בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף כג:
בגמרא דקא מרמזי רמוזי רב אשי אמר כגון שבאו רצופים וכו' הנה יש בזה מחלוקת רש"י עם התוספת ושארי הראשונים רש"י מפרש דבכל הני אוקימתות לא מיתרצי כ"א כשנימא ליעודי תורא דבזה יוכלון לבוא כולם בפעם אחת ולכן אפשר לתרוצי דקא מרמזי רמוזי או שבאו רצופים דמזה ניכר שבשעת הגדתן נתכוונו להעיד אבל למ"ד ליעודי גברא אי אפשר לתרץ בהכי דכיון דצריכין לבוא בשלשה ימים ולהעיד על כל נגיחה ונגיחה וא"כ איך שייך האוקימתא דמרמזי רמוזי או שבאו רצופים כיון שבשעה שהגידו הראשונים אכתי לא היו האחרונים כלל ואין לומר דאכתי משכחת לה גם בליעודי גברא וכגון שהראשונים העידו באמת מיד אחר הנגיחה רק אח"כ כשבאו כת השלישית חזרו ובאו שתי כתות הראשונות ביום שלישי כשנגח נגיחה השלישית ובאו לב"ד עוד הפעם עם כת השלישית ומרמזי רמוזי וסופם הוכיח על תחלתם דגם בשעה שהעידו בפעם ראשונה לא היו ניכר שמתכוונים ליעדו ואע"ג שעתה. נראה מהם שחפצים ליעדו מדחזרו ובאו עם השלישית וגם עוד ירמזון להם להעיד מ"מ על של עתה אין לחייבם דהא אינם מעידין עתה ואפילו כשחוזרים להעיד עתה עוד הפעם אין. בעדותם ממש אחרי שכבר הגידו עדותם וסופם הוכיח על תחלתם. נמי לא אמרינן דשמא השתא איתיליד להם החפץ והרצון ליעדו ומשו"ה חזרו ובאו אבל מעיקרא בשעה שהעידו לא נתכוונו כלל ליעדו זהו סברת רש"י ולדידיה איפשיטא הבעיא דליעודי תורא כיון דבענין אחר אי אפשר לתרץ הברייתא אכן רוב הראשונים וביניהם הר"ח ובעלי התוספת פליגי על זה מדאמר לקמן בפרק דו"ה היניחא למ"ד ליעודי תורא אלא למ"ד ליעודי גברא וכו' ואילו לפרש"י הא לא מתוקם כלל ליעודי גברא לכל הנהו שינויי דהכא ולכן יפרשו דלכל הני אוקימתות מיתרצי גם ליעודי גברא וכגון שחזרו ובאו עם כת שלישית ובאו רצופים כשנויי דרב אשי או דקא מרמזי רמוזי וסבירא להו דכיון דחזינן דהשתא חפצים ליעדו איגלאי מילתא דגם בשעה שהעידו בראשונה נתכונו ליעדו ואין להקשות מי הוה ידעי קמאי דסופו לחזור ולנגוח דכיון דנמצאו זוממין א"כ העדות בשקר ושפיר יש לומר דקנוניא עשו ביניהם זהו המתבאר מדברי התוספת וביתר ביאור מדברי השמ"ק שם באריכות עיי"ש. והנה בספר ים התלמוד הקשה במאי דקאמר הש"ס אלא לייעודי גברא מי ניחא וכו' ומאי קושיא הא אף למ"ד לייעודי גברא נמי משכחת לה כגון שכבר העידו הנך עדים הראשונים לפני ביד אחר וחזרו ובאו פעם שנית עם עדים האחרונים לפני ב"ד אחר וא"כ בע"כ דליעודי אתו עדים הראשונים עיי"ש שתמה איך לא הרגישו המפרשים בזה ואני אומר כי לא הרגיש בדברי המפרשים דהא לפי מה שכתבתי לרוב הראשונים באמת זהו מה שתירץ רב אשי דקאתי רצופים דהיינו שחזרו ובאו עתה עם כת שלישית ורק קושיתו יהיה לשיטת רש"י דמפרש דליעודי גברא לא ניחא באוקימתא זאת וגם בזה כבר כתבתי ובארתי סברת רש"י דהוכיח סופו על תתלתו לא אמרינן ושמא השתא הוא דנתחדש אצלם הרצון והכוונה ליעדו ודו"ק, ואפילו אי נימא דכוונת הים התלמוד בקושיתו הוא לא רק שיבואו ביחד עוד הפעם עם כת השלישית אלא שיבואו ויחזרו ויעידו בב"ד זה עוד הפעם לבד ההגדה הראשונה שהגידו בראשונה כאשר כן משמע מלשונו שלזה נתכוון אפ"ה אין מקום לקושיתו דזולה שאין ממש בהגדתם השניה אחרי שכבר העידו בראשונה ואין לחייבם על זה וכדכתיבנא אלא אפילו אם היה ממש בעדותם האחרונה אפ"ה לענין העדאה אי אפשר לחייבם דהא לכאורה קשה היאך אפשר לייעד השור בשלשה כיתי עדים וכל כת מעיד על נגיחה אחת הא קיי"ל דדבר ולא חצי דבר וכאן אין פדות אחת מאלו עושה אותו מועד רק בצירוף הנך העדים האחרים וא"כ הוי כל כת חצי דבר אלא דצריך לומר דכיון דכל כת הועילה במקצת לענין חצי נזק דחייב לשלם בתם וא"כ תו לא הוי חצי דבר אף לגבי מועד וכמו שכתב הרי"ף לגבי עדי חזקה דמאחר שהועילו לענין פירות שאכל הלוקח תו לא הוה חצי דבר לגבי חזקה ולפי"ז הכא בעדותן השניה שאינם באים כ"א להעדאה לבד דעל חצי נזק אין צריכים להם דכבר חיובו מהגדתם הראשונה וכיון דבעדותן זה לא הועילו כלום אם כן גם להעדאה אין מועיל משום דהוה חצי דבר וזה ברור ועיין מה שכתבתי בסמוך. בתוד"ה אלא דקא מרמזי רמוזי וכו' בסוה"ד וכל הנך שנויי בתראי אתי נמי ליעודי גברא פירוש דלשנויי דרב אשי מיירי שהראשונים באו עוד הפעם ביום השלישי עם כת השלישית וגם לשנויי דמרמזי צריך לומר נמי דחזרו ובאו עם השלישית ומרמזי' אהדדי דמזה ניכר שקנוניא יש ביניהם ואין להקשות דנהי דהשתא חזינן שקנוניא ביניהם מ"מ בשעה שהעידו פעם ראשונה אי אפשר אומר דבעת מעשה היה להם הקנוניא דאטו מי הוה ידעי דסופו לנגוח ויבואו עדים שידעון מראש לעשות קנוניא ביניהם דכיון דנמצאו זוממין א"כ כל העדות העידו בשקר ושפיר יש לומר דקנוניא עשו ביניהם ליעודי לההוא גברא דבשלמא על נגיחת אמת יש לומר מנא הוי ידעי אבל על שקר לא שייך להקשות דיש לומר דעשו קנוניא מראש ביניהם שיבוא כל אתת ביומה להעיד בכדי ליעדו. תוד"ה במכירין בעל השור בסוה"ד ותימה דלא משני בשור הפקר או כנעני וכו' ולמה שכתבתי לעיל דאין עדותן מועיל להעדאה אם לא שיחייבנו בחצי נזק דאל"ה אי אפשר ליעד על ידי שלשה כתות משום דהוה חצי דבר לא קשה מידי דהבפקר כיון דאין תועלת בעדותם לא יוכלו גם ליעדו, ושוב מצאתי במפרשי הים שתירצו כן. בתוד"ה המשסה כלבו וכו' לא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להורגו פירוש והשור הרג לאדם אחר שאינו נלחם עמו דאי לאותו אדם שנלחם עמו א"כ למה לי קרא דכי יגח למיפטריה לשור ממיתה ותיפוק דדמיא לשיסהו בו בעצמו ופשיטא דפטור מטעם דכל המשנה ובא אחר ושינה בו דפטור ובפרט דהכא הוא ודאי האדם המתחיל ללחום עמו להורגו פשיטא דהשור אנוס הוא למיעבד כל טצדקי בכדי להנצל מהקמים עליו להורגו ולא צריכא קרא לפוטרו ממיתה אלא ודאי דקרא איצטריך היכא שהרג לאדם אחר שאינו לוחם עמו דאפ"ה פטור מקרא דכי יגח ולפי"ז מיושב דברי התוספת דמקשו משור האיצטדין דלכאורה אינו מובן מה דמקשו אמאי לא דמי לשור האיצטדין הא התם מיירי שהורג לאדם הלוחם וכמה שכתב הנמוק"י שם ודמיא לשיסה בו הכלב דלא קא מיבעי ליה הכא בזה דפשיטא דפטור ולא קא מיבעי לן הכא כ"א במשיסה על חבירו וא"כ מה מקשו דליפשוט משור האיצטדין דמיירי בשיסה בו בעצמו אכן למה שכתבתי דעיקר דין דשור האיצטדין היינו כשהורג לאדם אחר דאי בהרג להלוחם עמו לא צריכא קרא ולכן שפיר (מקשו התוספת דליפשוט משסה כלבו משור האיצטדין וק"ל. ומתוך הדברים יתיישב לנו דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד דבפיו (מהלכות נזקי ממון) כתב הרמב"ם שוורים שמשחקין בהם ומלמדין אותם ליגח זה את זה אינם מועדין זה לזה ואפילו המיתו את האדם אינם חייבין מיתה שנאמר כי יגח וכו' עכ"ל והשיג על זה הראב"ד מדברי הרמב"ם גופא ממה שפסק (בפ"ב מהלכות נזקי ממון) דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב וא"כ היכי כתב הכא דאינו מועדין זה לזה עיי"ש, וגברא קא חזינא אבל תיובתא לא חזינא דממ"נ אתי שפיר אם הרמב"ם סובר כתוספת לחלק בין שוד האיצטדין למשסה כלב ודאי דאין מקום לקושיתו דהכא בשוורים שמלמדין אותם לנעוח ולוחם עמו להורגו מיחשב כאנוס ופטור לגמרי ואינן מועדין כלל כיון דהוי כאנוס אבל במשסה כלב פסק שפיר דחייב כיון דאינו אנוס ואפילו אי נימא כסברת הראב"ד דשור האיצטדין דמיא לשיסוי וכן יש להוכיח אמנם גם בדעת הרמב"ם ממה שכתב (בפ"י מהלכות נזקי ממון) וז"ל המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכו' עכ"ל הרי להדיא מבואר בדבריו דגם גבי משסה כלבו שאינו נלחם עמו להורגו נמי פטור ממיתה והיינו ע"כ משום דיליף ליה משור האיצטדין ולא ס"ל לחלק ביניהם כסברת התוספת אפ"ה למה שכתבתי דבשור האיצטדין גופא היכא שנוגחין זה את זה דהיינו להלוחם עמו הוי הפטור מטעם דכל המשנה ובא אחר ושינה דדמיא לשיסה בו את הכלב ודוקא היכא שהרג לאחר שאינו לוחם עמו בזה הוא דאיצטריך לקרא דכי יגח לפי"ז דברי הרמב"ם הם ממש כמסקנת הש"ס בסוגיא דידן דמסקינן הכא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו בעצמו פטור, והן הן דכרי הרמב"ם מה שפסק בפ"ב דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב ומה שכתב בפ"ו דאינם מועדים הרי דייק לכתוב שם שוורים שמשחקין בהן ומלמדים אותם ליגח זה את זה אינם מועדין זה לזה וזה לזה ודאי דפטורים דדמיא לשיסה בו את הכלב ופטור מטעם דכל המשנה ובא אחר ושינה ומאן דמקשה על הרמב"ם בזה דומה בעיני כאילו מקשה על הש"ס גופא מאי שנא משסה כלבו על חבירו דחייב ושיסה בו פטור וכלום קושיא הוא משיסה בו על שיסה בחבירו אחרי שבש"ס מפורש החילוק שביניהם וכדברי הש"ס הם ממש לשון הרמב"ם ומאי מקשה. וגם זה אין להקשות כיון דהוכחתי מדברי הרמב"ם דפ"י דסובר דמשסה הכלב דומה לשור האיצטדין א"כ מאי טעמא כתב בפ"ב דמשסה כלבו חייב הא בשור האיצטדין אפילו בחבירו נמי פטור דקושיא זאת קשה נמי על הש"ס גופא דמסיק הכא דמשסה כלבו בחבירו חייב והא משנה מפורשת הוא בשור האיצטדין דפטור וכקושית התוספת ואחרי שהרמב"ם אין מחלק כחילוק התוספת בין שור האיצטדין למשסה א"כ ישאר הקושיא וצריך לומר בע"כ דהרמב"ם יסבור כמו שכתב הריטב"א המובא בנמוק"י לחלק בין מיתה לנזקין דדוקא ממיתה פטור באיצטדין מקרא דכי יגח אבל מנזקין לא ולפי"ז דברי הרמב"ם מכוונים ממש להסוגיא דבפ"י שמיירי התם לענין מיתה כתב שפיר המשסה כלבו בחבירו והרגו פטור משום דסובר דגם משסה דומה לאיצטדין ופטור ממיתה אכן בפ"ב שם דמיירי לענין נזקין כתב שפי דמשסה בחבירו חייב וגם באיצטדין גופא נמי הכי הוא דחייב לענין נזקין, כללא דמילתא דבש"ס הופסק תלתא דינים לענין נזקין משסה כלבו בחבירו חייב ושיסה בו פטור ולענין מיתה פטור בשור האיצטדין והוה"ד למשסה לשיטת הרמב"ם ואלו השלשה דינים ממש הביאם הרמב"ם בפ"ב הביא הדין דמשסה כלבו בחבירו חייב בנזקין ובפ"ו שכתב אינם מועדים ליגח זה את זה דהיינו משום דדמיא לשיסה בו את הכלב ופטור אפילו לענין נזקין ובפ"י הביא דמשסה כלבו בחבירו והרגן דפטור ממיתה זהו דין דשור האיצטדין לשיטת הרמב"ם דמשסה דומה לאיצטדין ולכן לענין מיתה פטור וברור שזהו האמת ברמב"ם והשגת הראב"ד וקושית המפרשים שגבו ממני אחרי שדברי הרמב"ם מכוונים ממש כדברי הש"ס ועיין בס' מראה הפנים שעל הירושלמי וביש"ש שטרחו הרבה ליישב דברי הרמב"ם ולמה שכתבתי מיושב הכל ודו"ק היטב כי הדברים אמיתיים בעזה"י. דף כ"ה ע"א) בתוד"ה אני לא אדון קרן מקרן וכו' וא"ת מה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי והנה בהגהות הרש"ש נסתפק לר' טרפון דסובר נזק שלם אי ממונא הוא משום דלא אשכחן נזק שלם קנסא או כיון דקרן הוא ובחזקת שימור הוא הוי קנסא ומדברי התוספת אפשר להוכיח דממונא הוא דאל"ה מה מקשו מה לשן ורגל דממונא הוא עדיפא הוי להו להקשות מה לשן ורגל דדממונא הוא והוי חומרא דין הוא דמשלמין נזק שלם בחצר הניזק תאמר בקרן שהוא קנס והוי קולא דאי מודה מיפטר וכאשר הקשו באמת קושיא זאת על התוספת בשמ"ק אלא ודאי דהתוספת סברי דבאמת לר' טרפון הוי ממונא, אלא דלפי מה שכתב בשמ"ק שזהו באמת בכלל קושיתם תאמר בקרן שאין היזיקן מצוי דבחזקת שימור קיימי ומאי טעמא הוי בחזקת שימור משום דפלגא נזקא קנסא עיי"ש יש לדחות ראיה זאת וכן בפנ"י כתב בפשיטות דלר' טרפון הוי זה ממונא עיי"ש. באו"ד וא"ת בפ' אחד דיני ממונות אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת וכו' והשתא נימא דיו דכמו שאינה דוחה את העבודה אלא בשב ואל תעשה כך אל תדחה שבת אלא בשב ואל תעשה, ונראה ליישב עפ"י מה שכתבתי בחבורי לקדושין (דף ה' ע"ב) דפריך הש"ס התם על רב הונא דסובר חופה קונה מקל וחומר ממתניתין דהתם דשלש תנן ארבע לא תנן ומאי פריך לימא דמתניתין אתיא כחכמים דאמרי דיו אפילו היכא דמיפריך קל וחומר ולכן חופה אינו קונה כ"א אחר כסף דוקא דהא עיקר טעם דרב הונא משום דסובר כר' טרפון וכמ"ש התוספת שם בד"ה חופה וא"כ מאי קשיא אי מתניתין אתיא כחכמים ומכח קושיא זאת הוכחתי שם דהעיקר כמו שכתב בספר עצמות יוסף שם דהיכא דלא נתקיים כלל הקל וחומר גם לחכמים דר' טרפון לא אמרינן דיו דלא פליגי עליו כ"א לענין הילפותא דקרן בחצר הניזק דאפילו כי אמרינן דיו מהני עכ"פ הקל וחומר לחצי נזק בחצר הניזק אבל היכא שאין מתקיים כלל הקל וחומר גם חכמים מודו דלא אמרינן דיו והתם נמי בחופה אי נימא דאינה קונה רק אחר כסף לא נתקיים הקל וחומר בשום דבר דאחר קנין כסף מה צורך עוד להחופה עיי"ש, ולפי"ז מיושב גם קושיתם הכא דאי נימא שקבורה לא תדחה אלא בשב ואל תעשה אין מתקיים כלל הקל וחומר דהא כל קבורה היא בקום ועשה ובכה"ג היכא דלא נתקיים כלל הקל וחומר גם לרבנן דר' טרפון אמרינן דיו וא"ש. (שם ע"ב) בתוד"ה שטהורין בזב תימה מנ"ל שלא יטמא במעינות וכו' לא אבין קושיתם דודאי דמיטמו על ידי מעינות אכן הקל וחומר דילפינן הוא שאין מטמא על ידי גופו של זב ומה שיטמאו על ידי המעינות זהו טומאה אחריתי דמחמת שהמעינות טמאים ממילא יטמאו הכלים אבל גופו של זב לא יוכל לטמאם ושפיר ילפינן בקל וחומר: