אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף כג.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף כג.

דף כא.

ברש"י ד"ה ולחייב נמי בעל הגחלת וכו בסוה"ד וקס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד, והרש"ל והב"ח הגיהו וקס"ד דחררה וגחלת דחד וגדיש דחד והנה בשמ"ק ראיתי שמקיים גירסא דידן שברש"י מתרי טעמי חדא דלשון וליחייב דחקון לזה דאם הגחלת הוא של בעל הגדיש מה שייך לשון ולחייב בעל גחלת ולמי יתחייב והרי הכל שלו ומה שפירשו התוספת דלשון ולחייב לאו דוקא אלא הכוונה דליפטר בעל הכלב הוא דוחק ומשו"ה הוצרך לומר דהגחלת היה של אחר דאז שייך לשון ולחייב כפשוטו עיי"ש, וטעם זה צריך ביאור דהא גם לגרסת הרש"ל שייך נמי לשון ולחייב דגם לגרסא הזאת הגדיש הוא של אחר דליכא חילוק בין הגרסאות כ"א על החררה דלגרסא דידן החררה הוא של בעל הגדיש נמי ולגרסת הרש"ל החררה הוא של בעל הגחלת אבל הגחלת והגדיש הם בודאי לאו דחד גם לגרסת הרש"ל וא"כ לפרש"י דקושיא דלחייב בעל הגחלת הוא על הגדיש ולא על החררה אכתי גם לגרסת הרש"ל הוי ולחייב בעל גחלת כפשוטו דהא תינח אי היה מפרשינן דקושית ולחייב בעל הגחלת קאי אחררה אז היה לגרסת רש"ל דחוק לשון דולחייב כיון דלדידיה חררה וגחלת דחד וא"כ למי יתחייב הרי הכל שלו אכן לפרש"י דהקושיא דלחייב בעל הגחלת על הגדיש גם לגרסת רש"ל הוי הלשון דולחייב כפשוטו דהא גם לגרסא הזאת הגחלת והגדיש לאו דחד, וצריך לומר בכוונת השמ"ק דזה אי אפשר שיהיה שום ס"ד דחררה וגדיש הם לאו דחד דהא במשנה קתני דעל החררה משלם נזק שלם כדין שן ברשות הניזק ואי כגירסת הרש"ל דחררה וגדיש הם לאו דחד הרי אכל החררה בחצר דעלמא לא של בעל החררה ואמאי חייב הא בעינן וביער בשדה אחר ובע"כ כאוקימתא דבסמוך דאכלה דבגדיש דבעל חררה ולפי"ז צריך לומר כמו שכתב בשמ"ק לקיים גרסא דידן ברש"י משום דלגרסא זאת הוי לשון ולחייב כפשוטו אין זה נתינת טעם על הביטול בגרסת רש"ל דהא גרסת הרש"ל בלא"ה אי אפשר דנימא דחררה וגדיש הם לאו דחד אי אפשר כלל וגם שום סלקא דעתך אי אפשר להיות על זה דהא בעינן וביער בשדי אחר וא"כ גרסת רש"ל יבוטל מחמת זה כיון דשום הוה אמינא אי אפשר להיות על זה ורק מה שהוצרך לטעם שכתב דלשון ולחייב דחקו לפרש כן דהיינו משום דגם לגרסת רש"י קשה כיון דבע"כ שאי אפשר לחלק את החררה מן הגדיש ובודאי דשניהם דחד נינהו וא"כ מי דחק לרש"י לחלק הגחלת מן החררה ולומר דהגחלת הוי של אדם אחר דבאמת אין זה סברא לחלקם דהא הגחלת היה דבוק בחררה וא"כ איך משכחת דיהיה הגחלת והחררה של שני בני אדם דהא מסתמא בעל החררה הוא האופה את החררה בתנורו וא"כ הוא ממילא גם בעל הגחלת, הן אמנם דבשמ"ק משכח ציור שיהיה גם של שני בני אדם וכגון שנתן חררתו לבית האופה לאפות אלא שזה קשיא לי מי הכריח לרש"י לדחוק ולפרש דגחלת והחררה הוי של שני בני אדם ולא פירש דהגחלת והחררה והגדיש הכל דחד דבכה"ג לא היה צריך לסבול הדוחק שנתן בבית האופה לאפות על זה תירץ דלשון ולחייב דחקו דאי הכל דחד לא שייך לשון ולחייב כיון דהכל שלו ולמי יתחייב וזה דחקו לפרש דגחלת לחד וחררה וגדיש לחד וכגון שנתן בבית האופה וז"ב בכוונתו ואכן בכוונת הרש"ל והב"ח נראה דלשון וקס"ד שכתב רש"י ז"ל הכריחם להגיה ברש"י דאי כגרסא דידן א"כ מה לשון וקס"ד שייך בזה הא אליבא דאמת נמי הכי מתוקמא דאכלה בגדיש דבעל חררה וא"כ החררה והגדיש דחד ומדכתיב וקס"ד מכלל דרש"י יפרש דהכא בקושיא דולחייב עדיין לא ירד המקשן לאוקימתא דמתוקם אח"כ דאכלה בגדיש דבעל חררה דרק אח"כ פריך הש"ס דאכלה היכי ומשני כן אבל בס"ד עדיין סבור היה דלאו בגדיש דבעל חררה וא"כ אי אפשר לגרוס ברש"י כגרסא דידן דגחלת וחררה לחד וגדיש לחד ואם כי זהו ודאי שעל לשון וקס"ד בנה הרש"ל יסודו אבל היסוד רעוע הוא כמו שכתבתי דאיך אפשר להיות שום ס"ד דאכלה בגדיש דעלמא ולא דבעל החררה דאטו לא ידע המקשה דשן אינו חייב כ"א בחצר הניזק דוקא ולשון וקס"ד שכתב רש"י אין מזה שום ראיה דלאו דוקא הוא כדאשכחן לעיל בסוגיא שכתב רש"י וקס"ד דאיכא בינייהו מדליק בגחלת שאינו שלו אע"ג דלפי האמת כן הוא וכתבו המפרשים דדרך של רש"י לכתוב וקס"ד אפילו בדבר שהאמת כן הוא ודו"ק. טעם השני שכתב בשמ"ק דכוונת רש"י היה בזה ליישב מה שהקשו התוספת עליו לעיל (דף כ' ע"א) באיבעיא דמתגלגל דפירש רש"י דהבעיא הוא אי אזלינן בתר לקיחה או בתר אכילה דהא הכא פשיטא ליה להש"ס דאזלינן בתר אכילה ולא בתר לקיחה דאמרינן אי דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא אע"ג דהלקיחה היתה בחצר הניזק עיי"ש בתוספת ואכן לפי גרסא זו אתיא שפיר דמיירי דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד והחררה, היתה ברשות בעל הנחלת ונמצא דאף הלקיחה לא היתה ברשותו של הניזק לכך שפיר קא פריך אי דאכלה בגדיש דעלמא פטור דבעינן וביער בשדה אחר משום דנמצא דהאכילה והלקיחה הכל היתה שלא ברשות הניזק אבל היכא דהלקיחה היתה ברשות הניזק שפיר קא מיבעיא לן עיי"ש, אכן דבר זה תמוה מאד וכמעט לא ניתן להאמר דהא תינח אם הבעיא דמתגלגל לא היה כ"א בצד זה היכא שהלקיחה היפה בחצר הניזק והאכילה היתה ברשות הרבים ולכן בשנוי הגרסא דגחלת לחד וחררה לחד מתקן בזה דלא נוכל לפשוט מכאן דבתר אכילה אזלינן כיון דגם הלקיחה היתה נמי ברשות הרבים אכן הלא הבעיא הוי נמי להיפך היכא שהלקיחה היתה ברשות הרבים והאכילה בחצר הניזק גם בזה מיבעי לעיל אי בתר אכילה או בתר לקיחה אזלינן וא"כ אכתי יש לפשוט בעיא דהתם מסוגיין ולא מפירכת הש"ס דפריך הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא דזה באמת אי אפשר לפשוט לגרסת רש"י אכן מאוקימתא דמוקים דאכלה בגדיש דבעל חררה ולגירסת רש"י דגחלת לחד, א"כ הרי הלקיחה היתה לא מרשות הניזק ואי נימא דבתר לקיחה אזלינן מה מועיל דאכלה ברשות בעל החררה דהוי רשות הניזק כיון דהלקיחה לא היתה ברשות הניזק אע"כ דבתר אכילה אזלינן ואכתי יש להקשות כקושית התוספת לא מפירכת הש"ס כ"א מאוקימתא וכי תימא לחלק דאע"ג דהחררה היה מונח ברשות של בעל הגחלת אע"פ הוי זה כחצירו ממש כיון שהכניס ברשות ומקרי זה כאילו הלקיחה היתה בחצר הניזק ועכ"פ כרשות הרבים ודאי שאין זה ונמצא דגם הלקיחה וגם האכילה היתה ברשות הניזק וליכא למיפשט מינה מידי אבל א"כ הדרא קושית התוספת לדוכתא דאכתי נפשוט ממה דפריך הש"ס הא בעינן וביער בשדה אחר כיון דהלקיחה חשיב כחצר הניזק ומ"מ אי נסבור כיון דהחררה היה מונח לא ברשותו ממש אלא ברשות בעל הגחלת לא חשיב זה לרשות הניזק א"כ יש לפשוט דבתר אכילה אזלינן כאוקימתא דש"ס דמוקי דאכלה בגדיש דבעל חררה והא אכתי הלקיחה לא היתה מרשות הניזק אע"כ דבתר אכילה אזלינן ואי נימא דמה שמונח ברשות דבעל הגחלת חשיב כרשות הניזק כיון דנתן לבעל החררה רשות ליכנס שם חררתו אכתי יש לפשוט מפירכת הש"ס דהא בעינן וביער בשדה אחר ואי בתר לקיחה אזלת הא הלקיחה היתה בחצר הניזק אפילו לגרסת רש"י ואכתי מה תיקן רש"י בגרסתו דגם לדבריו יקשה קושית התוספת כה או כה או מפרכת הש"ס או משנויי דש"ס וכדכתיבנא ולכאורה אין פותר בזה לדברי השמ"ק. חן אמנם דלאחר העיון משכחנא פתרי לדבריו משום דאף שזה ודאי דבעיא דבש"ס אי בתר לקיחה או אכילה אזלינן הוא על שני הצדדים אם הלקיחה היתה ברשות היחיד והאכילה ברשות הרבים וגם להיפך כשקלקיחה ברשות הרבים והאכילה ברשות היחיד וכמו שכתב רש"י להדיא שם בסוגיא מ"מ טעמי הספק שבשניהם אינו דומה דאם האכילה היתה ברשות הרבים והלקיחה בחצר הניזק הוי צד הספק כפשוטו דהא דבעינן וביער בשדה אחר אי בעינן שגמר ההיזק דהיינו האכילה יהיה בשדה אחר או גם אם תחלת ההיזק היה בשדה אחר סגי אע"ג שהגמר לא היה שם אכן בצד השני כשהאכילה היתה בחצר הניזק והלקיחה ברשות הרבים שם אי אפשר לפרש דצד הספק הוא כפשוטו דשמא בעינן שגם הלקיחה יהיה בחצר הניזק ואל"ה לא מיקרי זה שדה אחר דזה אין שום סברא לומר שאם האכילה היתה ברשות הניזק לא יהיה סגי בזה ולא מיקרי זה בשדה אחר דהסברא פשוטה כיון דאכלה ברשות הניזק וביער בשדה אחר קרינא ביה, אלא דשמה צד הספק יתפרש באופן אחר עפ"י מה שכתבו הרי"ף והרמב"ם דטעם דשן ורגל פטירי ברשות הרבים משום דאורחייהו דבהמות להלוך ברשות הרבים וביאור הדברים דאם תחייב לשן ורגל גם ברשות הרבים א"כ שקלת הזכות שיש לכל בהמה להלוך ברשות הרבים ולעשות דבר כאורחייהו דבהמות לעשות ולכן זהו מה דמיבעיא להש"ס דבשלמא אם גם הלקיחה היתה בחצר הניזק שאין רשות לבהמה ליכנס שם שפיר חייב משא"כ אם הלקיחה היתה ברשות הרבים שיש רשות לבהמה לילך שם לכן אפילו אי ודאי שההיזק היה ברשות הרבים נמי פטור כיון דאורחייהו דבהמות בכך ולא עדיף מה שאכלה ברשות הניזק מאילו אכלה נמי ברשות הרבים דפטור משום דאורחייהו בכך וכי אכלה ברשות היחיד מאי הוי סוף סוף הלקיחה היתה במקום שהיה לה רשות לילך ואורחייהו בכך וכיון שכן יהיה חילוק גדול בין שני הבעיות הללו דבצד הבעיא כשהלקיחה היתה ברשות הניזק והאכילה ברשות הרבים צריך לומר דרשות הניזק ממש הוא דמיבעי לן משא"כ אם הלקיחה היתה מחצר שאינו של שניהם אע"ג דכרשות הרבים לא נחשב מ"מ רשות הניזק נמי לא חשיב ופשיטא דפטור כיון דאין בזה שום צד רשות הניזק אכן בצד השני דהאכילה היתה ברשות היחיד והלקיחה ברשות הרבים דצריך לומר נמי שדוקא לקיחה דרשות הרבים הוא דמיבעי דכיון שיש לה רשות לילך שם משו"ה פטור אפילו כשההיזק היה ברשות היחיד משא"כ אם הלקיחה היתה מחצר שאינה של שניהם לא קא מיבעי לן אבל פשיטא דחייב דכיון דההיזק היה ברשות הניזק ועיקר הספק שיש ליפול בזה דשמא כיון שיש רשות לה לילך ולהיות שם הוי כאורחיה ופטור וא"כ לא שייך זה כ"א ברשות הרבים דוקא משא"כ ברשות שאינו של שניהם דאין לבהמה רשות להיות שם פשיטא דחייב הרי לפנינו חילוק גדול בין שני צדדי הבעיא לענין חצר שאינה של שניהם אם כי בשניהם לא מיבעי לן אלא ברשות הרבים דוקא ולא בחצר שאינה של שניהם אבל רחוקים הם זה מזה לגמרי דבצד הראשון אם האכילה היתה ברשות הרבים והלקיחה בחצר שאינה של שניהם פשיטא דפטור ולהיפך כשהאכילה היתה ברשות היחיד והלקיחה מחצר שאינה של שניהם פשיטא דחייב ולפי"ז יתפרש דברי השמ"ק כהוגן דלגרסת רש"י שהגחלת לחד וחררה וגדיש לחד וכשהחררה היתה ברשות בעל הגחלת נהי דרשות הניזק לא הוי כיון דבעל החררה הוא הניזק ואין זה רשות שלו אבל רשות הרבים ודאי דלא הוי זה דהכלב הא לא היה לו רשות ליכנס לרשות בעל הגחלת אלא דהוי זה רשות שאינה של שניהם ולפי"ז קושית התוספת דמקשו על רש"י דלמה לא פשיט מפירכת הש"ס דקאמר הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא ואי נימא דבתר לקיחה אזלינן הו"ל לחייבו שפיר יתיישב בגרסת רש"י דמהכא ליכא למיפשט דדוקא לקיחה שברשות הניזק ממש הוא דמיבעי לן, אבל לגרסת רש"י דהוי זה רשות שאינו של שניהם וזה לא מיבעי לו כלל דפשיטא דפטור דכיון דהאכילה ברשות הרבים היתה והלקיחה ברשות שאינו של שניהם דאין בזה שום צד של רשות הניזק פשיטא דפטור וליכא למיפשט מידי מהכא ומיושב קושית התוספת וגם קושיתי שהקשיתי דא"כ שנחזיק רשות שאינו של שניהם לא כרשות הניזק ממש א"כ מצי למיפשט מאוקימתא דמתוקמא דאכלה בגדיש דבעל חררה ואכתי מה מועיל זה כיון דהחררה היתה מונחת ברשות בעל הגחלת הוי הלקיחה לא מחצר הניזק ואכתי תפשוט לבעיא דבתר אכילה אזלינן דאי גם לקיחה בעינן ברשות היחיד אמאי חייב הכא דלקיחה היתה מרשות בעל הגחלת ולא ברשות הניזק ממש דזה אינו דגם בעיא זה לא תפשוט מהכא דלא מיבעי ליה התם כ"א כשהלקיחה היה ברשות הרבים ממש ומשום דאורחייהו דבהמות לילך שם אבל בגוונא דמיירי הכא דהלקיחה היתה ברשות שאינו של שניהם והאכילה ברשות היחיד לא קא מיבעי לן כלל ופשיטא דחייב כיון דהאכילה היתה ברשות הניזק ממש וגם הלקיחה היתה בחצר שאינו של שניהם דאין רשות לבהמה לילך שם א"כ מאיזה צד תפטרנו ודו"ק היטב כי עמוק עמוק הוא. אלא דאכתי צריך עיון מה דמשמע מהשמ"ק דחצר של בעל הגחלת לא מיקרי רשות היחיד לניזק אע"ג דודאי מיירי שנתן לו רשות להכניס שם את חררתו דהא כשהבעל גחלת הוא אופה מיירי כמו שכתב בשמ"ק ובודאי הכניס ברשות החררה לבעל גחלת ואפ"ה לא מיקרי זה רשות היחיד לבעל חררה ומאי שנא מהא דאמרינן לקמן (דף מ"ח ע"א) הכניס פירותיו ברשות לחצר בעל הבית ונכנס שור של אחר ואכלן חייב בעל השור משום דכיון שהכניס ברשות הוי ליה כחצירו ממש ואמנם בעיקר הדין פשוט וברור בראשונים דסברי דרשות בעל גחלת לא נחשב כחצר הניזק לגבי בעל חררה אלא כחצר אחר וכן כתב להדיא הרשב"א בסמוך גבי תפשוט דפי פרה כחצר הניזק וז"ל והראב"ד פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת ומשו"ה אמר כך ש"מ דפי פרה כחצר הניזק דמי דאם נטלה הכלב זה לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות אחר עכ"ל הרי להדיא דלא חשיב זה רשות הניזק אלא רשות אחר ומיושב דברי השיטה מקובצת הנ"ל ודו"ק היטב כי הדברים נכונים. וכל זה כתבתי לקיים טעמי השיטה מקובצת ברש"י אכן באמת היה נראה נכון דטעם אחר הוא שדחקו לרש"י ז"ל לפרש דלא כתוספת דהגחלת והחררה והגדיש הכל דחד והוא דבסמוך קאמר הש"ס דתפשוט מהכא דפי פרה כחצר הניזק דמי ובתוספת הקשו כמה קושיות חזקות דלמה לא יפשוט מכל הני משניות דלעיל וכל הנך קושיות דחקו לרש"י לפרש דמיירי שהגחלת לחד והחררה והגדיש לחד דלזה אין מקום לכל הקושיות כיון דמיירי שהכלב נטל הגחלת מרשות שאינו של ניזק וכשהלך אח"כ לגדיש דבעל חררה שהוא רשות הניזק כבר היה החררה נתונה בפי הכלב ושפיר שייך למימר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי אבל בכל הנהו משניות דמיירי שגם הלקיחה היתה במקום חיוב דהיינו בחצר הניזק א"כ לא מצי למיפשט מהתם מידי דיש לומר דהחיוב הוא על הלקיחה לחוד אע"ג שהאכילה היתה בחצר הניזק ודוקא מהך דהכא בעי למיפשט דלא מצי למימר דהחיוב הוא על הלקיחה דהא הלקיחה היתה ודאי שלא במקום חיוב ורק התוספת לשיטתייהו דהגחלת והחררה והגדיש הכל דחד וא"כ גם כאן היתה הלקיחה בחצר הניזק ואפ"ה קאמר תפשוט משום דודאי דעל הלקיחה לחוד אי אפשר לחייבו ולזה לשיטתם שפיר הקשו דלמה לא יפשוט מכל הנהו דלעיל ועיין בשמ"ק בסמוך בסוגיא דפי פרה. ברש"י ד"ה דסתם דלתות וכו' ולא תימא משונה הוא ופלגא ניזקא משלם והרא"ש כתב דנהי דהחתירה משונה מ"מ האכילה אינה משונה ונזק שלם משלם ועיין מה שכתבתי מזה לעיל (דף י"ט ע"ב) להוכיח כרש"י. בתוד"ה תפשוט דפי פרה וכו' תימה וכו' עיין מה שכתבתי לעיל ברש"י דהתוספת לשיטתייהו מקשו הכי. (שם ע"ב) במתניתין ותם שיהא התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח ובתוד"ה שיהא כתבו דר' מאיר לא בא לאפוקי חזרה דשלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דהוי נמי חזרה כגון על ידי תינוקות עיי"ש ומשמע מדבריהם דחזרה דתנוקת ממשמשין גרע מחזרה דשלשה ימים ולכן שפיר ס"ל דמדלר' מאיר מהני חזרה דתנוקות כ"ש דחזרה דשלשה ימים דעדיפא דמהני אכן הרמב"ם (פ"ו מהלכות נזקי ממון) פוסק דדוקא כשהתנוקות ממשמשין בו חוזר לתמותו ולא בענין אחר ולא הזכיר כלל מחזרה דשלשה ימים כ"א מחזרה דתנוקות ומשמע דסובר דחזרה דתנוקות עדיפא יותר מחזרה דשלשה ימים ודלא כתוספת וכן הוא דעת הרע"ב בפירושו למשניות כפירוש הרמב"ם עיי"ש והנה הרש"ל ביש"ש (סי' ז"ך) תמה על הרמב"ם איך יתכן דחזרה דשלשה ימים לא מהני, והנראה לי בישוב הדברים דהנה כל עיקר קושיתו לא תסוב כ"א כשנאמר כסברת התוספת דר' מאיר לא בא למעוטי חזרה דשלשה ימים דחזרה הזאת דשלשה ימים עדיף מחזרה דתנוקות אז יוקשה קושיתו על הרמב"ם איך לא תועיל חזרה הזאת דמהני לכו"ע גם לר' יהודה גם לר' מאיר משא"כ אי נימא דר' מאיר סובר דוקא חזרה דתנוקות ובא למעט חזרה דשלשה ימים דלא מהני אז אין מקום לקושית הרש"ל דהא צדקו דברי הרמב"ם שפוסק כר' מאיר וכמו שפסק בש"ס לקמן בסוגיא דהלכה כר' מאיר משום דר' יוסי סובר כוותיה, והנה יסוד הדבר בדברי ר' מאיר גופא אי ס"ל למעט חזרה דשלשה ימים או לאו נלענ"ד דזה יהיה תלוי בפירושא דממשמשין בו ואינו נוגח דאי נפרש דהאי ואינו נוגח קאי על התנוקות כלומר שאינו נוגח להתנוקות המשחקין עמי אז בע"כ שנאמר דהך חזרה גרע מחזרה דשלשה ימים משום דמהך חזרה ניכר שרק מאדם חזר ושמא משום דאדם אית ליה מזלא ונהי דעכ"פ חזרה הוי גם לבהמות כיון שנעשה שפל כל כך וכמי שכתבו התוספת מ"מ ודאי דחזרה הזאת לא עדיפא מחזרה דשלשה ימים שראינו בו להדיא שחזר מבהמות ובאופן זה עלינו לומר דר' מאיר לא בא למעוטי שלשה ימים כיון דחזרה דשלשה ימים עדיפא א"כ כ"ש דמהני משא"כ אם נפרש דהאי ואינו נוגח קאי על שוורים והכי פירושו שהתנוקות ממשמשין עמו ומשסין אותו ליגח ואפ"ה כשיראה שוורים אינו נוגח וכפירושן של הראשונים המובא בשמ"ק חזרה כזה ודאי דעדיפא מכל החזרות ואין דומה לה במעלה דאחרי שגם כשמשסין אותו אינו נוגח א"כ כש"כ בלא שיסוי וחזרה כזאת ודאי דעדיפא מחזרה דשלשה ימים באופן זה בע"כ שנאמר דר' מאיר שהזכיר חזרה זאת דתנוקות דוקא חזרה זאת קאמר וחזרה דשלשה ימים דגריע מינה לא הוי חזרה כלל ולפי הנחה זאת יתיישב הכל והרמב"ם ותוספת לשיטתייהו אזלי דהא התוספת בע"כ שמפרשים דפירוש ואינו נוגח קאי על הקטנים וכמו שמוכח מקושיתם שהקשו דאע"ג שאדם אית ליה מזלא דלפירוש השני דקאי על שוורים אין מקום לקושיתם וכיון דמפרשים דהחזרה הוא שאינו נוגח את התנוקות וחזרה כזו די הוא דנימא שתהא נמי חזרה אבל שתהא עוד גדולה ועדיפא מחזרה דשלשה ימים זה ודאי לא אמינא ולהכי לשיטתם שפיר כתבו דר' מאיר לא בא למעוטי חזרה דשלשה ימים דהשתא חזרה דתנוקות הוי חזרה לשוורים אע"ג דיש לומר בזה שאני אדם דאית ליה מזלא כ"ש חזרה דשלשה ימים שהחזרה הוא משוורים גופא דמהני משא"כ הרמב"ם שם בהלכותיו כתב להדיא דהחזרה הוא שיהא התנוקות ממשמשין ואינו נוגח להדבר שהועד עליהם דהיינו שוורים דז"ל (בפ"ו מהלכות נזקי ממון הלכה ח') ומאימתי הוי חזרתו משימשמשו בו התנוקות ולא יהיה מזיק נזק שהועד לו עכ"ל ומכלל שמפרש דהאי ואינו נוגח דקאמר ר' מאיר הוי פירושו שאינו נוגח לשוורים אחרים אפילו על ידי שיסוי התנוקות וחזרה כזו עדיפא ביותר מחזרה דשלשה ימים וא"כ דווקא חזרה כזאת סובר ר' מאיר דמהני אבל חזרה דשלשה ימים לא מהני ומדהלכה כר' מאיר להכי פוסק כן ולא הזכיר חזרה דשלשה ימים וזה ברור ויש לעיין דבפירוש המשנה כאן פירש דואינו נוגח קאי על התנוקות עיי"ש וזהו דלא כמו שפירש להדיא בהלכותיו. אמנם אכתי פסק הרמב"ם הזה צריך ישוב מקושיא אחריתא שהקשה עליו ביש"ש שם דהא לקמן (דף ל"ז ע"א) קאמר רב זביד על מתניתין דמועד לאדם ואינו מועד לבהמה וכו' דקאי על חזרה כגון דהיה מועד לאדם ולבהמה והדר ביה מבהמה כגון דקאי גבי בהמה תלתא זימנין ולא נגח וכו' והתם סתמא דמתניתין הוא וקאי כר"מ ולא כר' יהודה ועוד מדתני סיפא אמרו לו לר' יהודה משמע דרישא לאו ר' יהודה היא וכן פירש התם הר"ן וא"כ מאחר דר' מאיר סובר חזרת המועד משימשמשו בו התנוקות ולא בענין אחר איך אמר רב זביד אליביה דהחזרה הוא כגון דקאי תלתא זימנין ולא נגח אלא בע"כ דר' מאיר סובר דכש"כ דחזרה דשלשה ימים מהני וכדעת התוספת, ונ"ל לומר בזה דבר חדש דודאי ר' מאיר סובר דחזרה דתנוקות הוי חזרה עדיפא מחזרה דשלשה ימים וכדעת הרמב"ם אלא דאיהו דסובר דהעדאה הוי נמי בשלשה פעמים ביום אחד אין זה דהך העדאה גרע מהעדאה דשלשה ימים דהא אמר קירב נגיחותיו לא כש"כ וא"כ העדאה שהיא על ידי קירוב הוי עדיפא ויותר חמירא מהעדאה דשלשה ימים ולזה יש לומר דהא דמצריך ר' מאיר החזרה הגדולה הזאת משימשמשו בו התנוקות היינו דוקא בהעדאה שבאה על ידי קירוב הנגיחות דבזה כיון שההעדאה היתה חמירא וקשה וחזרה מהעדאה עדיפתא כזאת לא סגי כ"א בחזרה עדיפתא דמשימשמשו בו התנוקות אבל חזרה דשלשה ימים לא סגי להיות חזרה מהעדאה חמירא כזאת, אכן היכא שההעדאה היתה בשלשה ימים שההעדאה לא קשה כ"כ סגי בחזרה של שלשה ימים נמי וכן מוכח הלשון דמתניתין בדברי ר' מאיר מועד משהעידו בו ב' וג' פעמים ותם כל שיהא התנוקות וכו' דמשמע שדוקא בהעדאה חמירא דשלשה פעמים מצריך לחזרה חמירא דשיהא התנוקות ממשמשין ולפי"ז אתי שפיר דברי רב זביד דהתם הא מיירי בהעדאה דשלשה ימים ולהכי סגי נמי בחזרה דשלשה ימים והרמב"ם אע"ג דפוסק דהעדאה הוא בשלשה ימים דוקא ואפ"ה פוסק דחזרה הוא משימשמשו בו התנוקות היינו משום דפוסק כר' יוסי דסובר כן ולפי מה שכתבתי יהיה בזה שלש מחלוקת ר' יהודה סובר דהעדאה הוא דוקא בשלשה ימים וחזרה נמי בשלשה ימים ור' מאיר סובר דהעדאה הוי נמי בשלשה ימים וכ"ש בשלשה פעמים ביום אחד ובהעדאה דשלשה ימים סגי בחזרה דשלשה ימים ובהעדאה דשלשה פעמים ביום אחד בעינן שהחזרה תהיה דוקא על ידי תנוקות ממשמשין ור' יוסי סובר דאפילו בהעדאה דשלשה ימים נמי לא סגי בחזרה דשלשה ימים אלא דוקא חזרה דתנוקות ממשמשין הוא דהוי חזרה ולא חזרה אחרת ודכוותיה פוסק הרמב"ם. אלא דאכתי תקשה מהא דרב אדא דפוסק לקמן הלכה כר' יהודה במועד והלכה כר' מאיר בתם ומדקאמר הלכה כר' מאיר בתם מכלל דר' מאיר סובר דאפילו בכה"ג בהעדאה דשלשה ימים נמי בעינן דווקא חזרה דתנוקות דאילו למה שכתבנו דבהעדאה שעל ידי שלשה ימים גם ר' מאיר מודה דלא בעינן חזרה דתנוקות אלא דסגי בחזרה דשלשה ימים וא"כ כיון שפוסק כר' יהודה במועד דהעדאה הוא בשלשה ימים דוקא מאי נ"מ במה שפוסק תו כר' מאיר בתם הא בכה"ג בהעדאה דשלשה ימים לא פליגי כלל בחזרה וגם לר' מאיר סגי בחזרה דשלשה ימים, ונ"ל ליישב גם זה בעצה נכונה דהנה יסוד הפלוגתא שבין ר' מאיר ור' יהודה בקירב נגיחותיו כך הוא דבעצם הסברא סובר גם ר' יהודה כר' מאיר דקירוב הנגיחות הוי העדאה יותר טובה וחמירא מהעדאה דריחוק ויש על זה קל וחומר אלא דסובר דאפ"ה קרא דמתמול שלשום גזירת הכתוב הוא דלא דיינינין בזה קל וחומר כמו דאמר זבה תוכיח אבל באמת יש קל וחומר על זה ודלא כמו שכתב הפנ"י דלר' יהודה אין קל וחומר וקא מיפלגי בסברא דלר' מאיר הוי קירוב הנגיחות יותר טוב ור' יהודה סובר דריחוק נגיחות יותר טוב וכן ראיתי בתשובת נו"ב מהדורא קמא (חלק או"ח סי') שכתב כן בהחלט דגם ר' יהודה סובר דמצד הסברא היה צריך להיות מועד בקירוב נגיחות מכל שכן וכיון שכן דקירוב נגיחות הוי לכו"ע מסוגל יותר להעדאה א"כ אם מתרחיש שנגח בשלשה ימים וביום השלישי נגח נמי שלשה פעמים בקירוב אז יש נ"מ לפסק ר' מאיר דלר' יהודה דלא ס"ל כלל חזרה דתנוקות ס"ל דבכה"ג נמי חזרה דשלשה ימים מהני כיון דחזרה אחרת ליתא לדידיה ולר' מאיר דס"ל דהיכא שההעדאה היתה על ידי קירוב לא מהני כ"א חזרה דתנוקות גם בזה לא מהני כיון דהיה כאן גם העדאה שעל ידי קירוב נמי וא"כ אע"ג דרב אדא פוסק כר' יהודה בהעדאה דשלשה ימים מ"מ יש נ"מ טובא במאי דפוסק כר' מאיר בתם וכגון בשלשה ימים וגם נגח בקירוב באופן שהיה שתי ההעדאות ביחד דאי ופסקינן כר' מאיר בתם לא מהני חזרה דשלשה ימים דבשלמא אם היינו אומרים דלר' יהודה דס"ל העדאה דשלשה ימים היה סובר דהעדאה דעל ידי קירוב לא הוי שום מעלה ועדיפות כ"א חסרון וגריעותא אז באמת כיון דפסקינן כר' יהודה בהעדאה אין תו נ"מ במה דפסקינן בתם כר' מאיר כיון דכל עיקר דינו דר' מאיר הוא דווקא בהעדאה שעל ידי קירוב דלדידיה הוי זה עדיפא משא"כ לדידין דהעדאה דקירוב הוי חסרון ממילא לא בעינן בחזרה כ"א שלשה ימים אבל לפי מה שכתבתי דגם למאן דסובר העדאה דוקא בשלשה ימים סובר נמי דההעדאה שעל ידי קירוב היא קשה יותר אלא דלא הוי מועד בכך מגזירת הכתוב אבל ההרגל שנתרגל בהעדאה כזה הוא קשה יותר ולכן אם איתרחיש שני מיני ההעדאה ביחד אז אי פסקינן כר' מאיר בתם לא מהני חזרה דשלשה ימים כיון דסוף סוף הועד ונתרגל בהעדאה קשה כזאת לא סגי כ"א בחזרה דתנוקות וזהו עצה עמוקה ונכונה וארווחנא ליישב בזה קושיות הרשב"א והשמ"ק מאי הוצרך רב אדא למיפסק כר' יהודה במועד וכר' מאיר בתם ולא אמר הלכה כר' יוסי ולפי מה שכתבתי נ"מ טובא יש בין דין דר' יוסי לדינא דרב אדא דר' יוסי סובר דאפילו בהעדאה שבאה על ידי ריחוק נגיחות נמי בעי החזרה דעל ידי משמוש של התנוקות דוקא ורב אדא פוסק רק כר' מאיר בתם דהיינו דווקא בהעדאה שבאה על ידי קירוב אבל בהעדאה שבאה על ידי ריחוק גם רב אדא סובר דלא בעינן חזרה דמשמוש תנוקות ונהי דלפי"ז דבהעדאה שעל ידי ריחוק לא בעינן לרב אדא כ"א חזרה דשלשה ימים ואפ"ה פוסק הרמב"ם דגם בהעדאה כזאת בעינן משמוש תנוקות משום דאיהו פוסק כר' יוסי דנימוקו עמו ודו"ק היטב כי זה ברור ועמוק בעזה"י ברש"י ד"ה ולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית חיוב עליה נזק שלם וכן הוא דעת כמה פוסקים הובא בשמ"ק ונ"ל להביא ראיה לשיטה הזאת מהא דאמרינן בש"ם לקמן (דף כ"ו ע"א) מידי דהוי אקרן קרן כיון דעביד תרי ותלתא זימני אורחיה הוא דהנה לשיטה הזאת דבנגיחה השלישית משלם נזק שלם לרבא צריך לומר דלדידיה נגמרת ההעדאה ונעשית כאורחה בתרי זימני דעל אותה הנגיחה שבה נגמרת ההעדאה אינו משלם נזק שלם עוד עד נגיחה שאחר זה וכמו דלאביו דסובר דבנגיחה רביעית הוא דמשלם נזק שלם אע"ג דבפעם השלישי ודאי שההעדאה נגמרת ונעשית כבר כאורחה דהא בשלשה פעמים ודאי דנעשה אורחיה אלא ודאי דעל אותה הנגיחה שבה נגמרת ההעדאה ונעשית אורחה אינו משלם עוד נזק שלם עד נגיחה שלאחריו וכדמשמע פשטא דקרא והועד בבעליו והדר לא ישמרנו דאם לא שמר אחר דנעשה כבר מועד הוא דחייב נזק שלם על נגיחה שאחריה וא"כ לרבא דסובר דבנגיחה שלישית הוא דחייב נזק שלם צריך לומר בע"כ דההעדאה נגמרת בשני פעמים דכיון שנגח שני פעמים יצא מכלל משונה ונעשית שוב כאורחה דבזה פליגי אביי ורבא וגם לרבא אינו משלם נזק שלם עד אותה הנגיחה שנעשית לאחר שכבר נעשה מועד ולכך קאמר התם שפיר כיון דעביד תרי ותלתא זימני אורחיה הוא רצה לומר תרי לרבא ותלתא לאביי דכיון דבש"ס יש ספק ופלוגתא הוא אי בתרי או בתלתא זימני נעשית כאורחה ולכן סתמא דש"ס שלא רצה להכריע בזה נקיט תרי ותלתא לכל אחד כדאית ליה דאילו להבנת הראשונים דפליגי על זה וסברי דלכו"ע לא הוי כאורחה בפחות מתלתא זימני א"כ מאי תרי ותלתא זימני קאמר התם כיון דלכו"ע בפחות מתלתא זימני לא נעשית כאורחה, ודו"ק. בתוד"ה שיהא התנוקות וכו' בסוה"ד ושלשה פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אעפ"י שמועיל להעדאה וכו' ולא שייך לומר כאן ריחק הוי חזרה קירב לא כ"ש דלענין חזרה לא שייך סברא זאת עיי"ש וכן כתוב בשמ"ק ובמהדורא בתרא לחידושי מהרש"א, ומכח זה תמה אנכי על מה שכתב הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' קי"ד) דעל מה שכתב המחבר שם דאם ביום ראשון של פסח אומר ברכת אתה גבור עד מוריד הטל צ' פעמים כנגד שלשים יום שאומר אותו שלשה פעמים בכל יום משם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר גשם הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם ואינו צריך לחזור וסיים על זה הרמ"א וכן לדידן אם אמר מכלכל חיים בלא משיב הרוח ומוריד הגשם שמזכירין בימות הגשמים עיי"ש והנה מקור הדין הוא בתשב"ץ שהביא בשם רבו מהר"ם מרוטנבורג דהיה נוהג לומר בשמיני עצרת תשעים פעמים ברכת אתה גבור עם משיב הרוח דמשם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר משיב הרוח אין צריך לחזור לראש ומביא ראיה ממה שאמרו בסוגיין ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש וה"נ כשאמר תשעים פעמים בבת אחת עדיף טפי עיי"ש, והנה המהר"מ מרוטנבורג שלמד מכאן על שמיני עצרת שאז צריך להתרגל באמירת משיב הרוח שפיר למד מכאן דההרגל באמירת משיב הרוח דמיא להעדאה דהכא וכן המחבר שהוסיף ללמוד מזה על פסח לענין אמירת מוריד הטל דהוא כספרדי שרגיל בנוסח הספרדים לומר בקיץ מוריד הטל וכיון שצריך להתרגל לאמירה שפיר דמיא להעדאה אכן הרמ"א שהגיה לדידן דבקיץ אין אנו מזכירין כלום ונצרך איפוא ההרגל בזה לחזיר מאותו ההרגל שנתרגל בימי החורף באמירה וא"כ דמיא לחזרה דהכא ולא להעדאה ובחזרה מהרגל הא לא שייך הסברא דקירב לא כ"ש וכמו שכתבו התוספת ולענין חזרה צריך ימים דוקא ואיך איפוא דימה הרמ"א גם לדידן בקיץ שסגי במה שנתרגל ביום אחד להפסיק תשעים פעמים מאמירת משיב הרוח, וראיתי בשל"ה סוף הלכות תפלה שחולק באמת על הרמ"א אם כי לא מטעמי אלא מטעם אחר ומשום דבאמירה שהוא קום ועשה מהני הקירוב ובחזרה מהרגל שהוא בשב ואל תעשה לא שייך סברא זאת ופלא גדול שלא זכר מדברי התוספת המפורש בכאן דלענין חזרה לא שייך סברא זאת ואכן אליבא דאמת הצדק עם הרמ"א דכוונתו שגם לדידן בקיץ לא החזרה מההרגל קא מסייע בזה מה שחוזר מהרגל שנתרגל עד עתה לומר משיב הרוח ועתה אינו מזכיר דבחזרה מן ההרגל באמת לא היה מועיל הקירוב ורק התם נמי הוי הרגל באמירה דרב להושיע מכלכל חיים בתכיפות בלי הפסקת משיב הרוח באמצע ולהתרגל לאמירה שפיר מהני הקירוב וכן כתב המג"א שם שזהו טעמו של הרמ"א ולא משום שהתרגל לחזור מאמירת משיב הרוח עיי"ש. ועיין בט"ז שם שהשיג על עיקר דין דמהר"מ מרוטנבורג משום דהיכי מייתי ראיה מהכא דקירב נגיחותיו לא כ"ש הא רק ר' מאיר הוא דסובר הכי ור' יהודה חולק וסובר דשלשה ימים דויקא וא"כ לדידן דקיי"ל כר' יהודה לית לן סברא דקירב כלל עיי"ש ואמנם למה שכתבנו בדבור דלעיל דבסברא גם ר' יהודה סובר דקירב הוי עדיף טפי אלא דאפ"ה אינו מועד על ידי קירוב משום גזירת הכתוב דהכא לא אמרינן קל וחומר אבל באמת יש קל וחומר דקירב לא כ"ש וא"כ לק"מ קושיתו דדוקא הכא משום דגזירת הכתוב הוא לא דיינינן הקל וחמר אבל בעלמא גם לר' יהודה דרשינן הקל וחומר דקירב לא כ"ש ושוב ראיתי שכבר קדמוני בזה הנו"ב בתשובה שזכרתי לעיל דף כ"ד ע"א בגמרא ועל זה נאמר ועשיתם כאשר זמם ואפשר לתת טעם למה הביא כאן הפסוק הזה יותר מבכל מקום ויבואר עפ"י מה שכתבו התוספת לעיל בד"ה ולא ישמרנו דאע"ג דאכתי לא חייבוהו נזק שלם דהא עד נגיחה רביעית לא מחייב מ"מ כיון שמייעדין אותו וכו' עיי"ש, ולזה אשמועינן הש"ס דגם בכה"ג הוא בכלל כאשר זמם דסד"א דכאשר זמם לא הוי כ"א כשרצו לחייבו תיכף אבל מה שהכשירוהו לשלם לא נחייב אותם וקמ"ל דגם זה וכלל הוא בקרא דכאשר זמם וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה