בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף כא.
בתוד"ה כהדיוט מדעת דמי וכו' אלא נראה כהדיוט מדעת דמי דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה והנה בשמ"ק הביא בזה שני פירושים בדעת התוספת הפירוש האחד הוא דעד כאן לא נאמר זה נהנה וזה לא חסר פטור אלא היכא שלא מיחו בו הבעלים בפירוש שלא ידור בתוכו אבל היכא דהבעלים מיחו בפירוש בו הרי הוא מחויב לשלם ולכך הקדש שלא מדעת הוה כהדיוט מדעת משום דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה והוי כאלו מיחה בו בפירוש, הפירוש השני דהא דאמרינן כהדיוט מדעת דמי רצה לומר דהוי כאלו התנה עמו על מנת שישלם את השכר והך דכמדעת דמי קאי על הדר ורצה לומר כאילו הדר נתרצה ליתן את השכר דכיון דהתורה חייבתו במעילה הוי כאילו בהדיוט היה מתנה בפירוש וזה נתרצה ליתן את השכר דדיני התורה גופא הם התנאי עיי"ש שזהו כוונתם, ויש נ"מ לדינא בין שני הפירושים הללו דלפי' הראשון הרי מוכת מכאן להדיא דאע"ג דהדר בחצר חבירו שלו מדעתו אין צריך להעלות לו שכר אכן היינו דוקא כשלא מיחה בפירוש אבל היכא דמיחו בו הבעלים לכתחלה ואמרו לו צא הרי מחויב לשלם וכמה שכתבו הטור והמחבר בשו"ע (חו"מ סי' שס"ג) משא"כ לפירוש השני לא מוכח הך דינא ונוכל לומר דאפילו כשמיחה בו נמי פטור דמה בכך שמיחה כיון דסוף סוף לא חסר מידי פטור, ונ"ל להביא ראיה כפירוש השני דהנה התורה מיעטה להקדש מאונאה מקרא דאחיו ולא הקדש ב"מ דף נ"ו) ולכאורה אינו מובן הא הגובר אינו אלא שליח ובשליח שנתאנה הרי בטלה החלוקה ומכירה לגמרי וכמבואר במסכת (קידושין דף מ"ב ע"ב) אבל שוויה שליח אמר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי והא התם דבחלוקת קרקע מיירי וקרקע איתמעטי מדין אונאה ואפ"ה בשליח שנתאנה בטלה החלוקה מטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וא"כ בהקדש נמי למה לא נימא הכי נהי דאתמעטו מדין אונאה עכ"פ ליבטיל המקח מטעם דלתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, ואכן למה שכתבתי יתיישב דבהדיוט גופא כשהתנה השליח בין לתקון בין לעיוות בתר תנאו אזלינן ולכן בהקדש נמי שהגזבר שליח דרחמנא הוא על תנאי משפטי התורה ירד לשליחותו דבהקדש שאין שם מי שיתנה דיני התורה עצמם הם התנאי וכיון שלדין התורה אין אונאה בהקדש הוי כאלו התנה שגם אם יעוות השליח יהיו מעשיו קיימים דהא בהקדש אי אפשר כ"א על ידי שליח ואפ"ה אמרה התורה דאין אונאה הוי כאילו התנה שאם יתאנה השליח נמי דיהיו מעשיו קיימים והרי מוכח כפירוש השני דלפירוש הראשון לא שייך האי תירוצא והנה הטור והמחבר (סי' שס"ג) הביאו דכשמיחה חייב לתת זהו שכר ועיין בב"ח שם שטרח למצוא מקור לדין זה ותימה שלא זכר מכאן דלפירוש הראשון מוכח להדיא כן וגם תימה על המחבר שלא הזכיר דעת החולקים דלמה שכתבתי לפירוש השני שהוא הרשב"א בשם הר"ח לא ס"ל לדין זה ומשו"ה פירש כפירש השני וראיתי לאחד שהעיד בשם הגאון מוהר"ח מוולאזין דלא פסקינן כהטור בזה. בגמרא נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון תרתי הא דקיימא לאגרא והנה בשו"ע (חו"מ סי' שס"ג) הביא הרמ"א בלי שום חולק באם אין בעל הבית בעיר ולא הניח משתדל להשכירו לא הוא ולא שלוחו הוי ליה כמו חנצ דלא קיימא לאגרא כלל אע"ג דאי היה בעלים הכא הוו מוגרי השתא כיון שאינו מניח שום אדם להשכירו הוי ליה כמו חצר דלא קיימא לאגרא כלל ואף אם ירד בה השוכר אדעתא דשכירות מ"מ אינו צריך ליתן לו שכר משום דעכ"פ הבעלים אינם מוגרים אותם עיי"ש, והגאון בעל ים התלמוד הקשה על זה מהא דאמרינן בש"ס וב"ב דף כ"ט ע"א) מאן מסהיד אבתים שבבי וכו' רבא אומר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודיירינן ביה ביממא ובליליא ופריך הש"ס הני נוגעים בעדות נינהו דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו שלימו אגר ביתיה להאי ומשני לא צריכא כגון דנקיטו אגר ביתיה ואמרי למאן ניתביה עיי"ש ומאי מקשה הש"ס והא נוגעים הם הא אינם נוגעים כלל דאף אם ימצא הבית של המערער נמי אינם חייבין לשלם להמערער מידי דהרי עכ"פ לא ציוה להשכיר בית זה וגם הוא לא היה משתדל להשכירו וא"כ תו הוי ליה כמו חצר דלא קיימא לאגרא דפטור אף אם ירד אדעתא דשכירות כמו שכתב הרמ"א עיי"ש שהתפאר שזהו קושיא גדולה ועצומה על הרמ"א, ובראותי את כל זה עומד אנכי משתומם על שניהם גם על רבינו הרמ"א גם על הגאון בעל ים התלמוד על הרמ"א אני אומר כמה לא חלי ולא מרגיש גברי דמארי סיימיה שכל הפוסקים והגאונים הבאים אחריו קבלו מאתו להאי פיסקא בלי שום ערעור מצדם בשעה שהשגיאה בהעתקה שהעתיק הרמ"א הוא תחת החוטם ממש וממקומו הוא מוכח ועל בעלים התלמוד אני תמה למה הוצרך להביא לחמו להקשות על הרמ"א ואדמותיב ליה מההיא דב"ב לותיב ליה מהך דסוגיין דמפורש דלא כוותיה דקאמר הכא דכששכר החצר מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון הרי דאע"ג דלא היה שמעון בנאן לא הוא ולא שלוחו אפ"ה צריך להעלות לו שכר ואילו לדברי הרמ"א למה צריך להעלות שכר לשמעון הא כיון דלא היה כאן לא הוא ולא שלוחו חשיב כלא קיימא לאגרא, אנן באמת כד מעיינינן שפיר לא ישאר בזה גם צל קושיא כל דהוא ורק הרמ"א לא העתיק יפה ומזה גרם לרבים לטעות בכוונה האמיתית של דין זה ולהקשות בזה קושיות דמקור הדין הוא בשלטי גבורים כאן וז"ל בהגהות אשר"י איתא דפסק ראבי"ה אע"ג דאילו הוו בעלים הכא הוו מוגרי ליה כיון דליתנייהו הכא לא הוא ולא שלוחו ולא שום משתדל להשכירו הדר בו פטור דהוי כמו דלא קיימי לאגרא וכו' עכ"ל ומן ההעתקה הזאת הבין הרמ"א דקיימא לאגרא לא נוכל לחשבו כ"א כשנראה מצד המשכיר דחושב אותו להשכירו ומשתדל בעצמו או על ידי שלוחו בזה אבל אם מצד המשכיר עצמו לא נראה שום השתדלות להשכירו לא בעצמו וגם לא על ידי שלוחו אע"ג דמצד השוכר נראה דמשתדל לשוכרו אפ"ה לא קיימא לאגרא תשיב ועפי"ז כתב כן בהגהות השו"ע וז"ל ודווקא וששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר וכו' הוה כחצר דלא קיימא לאגר ואע"ג ששכרו מראובן אין צריך ליתן לשמעון כלום אכן באמת אינו כן דמה שכתב ראבי"ה דכיון דליתנהו הבעלים הכא לא הוא ולא שלוחו חשיב כלא קיימא לאגרא היינו דוקא כשנכנס הדר לחצר חבירו מעצמו ולא שכרו משום אדם דמצד השוכר לא נראה בזה שום אות דחפץ לשוכרו ובכה"ג כשגם מצד המשכיר לא ניכר שום אות דמשתדל להשכירו חשיב שפיר כלא קיימא לאגרא כיון דלא היה בזה שום אות על שכירות משום צד ולא מצד המשכיר וגם לא מצד השוכר דלשכירות הוא עומד משא"כ אם הדר נכנס לחצר זה בשכירות ששכרו משום אדם יהיה מאיזה אדם שיהיה כיון שעכ"פ שכרו ובתור שוכר נכנס לתוכו א"כ זהו גופא האות היותר מוכיח דחצר זה קיימא לאגרא דאל"ה לא היה שוכרו אלא היה נכנס לתוכו בחנם ועוד כיון דגילה דעתו דניחא לו בשכירות מחויב. לשלם וכההיא דר' יוסי לעיל דאם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ולכן בכה"ג אפילו אם לא היה כאן לא הוא ולא שלוחו אפ"ה חשיב כקיימא לאגרא מצד השוכר וכל היכא דניכר בזה השתדלות א שכירות או מצד המשכיר או מצד השוכר כקיימא לאגרא הוי וז"ל ההגהות אשר"י והגהות מיימוני שמהם מקור הדין והשוכר בית מראובן והוא קאי לאגרא ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ונראה לי דאם אין אדם משתדל בו לא לשוכרו ולא להשכירו אעפ"י שאילו היו בעלים הכא היו משכירים אותו כיון שאין הוא ולא שלוחו הכא הדר בו פטור דהוי כאילו לא קאי לאגרא עכ"ל הרי להדיא שכתבו דהאי דינא אינו כ"א כשאין משתדל לא לשוכרו וגם לא להשכירו משא"כ באם השתדל לשוכרו ובשכירות נכנס לתוכו הוי כקיימי לאגרא אע"ג שמצד המשכיר לא היה שום השתדלות דהשתדלות דשוכר לחוד נמי סגי ולא קשה תו לא מן הש"ס דהכא וגם לא מב"ב דכיון דבש"ס מיירי שבשכירות נכנס לחצר ואע"ג ששכרו מאיש אחר שאינו בעל הבית מ"מ בתור שוכר ירד לתוכו ולא בחנם חשיב שפיר כקיימא לאגרא אע"ג שהבעלים האמיתיים לא ידעו מזה והוא הדבר אשר אמרתי כי הרמ"א העתיק רק סוף דברי ראבי"ה ולכן יצא המכשול הזה להבין דבעינן שמצד הבעלים דוקא יהיה ההשתלות להשכיר אכן אילו העתיק כל דבריו מראשו עד סופו שכתבו להדיא דההשתדלות שמצד השוכר נמי סגי לא יצא המכשול הוה והנני מטיל כל האשמה על הרמ"א אע"ג שגם השלטי גבורים בהעתקתו לא הזכיר תחלת דברי ראבי"ה והגהות מיימוני דההשתדלות שמצד השוכר נמי סגי ואולי שהוא היה הגורם להרמ"א להיות נגרר אחריו בכל זה בסוף דבריו הזכיר זה מדעת עצמו דבסוף דבריו שם נתעורר להקשות על דברי ראבי"ה מהך דסוגיין ותירץ מעצמו כדברי ראבי"ה וז"ל שם ואין להקשות לראבי"ה מהאי דשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון דאעפ"י דדר בו שלא ברשות שמעון מפלה שכר לשמעון דהתם ראובן שמשכירו תשיב משתדל של שמעון עכ"ל הרי דגם הוא הורה דלא בעלין השתדלות הבעלים דוקא אלא אם היה בכאן השתדלות להשכיר יהיה מאיזה צד שיהיה די בזה ואם כי גם אותו צדיק לא נקי מאשמה שלא העתיק דברי ראבי"ה בשלימות כמו שכתובים בהגהות אשר"י ובהגהות מיימוני דאלו העתיק כהוגן לא היה מקום לקושיתו ולתירוצו אחרי שבדבריהם שם מפורשים דהשתדלות שמצד השוכר סגי ג"כ בכל זה לא יצא מכשיל לדינא מהעתקת השלטי גבורים אחרי שבסוף דבריו כתב גם הוא דלאו דוקא השתדלות המשכיר בעינן אכן הרמ"א הוציא דבר שאינו מתוקן וגרם לרבים ושלמים לטעות בעצם הדין ולהבין שדוקא השתדלות שמצד הבעלים עצמם או שלוחם בעינן וזהו טעות נגד הסוגיות המפורשות כאן ובב"ב ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בזה ולהעמיד הדין על מקומו האמיתי וב"ה אשר הנחני בדרך אמת באין ספק ועיין בקצוה"ח שם סק"ו מה שהקשה על השלטי גבורים הנ"ל וכל זה גרם מפני שגם הוא נטה להבין כפי הרמ"א ולמה שכתבתי אין מקום כלל וכלל לקושיתו ודו"ק היטב. בגמרא אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להפלות לו שכר משום שנאמר ושאיה יוכת שפר ר"י אומר ביתא מיתבא יתיב וכו' ומשמע דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת מן השוכר משו"ה הוא דפטור הא בלא"ה כשאין לבעל החצר שום טובה מדירתו של השוכר חייב ולזה תמהו רבים על הרמב"ם (בפ"ג מהלכות גזילה) שפסק הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשמיט הטעמים הנאמרים כאן משום שאיה או ביתא מיתבא יתיב, ובפשוטו יש לומר עפ"י מה שכתב בשמ"ק דהא כולה סוגיין מוכח דכל שזה לא חסר פטור אפילו היכא דלא שייך הנהו טעמי כההיא דהמקיף את חבירו וההיא דנטל אבן או קורה דהוי דייקינן מינה לעלמא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב הא למ"ד פטור אף זה היה פטור ור' יוחנן נמי לא אשגח ביה כר' אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרי טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכוותה אעפ"י שנהנה בשוה פרוטה פטור ואע"ג דבעל אבן או קורה לא מתהני בכלום על ידי זה ותירץ בשם רבינו ישעיה דאמוראי נינהו ואליבא דרב הונא עיי"ש, וא"כ אין קימה על הרמב"ם שבחר לפסוק כההוא אמורא דסובר דפטור בכל אופן אפילו כשלא מתהני מידי מאתר שכולה סוגיין דלעיל אזלא כוותיה מכלל דכן העיקר והנה בשמ"ק תירץ שם תירוץ אחר. על הקושיא הנזכרת דהא עכ"פ חזינן דיש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורים ועל זה משני רב סחורה דכנגד זה ההפסד יש לבעל החצר הנאה שמציל אותו משאיה או ביתא מיתבא יתיב עיי"ש, ולפי"ז נמי מיושב דעת הרמב"ם כיון דתועלת זה דשאיה בעינן שיהיה זה הנאה נגד ההפסד דדריסת הדיורין וחזר הדבר לזה נהנה וזה אין חסר. והנה הנמוק"י פירש דהא דמצרכינן לטעמא דשאיה וכו' אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור משום דהא איכא חסר דאיכא שחרוריתא דאשייתא וכנגד זה ההפסד צריך תועלת אחר כנגדו והוא דשאיה וכו' והלחם משנה הקשה עליו דא"כ איך כתב המ"מ בשם המפרשים דאם חסר הבית בכל שהוא כגון שהיה חדש והשחיר הכתלים שמגלגלין עליו את הכל והא כנגד שחרות הכותלים הוי הך הנאה דשאיה ותו דהא בגמרא לעיל הקשו מהא דאמר ר' יהודה אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ומשני שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא ולמה שכתב הנמוק"י אין כאן תירוץ דשאיה מהני כנגד זה עיי"ש, והנה אם כי מה שהקשה מהמ"מ ודאי דשפיר מוכח דהמ"מ אינו סובר כהנמוק"י וכן יש להוכיח מכל הפוסקים דנקטו לדינא דבבית חדש שהזיקו בשחרוריתא דאשייתא חייב לשלם וא"כ על כרחך דלית להו הך דנמוק"י ובודאי שהם יפרשו כמו שכתבתי בשם השמ"ק דגם בית ישן דליכא משום שחרוריתא דאשייתא נמי איכא קצת הפסד בדריסת הדיורים אלא דלא מיקרי הפסד גמור כמו שחרוריתא דאשייתא עד שעל ידי זה יתחייב לשלם בכולו משום דכנגד זה ההפסד לחוד איכא הך הנאה דשאיה ויצא הפסידו בשכרו ורק בבית חדש דאיכא הני תרתי חסרונות שחרוריתא ודריסת הדיורים ולעומת שתי החסרונות יחד אינו שוה הנאה דשאיה ושפיר מיקרי חסרון וחייב אכן מה שהקשה על הנמוק"י מהש"ס דפריך לעיל מר' יהודה לק"מ דסברת הנמוק"י לא קאמר כ"א במקום שזה נכנס לבית שהבעלים מעצמם בנו אותו והבית היה עומד מקודם ואי לא נכנס זה הדר היה הבית פנוי בלא דיורים והגיע הפסד דשאיה אבל התם שבעל העליה בנה בית ובעל הבית לא רצה לבנותה ממילא אין מהנה כלל בדירתו דאם לא היה בנוי הבית מעיקרו כ"ש דלא היה שייך כלל ושאיה יוכת שער נמצא דנגד החסרון דשחרוריתא אין מקבל שום הנאה ודו"ק כי זה נכון. בגמרא לימא קסבר רב נחמן הדר וכו' ההוא קרמנאי הוי דיירי ביה מעיקרא דהוו יהבי ליתמי דבר מועט ועיין בקצוה"ח (סי' שס"ג) שהקשה מאי קשיא לימא קא סבר רב נחמן וכו' ומאי משני דקרמנאי יהבי להו ותיפוק ליה דהכא יש חסרון מעט דשחרוריתא דמשמע דבנה בית חדש עיי"ש, וראיתי מי שתירץ על זה דנגד הפסד דשחרוריתא דאשייתא מהנהו בתועלת דמציל אותו משאיה וביתא מיתבא יתיב ואכן הדברים הללו טעות הם הן אמנם דהקדמונים כתבו טעם זה וכמו שכתבתי בדבור דלעיל בשם השמ"ק דמשו"ה נצרך לטעם דשאיה בכדי להציל אותו מהפסד דשחרוריתא אכן הם לא כתבו כן כ"א בבית ישן דשחרוריתא ליכא התם כיון דכבר נשחררו על ידי הבעלים ואף אם יש אינו אלא מעט ורק הפסד קצת יש שם בדריסת הדיורים ונגד הפסד מועט הזה שוה הנאת ההצלה משאיה משא"כ בבית חדש דאיכא שם שני ההיזיקות גם יחד שחרוריתא דאשייתא ודריסת הדיורים גם יחד בזה אין שוה ההנאה המועטה דהצלה משאיה לעומת הפסד הרב מאלו שני ההיזיקות ואף אי היה מקום לומר שגם בבית חדש נמי שוה ההנאה הזאת לעומת ההפסד אכתי לא יועיל בנידון זה דלא שייך זה כ"א בבית חדש שבנה בעל הבית מעצמו משא"כ הכא דהבעלים הם היתמי לא היו בונים אותו כלל וא"כ מה מהנהו זה שמציל אותו משאיה הא אם לא היה הבית בנוי כלל כ"ש דלא היה חרב על ידי שאיה ונמצא דלא מהנהו מידי וכמו שכתבתי בדיבור דלעיל, ואכן בעיקר קושיא זאת נעלם מהם שכבר קדמום הרשב"א ז"ל הובא בשמ"ק וכתב לתרץ דקושטא דמילתא קאמר אבל בודאי בלאו האי טעמא דקרמנאי הוי ליה לחייבו משום שחרוריתא דאשייתא עיי"ש. בתוד"ה ובמחזרת פי' בקונטרס וכו' וקשה לפירושו דלעיל אמרינן כיון דדרכיה למיכל וכו', רש"י לשיטתו לעיל בסוגיא דקופצת דסובר דקפיצה נמי הוי שינוי בבהמה ומה דאמרינן התם כיון דאורחיה למיכל אורחיה נמי למיסרך היינו דוקא בעז שדרכה בקפיצה אבל בבהמה הוי שינוי ובחדושינו שם הראנו מקום דרש"י לשיטתו יש לו ראיה מפורשת מן הש"ס והוא מברייתא דבהמה שאכלה פת בפתורא דמשלם חצי נזק ומשום דקפיצה על השולחן הוי שינוי בבהמה וא"כ לשיטתו הוה"ד כאן סובר רש"י שאין דרך הבהמה לאכול בחיזור והוי משונה. (שם ע"ב) במשנה הכלב שנטל חררה והלך לגדיש ולקמן (דף כ"ג ע"א) מפרש דמיירי בגדיש של בעל חררה דאי בגדיש דעלמא הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא והנה בירושלמי סתם ולא פירש דמיירי דוקא בגדיש של בעל חררה וראיתי לאחד ממפרשי הירושלמי שכתב בטעמו משום דסובר כשיטת הרי"ף דטעם דשן ורגל פטורים ברשות הרבים משום דאורחייהו הוא ולכן הכא כיון שנטלה מחצר הניזק דלאו אורחייהו תו לא משגחינן באיזה מקום שאכלה והנה מה שהבין דלהרי"ף לא בעינן כלל ובער בשדה אחר ואם אך הלקיחה היתה בחצר הניזק תו לא איכפת לן אפילו אם הביעור היה בשדה דעלמא הדברים הללו טעות הם דלפי"ז יקשה על הרי"ף מש"ס דילן דהכא קאמר להדיא דאי בגדיש דעלמא הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא אלא ודאי דכוונת הרי"ף הכי הוא דאם לא היה הביעור בשדה אחר פשיטא דפטור דאטו יש יכולת לאיפלוגי על מה שכתבה התורה להדיא וביער בשדה אחר ואלא דבמה שנתן הטעם לפטור ברשות הרבים משום דאורחיה בא להוסיף דגם אם הביעור היה בחצר הניזק אם אך הלקיחה היתה ברשות הרבים במקום שאורחיה נמי פטור ובעינן דתחלת הלקיחה יהיה נמי במקום דלאו אורחייהו וזה ברור בכוונת הרי"ף ושום מצאתי בפלפולא חריפתא שקדמוני בזה עיי"ש היטב בגמרא אמר רב זביד וכו' פעמים שאפילו נפלו נמי חייב משכחת לה בכותל רעוע ואע"ג דהש"ס מקשי עלה סוף סוף לא נפיל ארחי ונפיל אינהו ואכתי תחלתו בפשיעה וסופו באונס היינו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אבל למ"ד חייב קאי שפיר הדין דבכותל רעוע חייב ולזה תמה ביש"ש על הפוסקים שלא זכרו כלל דלדידן דקיי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דחייב בכותל רעוע וכתב תו ביש"ש בסוגיין דאין לומר דמשו"ה פטור אפילו לדידן משום דלא בא האונס מחמת הפשיעה דאפילו אם היה הכותל בריא היה יכול שיפלו הכלב והגדי ממנו דהכא הוי הפשיעה מה שלא סתר את הכותל וא"כ בא מחמת הפשיעה דאם היה סותר את הכותל לא היו עולים עליה הכלב והגדי עיי"ש והקשה עליו בספר נחלת דוד דלמ"ש לעיל בפ"ק דהכותל והאילן דין בור יש להם וא"כ אכתי מאי תחלתו בפשיעה איכא דהא בור פטור על הכלים והכא מיירי לענין שבירת כלים עיי"ש ולמה שכתבתי בחדושינו לעיל (דף י"ח) דבור כזה שהולך והזיק כמו כותל חייב על הכלים אתי שפיר (דף כ"נ ע"א) בגמרא ר' יוחנן אמר אשו משום חציו ריש לקיש אמר אשו משום ממונו ופרש"י דאיכא בינייהו דהדליק בגחלת שאינו שלו ובתוספת השיגוהו על זה עיי"ש והנה דברים מתמיהים ראיתי בספר ים התלמוד שפירש כוונת רש"י עפ"י מה שכתבו התוספת לעיל (דף י"ז ע"ב) על הא דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר דבתר מעיקרא אזלינן וכתבו התוספת דמיהו אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר ושברו השני חייב דהא ודאי בתר תבר מנא אזלינן וכו' וסברא פשוטה הוא לחלק בין זורק אבן לזורק הכלי עצמו עיי"ש, ולפי"ז יש לומר דמה שכתב רש"י איכא בינייהו דהדליק בגחלת שאינו שלו הכי קאמר כגון שהדליק את האש באופן שהאש היה יכול להזיק ובא חבירו ולקח את האש והדליק את החצר וא"כ לר' יוחנן דס"ל אשו משום חציו וכמו בזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ובתרא חייב ה"נ השני חייב אף דבלא השני היה יכול גם אשו של ראשון לשרוף את החצר מ"מ הא בזורק חץ אזלינן בתר בתרא משא"כ לריש לקיש כיון דחיוב האש משום ממונו וכיון שהראשון לא שמר גחלתו אף שהאחר קירב את האש והדליקו מ"מ הא קיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן בשור ובור שהזיקו וחייב הראשון והשני פטור וזהו כוונת רש"י ז"ל איכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו היינו השני שתחלת עשיית הגחלת שיוכל לשרוף בו את החצר אינו שלו דלר' יוחנן חייב דחציו הם ובחץ לא שייך לומר דבתר מעיקרא אזלינן וחייב השני ולריש לקיש אף דס"ל אם הדליק בגחלת שאינו שלו נמי חייב היינו דוקא אם לקח משל חבירו אש והדליק בו את החצר אבל כאן שאפילו אם לא היה זה קירב את האש היה הבית או החצר יכול לשרוף על ידי מעשה הראשון לכך השני פטור דבתר מעיקרא אזלינן עכ"ד, וכפי הנראה מדבריו שהבין שהחילוק הוא כך אם אשו משום חציו דהוי אדם המזיק בזה מחלקים התוספת בין זרק כלי דבתר מעיקרא אזלינן ובין זורק חץ דאזלינן בתר בסוף משא"כ אי נימא אשו משום ממונו דהוי כמו שורו שהזיק ובמעשה שורו אזלינן הכל בתר מעיקרא ואמנם דברים הללו לא ניתנו להאמר דהא עיקר הוכחת התוספת הוא דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא משום דאלת"ה לא משכחת לדין דצרורות דניזל בתר מעיקרא והוי רגל עיי"ש בתוספת ולדבריו דבמעשה שורו לעולם בתר מעיקרא אזלינן יקשה קושית התוספת צרורות היכי משכחת ועוד דהא עיקר סברת החילוק שבין זורק כלי לזורק חץ משום דבזורק כלי הרי עביד המעשה בגוף הדבר הניזוק משו"ה אזלינן בתר מעיקרא משא"כ בזורק חץ דבגוף דבר הניזוק לא עשה עוד שום מעשה משו"ה אין סברא לומר בפר מעיקרא ולחייב את הראשון וכמו שכתבתי בחדושינו לעיל עיי"ש ובט"ז (חו"מ סי' ש"ץ) ולטעם זה לא אזלינן בתר מעיקרא כ"א כשההתחלה נעשה בגוף דבר הניזוק אבל אם בגוף דבר הניזוק לא נעשה שום התחלה אין סברא ליזל בתר מעיקרא ולחייב את הרשון וא"כ לסברא זה מה שייך לחלק בין אדם המזיק לשורו שהזיק ונהפוך הוא והלא דברים קל וחומר השתא למ"ד אשו משום חציו דהוא אדם המזיק שבו מחייבינן יותר מבמעשה בהמתו ואפ"ה אמרינן דכיון דבגוף הניזוק לא נעשה מעשה שום התחלה לא מחייבינן לראשון כ"ש במעשה ממונו אם אך ממונו לא עשה התחלה כגוף דבר הניזוק דלא נחייב לראשון והכא דבהתחלת הדליקה לא נפשה בגוף דבר הניזוק א"כ כי נימא דאשו הוי משום ממונו וכאילו שורו שהזיק כ"ש דלא אזלינן הכא בתר מעיקרא דאטו למ"ד אשו משום ממונו הוי עדיף חיובו מלמ"ד אשו משום חציו לחלוקו של תוספת כך הוא דכי הוי רק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ורק כי הוי בגוף דעדיף מחץ אזלינן בתר מעיקרא אבל הכא למ"ד דסובר משום ממונו היינו שגם חציו לא הוי וגרע עוד מחציו דאילו בחץ הוי עכ"פ אדם המזיק ואילו הכא לא הוי רק חיוב ממונו כמו שורו וכיון שבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא כ"ש במעשה שורו כשעשה מעשה חץ דהיינו שלא עשה שום מעשה בגוף הניזוק דפטור ולכן דברי הים התלמוד בזה שגבו ממני. בקצוה"ח (סי' ש"ץ) כתב לחלק ממש ההיפך דלמ"ד והנה אשו חציו אזלינן בתר מעיקרא מיהא לשיטת הרא"ש דסובר גם בזרק חץ אזלינן בתר מעיקרא ולמ"ד אשו משום ממונו אזלינן לכו"ע בתר בסוף עיי"ש וגם דבריו לכאורה תמוהים דגם להיפך אי אפשר לחלק בין משום חציו למשום ממונו דהא כל עיקר הטעם דמ"ד דאזלינן בתר מעיקרא היינו משום דהאחרון מנא תבירא תבר וכמ"ש לקמן (דף כ"ו) להדיא דכיון דבמעשה הראשון היה מיתבר חשבינן אותה למנא תבירא ואין על מה לחייב להשני וכיון שכן מה נ"מ מאיזה סבה הוא דנעשה מנא תבירא אם ממעשה חציו או ממעשה שורו סוף סוף כיון דכבר עומד הבירה להשרף מפעולת הראשון אין על מה לחייב להשני, אכן לאחר העיון צדקו דבריו דהא הטעם הנאמר בש"ס מנא תבירא תבר אינו כ"א לפטור את השני דהשני פטור משום דמנא תבירא תבר אבל בחיובו של ראשון לא הוזכר בש"ס כלל לא עיקר הדין חייב או פטור וגם לא שום טעם ודינו של הראשון תלוי רק בזה אי נימא דבתר מעיקרא אזלינן ונחשב כאלו נגמר ההיזק ובאותה שעה נעשה כל ההיזק חייב מיהא הראשון ואי בתר בסוף אזלינן שניהם פטורים הראשון משום שלא גמר את ההיזק והשני משום דמנא תבירא תבר וכדברי מוכח להדיא מהרמב"ן שכתב דהא דבעיא לעיל (דף י"ז) למיפשט מדרבה היינו דבתר בסוף אזלינן מדקאמר דהשני פטור ולא אמר דהראשון חייב ש"מ דס"ל לרבה דהראשון ודאי פטור משום דבתר בסוף אזלינן רק דאפ"ה חשיב כמנא תבירא ופטור אף השני עיי"ש שמביא ראיה לדבריו ולפי"ז נהי דבפטור דאחרון ודאי שאין שום נ"מ אם הפעולה הראשונה נפשה על ידי חציו או על ידי ממונו דסוף סוף כיון דבפעולת הראשון עומד הוא להשרף חשבינן אותו לכבר שרוף והשצי בית השרוף שרף אכן עכ"פ בחיובו של הראשון שפיר איכא לחלק בזה דלמ"ד אשו משום חציו שפיר אמרינן דנעשה כאילו גמר ההיזק וכמו שכתב הנמוק"י דבזורק חץ בע"כ דכל המעשה תשוב בשעה שזרק החץ והמעשה דמכאן ולהבא לא חשבינן כלל דאלת"ה הו"ל למיפטר דאנוס הוא על המעשה דמכאן ולהבא אבל למ"ד אשו משום ממונו והו"ל כממונו הזיק בזה ודאי לא אזלינן בתר מעיקרא כמו דלא אזלינן בתר מעיקרא בחפר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ואע"ג דהבור כרוי ועומד הרי דבממונו לא אמרינן הכי וה"נ למ"ד אשו משום ממונו וזה ברור מיהו בעיקר הדבר מה שכתב דהרא"ש פליג על תוספת וסובר דגם בזרק חץ אזלינן בתר מעיקרא שדיתי ביה נרגא בחדושינו לעיל (דף י"ז) ושם הוכחתי דגם הרא"ש מחלק בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא עיי"ש. ברש"י ד"ה אשו השולח את הבערה נ"ל כוונתו משום דבסמוך אמרינן ור' יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא ומשמע דדוקא באש כזה שאין בו ממשא דהיינו שלהבת הוא דפליגי אבל באש שיש בו ממשא כגון גחלת גם לר' יוחנן הוי משום ממנו ולקמן בע"ב גבי השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן כתב השמ"ק דלשון זה משמע שלהבת ולא גחלת עיי"ש והיינו מה שכתב רש"י אשו השולח את הבערה דהיינו שלהבת בזה הוא דפליגי משא"כ בגחלת לא פליגי וזה ברור ומכאן נראה להדיא בדעת רש"י דבגחלת גם לר' יוחנן הוי משום ממונו ודלא כמו שכתוב בשמ"ק לקמן דכיון שאנו מוצאים אש דלית בו ממשא א"כ כל אש אינו חייב משום ממונו. ברש"י ד"ה אשו משום ממונו וכו' וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו וכו' עיין במפרשים שהקשו על לשון קס"ד שכתב רש"י דהא גם למסקנא קיימי הכי ונראה עפ"י מה שכתב רש"י לקמן (דף כ"ג) בד"ה מאי בינייהו וכו' דהא ע"כ בגחלת שלו נמי פליגי מלשון זה נראה דמעיקרא היה ס"ד דבגחלת שלו לא פליגי כלל ולר' יוחנן נמי הוי החיוב משום ממונו ולא משום חציו ורק בגחלת שאינו שלו פליגי דלריש לקיש דלית ליה משום חציו כלל פטור ולר' יוחנן חייב דהיכא דליכא משום ממונו חייב מיהא משום חציו ולבסוף מסיק דאפילו בגחלת שלו נמי פליגי ואע"ג דאיכא בזה משום ממונו אפ"ה מחייב נמי ר' יוחנן משום חציו ושוב ראיתי בשיטה מקובצת שכתב כן עי"ש. שם בגמרא אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי וכו' וזה לשון הר"ח על הגליון ופריך ריש לקיש כאן בדאדייה אדויי כלומר לא הגביה את החררה אלא בדרך דידוי הובאה אל הגדיש ולא יצתה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום גחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה הוא ומשונה בחצר הניזק חצי נזק כדרבנן ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מחייב וכו' עכ"ל, והנה שינה פירושו מפרש"י גם בעצם הפירוש דאדייה דרש"י פירש דהיינו זרק והוא מפרש דדרך דידוי הוא שלא הגביה אותה וגם בטעם דאינו משלם אלא חצי נזק לרש"י הוי זה משום צרורות ולדידיה משום דמשונה הוא והוי קרן, והא בהא תליא דלרש"י דאדייה היינו זרק מצי לפרש משום צרורות אכן להר"ח לא מצי לפרש משום צרורות דאין כאן זריקה ובע"כ מטעם שינוי, ונראה דלישנא אחרינא שברש"י דמטעם משונה הוא נתכוון לפירוש הר"ח ונ"ל הטעם מה שמיאן בפרש"י דלדידיה אין מדויק לשון המשנה ועל הגדיש חצי נזק דמשמע דעל כל הגדיש ואילו לרש"י לא משכחת שיהיה חייב על שאר הגדיש דמקום גחלת לא יצויר כ"א בחד מקום באותו מקום שזרק וכיון דלא יצויר שישלם יותר ממקום גחלת מאי האי דתני במתניתין על הגדיש והו"ל למיתני בפירוש על מקום הגחלת משו"ה פירש הר"ח דאדייה אדויי היינו שבדרך דידוי הובאה לשם לגדיש דבזה משכחת נמי שיהיה המקום גחלת בכל הגדיש וכגון שדידה והביאה על כל שבולת ושבולת ואז חייב על כל הגדיש חצי נזק דכל הגדיש הוי מקום גחלת ואתי שפיר לפי"ז גם אוקימתא דש"ס דמוקי דעל הגדיש פטור דהיינו שלא הדידה כ"א עד הגדיש ומשם הלך האש מאליו וגם לישנא דמתניתין דנקיט על הגדיש חצי נזק אתי שפיר דלפעמים משכחת נמי שיהא חייב על כל הגדיש וכגון שהדידה על כל שבולת וכיון דמשכחת דמשלם על כל הגדיש משו"ה נקיט המשנה לשון כזה דאפשר לפרש הכי והכי ועיין בירושלמי בסוגיין מוקי ריש לקיש באמת במצית על כל שבולת ושבולת דהיינו נמי מזה הטעם משום דלישנא דעל הגדיש משמע על כל הגדיש וכל זה פשוט ומובן בפירוש הר"ח. ואכן מה שדייק לפרש דהכלב לא הגביה את החררה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה וכן בדר' יוחנן דאנחה אנוחי פירש כגון שעקר והניח אינו מובן דמאי שייך זה גבי כלב דאטו הכלב יש לו צד זכייה לעצמו וגם הבעלים ודאי דלא קנו הגחלת בהגבהתו של כלב וראיתי שפירשו בכוונתו דאף דלא מיקרי ממונו של בעל הכלב כיון דלא קני בהגבהת הכלב מ"מ הוי כממונו של הכלב עצמו ולכן מחייב בעל הכלב על אש של בהמתו דהר"ח אזיל בשיטת רש"י וכמו שכתב הרשב"א ולרש"י לא צריכין להך דרשא שכתבו התוספת דאיכא שום דרשא מקרא דלא מחייב על אש של בהמתו דזה הוצרכו רק התוספת לשיטתם דפירשו דממונו לאו דוקא רק חיוב ממונו ולכך הוקשה להם דמה בכך דהאי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא הא באשו אפילו לא הוי ממונו נמי חייב ולכך הוצרכו לומר דאיכא שום דרשא דמיפטר על אש של בהמתו אבל לשיטת רש"י דבאשו נמי בעינן ממונו דוקא א"כ אתיא מילתא כפשוטו דפריך הגמרא האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא ולריש לקיש לא מחייב באש אלא היכא דהוא ממונו וכיון שכן לא צריכינן תו למימר דאיכא שום דרשא דאינו חייב על אש של בהמתו וכיון דלא אשכחן בשום מקום דפטור מאש בהמתו כדאשכחן גבי בור ממילא אית לן למימר דקושטא דמילתא הכי איתא דבאש בהמתו נמי חייב כמו באשו ולכך אם הגביה הכלב יצתה מרשות בעל החררה ונעשית אש של כלב והיה חייב בעל הכלב משום אש בהמתו משו"ה הוצרך לפרש דלא הגביה ולא נעשית אש של כלב, אכן גם בזה לא הונח לי דאכתי ישאר קושיתי דמה שייך זכייה לגבי כלב דאטו יש לו צד זכייה לעצמו ואף שזה ודאי דסובר דהחיוב הוא משום אש של בהמתו אבל הכוונה בזה לא משום שבהמתו זכה בהאש ומטעם קנין הוא דהוי אש של בהמתו אלא הכוונה דבהמתו הדליק לאש הזה וכמו שור בור דהוי נמי הכוונה שהשור כרה להבור ולא דהבור הוי ממונו של שור דשור אין לו זכייה אלא שהשור עשה את הבור וה"נ דכוותה לגבי אש מה שהכלב הדליק להאש מיקרי זה אש של בהמתו אבל לפרש דהכלב זכה באש ומשו"ה הוי זה אש בהמתו דבר תמוה הוא לפרש כן דפשיטא דבבהמתו לא שייך זכייה. בתוד"ה אשו משום ממונו וכו' דאפילו הדליק באש של אחר חייב וכו' כבר קדמוני האחרונים ואותם כבר קדמום ג"כ בשמ"ק דאין בכל הקושיות הללו השגה על רש"י דלא פליגי אלא באש שהדליקה ברשותו בהיתר והלכה על ידי רוח מצויה והזיקה בזה הוא דסובר ריש לקיש דלאו חציו הוא כיון דלאו מכחו קא אזיל אבל במדליק בשל חבירו לכו"ע חייב כיון שעשה מעשה בגוף החפץ וכמו בכופף קומתו דחייב מטעם מזיק בידים גם מה שהקשו מגץ היוצא מתחת הפטיש דמכחו קאזיל על ידי מה שמכה בפטיש על הברזל דפשיטא הוא דהוי חציו דאדם ולכו"ע כחו כגופו גם מה שכתבו דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר את הגחלים וכו' נמי מיושב דהתם כיון שמדליק בשל חבירו לאו מטעם אשו מחייבינן ליה אלא מטעם אדם המזיק ודו"ק. בתוד"ה לאו ממונו דבעל כלב הוא וכו' ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה הוצרכו לזה לשיטתם לעיל דגם בגחלת של חבירו חייב וא"כ מאי פריך לאו ממונו דבעל כלב הוא לזה פירש משום דעל אש של כלבו לא חייב משא"כ לרש"י דקושית הש"ס מתפרש כפשטיה אין אנו צריכין תו לומר כתוספת ושפיר יש לומר דגם על אש של בהמתו חייב וכן כתוב בפנ"י. (שם ע"ב) בגמרא עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור כלומר משום דקם ליה בדרבה מיניה ובשמ"ק הקשה דאמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד וכל היכי שהחיוב של ממון בא קודם החיוב של מיתה לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן בגונב כים של חבירו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת ותירץ דאמסקנא סמיך דאוקימנא כגון שהצית בגופו של עבד ולפי"ז חיוב דמיתה קדים ובשעה שנתחייב ממון בעד הגדיש כבר מחויב מיתה בשביל העבד עיי"ש, אלא שהרשב"א הרעיש מאוד על דין הזה דהצית בגופו של עבד דלמה יהיה פטור אפילו בכה"ג דחיוב מיתה קדים דאטו מי שיתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב ומשנה מפורשת בספ"ק דערכין דיוצא ליהרג והזיק דחייב לשלם הרי דחיוב מיתה אינו פוטר אלא בשעת מעשה ולא אח"כ עיי"ש, ולענ"ד אפשר לחלק דלא דמי ליוצא ליהרג והזיק דהתם חיוב מיתה וחיוב התשלומין יבואו על שני פעולות מיוחדות וגם כל שני חפצים ובכה"ג ודאי דלא שייך לומר דחיוב מיתה דקדים יפטור מתשלומין הבא אחריו בעד מלאכה אחרת וחפץ אחר אבל הכא בהצית בגופו של עבד דחיובי המיתה והתשלומין יבואו בעד מלאכה אחת וחפץ אחד דעל המלאכה הזאת שהצית בגופו של עבד נשרף העבד וגם הגדיש וכיון דעל ידי מלאכה אחת באו אע"ג דחיוב דמיתה בא קודם אמרינן נמי דפטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה והא דחייב ביוצא ליהרג שהזיק אין הטעם משום דהחיובים לא יבואו אלא משום ששני מלאכות מיוחדות הם דחיוב דמיתה בא בשביל מלאכה אחת וחיוב דממון יבוא בשביל פעולה אחרת שהזיק אח"כ וביתר ביאור עיין מה שכתבנו בחדושינו לקמן (דף ע' ע"ב) באריכות יתירה מזה. אלא דאכתי קשה הא אוקימתא דהצית בגופו של עבד לא הוצרך כי אם לריש לקיש אבל לר' יוחנן מוקמינן כפשוטו דהצית בגדיש וא"כ אכתי יקשה לדידיה דהא חיוב דממון בא קודם חיוב המיתה ובכה"ג הא לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה לכו"ע ובשמ"ק הרגיש נמי בקושיא זאת, ונ"ל ליישב גם זה דלר' יוחנן אין שייך כלל להקשות כזה עפ"י מה שכתב הנמוק"י בסוגיין דהקשה לר' יוחנן דס"ל אשו משום חציו א"כ איך שרי להדליק נרות לצורך השבת הרי אשו משום חציו ומה שדולק בשבת נחשב כאלו הוא עצמו הדליקם וכן איך מאחיזין את האור במדורת בית המוקד בשבת והרי מה שדולק בשבת נחשב חציו ותירץ דאין הפירוש דאשו משום חציו היינו דכל משך ההדלקה נחשב כאלו עושה אז וחשבינן עשייה דלהבא כאילו עשה אז אלא הכוונה הוא דכל מה שיהיה נעשה אח"כ במשך זמן ההדלקה על ידי חציו נחשב כאילו נעשה עתה ברגע שזרק החץ ועיי"ש שהכריח לומר כן דאי לא תימא הכי אלא כל משך ההדלקה נחשב כאילו הדליק אז א"כ איך אפשר כלל לחייבו הרי אונס גמור הוא ומיד שזרק החץ אי אפשר להחזירו וגם אם מת המדליק טרם שהספיק הגדיש להשרף ודאי שמשתלם ניזק מן הנכסים דידיה ואמאי חייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים אלא כמאן דאדליק מעיקרא חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי מתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בההוא עידנא חשיב עיי"ש, ולפי"ז לר' יוחנן לשיטתו אין התחלה כלל לקושיא זאת דהא לדידיה בהיזק דאשו כיון דמשום חציו הוא חשוב נעשה כל פעולת השרפה הכל ברגע אחת ואף אם באמת נשרף הגדיש קודם ואח"כ העבד אפ"ה אנן מחייבינן אותו על הרגע הזאת שהדליק וחשבינן כאלו ברגע ההיא נגמר כל השריפה גם מגדיש וגם מעבד דאלת"ה לא שייך כלל לחייבו על העבד דהא אנוס גמור הוא שאין בידו להחזירו וכמו שהוכיח הנמוק"י, וזכינו עתה לתרץ קושית השמ"ק אליבא דכו"ע דלר' יוחנן לשיטתו ודאי לא שייך כלל להקשות היאך קדים בהיזק דאשו כיון דנחשב כאילו נעשה ונגמר כל ההיזק ברגע אחת אותו רגע שהדליק ולריש לקיש נמי דסובר משום ממונו ושייך שפיר להקשות הא כבר נתחייב בממון אכן לדידיה הלא מוכרחים לאוקמי כגון שהצית בגופו של עבד דחיוב מיתה קדים ובכה"ג אמרינן שפיר קם ליה בדרבה מיניה ודלא כהרשב"א וכמו שכתבתי ודו"ק כי זה ברור ונכון בעזה"י בתוד"ה חציו דחרש בסוה"ד והא דפטר ר' יוחנן אפילו במסר לו שלהבת לאו משום דאזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום חציו דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו וכו' עיי"ש וזהו דלא כרש"י שפירש להדיא דטעמא דר' יוחנן דאמר אשו משום חציו, ולכאורה דברי התוספת תמוהים דנהי דאית ליה נמי משום ממונו מ"מ היינו דוקא אם האש הולך מעצמו ומזיק דבזה יש לחייבו לבעל האש משום ממונו כיון דאיש אחר היה המזיק והגע בעצמך אחד שפשה היזק בממונו של אחר פשיטא דהמזיק חייב ולא בעל הממון ולא דמי לכלב של אחר שנטל את הגחלת והדליק בו דבעל הגחלת מתחייב בשלא שימר את גחלתו כדפריך לקמן ולתחייב בעל הגחלת דשאני כלב שאין לו דעת כלל ולכך כיון דדרכו ליטול חררה עם הגחלת תו חשיב כרוח מצויה והוי כחציו דבעל גחלת אבל חרש דאית ליה דעת וכוונה דהא כשר נמי לכתוב את הגט בגדול עומד על גביו כדאמרינן בגיטין (דף כ"ג) וא"כ צריך לחשוב למעשה החרש כאילו נטלן בכוונה והדליק בו דבכה"ג ודאי דפטור בעל הממון ואולי שזהו באמת דעת רש"י במה שמסיים והכא חציו דחרש הם כלומר נהי דודאי דאית ליה נמי משום ממונא מ"מ הכא דחרש עביד בכוונה היזק בממונו של זה אין לחייבו לבעל הממון וכן כתב הפנ"י בדעתו, ונראה דרש"י ותוספת לשיטתייהו אולי בעיקר פלוגתייהו דאשו משום חציו דפירש רש"י דבמדליק בגחלת שאינו שלו פטור לריש לקיש דסובר משום ממונו והתוספת השיגו על זה מההיא דכופף קומתו לפני הדליקה דחייב הכופף אע"ג דהגחלת אינו שלו ואי נימא דהא דחייב בעל הממון היינו דווקא כשהדליקה הלכה מעצמה אבל אם אדם הדליק בכוונה בממונו של זה חייב המדליק אין מקום לקושיתם דהתם פשיטא דהכופף חייב כיון שהדליק בכוונה וכאשר באמת כתבתי לעיל בשם השמ"ק דהכי הוא סברת רש"י דלא חש לקושית התוספת מכופף קומתו עיי"ש, ואכן עכ"פ מדהקשו התוספת מכופף הרי דסברי דלמ"ד משום ממונו אפילו כשאדם אחר מדליק בכוונה באשו של זה נמי היה צריך בעל הממון לשלם ולא העושה את התקלה וא"כ כ"ש הכא בחרש דאין דעתו שלימה שאין לפטור לבעל הממון משום שהחרש עשה התקלה ולכן לשיטתם לא יוכלו לפרש דמשו"ה מחייב ר' יוחנן משום דחציו דחרש הוא משא"כ רש"י לשיטתו דלא קשה לו מכופף קומתו והיינו משום דסובר דהיכא דאדם עושה תקלה בממונו של אחר מחייבינן לעושה התקלה הוה"ד הכא נמי לגבי חרש כיון שיש לו קצת כוונה עדיף מכלב שהדליק בגחלת חבירו, ואי אפשר לחייבו לבעל הממון כיון דסוף סוף חציו דחרש הם והיינו מה שכתבתי דר' יוחנן לטעמיה דאשו משום חציו הוי וחציו דחרש הם. ואם כי זה היה נראה נכון רק מה שעומד לנגדי הוא דהלא התוספת גופייהו כתבו להיפך לעיל בפ"ק (דף ו' פ"א) בד"ה לאתויי דהיכי דעושה התקלה הוא בר דעה מחייבינן לו ולא לבעל הממון והוכיחו זה וז"ל תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש וכו' עכ"ל ונהי דמהך דהכא לא קשה אכתי דאין זה סתירה כל כך משום דיש לומר דהתוספת מחלקי בין אדם בעל דעה גמורה לחרש שאין בעל דעה גמור וסברי דחרש דמי לכלב שהדליק בגחלת שאינו שלו דמחייבינן לבעל הממון ויש יסוד להוכיח כן גם מתוך הסוגיא דידן דאלת"ה אלא דחרש דמי לבר דעת ואמרינן דאדעתא דנפשיה עביד א"כ מה פריך הכא אלא למ"ד. אשו משום ממונו אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן ה"נ דלא מחייב ומה דמיון הוא למסר שורו הא התם השור קא עביד להיזק והחרש אינו עושה מאומה כ"א מה שלא שמרו כראוי משא"כ גבי אש דהחרש הוא דעושה בעצמו את הדליקה ובכה"ג ודאי דיש לפטור לבעל הממון אע"כ דפעולה דחרש לאו כלום הוא כיון דלאו בר דעה גמורה הוא ולכן דמיא בזה לבהמה שהדליקה בגחלת של חבירו דמחייבינן לבעל הממון ומכאן הוא באמת תיובתא גדולה לשיטת רש"י אם לא שנימא דרש"י סובר דבזה גופא הוא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש וגם המקשה והתרצן כאן דהמקשה סובר דפעולה דחרש לאו כלום הוא והתרצן משני דחרש דמי לבעל דעה דשייך לומר בו צוותא דחרש קא גרים לר' יוחנן וריש לקיש סובר אליבא דאמת דבחרש לא שייך לומר צוותא דידיה קא גרים כיון דלאו בר דעה גמורה הוא ווה נראה ברור דהכי הוא סברת התרצן דלשון צוותא דחרש קא גרים לא משמע כפירוש התוספת דמשום דלא ברי היזיקא הוא דפטור רק דצוותא דחרש קא פטר ליה דהיינו משום דחציו הוא וכאילו בר דעה גמורה עושה היזק בממון חבירו ואפ"ה על שיטת התוספת אין תפיסה מזה אם מחלקי בין חרש לבר דעה דלא ניחא להו לעשות מחלוקת בין המקשה והתרצן וגם מחלוקת חדשה בין ר' יוחנן וריש לקיש דאין זה ענין לפלוגתייהו אי אשו משום חציו או משום ממונו ולכן מתך דהכא לא קשה על מה שכתבו לעיל להדיא דבר דעה שעושה תקלה אין מחייבין לבעל הממון אבל אכתי ההיא דלעיל בעמוד א' דמקשו מההיא דכופף והא התם לאו בחרש אלא באדם בר דעת מיירי ופשיטא דיש לחייבו לעושה התקלה אע"ג שעושה ההיזק בממון חבירו כפי מה שכתבו הם גופייהו לעיל (דף ו') וא"כ מאי מקשו על רש"י ודבריהם שבכאן הם סתירה גמורה למה שכתבו לעיל (דף ו' ע"א) וצע"ג ליישב הסתירה הזאת. ואפשר ליישב דמה שכתבו התוספת התם דהיכא דאדם אחר עושה פעולת ההיזק בכוונה אין לחייב לבעל הגחלת אין זה שייך כ"א למ"ד אשו משום חציו וכיון דבכה"ג לאו חציו דבעל הגחלת הוא שעשה את ההיזק כ"א אדם אחר שהדליק בכוונה משו"ה ליכא משום. מה לחייב לבעל הגחלת כיון דחיוב דאשו הוא משום חציו והכא לאו חציו דידיה הוא דעבדי ההיזק משא"כ למ"ד אשו משום ממונו אפילו בכה"ג חייב בעל הגחלת כיון דעכ"פ בממונו נעשה ההיזק וזהו החיוב שחייבתו התורה משום ממונו ואי נימא הכי היה מיושב כל הסתירות דלעיל בעמוד א' דמקשו על רש"י מההיא דכופף קומתו דהיינו משום דרש"י מפרש דין הזה אליבא דריש לקיש דסובר משום ממונו דאליביה פוטר בהדליק בגחלת שאינו שלו ואליביה פריך שפיר מכופף קומתו דחייב הכופף ולריש לקיש דסובר משום ממונו היה ראוי לחייב לבעל הגחלת ואע"ג דהכופף עשה בכוונה להזיק מ"מ למ"ד אשו משום ממונו ראוי לחייב לבעל הממון ולא לעושה התקלה ומה שכתבו לעיל (דף ו') דעושה את התקלה חייב באש היינו שכתבו כן אליבא דדינא דקי"ל כר' יוחנן דאשו משום חציו ולדידיה אי אפשר לחייב לבעל הגחלת כשאדם אחר הדליק בכוונה כיון דלאו חציו וגם מה שכתבו הכא בסוגיין אפילו לר' יוחנן נמי ראוי לחייב לבעל הגחלת כשאדם אחר הדליק בכוונה כיון דלאו חציו הוא וגם מה שכתבו הכא בסוגיין אפילו לר' יוחנן נמי ראוי לחייב לבעל הגחלת אע"ג דחציו דחרש הוא היינו משום דבזה מחלקים בין חרש לבר דעת גמור וסברי דדעת דחרש לאו כלום הוא וככלב שנטל הגחלת דמי וכמו שכתבתי ולפי"ז היו מיושבים כל דבורי התוספת הכל על מכונם באין שום סתירה בדבריהם וגם הקושיא שהקשיתי מן הש"ס דהכא דמאי פריך אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן ה"נ דלא מחייב הא סכינא מפסקי בינייהו דבשור כולה היזיקא עביד השור והחרש אינו כ"א מונע את השמירה ואילו באש צוותא דחרש קא עביד וחציו דיליה הם למה שכתבתי גם זה ניחא דפריך הכי לריש לקיש דסובר אשו משום ממונו ולדידיה באמת יש לחייב לבעל הממון אפילו אם אדם אחר עושה את ההיזק והתירוץ הזה היה נראה לי נכון וברור ומתאים מאד למדקדק היטב בסוגיא הזאת דהכי משמע דרק למ"ד אשו משום חציו אמרינן צותא וחציו דחרש הם אבל למ"ד אשו משום ממונו אפילו בכה"ג יש לחייב לבעל הממון אלא דאכתי אין נח לי תירוץ הזה דהא התוספת לעיל (דף ו') לא רק באש כתבו כן דעושה התקלה חייב אלא בבור נמי כתבו דאם אדם אחר דחף לבור של זה דחייב הדוחף עיי"ש, והא בבור ודאי ליכא משום חציו ועיקר החיוב משום דהוי בור דידיה ודמיא למ"ד אשו משום ממונו דהחיוב הוי משום דתקלה שלו עשה ההיזק ואפ"ה כתבו התוספת שגם בזה חייב הדוחף ולא בעל התקלה ולפי"ז בהכרח דגם למ"ד אשו משום ממונו יש נמי לחייב לעושה ההיזק ולא לבעל התקלה וא"כ אכתי יוחזר הקושיא מה. שהקשו לעיל בעמוד א' מכופף קומתו ודו"ק היטב בכל זה: