי החיוב על שלא שימר את ממונו מלהזיק וזה ודאי דלא קנסו והפקירו חז"ל שור שנכנס לרשות הרבים להיות כל הקודם זכה בו רק בזבל הוא דקנסו משום שעשה בור ברשות דרבים ולא בשאר נזקי ממון וא"כ מאי פריך מהכא דמטעם ממון אתינן עלה עיי"ש שהניח זה בצע"ג וגם בעלי מפרשי הים טרחו הרבה ליישב קושיא הזאת, ובמחכ"ת גברי קא חזינא אבל תיובתא לא חזינא ובעניי אפילו עיון קטן לא צריכא דמה דמיון הוא לשורו שנכנס לרשות הרבים דהתם לא הוי זה בור כלל ופשיטא דלא קנסו להיות כל הקודם זכה דלא קנסו הכי כ"א במי שעושה תקלה ברשות הרבים אבל הכא הא ודאי בור הוא דכל תקלה שברשות הרבים בור הוא אלא דדיינינן מי עשה לבור הזה ואי היה מגביה שלש טפחים דסילק מעשה ראשון היה נקרא ההופך שהוא חפר משא"כ בפחות משלשה לא איסתלק מעשה ראשון והוי הראשון החופר בור ואפ"ה לענין נזקין השני חייב דהוי כזכה בבור של חבירו ואינו חייב לא מטעם חופר בור אלא מטעם קונה בור של חבירו דאע"ג דהוא בעצמו לא חפרו אפ"ה כיון שקנה אותה חייב מטעם ממונו אבל הכל מטעם בור אלא דהחיוב הוא לא מטעם חופר בור אלא מטעם קונה בור. והגע בעצמך אילו אחד הוציא תקלה ברשות הרבים וחזר שוב השני ועשה בה קנין האם בשביל שזה עשה קנין בתקלה יוסר ממנה השם תקלה לענין שלא יהא רשאי שום אדם לזכות בה שוב שבוש כזה לא יוכל לעלות על שום בר דעת דודאי כיון שהתקלה הונחה ברשות הרבים הרי נעשית הפקר לכל הקודם לזכות ואם חזר שוב אדם וזכה בה נעשית ממונו לענין חיוב נזקין דמהשתא חייב הזוכה בנזקיה ולא הראשון שהניחה ואע"ג דהשני לא הניחה מ"מ כיון דזכה בה נעשית כקונה בור של חבירו אבל האם בשביל זה נימא שנעשית כשורו והוסר ממנה השם תקלה הלא ודאי שאין לזה שום דמיון לשור דלא ועשה מעולם תקלה ולא שייך לקונסו משא"כ הכא דנעשית בור על ידי הראשון שהניחה ועל ידי זכייתו של השני לא הוסר שם בור ממנה אלא דלענין נזקין חייב השני מטעם דהוי בור שלו ובהדיא אמרינן לקמן (דף ל' פ"כ) דאפילו לקדם וזוכה מותרין משום גזל בשאר תקלות הרי הרי דאין נ"מ בין המניח להזוכה ודו"ק כי זה ברור:

בתוד"ה אלא אמר רב אשי וכו' א"נ משום דהוי האי גלל בכליו וקני ליה כליו ע"כ ולשון הרא"ש בעירובין פרק חלון דהוי גלל ככליו, ולפי"ז משמע דסובר דהערימה של גלל גופא הוי ככליו ומיירי כגון שברשות הרבים היה מונח גלל של שמעון וראובן הוציא אח"כ גלל שלו ולכן כשבא אח"כ שמעון והפך הגלל שהוציא ראובן והניחה על הערימה של גלל שלו שפיר קני ליה על ידי זה שמונחים בערימה שלו, ובחבורי לגיטין ס"פ הנזקין (דף ס"א) הוכחתי שם נמי דערימה של פירות הוי ככליו, ואם נפלו אח"כ פירות של הפקר לתוך ערימה של פירות שלו, קונה לו הערימה מטעם כליו דדמי למחצלת שקונה נמי אע"ג דאין לה תוך ודו"ק. באו"ד משום דאפילו הבטה בהפקר קני, כלומר כיון דאיכא מ"ד דגם הבטה בהפקר קני, לכן אפילו מאן דפליג וסובר דלא קנה הבטה אפ"ה הגבהת שלשה טפחים לא בעינן גם לדידיה, דליכא לפרש בכוונתם דסברי דבאמת סגי בהבטה דהא פלוגתא הוא בב"מ (דף קי"ח) והוי להו לתוספת להזכיר דקונה למ"ד הבטה קני וכן כתבו היש"ש והתוי"ט בפ"ד משקלים עיי"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה