בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף כו:
בתוד"ה המניח וכו' ואור"ת דאפילו רב דאמר בפרק המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ולא תוציא ממני ממון אבל במוכר שור לא מצי למימר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט ולכך שפיר אזלינן ביה בתר רובא לרב, כונת תירוצו נ"ל דרוב אינו כ"א מברר במקום שיש ספק אבל במקום שאין ספק מה בירור שייך בזה ולידת הספק יוכל להיות באחד משתי פנים או כגון ששני הבעלי דינים אינם טוענים כלל והספק נולד מעצמו גם בלי טענותיהם באופן שלבעלי דינים עצמם יש ספק במעשה היכי הוה או להיפך ששניהם טוענים ברי זה אומר כך היה המעשה וזה אומר כך בכה"ג נולד הספק לפני ב"ד על ידי טענותיהם אבל כשאחד מהבעלי דינים טוען ברי והשני טוען שמא אין זה בגדר ספק דשמא במקום ברי לאו כלום הוא והיינו מה שכתבו התוספת בחילוקם דהכא שיכול המוחזק לומר קים לי בנפשאי שאני מן מן המיעוט פי' דהכא הוי כל עיקר הספק רק על רצון של זה המוכר אם נתרצה למכור לו כד או חבית ואחרי שהוא טוען קים לי שלא נתרציתי למכור לך חבית אין מי שיוכל להכחישו דמי יוכל לידע מה בלבו ואע"ג שהלוקח טוען נמי קים לי שלא נתרציתי לקנות כ"א חבית דוקא דעתו של הלוקח אין חשוב בזה והעיקר הוא מה מכר לו המוכר וכיון שהמוכר טוען קים לי שלא מכרתי כ"א כד ואין מי שיכחישנו דמי ידע מה שבלבו של חבירו ממילא שאין זה בגדר ספק לפנינו דמהיכי תיתי יהיה נולד הספק הספק לא יוכל להתילד כ"א או כשיש ספק במציאות או כשיש ספק על ידי טענותיהם אבל הכא שאין מכחישים בטענותיהם דגם הלוקח בעצמו לא יוכל להכחיש מה היה בלבו של מוכר וא"כ מה שייך בזה למיסמך על בירור של רוב דהא בירור אין שייך כ"א במקום שיש ספק והכא דליכא ספק כלום בירור שייך בזה אבל בנמצא נגחן הוא להיפך דהמוכר שהוא המוחזק לא יכול לטעון קים לי ועל טענתו של הלוקח אע"ג שטוען ברי אי אפשר לסמוך דמי יוכל להאמין לו על דבריו ונמצא שהדבר ספק לפנינו בזה סמכינן ארובא, והארכנו בזה מפני שלכאורה קשה על התוספת מהא דפריך עליה דרב בב"ב (דף צ"ב) מהא דתנן האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים וכו' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות ולדברי ר"ת מה פריך דהא הך מתניתין מוקמינן לה בכתובות ודף ט"ז ע"א) דמיירי בברי וברי וא"כ הבעל טוען קים לי שאתה היית מן המיעוט ובכה"ג גם רב מודה דלא אזלינן בתר רובא והמפרשים נתקשו הרבה בזה ולמה שכתבתי ניחא דהתם נהי דהבעל טוען ברי אכן גם האשה טוענת ברי שבתולה היתה ואכתי על ידי טענותיהם המכחישות יש ספק לנו עם מי האמת ושייך שפיר לומר דאזלינן בתר רובא שהוא מברר הספק ואין זה שום דמיון דהכא כשזה טוען ברי וקים לי אין מי שיכחישנו וממילא שאין זה בגדר ספק אבל התם דהאשה מכחשת להבעל אכתי יש ספק ושפיר אזלינן בתר רובא. (שם ע"ב) בתוד"ה קמ"ל וכו' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מאריה דהא ב"ד מפקי מיניה וכו' דבריהם אינם מובנים במה שהוסיפו ליכא למימר וכו' ונ"ל דשני תירוצים הוא בתוספת והאי וליכא למימר הוי תירץ אחר לגמרי שאינו שייך לתירוץ הראשון דגבי דיינים שאני ומתחלה תירצו התוספת תירוץ אחד דרוב דדיינים שאני משים דאצלם ליכא מיעוט כיון דהמיעוט מחויב לבטל דעתו ולקבל פסק דין של הרוב א"כ המיעוט כמו שאינו ולא רובא הוי כי אם כולה איכא הכא ומן וליכא למימר כתבו תירוץ אחר משום דעל תירוץ ראשון יש לפקפק דאולי לא שייך דהמיעוט מחויב לבטל דעתו כ"א בב"ד הגדול אשר הממרה את פיהם הוא בחנק אבל בב"ד של שלשה דעלמא דאין כאן זקן ממרא אע"ג שגם בזה מחויבים לפסוק כהמרובים למעשה אבל בדעתם שמא יכולים להשאר וכמו שהקשה באמת הקצוה"ח בקונטרס הספיקות על תירוץ התוספת ולכן לבי אומר לי שהתוספת בעצמם הרגישו בקושית הקצוה"ח ושבב"ד של שלשה לא שייך סברא זאת ולכן כתבו תירוץ אחר דשייך בכל ב"ד והוא דהא עיקר הטעם דמאן דלא אזיל בתר רובא הוא משום דסובר דסמוך מיעוטא לחזקת ממון ואיתרע לה רובא אבל היכא דליכא מיעוטא גם שמואל מודה דאזלינן בתר רובא והנה זה לשון רש"י בעירובין (דף ל"ה) דלמה בספיקא דתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה קמייתא כיון דאיכא כת דמפקע לחזקה לא נחשב תו החזקה דהיכא שיש ספק בגוף המעשה מוקמינן שפיר אחזקה כיון דאין מי שיוציא מחזקה משא"כ בתרי ותרי כיון דאיכא כת דמפקע לחזקה לא נחשב תו החזקה וכ"ש הכא בדיינים דעדיפי וכיון שהם מפקיעים לחזקה ודאי דלא נוכל תו לחשבה וזהו מה שכתבו התוספת וליכא למימר התם אוקי אחזקה דהא ב"ד מפקי מיניה וכיון שב"ד הפקיעו ולא נשאר שום חזקה ובלא חזקה הא לכו"ע אזלינן בתר רובא ובחנם נתקשה הקצוה"ח דלדעתי התוספת גופייהו הרגישו בקושיא זאת ולהכי כתבו תירוץ אחר וזה נראה ברור ששני תירוצים שונים הם בתוספת ודלא כהמפרשים שחשבו זאת לתירוץ אחד ונדחקו ליישב. בתוד"ה ושמואל וכו' ונראה לדקדק דאדם המזיק דמיפטר באונס שהוא כעין גניבה וכו' עיי"ש, ולבד כל הראיות שהביאו התוספת נ"ל להוסיף ולהביא ראיה לחילוק הזה מסוגיא דלקמן (דף צ"ט) דאמר שמואל התם טבח אומן שקלקל חייב מזיק הוא פושע הוא ואינו מובן כלל למה לו לשמואל לומר תרתי מזיק הוא פושע הוא ובשמ"ק לקמן הרגיש בזה עיי"ש, ולחילוק התוספת אתי שפיר דהנה. ודאי דטעם החיוב הוא מטעם מזיק דליכא למימר דהחיוב הוא מטעם שקיבל עליו לשמור חייב מטעם שמירה ואפילו בחנם נמי דבפשיעה חייב גם שומר חנם דהא שומר אינו מתחייב כ"א כשמשך והתם דלא משך עדיין אי אפשר לחייבו מטעם שומר ובע"כ דמטעם מזיק הוא ושפיר איצטריך טעם דמזיק והא דקאמר נמי פושע הוא היינו דבטעם מזיק לחוד לא סגי דאכתי הוה אמינא דההיזק הזה דומה לאונס דגניבה דקרוב לאונס ופטור בו אדם המזיק לזה קמ"ל פושע הוא כלומר דההיזק הוי קרוב לפשיעה דחייב בו אדם המזיק הרי ראיה ברורה לחילוקו של התוספת דאדם המזיק אינו חייב כ"א באונס שקרוב לפשיעה דאל"ה אין שום הבנה למה שהוסיף שמואל פושע הוא ובחדושינו לקמן הוכחנו דכל הסוגיא דלקמן (דף צ"ט) מוכח כחילוקו של התוספת עיי"ש, אלא דלפענ"ד החילוק הזה אינו כ"א באדם המזיק שהוא שומר חנם אבל כשהוא נמי שומר שכר והזיק בגופו דהחיוב הוא מטעם אדם המזיק בזה מחייבינן אותו אפילו באונס דכעין גניבה ולא כמו שהבינו רבים בכוונת התוספת דמה שכתבו דכעין גניבה פטור היינו אפילו בשומר שכר, אכן לענ"ד אי אפשר לומר כן דאיך יעלה על הדעת לומר דשומר שכר שמחויב לשמור מהיזק דגניבה ואם נגנב על ידי אחרים חייב וכשהוא עצמו יעשה היזק כזה שהוא כעין גניבה יפטור אלא ודאי דדוקא בשומר חנם הוא דמחלקי בזה אבל שומר שכר חייב מטעם מזיק אפילו באונס דכעין גניבה ובחדושינו לקמן הארכנו בזה ואכ"מ יותר: