בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף כו.
ברש"י ד"ה ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות, ומשמע להדיא דעל מזיד ואתרו ביה לא הוי ס"ד דחייב דכיון דבר מיתה הוא פשיטא דפטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה ולא צריך קרא דעליו על זה ואין להקשות דאכתי לפטר מטעם תנא דבי חזקיה דלא מחלק בין שוגג למזיד דיש לומר דאכתי שייך פרכת הש"ס למאן דלא דריש תנא דבי חזקיה ויהא חייב לדידי' במזיד ולא אתרו ביה וכן כתב הרשב"א, ועוד יש לומר בסברת רש"י עפ"י מה שכתבו התוספת לעיל (דף ד' ע"ב) דבכופר לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה ובחידושינו שם כתבתי בסברתם דהיינו משום דכופרא כפרא ואין בזה משום שתי רשעיות אלא כמיתה אריכתא דשניהם המיתה והכופר כפרה אחת אריכתא הם ונהי דמשמע דרש"י פליג על זה מדמוקי הכא במזיד ולא אתרו ביה ומשמע דבאתרו ביה ודאי דפטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה מ"מ די שנימא דרש"י פליג על התוספת כ"א במזיד ואתרו ביה דכיון דיש בזה כפרה דמיתא סגי אבל לומר שאפילו בלא אתרו ביה דליכא חיוב מיתה יפטרנו נמי מכפרה בזה גם רש"י מודה דבמידי דכפרה חין סברא לפוטרו בלא כפרה לגמרי, ולכן אע"ג דבכל מקום במידי דממונא פטרינן נמי אפילו במזיד ולא אתרו ביה מטעם תנא דבי חזקיה אכן במידי דכפרה אין סברא לפוטרו בלא כפרה כלל אם לא מקרא דעליו דעל זה איצטריך קרא דעליו להורות דאפילו היכא דלא אתרו ביה נמי פטור אבל בלא קרא מיוחד ומטעם תנא דבי חזקיה לא הוה אמינא הכי. ולכאורה קשה דהא ידוע שיטת רש"י בב"מ (דף צ"א ע"א) דכל היכא דאמרינן קם ליה בדרבה מיניה חיובא בידי שמים מיהא איכא ואי תפיס לא מפקינן מיניה א"כ אכתי הוי מצי לפרש כאן דמיירי אפילו במזיד ממש ואע"ג דקם ליה בדרבה מיניה אפ"ה איצטריך קרא דעליו לומר שאפילו חיוב בידי שמים נמי ליכא ויש לומר דלשון הש"ס ויהא חייב בכופר ליכא לפרשו, כ"א שיהא חייב בב"ד דלשון חייב הכי משמע ולזה היה מוכרח לפרש דעל מזיד ולא אתרו ביה פריך הכי דאילו היכא דאתרו ודאי דלא שייך חיוב בב"ד.. ועוד יש לומר עפ"י מה שכתב הרש"ל ביש"ש לקמן פרק הכונס דהא דאמרינן דמהני תפיסה בקם ליה בדרבה מיניה היינו באמת במזיד ולא אתרו ביה דכיון דלא נתקיים בו שום עונש וגם העונש החמור לא נתקיים בזה דין הוא דמהני תפיסה דהא חייב הוא ולא נתקיים בו שום עונש משא"כ במזיד ואתרו ביה כיון דנתקיים בו העונש החמור לא נתחייב כלל בתשלומין דסגי בעונש החמור ואי תפס מפקינן מיניה עיי"ש, ולפי"ז בהכרח היה לרש"י לפרש במזיד ולא אתרו ביה דאי באתרו ביה אפילו חיוב בידי שמים ליכא ומרש"י דהכא יהיה ראיה לחילוקו של המוהרש"ל ובזה מיושב מה שהקשה בספר טורי אבן במס' חגיגה (דף יא) על מה שכתב רש"י דכל היכא דקם ליה בדרבה מיניה אי תפס לא מפקינן מיניה א"כ איך אמרינן בסנהדרין (דף פ"ז ע"ב) דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא ונתת נפש תחת נפש ממון דברי רבי ומיירי במתכוין להרוג את זה והרג את זה דלרבי חייב ממון ולרבנן חייב מיתה ופטור מתשלומין ופירש רש"י דנ"מ דאי תפסו יורשין דהרוג ממונא של הורג ופטר ליה האי זקן ממרא וקידש בו את האשה מקודשת לרבי ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי איניש אחרינא וקדשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר עכ"ל רש"י והשתא לפי מה שכתב רש"י בב"מ הא גם לרבנן נמי אי תפסו היורשים לא מפקינן מינייהו א"כ גם לרבנן מקודשת ולמה שכתבתי בשם הרש"ל ניחא דהיכי דיש באמת חיוב מיתה אין חייב כלל בתשלומין ואי תפס מפקינן ולהכי לרבנן דמחויב מיתה ודאי דאי תפיס מפקינן. והנה בחדושינו לעיל (דף י' פ"א) ברש"י ד"ה משא"כ באש העליתי דגם רש"י סובר כתוספת דבכופר לא שייך קם ליה בדרבה מיניה ולכאורה יהיה סתירה מרש"י דהכא דמפרש דוקא במזיד ולא אתרו דמשמע הא באתרו פטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה וגם מלקמן (דף נ"ג פ"ב) דפרש"י שם להדיא דפטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה אכן לפי מה שפרשתי שם יתפרש גם הכא דודאי דקושית הש"ס ויהא חייב בכופר לאו דוקא בכופר בלחוד דהא אפילו בתורת דמים נמי פטור אדם וא"כ קושיתו הוי דיתחייב בכופר או היכא דלא שייך כופר ליחייב עכ"פ בתורת דמים ולכן משום תורת דמים פירש דהיינו במזיד ולא אתרו ביה ואילו באתרו ודאי דפטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה אבל משום כופר לחוד הוה מצי לפרש נמי באתרו ביה דבכופר לא שייך קם ליה בדרבה מיניה ודו"ק היטב ועיין מה שכתבתי שם. בתוד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחלתו וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף כלומר דיליף אדם הניזוק מאדם הניזוק דאדם שנהרג מאדם אינו זוכה בכופר אפ"ה כשהוא ניזוק מאדם זוכה בד' דברים אדם הנהרג משור דזוכה בכופר כ"ש כשהוא ניזוק משור דזוכה בד' דברים.. ברש"י ד"ה שכן ישנה בבור שאם היה גדי טמון בשק וכו' כבר הרגיש במסורת הש"ס דלעיל צייר רשיי ציור אחר היכי משכחת טמון בבור כגון חמור שנפל לבור ועליו שק תבואה עיי"ש לעיל (דף י' ע"א) ונ"ל ליישב דהכא לא הוה מצי לצייר ציור דלעיל משום דעליו אינו חייב כ"א בבור תשעה דהיינו בבור של נזקין אבל בבור עשרה דעביד מיתה אינו חייב כלל באותו ציור וכפי הטעם שכתבתי בארוכה לעיל שם ולכן לא הוה מצי לפרש הכא דמיירי בחמור שעליו שק תבואה דאכתי הוה מצי למיגמר מטמון דבור עשרה דפטור על זה ולמה ליה להש"ס לחזור כאן מלימוד דטמון ולומר דיליף מכלים הא גם מטמון הוה מצי למילף ומבור עשרה להכי צייר כאן רש"י דממון היינו שאם היה גדי טמון שזה חייב אפילו בבור עשרה והתם צייר ציור דחמור ועליו תבואה להורות דבבור נזקין גם בזה חייב ודו"ק כי זה ברור. בגמרא קרן כיון דעביד תרי ותלתא זימני אורחיה עיין מה שכתבתי בחדושינו לעיל (דף כ"ג ע"ב) מזה (שם ע"ב) בתוד"ה פרט וכו' וא"ת אמאי איצטריך לחייב גלות נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע וכו' ונ"ל דבלא קרא הוה אמינא דפטור משום דלא סגי ליה בגלות דהוה כעין קרוב למזיד וכמו שפירשו באמת הר"ח והרמב"ם דפטור בזה מטעם קרוב למזיד להכי איצטריך קרא לאשמועינן דחייב בגלות דלא הוי קרוב למזיד וזה ברור ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך. באו"ד ולפירוש אחרון שפירש בקונטרס שפטור מגלות קשה קצת וכו' והשתא מאשר לא צדה דכתיב בריש פ' משפטים הו"ל למעוטי ההיא דדמי טפי לפטור כגון נתכוון לזרוק בצד זה שלא נתכוון כלל לצד הנרצח עיי"ש, והנה כל זה הוא רק להבנת התוספת ברש"י דהטעם דפטור בנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע הוא מחמת שלא חשבינן זה לשוגג כ"א לאונס להכי שפיר הקשו דאם לא נתכוון כלל לזרוק לצד זה דפטור טפי, אכן הרשב"א והיש"ש הבינו ברש"י דטעם הפטור הוא משום דלא סגי ליה בגלות משום דהוי קרוב למזיד וכפירוש הר"ח והרמב"ם ולפי"ז אין מקום לקושיתם דנתכוון לזרוק שתים הוי יותר קרוב למזיד ופשיטא טפי דפטור להכי ילפינן ליה מאשר לא צדה דכתיב קודם והדר ילפינן מקרא דבלא צדייה שאפילו בלא נתכוון כלל לצד זה כיון שע"פ נתכוון לזרוק הוי נמי כקרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות ובאמת פירוש הזה היה נראה יותר משום דהכי משמע מש"ס דפרק אלו הן הגולין דיליף התם בברייתא מקרא דבלא איבה פרט לשונא והדר יליף למעט נתכוון לזרוק וכו' ומדמדמי להו אהדדי מכלל דחד טעם בהו ובשונא ודאי דהטעם הוא משום דהוי קרוב למזיד ואכן שוב ראיתי שצדקו דברי התוספת דברש"י אי אפשר לפרש דהפטור הוא משום קרוב למזיד דז"ל רש"י שם במכות (דף ז' ע"ב) בד"ה ואשר לא צדה שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו. אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם עכ"ל וא"כ אי אפשר לפרש כפירוש של הרמב"ם דלהרמב"ם חיוב גלות אינו אלא דווקא כשלא נתכוון לזרוק כלל הא אילו צדה היינו שמתכוון לזרוק הוי קרוב למזיד ואילו רש"י פירש להדיא דחיוב גלות הוא אפלו כש לזרוק למקום שעמד שם האדם רק שהוא לא היה יודע וא"כ כ"ש כשלא נתכוון לזרוק כלל ברחוק כל כך דלא הוי קרוב למזיד אלא הטעם דפטור הוא משום דהוי אונס וכך מוכח נמי מלשון רש"י כאן שדייק לכתוב שלא נתכוון לזרוק אצלו הרי שפירש דלשון צדה היינו לשון צידוד כמה שכתב התם ושפיר הקשו התוספת ודו"ק. באו"ד ותימה דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט וכו' אמאי חייב והא הוי כמו נתכוון לזרוק שתים. וזרק ארבע שנתכוין לבקע פצים שלפניו והלך למרחוק, ונראה ליישב דודאי כל היכא דההיזק בא מחמת שהיה טועה בשכלו הוא חשש מה שהיה יכול לחשוש ואפ"ה בא ההיזק מחמת ששכלו הטעתו כי לשכלו וחשבונו לא הוה ראוי ההיזק להגיע כל כך ברחוק אז כאונס חשבינן ליה לא כשההיזק בא מחמת שלא היה חושש כלל שיבוא ההיזק זהו שוגג גמור כי היה צריך לחשוש ילכן בנתכוון לזרוק שנים וזרק ארבע דבדעתו היה חושש עצמו שלא לזרוק מרחוק בכדי שלא יזיק להעומד שם ומחמת זה לא נתכוון כ"א לזרוק שנים באשר ראה והתבונן שבשתי אמות הללו אין שום אדם עומד שם ואפ"ה בא ההיזק כי שכלו וחשבונו הטעתו שהיה סבור שהחץ לא יגיע למרחוק למקום שהאדם עומד שם ובכה"ג פטור מגלות משום דכאונס חשבינן ליה כיון דהוא חשש נמי שלא לזרוק למקום שהאדם עומד ומה יוכל לעשות כי חשבונו ושכלו הטעהו ונמצא שאין לנו שום דבר על מה לחייבו משא"כ בנשמט הברזל דאילו היה חושש לשמור שמא יפול הברזל לא היה בא ההיזק רק הוא לא דימה כלל בדעתו שהגרזן יפול ובאמת היה לו לחשוש שמא הברזל רפוי ונמצא ששם הוי החיוב על זה שלא חשש לשמור את הברזל שלא יהא רפוי ומאן דפטר בזה ס"ל נמי דהוי קרוב למזיד כמבואר במכות אבל עכ"פ שוגג הוי לכו"ע מטעם זה ושפיר חייב כי אונס בודאי לא מיקרי יזה ברור כשמש וישבתי בזה דברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבדים) שפסק הפיל את שינו וסימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק אבן לבהמה ונפל לעבד והפיל שינו אין יוצא עליו לחירות והקשה בכ"מ מהא דאמר רבה כאן שאם היתה אבן מונח לו בחיקו בין הכיר ובין לא הכיר ועמד ונפל פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכיון דהרמב"ם פוסק כרבנן למה לא יצא לחירות עיי"ש, וכבר הקדימוהו בקושיא הזאת בתוספת ר"י הזקן במס' קידושין (דף כ"ד ע"ב) ובחידושינו שם וישבתי נמי בדרך הזה דודאי כל היכא שההיזק בא מחמת שהיה טועה בשכלו הוא חשש מה שהיה יכול ואפשר היה לחשוש ואפ"ה בה ההיזק מחמת ששכלו הטעתו כי לחשבונו לא היה ראוי לבוא ההיזק באופן הזה אז כאונס חשבינן ליה ולא יצא לחירות לא כן כשההיזק בא מחמת שלא היה חושש כלל שיבוא ההיזק בכה"ג קרוב למזיד הוא ויצא לחירות ולכן בנתכוון לזרוק לבהמה וזרק לעבד דבדעתו היה נשמר שלא יגיע ההיזק להעבד והוא היה סבור שבודאי לא יגיע לעבד ואפ"ה בה ההיזק כי שכלו הטעתו שהיה סבור שלעבד לא יגיע החץ וכיון שהוא חשש מה שאפשר היה לחשוש אין מקום לקונסו ולהוציא עבדו לחירות דכאנוס גמור חשבינן ליה כיון דהוא חשש נמי שלא להזיק לעבד ומה יוכל לעשות אם שכלו הטעתו ונמצא שאין לנו שום טעם על מה לחייבו משא"כ בהך דרבה באבן מונח בחיקו ולא הכיר בה דאילו היה חושש להכיר באבן המונח בתוך חיקו לא בא ההיזק רק לא הכיר כלל שהאבן מונח אצלו ובאמת היה צריך לחשוש לזה דאדם צריך לידע מה שבסמוך לו נמצא ששם הוי החיוב על זה שלא חשש לשמור הברזל והאבן המונח בחיקו ובכה"ג שפיר ראוי לחייבו ודו"ק בזה בגמרא אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור בתחלת העיון היה קשה לי למה סתם רבה לומר דפטור ולא תלה זה בפלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן בסמוך וכמו דאמר רבה גופיה בסמוך לענין זרק תינוק דלר' יהודה בן בתירא האחרון חייב מפני שקירב מיתתו ואמאי לא נימא גם בזרק כלי דאחרון יהא חייב לר' יהודה בן בתירא מפני שקירב מיתתו ושבירתו ומצאתי אח"כ במפרשי הים שהביאו את הקושיא בשם המוהרי"ג ונ"ל דלק"מ דבשלמא גבי מיתה לא בא העונש של מיתה בכדי לשלם ההפסד שהפסיד ליורשין בהריגתו של זה אלא המיתה בא לכפרה בשביל שאיבד אדם חי מן העולם וכל זמן שהאדם חי אע"ג דידעינן בו שסופו למות מיד כמו הכא מ"מ כל זמן שלא מת לגמרי אכתי חי מיקרי וההורגו ראוי לכפרה ולהכי שפיר חייב המקרב מיתתו משא"כ בתשלומי נזקין דהתשלומין הוא בא בכדי לשלם שיווי ההפסד ולכן דוקא כשהזיקו דבר שיש לו שיווי הוא דחייב אבל אם הכלי עומדת להשבר מיד אע"ג דאכתי שלימה היא מ"מ כיון שעומדת להשבר אין לה עוד שום שיווי וממילא אין לו על מה להתחייב לשלם וראיה ברורה לזה דלקמן גבי כופר אמר דלר' ישמעאל בנו של ריב"ב דאמר דמי מזיק פטור ואע"ג דהשור ודאי בסקילה לר' יהודא בן בתירא כיון דקירב מיתתו מ"מ כופר פטור מטעם דאין לו תו דמים ושיוי דכיון דכופר דמי ניזק וכשהניזק אין לו שיווי פטור הרי להדיא החילוק הזה דלענין חיוב מיתה מחשבינן ליה לחי שיהא השור מחויב מיתה אבל לענין דמים לא שוה כלום וזה ברור מאוד. ומיושב בזה נמי מה שהקשה הרמב"ן במלחמות היאך אמר רבה לקמן בשור שקיבלו בקרניו דלר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא חייב כופר ואי אמרת דבתר מעיקרא אזלינן וכמו בזרק כלי פטור המשברו משום דמנא תבירא תבר וכשבור חשיב לו כן ה"נ נימא דגברא קטילא קטיל והזורק הרגו ואמאי חייב השני ולדברינו מיושב דלענין חיוב מיתה חשבינן ליה כחי לגמרי כיון דאכתי יש לו חיות והשני שהפסיד לו החיות ראוי לחיוב מיתה משא"כ לענין תשלומי ההיזק אין שוה כלום ולא הזיקו מידי ודו"ק. ודע דבנתיבות המשפט (סי' רס"א) כתב וז"ל והא דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו חייב ולא אמרינן דאבידה מדעת הוי הפקר מיירי במקום שיש מצילין וכו' עכ"ל ודבריו נפלאו הא הכא איתא להדיא דפטור ואין לומר בכוונתו דמשום דמסיים הכא דהפטור הוא משום דמנא תבירא תבר הא אי לאו האי טעמא הוי חייב ועל זה מקשה דאכתי אמאי חייב אפילו בלא האי טעמא הא אבידה מדעת הוא וכמו שהקשה זה הרא"ש כאן ועל זה תירץ דמיירי במקום שיש מצילין דא"כ דיש מצילין לא הוי מנא תבירא נמי וכפי הנראה ששגגה פלטה קולמסו בזה ודו"ק שם ברש"י ד"ה זרק פי' בעל כלי ובאידך דרבה בזרק ע"ג כרים וכסתות פי' דמיירי שאדם אחר זרקם ולא בעל כלי והיינו משום דבאידך דרבה שבאמת שניהם פטירי הזורק והמסלק ניחא מה שרבה אומר סתם פטור אבל בקמייתא דרבה הא פרש"י לעיל (דף י"ז) דרק המשבר פטור אבל הזורק חייב ודלא כדעת הראב"ד שפירש דשניהם פטירי דראשון פטור משום דשמא לא היה נשבר והשני כיון דאמדוהו להשבר לגבי דידיה כמנא תבירא חשיב וא"כ היה קשה לו לרש"י לשיטתו דהזורק חייב א"כ לא הוי ליה לרבה לסתום ולומר פטור דאפשר למיטעי ולפרש דשניהם פטירי וכדעת הראב"ד אלא הכי הוי ליה למימר פטור המשבר ולהכי הוכרח רש"י לפרש דמיירי שבעל הכלי זרקו ומשו"ה אין לנו ולזורק מאומה וניחא מה שסתם לומר פטירי. אלא דאכתי יש להבין מנ"ל באמת לרש"י דחייב הזורק והוכרח לפרש דלהכי סתים משום דמיירי בבעל הכלי ואמאי לא ניחא ליה בפירוש הראב"ד דמדסתים מכלל דבאמת שניהם פטירי ובשמ"ק כתב דהכרח שלו הוא מאידך דרבה דקאמר דראשון פטור משום דזרק על גבי כרים וכסתות ולא היו ראוים להשבר מכלל דאילו זרק על גב קרקע חייב הראשון עיי"ש, ולי נראה עוד דרש"י לשיטתו מוכרח לפרש כן דהנה לעיל (דף י"ז ע"ב) בעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף ופשיט הש"ס מדרבה דהכא ורש"י ז"ל פירש דהפשיטות הוא דבתר מעיקרא אזלינן והרמב"ן במלחמות הבין דהפשיטות הוא מהא דהשני פטור ואי בתר בסיף אזיל היה ראוי המשבר להתחייב ולהכי הקשה על רש"י דמנ"ל להוכיח מזה דבתר מעיקרא הא אפילו אי בתר בסוף אזלינן נמי השני פטור כיון דמנא תבירא תבר ואין לה דמים ומה יתחייב כיון שלא הזיקו מאומה והוא באמת קושיא עצומה, ואמנם רש"י במתק לשונו תירץ זאת דפי' לעיל בדרבה פטור המשברו וחייב הזורק ולכאורה אינו מובן לאיזה צורך פרש"י דחייב הזורק הא התם אין זה עיקר דינו של רבה ורק שהביאו לפשוט הבעיא והבעיא נפשטת נמי מדפוטר השני וכ"ש דקשה דהא רש"י עצמו פירש הכא דרבה מיירי שבעל הכלי זרקו וא"כ ליכא חיוב אזורק וע"כ הא דפירש דחייב הזורק לא מיירי זה בדינא דרבה גופא אלא בעלמא היכא דאדם אחר זרקו וא"כ מה לו לרש"י הכא לאשמועינן זה אלא שבא בזה ליישב קושית הרמב"ן דלא מפטור דהמשבר הוא פשיטות הש"ס אלא מחיובא דזורק דאי בתר בסוף אזיל אין הזורק ראוי להתחייב וכן מיושב בזה קושית הרא"ש בסוגיין דכיון שרש"י פירש דמיירי בבעל כלי שזרקו א"כ איך פשיט דבתר מעיקרא אזיל דילמא בתר בסוף ואפ"ה פטור השני משום דאבידה מדעת היא עיי"ש, ולמה שכתבתי ניחא דאיה"נ דהפשיטות הוא מחיוב דזורק ולא מפטור דהמשבר ועיין מה שכתבתי לקמן עוד מזה וכיון דלשיטת רש"י הפשיטות הוא דבתר מעיקרא אזיל ואי אפשר לפרש דהפשיטות הוא מפטור דמשבר כקושית הרמב"ן והרא"ש ובע"כ דההוכחה הוא מחיוב דזורק וא"כ מוכרח רש"י לפרש דהזורק חייב ודלא כהראב"ד והא דרבה סותם לומר פטור הוכרח ממילא לפרש דמיירי בבעל כלי עצמו ודו"ק כי זה ברור והנה האחרונים הרעישו שמצאו סתירה בדברי רש"י דהכא פירש דרבה מיירי בבעל כלי ולעיל פירש באדם אחר עיין במפרשים מ"ש בזה ואנכי לא אראה בזה אפילו צל קושיא דאטו רש"י פירש התם דמיירי שזרק אדם אחר מזה לא הזכיר שם כלום מי היה הזורק אלא שפירש שם פטור המשברו וחייב הזורק ולא נתכוון לומר דדינא דרבה גופא מיירי שחייב הזורק אלא רבה עצמו מיירי דווקא בבעל הכלי ומדדווקא בעל הכלי פטור מכלל דאדם אחר חייב הזורק כמו שהדין הוא באמת לשיטת רש"י אליבא דרבה ולא הזכיר שם חיובא דרבה כ"א להורות דהפשיטות הוא רק מחיובא דזורק וכמה שכתבתי לעיל וזה ברור ואחרי שזכינו ליישב שיטת רש"י מקושית הרמב"ן אומר עוד ליישבו מקושית הרא"ש בסוגיין שהקשה דאי כרש"י דמיירי שבעל כלי זרקו א"כ אבידה מדעת הוא ולמה לו לפטור השני מטעם דמנא תבירא תבר תיפוק ליה משום דכבר נתייאשו הבעלים מזה ובעקבותיו הלך הרש"ל ביש"ש עיי"ש, ולי נראה בפשוטו דודאי דבר זה רחוק הוא מן המציאות שהאדם יזרוק כלי שלו במתכוון אם ידע שתשבר על ידי זריקתו ובע"כ הא דזרקה הוא רק מחמת ששכלו הטעתו הוא ידע שהכלי חזקה היא כל כך שתוכל ליפול מרום עשרה טפחים ולא תשבר וחשב שמרום גגו עד ארעא ליכא שיעור כזה עד שהכלי תשבר ובאמת אנן ידעינן שיש שיעור כזה שתוכל להשבר ולהכי אמדינן אותה שבוודאי תשבר אבל הזורק חשב שלא תשבר בשיעור נפילה כזה ושכלו וחשבונו הטעהו בזה וא"כ לא נתייאש כלל דחשב למצוא אותה שלימה. ובסברא הזאת אמרתי נמי ליישב מה שהקשה הרמב"ן על שיטת רש"י דפשטינן מרבה דבתר מעיקר אזיל דא"כ בדינא דזרק תינוק ובא אחר וקיבלו בסייף דהשני חייב משום שקירב מיתתו והראשון פטור ואי בתר מעיקרא אזיל ראשון הוי ליה להתחייב והשני פטור, ולפי מה שכתבתי ניחא דאם הזורק היה זורקו במזיד שיודע היה שימות על ידי זה ומכוין להמיתו איה"נ דחייב הראשון אלא הכא מיירי שהזורק לא מכוין להמית התינוק ואילו היה יודע שעל ידי זה ימות התינוק לא היה זורקו רק ששכלו הטעתו הוא חשב שמגג עד הקרקע אין בו שיעור גדול כל כך עד שהתינוק ראוי למות ומיירי בלא התראה נמי וממיתה ודאי פטור אלא אפילו מגלות נמי פטרינן משום דהוי קרוב למזיד ולא דמי לנתכוון לזרוק שנים וזרק ארבע דחייב בגלות ללישנא קמא שברש"י אע"ג דהכא נמי שכלו הטעתו דהתם לא הלך למקום שחשב אבל הכא דידע היה שיפול על הקרקע וא"כ הלך למקום שחשב ולא דמי אלא לנתכוון לזרוק שנים ונמצאו ארבע דבזה באמת פטור מגלות כיון שהלך למקום שחשב וגמר מחשבתו נחשב כקרוב למזיד ופטור מגלות ואלמוד דבר זה ממה שהובא בשמ"ק בשם המאירי דהא אמרינן בש"ם דנתכוון לזרוק שנים וזרק ארבע דפטור מד' דברים היינו דווקא בכה"ג שלא הלך למקום שחשב אבל בנתכוון לזרוק שתים ונמצאו ארבע דגמר מחשבתו חייב נמי בד' דברים עיי"ש ומדמחייבינן אותו בד' דברים הרי חשבינן אותו לקרוב למזיד דבענין אחר אינו חייב בד' דברים וממילא פטור נמי מגלות כדין קרוב למזיד ודו"ק כי זה נכון בעזה"י. ועוד נ"ל ביישוב קושיא הזאת דלא דמי חיוב מיתה לחיוב תשלומי נזקין דתשלומי נזקין הוא בשביל שהפסיד אותו את החפץ שמעיקרא היה שוה איזה סך ועכשיו כששיברו הרי הפסידו ולהכי בזרק הכלי מחייבינן לראשון אע"ג דאכתי לא נשבר מ"מ כיון שאינה שוה כלום דאין לה עוד דמים אחרי שעומדת מיד להשבר והרי הפסידו שוויו של הכלי שפיר ראוי להתחייב אע"ג דאכתי לא נשבר משא"כ חיוב דמיתה שהוא בא לאדם לכפר בשביל שהרג את הנפש וכל זמן שחי הוא אע"ג דעומד למות אין עליו שום חיוב עדיין ועוד איך אפשר להעלות על הדעת ולחייב את הראשון כל זמן שלא ידעינין בבירור שמת על ידו והא בסיכן את האדם מבואר הדין דחובשין את הרוצח ואם ימות אח"כ אז הורגין אותו אבל להורגו מיד כשסיכנו ודאי דאין רשאי דאע"ג שסיכנו מ"מ יוכל להיות שעוד יחיה ויתקיים דנהי דאנן אמדינן אותו למיתה מ"מ שמא לא היתה האומדנא יפה וא"ה הכא שמת על ידי השני שקירב את מיתתו איך נוכל להרוג את הראשון דשמא לא היה מת אם לא קיבלו השני בסייף ולנזקין לא דמי דהתם מחייבינן אותו שפיר דכיון דהתם הוא החיוב בשביל דאפחתיה מכספיה וכיון שאמדוהו להשבר שוב אין לו דמים וראוי להתחייב מיד דעכ"פ הפסידו שוויו של הכלי, ועוד נ"ל ללמוד זה מקל וחומר דטריפה דהא ודאי שתינוק הנזרק מצד חיותו עדיף מאילו עשאו טרפה והראיה דבטרפה השני פטור והכא חייב השני ובתוס' כתבו דלא דמי לטרפה וביאור הדבר דהכא אין אנו רואין בתינוק שום דבר שינוי בטבעו רק שאנן אמרינן אותו שבנפילה כזאת ימות ולהכי איך נוכל לחשוב אותו לכבר מת שיהא השני פטור דשמא האומדנא לא היתה יפה משא"כ בטרפה שאנו רואין חסרון באבריו ואשר בחסרון הזה אי אפשר בטבע לחיות והרי הדבר כודאי שלא יחיה ונחשב משו"ה לגברא קטילא ובאם עשאו טרפה נמי לא אשכחן שנהרוג את הרוצח כל ומן שלא מת עדיין וכ"ש כאן שסיכנו שאין עליו שום חיוב מיתה אכתי וזה ברור ולא הארכתי בזה כל כך כ"א מפני שמאור עינינו הרמב"ן ז"ל נתקשה בזה. ובסברא הזאת קיימתי נמי דעת רש"י ז"ל שלא יקשה עליו קושית הראב"ד ז"ל שסובר בזרק כלי דשניהם פטירי הראשון מחמת שמא לא אמדו יפה ולא היה נשבר וכמו באמדוהו למיתה וחיה דפטור דלפי מה שכתבתי אין בזה שום דמיון למיתה דבמיתה ודאי כל זמן שלא מת אי אפשר כלל למחייבו אבל בנזקין כיון שהכלי אין לה דמים דאחרי שאמדוהו להשבר לא יקנה אותה עוד שים אדם וא"כ הרי הפסידו שוויו של הכלי ומה לי שהפסידו על ידי שבירה או על ידי דבר אחר וזה פשוט:
בתוד"ה זרק כלי לא דמי לטרפה עיין מה שכתבתי בדבור הקודם סברת החילוק שביניהם. בגמרא דזרק על גבי כרים וכסתות ובא אחר וסילקן פטור דבעידנא דשדא פסוקי מיפסקי גיריה והנה כולם הבינו דשניהם פטורים הזורק פטור ודאי מטעם המבואר בש"ס דפסוקי גיריה והשני נמי פטור דהוי גרמא אלא שבזה סובר רב אלפס דגרמי הוא ולא גרמא ודוקא לרבה לשיטתו פטור אבל לדידן דדיינינן דינא דגרמי מחייבינן לשני כמבואר בתוספת וכל זה הוא רק על השני אבל הראשון ודאי פטור אפילו לדידן מטעם המבואר בש"ס ואמנם הרמב"ם (בפ"ז מהלכות חובל ומזיק) פוסק דהזורק נמי חייב וכתב על זה הראב"ד שמעולם לא ראה שיבוש כזה עיי"ש, ובאמת כל מפרשי הרמב"ם נלאו בזה ולענ"ד נראה דהרמב"ם סובר דמה דאמר בש"ם בפטור דהזורק משום דפסוקי מיפסק גיריה היינו דמחמת טעם זה לא הוי כמזיק בידים דהרי בידים זרקו ויהיה חייב גם לרבה אבל כיון דפסוקי מפסיק גיריה אינו חשוב כמזיק בידים אבל עכ"פ מידי גרם ודאי דלא נפיק דסוף סוף אלמלא הוא שזרק לא היה נשבר על ידי סילוק הכרים ונהי דבלא סילוק הכרים לא היה נשבר ג"כ מ"מ נוכל לחשוב על ידי זה ששניהם עשאו הגרם היזק כיון שבמעשה האחד בלא השני לא היה בא ההיזק הוי כשניהם עשאו לגרם ההיזק ואפ"ה קאמר רבה דפטור דלטעמיה אזיל דגרמא פטור לדידיה אבל לדידן נהי דמטעם מזיק אי אפשר לחייבו מ"מ מחייבינן אותו על ידי הגרם וכיון ששניהם גרמו חייבין שניהם ולכן פסק הרמב"ם דבאמת שניהם חייבין וזה נכון ופשוט בעזה"י. סליק פרק שני המניח פרק שלישי: