אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף כ.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף כ.

דף טו:

בגמרא כדאמר אבא בקופצת ופרש"י דקפיצה הוי שינוי ותולדה דקרן הוא וחייב דקאמר היינו חצי נזק, והרי"ף והרמב"ם כתבו דבקופצת נמי משלם נזק שלם והיינו כמו שכתב הרא"ש לדעתם דסברי דקופצת לא הוי שינוי דכיון דאורחא למיכל אורחא נמי לקפוץ וכדאמרינן לעיל בסמוך בהאי ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא כיון דאורחי' למיכל אורחיה נמי לסרוכי ולמיסלק והראב"ד כתב עוד בזה הלשון מאן דמפרש בקופצת משום שינוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מח בקדקדו דהא אמרינן בההוא ברחא וכו' אורחא הוא לסרוכי והא נמי להא דמיא עכ"ל הובא דבריו בשמ"ק מלבד עוד הרבה קושיות שהקשה על רש"י בשמ"ק עיי"ש, והנה בדעת רש"י יש לומר בפשיטות דמחלק בין עז לבהמה דברחא פי' רש"י עז ועזים דרכן לקפוץ אבל בבהמה לא הוה קפיצה אורחא אפילו כשרצונם לאכול אלא דיש להבין מי דחק את רש"י ז"ל ליכנס בתגר הזה עם כל הראשונים דלא מחלקי בהכי בין עז לבהמה ונ"ל דרש"י לשיטתו היה לו הכרח מן הש"ס לחלק כן דלגרסת רש"י לעיל (סוף דף י"ט ע"ב) ואיבעית אימא לעולם בבהמה ובפתורא פי' דהא דקתני דבהמה שאכלה פת משלמת חצי נזק אע"ג דבהמה אורחא בפת היינו בפתורא שאין דרכה לקפוץ וליקח מעל השולחן הרי להדיא דבבהמה לא דדרכה לקפוץ ולא אמרינן מדאורחא למיכל פת אורחא לקפוץ גם על השולחן אלא ודאי דבהמה אין דרכה בכך אפילו כשרצונה לאכול ולפי"ז לגרסת רש"י יש ברייתא מפורשת דבהמה שקפצה על השולחן ואכלה פת דדרכה בפת אינה משלמת כ"א חצי נזק הרי להדיא דבבהמה קפיצה הוי שינוי ולכן הוכרח לפרש כאן דקופצת היינו שינוי וחייבת חצי נזק ובכדי שלא יקשה מההוא ברחא הוכרח לחלק בין עז לבהמה בזה אכן כל הפוסקים מחקו גרסת ובפתורא מטעם זה גופא שהוכיחו מעובדא דברחא דקפיצה לא הוי שינוי וגרסו בפתופא תחת בפתורא כלומר בפתותים שבמרק דזה הוי שינוי וכיון שאין להם הכרח מן הש"ס לא חילקו בין עז לבהמה וסברי דבבהמה נמי אמרינן מדדרכה לאכול דרכה לקפוץ. ובזה עמדתי להבין הטעם מה שהפוסקים השמיטו לחילוק של הש"ס דאע"ג דבהמה דרכה בפת מ"מ בפת שפל השולחן הוי שינוי ולעיל הבאתי קושית המפרשים שתמהו בזה אחרי שש"ס ערוך הוא לחלק בזה, ולמה שכתבתי אתי שפיר דכל הפוסקים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש והראב"ד והרמב"ן לשיטתם כאן דקפיצה לא הוי שינוי אפילו בבהמה ואין מחלקים בין עז לבהמה בהכרח שמחקו לגרסת ובפתורא לעיל אלא גרסו בפתוחא וא"כ לא נזכר כלל לשיטתם חילוק הזה דבקפיצה על השולחן הוי שינוי ורק רש"י יחידי הוא בזה ולכן לא הזכירו הפוסקים לחלק בזה אלא שאכתי צ"ע על הפוסקים האחרונים שלא זכרו דרש"י וגם הרז"ה שמפרש כאן כרש"י דקופצת הוי שינוי א"כ הלא סוברים דבהמה שקפצה על השולחן ואכלה פת דאינו משלם אלא חצי נזק וא"כ היה להם להזכיר מיהא דרש"י והרז"ה חולקים ואולי משום שבטלה דעתם נגד כל הראשונים דלא סברי כוותיה ודו"ק כי הדברים ברורים ועיין ביש"ש שמחלק נמי דבפת שעל השולחן אין הבהמה דרכה בכך וממילא הוכרח לפרש דקופצת הוי שינוי וכמו שכתבתי. בגמרא בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכא דמי כגון דקיימא עמיר ברשות היחיד וכו' זהו גירסת רש"י ואכן גירסת הרמב"ם הוא להיפך כגון דקיימא עמיר ברשות הרבים ומתגלגל מרשות הרבים לרשות היחיד ונ"ל בטעמו שמיאן בגירסת רש"י דהרמב"ם (בפ"א מהלכות נזקי ממון) כתב הטעם דשן ורגל פטירי ברשות הרבים משום דאורחא ויש לבהמה רשות להלוך ברשות הרבים, וביאור הדבר דאם תחייב לשן ורגל גם ברשות הרבים במידי דאורחייהו א"כ בטלת לגמרי הזכות שיש לבעל הבהמה להניח בהמתו ברשות הרבים ולפי"ז אפילו אם עיקר ההיזק היה ברשות היחיד כיון שהבהמה עמדה ברשות הרבים במקום שיש לה רשות להלוך פטור וכן כתב הרי"ף להדיא בדף ארוך שמקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד ודרסה הבהמה ברשות הרבים ושברה כלים שתחת הדף כרשות היחיד דפטור דהיינו נמי משום דסובר כהרמב"ם דדריש טעמא דקרא דשן ורגל דפטירי ברשות הרבים משום דאורחייהו הוא ויש להם רשות להלך ועיין מה שכתבתי בחדושינו לעיל (דף י"ז) ולפי"ז לשיטת הרמב"ם בכה"ג דקיימא עמיר ברשות היחיד והבהמה עמדה ברשות הרבים לא שייך למיבעי כלל דאפילו אם כל ההיזק היה ברשות היחיד גם העקירה וגם ההנחה נמי פטור כיון דבהמה עמדה ברשות הרבים מקום שיש לה רשות ועצם ההיזק נמי דבר כי אורחה הוא דדרכה לאכול מן העמיר המונח לפניה ולכן פשיטא דפטור ורק באופן השני דקיימא עמיר ברשות הרבים ובהמה ברשות הניזק הוא דמיבעי שפיר דבהמה עמדה במקום שאין לה רשות ומיבעי אי בתר הנחה אזלינן וחייב או בתר עקירה ופטור ואכן רש"י אינו סובר כהרי"ף בזה ושפיר מצי לגרוס דקיימא עמיר ברשות היחיד דגם בכה"ג שפיר מיבעי וגם הרא"ש בסוגיין דגריס כגרסת רש"י דהיינו נמי משום דלא סבירא ליה כהרי"ף והרמב"ם וכמו שכתב במסכת ע"ז ס"פ ר' ישמעאל ואכן על הרי"ף דהשמיט לגמרי הבעיא הזאת דמתגלגל תמיה לי למה השמיטה ועיין בשלטי גבורים שכתב דמשו"ה השמיטה משום דסובר דכאורחה פטור אפילו הזיקה ברשות היחיד ואכן זה אין מספיק כ"א מה שלא זכר צד הבעיא כגרסת רש"י בהיה עמיר ברשות היחיד וגלגלה לרשות הרבים אכן אכתי היה להזכיר צד הבעיא דקיימא עמיר ברשות הרבים והבהמה ברשות הניזק וכגירסת הרמב"ם. והנה השלטי גבורים הרבה להקשות בזה על הרמב"ם והרא"ש שכתבו דהאי בעיא סלקא בתיקו הא האי דין דמיא ממש לבעיא דהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דפשיטא להו להרמב"ם והרא"ש דחייב והרא"ש כתב בטעמו דאפילו כי אזלת בהו בתר מעיקרא ותחלת הנזק היה ברשות הרבים שהוא מקום פטור אפ"ה שאני נוקי שן ורגל דרחמנא גלי בהו ובער בשדה אחר דאזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק וכיון שמקום שנעשה בו הנזק הוא רשות היחיד דהוא מקום חיוב חייב וה"נ גבי שן דגם הוא דמי לרגל לענין מקום חיוב ומקום פטור דגם בו כתיב ובער בשדה אחר פשיטא דאפילו לקחה ברשות הרבים וגלגלה לרשות היחיד דחייב דהא במקום עשיית הנזק הוא מקום חיוב ואם לקחה ברשות היחיד וגלגלה לרשות הרבים פשיטא דפטור שהרי במקום פטור אכלה ואין כאן ובער בשדה אחר וא"כ היאך כתבו דנשאר בתיקו עיי"ש, ולענ"ד נראה דאין זה שום דמיון לבעיא דהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דהתם זה ודאי דהעקירה היה ברשות הרבים ודאי וההנחה דהוא ההיזק היה ברשות היחיד ודאי וצד הספק הוא אם אזלינן בתר מעיקרא דכיון שמשעת העקירה ידעינן שסופו להשבר ודאי ולכן חשבינן ההיזק משעת העקירה או דילמא דכיון דההיזק נעשה ברשות היחיד חייב ועל זה פשיט הרא"ש דאע"ג דבכל מקום אזלינן בתר מעיקרא אבל בשן ורגל גלי קרא דאזלינן בתר מקום שנעשה ההיזק אבל הכא הוי צדדי הבעיא אי משגחינן על מקום הלקיחה ונחשב שההיזק נעשה ברשות היחיד או על האכילה ונחשב שנעשה ברשות הרבים וא"כ מה שייך הכא לומר דגלי קרא ובער בשדה אחר דאזלינן בתר מקום שנעשה ההיזק כיון דעל זה גופא אנו דנין איך ואפוא נחשוב מקום ההיזק אם מקום ההיזק נחשב מקום שנלקח משם והוי שפיר ובער בשדה אחר או מקום ההיזק נחשב מקום האכילה וא"כ מה ענין זה להתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דהתם על זה אין ספק דההיזק נעשה ברשות היחיד ודאי אלא שאתה רוצה לפוטרו מטעם דהעקירה היתה ברשות הרבים ושמא בתר עקירה אזלינן כדקיי"ל בכל מקום דבתר מעיקרא אזלינן בזה שפיר כתב הרא"ש דפשיטא דבשן ורגל אזלינן בתר מקום ההיזק אבל הכא זהו גופא צד ספק שבבעיא מקום ההיזק היכן הוא אם מקום הלקיחה הוא מקום ההיזק או מקום האכילה וזה נשאר בתיקו תדע דהכי הוא דאלת"ה אלא דדמיא זה לבעיא דהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד א"כ אדמקשי על הרמב"ם והרא"ש עדיפא הו"ל להקשות מדר' זירא גופא הא בעיא דהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד ר' ירמיה הוא דבעי לה מר' זירא ור' זירא השיב דאזלינן בתר מקום הנחה וחייב וכדאמר ר' זירא הדרי בי עיי"ש בסוגיא דלעיל (דף י"ט) וא"כ מה מיבעי לר' זירא הכא במתגלגל הא איהו גופא סובר דאזלינן בתר מקום שנעשה בו ההיזק אע"כ דלא דמי להתם משום דהתם במקום אין ספק שזה ודאי דההתזה היתה ברשות הרבים והשבירה ברשות היחיד רק הספק הוא בזמן מאימתי חשבינן ההיזק אם משעת ההתזה על שם סופו כיון שסופו להשבר אם משעת ההיזק ממש ובזה הוא דפשיטא דחייב דגלי קרא דובער דהחיוב הוא דוקא כשניזק ברשות היחיד וא"כ מה יועיל דאזלינן בתר שעת ההתזה כיון דההתזה היה ברשות הרבים ואין זה בשדה אחר דכתב קרא אבל הכא אין הספק בזמן דכל ההיזק נעשה ברגע אחת שאין בו תחלה וסוף והספק הוא על מקום ההיזק אם המקום שנלקח או המקום שנאכל חשיב מקום ההיזק וכיון דהספק הוא במקום לא שייך לומר בשדה אחר בעינן דאי אזלינן בתר מקום הלקיחה שפיר חשיב זה בשדה אחר דזה נקרא מקים ההיזק וזה ברור. בתוד"ה מתגלגל פי' הקונטרס דמספקא לי וכו' וקשה וכו' עיין מה שכתבתי לקמן (דף כ"ג ליישב זה בא"ד דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם היה סופן להניח ברשות הרבים וקא מיבעי ליה אם חשיבי כמונחים ברשות הרבים וכו' והנה בספר נחלת דוד ראיתי שהקשה מההיא דב"מ (דף י"ב ע"א), בעי רבא וכו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא וקא בעי למיפשט מהא דבמתנה אעפ"י שרץ אחריהם ואינו מגיעו וקא דחי מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי הרי דאפילו לזכות בשל אחרים חשבינן מתגלגל כמונח ברשותו וזכתה לו חצירו אף כשסופו להתגלגל מתוך רשותו דהא קא בעי למיפשט עלה מהא דרץ אחריהם ואינו מגיעו ואפ"ה חשבינן ליה כמונח וזכתה לו חצירו א"כ הרי הדברים קל וחומר לענין שלא לצאת מרשותו בדבר שהוא שלו דמתגלגל ודאי דכמונח דמי יעויי"ש ולמרות שכתב שזהו קושיא עצומה איני רואה קושיא כלל ומה ענין זה לקנין דבקנין אם אך היה רגע בחצר הקונה ולכן זהו ודאי דאותו הרגע שהיה מתגלגל היה מונח בחצר ושפיר קונה וה"נ אילו היינו מספקינן גם כאן בזו הרגע שמתגלגלת אי חשיבה כמונחת ברשות הניזק בודאי שהיינו אומרים דחשיבה כמונחת אבל בזה הא לא מספקינן כלל וגם בעל האיבעיא חישב אותה למונחת ברשות הניזק אלא דצד הספק הוא דילמא הכוונה דובער בשדה אחר שלענין נזקין לא די במה שמונחת עתה ברשות הניזק אלא בענין שגם סופו יהיה ברשות הניזק ובאם סופו לנוח ברשות הרבים לא מהני גם כשהיא עתה ודאי ברשות הניזק וכמו שלענין כמה דברים מספקינן בזו הפרק בנזיקין אם בתר מעיקרא או בתר בסוף אזלינן וה"נ הספק שבכאן הוא אם אזלינן בתר מעיקרא וההיא שעתא ברשות הנזק קאי וחייב או בתר בסוף אזלינן וכיון שסופו לנוח ברשות הרבים לאו שדה אחר קרינא וא"כ מה ענין זה לההיא דב"מ דהתם לא דיינינן כ"א על ההוא רגע ובודאי שברגע ההיא לא היתה ברשות הרבים דגם הכא אמרינן דההיא שעתא ברשות הניזק תיא ודו"ק היטב בזה. והנה בשלטי גבורים הקשה ממש ההיפך מקושיא הנ"ל דמאי מספקא ליה בזה ומאי שנא מזורק כלי מראש גגו ובא אחר ושברן דפטור משום דבתר מעיקרא אזלינן וכיון שסופו להשבר חשבינן ליה כשבורה מעיקרא וה"נ כיון שסופו לנוח ברשות הרבים נחשוב אותה כאילו מונחת כבר עיי"ש וגם קושיא הזאת אינה כלום דהתם לענין שבירה שפיר אמרינן דכיון שסופו להשבר כמנא תבירא תביר ואין על מה לחייבו אבל מה ענין זה לענין הנחה ברשות הרבים דהתם אפשר דלא חשבינן כאלו כבר נח ושוב מצאתי ביש"ש שתירץ כן. סוגיא דזה נהנה וזה לא חסר (שם ע"ב) בגמרא א"ל מתניתין היא ואם נהנית משלם מה שנהנית ורבא אמר האי זה נהנה וזה חסר הוא וכו', ראיתי בשמ"ק שכתב לפרש דמאי ס"ד להביא ראיה ממתניתין הא ודאי דמתניתין זה נהנה וזה חסר ממש הוא וכתב דכיון דרחמנא פטריה לשלם על שן ברשות הרבים א"כ הוי שוב כלא חסר דהא בעד החסרון לא בעי לשלומי ורבא דמקשה עליו ס"ל דנהי דאלעיסה לא מחייב משום דהוי שן ברשות הרבים מ"מ על הנאת גרונו הא חייב כדקתני דמשלם מה שנהנית ובשעת הנאת גרונו הוי נמי שוה מידי אי הוי מהדר לה וא"כ סוף סוף איכא חסרון ורמב"ח ס"ל דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו ורצה לומר דהאי פורתא דשוה אי הוה מהדר לה מתוך גרונו ודאי דמפקר לה עיי"ש, וגם בזה ראיתי בספר נחלת דוד הנ"ל דלאחר שהביא פירוש של השמ"ק כתב על זה ותימה הוא דאטו שן דפטריה רחמנא לעיסה לחוד הוא דהא הנאת גרונו נמי שן מיקרי ופטור ברשות הרבים עיי"ש ולי תימה על תמיהתו דמי נעלם ממנו מתניתין דאם נהנת משלמת מה שנהנית הרי דלהדיא דלא פטרה החובה בשן ברשות הרבים כ"א ההיזק שיותר מן ההנאה אבל שיעור ההנאה לא פטרה כלל ובודאי דהנאה הגרון לא פטרה ורק על הלעיסה שבזה יש היזק בלא הנאה הוא דפטור אבל על הנאת הגרון כיון דאיכא בזה הנאה משלמת ושפיר כתב השמ"ק. בתוד"ה אפקורי מפקר להו לא לגמרי דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש וכו' עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית כן הוא עיקר הגירסא בתוספת דלגירסת הס"א אלא לדמי מה שנהנית אכתי קשה דא"כ הרי חסר עכ"פ כנגד מה שנהנית ואכתי מאי מייתי רמי בר חמא אע"כ דהגירסא הוא שלא יבואו אף לדמי מה שנהנית, ונ"ל לקיים גם גירסת הס"א הכתובה על הגליון דיש להבין אפילו לגרסת לדמי מה שנהנית אכתי מה תקנו בזה הא עכ"פ הוא שוה מידי רק שלא יבואו לדמי מה שנהנית וא"כ אכתי מה מייתי רמי בר חמא ראיה ממתניתין הא התוספת גופייהו כתבו בסמוך דאי איכא חסרון פורתא מגלגלין עליו כל דמי הנאתו אף שהוא יותר מכדי החסרון וא"כ אי נימא דיש כאן עכ"פ איזה חסרון כל שהוא א"כ אין כאן ראיה כלל ממתניתין ולכן בע"כ דצריך לפרש כמו שכתב השמ"ק בשם הר' ישעיה דמה שאמר רמי בר חמא אפקורי מפקר להו אין לפרש דמיד כשמעמידין ברשות הרבים מפקר להו אלא הכי פירושו כי מנח להו ברשות הרבים יודע הוא שידרסו ברגל אדם ובהמה ויטנפו ויזלזלו ממה שהן שוות הרבה וא"כ אפילו זרק לה מפומיה ושוות שוה פרוטה הוא מפקירם לגמרי דודאי לפירות שכבר נלעסו ונתקלקלו לא יחושו לדרסם עד שיתקלקלו לגמרי ולא יהיו שוות כלום עיי"ש, ועפ"י דרך הזה יתפרשו גם דברי התוספת דמה שכתבו שמתייאש מחמת שרבים דורסים עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית לא השתא שנלעסו קאמרי דודאי השתא שנלעסו יודרסו לגמרי עד שלא יהיו שוות כלום אלא קאי על קודם שנלעסו דמיד שהניחם ברשות הרבים היה סבור וידע שנתקלקלו עד שיעור זה וממילא דהשתא שכבר נלעסו לא יחושו עליהם לגמרי ויודרסו עד שלא יהיו שווים לגמרי כלום, וטעמא קאמרי התוספת בזה דמשו"ה אמרינן דמתייאש בהם לגמרי עד שלא יהיו שוות מאומה דכיון שאפילו כשהן יפים עשוין לדרוס עליהם ואם כי כל זמן שהם יפים אינן עשוין לדרום עד שיתקללו לגמרי אכן כשכבר נתקלקלו על ידי הלעיסה לא יחושו לדורסם לגמרי וזה ברור בכוונתן של התוספת ולפי"ז לא רק שלא יקשה על גירסת אלא לדמי מה שנהנית דכיון דזה קאי על הדריסה שקודם הלעיסה יוכל להתפרש נמי דלא יחושו לדרסן עד שלא יבואו אלא לדמי מה שנהנית ולא יקשה תו קושיא דלעיל מה מביא רמי בר חמא ראיה דהא בתר הלעיסה יהיו נדרסים לגמרי וליכא חסרון כלל אלא הכי נראה עיקר דאין מסתבר שקודם הלעיסה יודרסו כל כך עד שלא יהיו שוות גם מה שנהנית ועוד דלגירסא זאת איכא חילוק בין קודם לעיסה דאין דורסין עליהם כ"א מעט דעכ"פ מה שנהנית שווין ולאחר שנלעסו יופסדו לגמרי אבל לגרסת לדמי מה שנהנית קשה לבד שאין מסתבר שיודרסו כל כך שלא יהיו שוות גם מה שנהנית עוד כמעט אין שום נ"מ בין קודם לעיסה לא יחושו לדרסם עד שלא יהיו שוות גם מה שנהנית אלא משהו ומה איכא אפוא בין קודם הלעיסה לאחר כך ולכן מסתבר יותר כגרסת הס"א ודו"ק. בתוד"ה טעמא דניקף וכו' וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתו דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי דעתו אלא בחנם עכ"ל, דין זה של תוספת דהיכא דגלי דעתו דניחא ליה בהוצאה חייב הובא בהגהות אשר"י כאן וכן הופסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שס"ג) והרש"ל ביש"ש השיג על דין זה עיי"ש, ובספר נחלת דוד הביא עיקר הראיה של המוהרש"ל בהשגתו על התוספת משום דקשה על דבריהם מסוגיא בסמוך אמר אבא מרי משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון ופריך עלה תרתי רצה לומר דהוי תרתי דסרתי אהדדי ומשני הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא ואם איתא לדברי התוספת דבגילוי דעת דניחא ליה בהוצאה תליא מילתא א"כ מאי קא פריך תרתי הא בשוכר בית מראובן גלי אדעתו דניחא לו בהוצאה וא"כ אפילו בלא קיימי לאגרא יתחייב לשלם ואמאי מוקי לה, הש"ס בקיימא לאגרא דוקא ואין לתרץ דהתם משום דלא גלי אדעתו דניחא ליה למיתב שכר רק לראובן אבל לשמעון לא גלי כלל דלפי מה שכתבו התוספת דבגילוי דעת דניחא לו בהוצאה תליא מילתא א"כ מה לי גלי דעתו לראובן או לשמעון סוף סוף הא חזינן דניחא לוו בהוצאה עיי"ש, והנה מה שכתב דאין לתרץ כן באמת הוא התירוץ האמיתי לקושיא זאת דקושיא זאת כבר הקשה בשמ"ק ומחלק דהתם שאני דלשמעון לא גלי דעתו ועיין בפרישה סי' שס"ג) שהכריח דבע"כ צריך לחלק ולומר דגילוי דעת של זה לא מהני לזה ולא מהני גילוי דעת אא"כ היה מגלה דעתו לבעל הבית עצמו שהרי בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דעביד למיגר אפ"ה אינו נותן לזה כלום אע"ג דודאי אם לא היה זה מניחו לדור בחצירו היה שוכר חצר מגברא אחרינא שהרי עביד למיגר וא"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה ואפ"ה כיון שלא גילה דעתו לשכור מבעל החצר זה אם לא יניחנו לדור בחנם לא מיקרי גילוי דעת והוה"ד נמי כאן אעפ"י ששכר בחזקת שהוא שלו דעתו לשכור אפ"ה כיון שלא גילה דעתו מזה אין כאן גילוי דעת עיי"ש ובחנם השיג על התוספת מכח קושיא זאת. בגמרא ת"ש ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב והקשה בפנ"י לשיטת רש"י שפירש בב"מ (דף ס"ד ע"ב) עלה דר' יהודה דהטעם דחייב הוי משום דמיחזי כריבית ולפירושו א"כ היכי דייקינן מדר' יהודה כאן דזה נהנה וזה לא חסר חייב דילמא בעלמא לעולם ס"ל דפטור ושאני התם משום דמיחזי כריבית וכדאמרינן להדיא בב"מ שם ולקמן (דף צ"ג ע"א) אמר רב נחמן אעפ"י שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר ועיי"ש שהניח בקושיא, ונ"ל דלק"מ להמעיין בלשון רש"י וז"ל בד"ה אמר ר' יהודה וכו' וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כריבית עכ"ל הרי רש"י גופא פירש דטעם דר' יהודה משום דס"ל זה נהנה וזה לא חסר חייב ומה דמסיים נמי טעם דמיחזי כריבית היינו משום דהתם לא סגי בטעמא דזה נהנה וזה לא חסר חייב לחוד דיש לומר דעד כאן לא מחייב מטעם זה נהנה וזה לא חסר היינו כשהבעל הבית בנה משלו וזה נכנס לדור בבית חבירו ומטעם דאסור ליהנות מממון חבירו בחנם אבל התם שהדר עצמו הוא שבנה הבית משלו הוה אמינא דשרי דלאו ממון חבירו הוא דנהנה ולזה אשמועינן דמשום טעם דמיחזי כריבית אפ"ה אסור גם התם דכיון דהמעות הם הלואה לגבי בעל הבית וכי מתהני המלוה מיחזי כריבית ודוקא התם הוא דאיצטריך לטעם דמיחזי כריבית להיות כטעם נוסף על טעם דוה נהנה וזה לא חסר דחייב אבל טעם העיקרי הוא משום דזה נהנה וזה לא חסר חייב ואי היה סובר בעלמא דפטור לא הוה מחייב התם אע"ג דאיכא טעם דמיחזי כריבית כיון דלאו הלואה גמורה היא אלא הלואה בעל כרחו דבעל הבית ולכן משום טעם זה לחוד לא הוה אסרינן וכמו שכתב הקצוה"ח (סי' קס"ד) עיי"ש תדע דבע"כ הכי הוא דאי מטעם ריבית לחוד מחייב התם א"כ היכי יפרש רש"י מתניתין דהתם גופא דמסיק שם ר' יהודה למילתיה כיצד עושה בונה עליתו וכו' ויושב בבית וכו' בכדי שיהיה זה לא נהנה וזה חסר ואי אסרינן משום ריבית אכתי מה תיקן בזה דהא כל היכא דחיישינן למיחזי כריבית גם בזה לא נהנה וזה לא חסר נמי אסור כמבואר בב"מ שם אע"כ דאי זה נהנה פטור בעלמא מטעם ריבית לחוד לא שייך לאסור ושפיר הוכיח כאן מדר' יהודה דזה נהנה וזה לא חסר חייב ומיושב שפיר קושית הפנ"י ועיין מה שכתבתי בחבורינו לב"מ שם. בגמרא שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא מכאן הרבו הרועים להשיב על שיטת גדולי הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דסברי דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר נמי חייב ודלא כהתוספת לעיל דסברי בפשיטות דפטור והרשב"א והנמוק"י הכריעו כשיטת התוספת מטעמים הללו חדא דכיון שהדר אינו נהנה מזה א"כ הוי זה כמו סגר את הבית ולא דר בו כלל דבזה ודאי א פשוט דאינו מחויב לשלם כלל דאינו אלא גרמא ודמי למקבל שדה והובירה דלא מחייבינן התם כ"א משום דדרשינן לשון הדיוט הא לא"ה היה פטור מטעם דאינו אלא גרמא כמבואר בב"מ (דף ק"ד) ועוד ממה דמשני כאן לר' יהודה התם משום שחרוריתא דאשייתא דא"כ היאך מסיק ר' יהודה למילתיה במתניתין שם אלא בונה את העליה ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו והיינו משום שאז הוא לא נהנה כיון שעליתו מזומנת לפניו ולשיטת הרי"ף מה בכך שלא נהנה הא עכ"פ משום שזה חסר משום שחרוריתא דאשייתא א"כ תו הוי כזה חסר וזה לא נהנה דמחייבי בו הרי"ף והרמב"ם ומדר' יהודה שמעינן דזה פטור עיי"ש, ולענ"ד אין בטענותיהם כדאי לסתור שיטת כל הנהו רבוותא דמה דפשיטא להו דאם סגר הבית ולא דר בו כלל דפטור לענ"ד בזה גופא יהיה הדין להיפך דלדידן דקיי"ל דדיינינן דינא דגרמי ודאי דצריך לשלם בעד ההיזק שגרם לבעל הבית בסגירת הבית ויש להביא ראיה על זה מן התוספת גופייהו שבמסכת ב"מ (דף ע"ז) בר"ה אין להם זה על זה אלא תרעומות שהקשו דלמאי דקיי"ל דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל אפילו לא הלכו ותירצו דהלכו לאו דוקא ואם לא ימצאו להשכיר עצמם איה"נ דמשלם להם אפילו בלא הלכו עיי"ש ולפי"ז ה"נ דמיא ממש להך דפועלים שביטל אותם למלאכתם וצריך לשלם, והן אמנם דבקצוה"ח (סי' של"ג סק"ב) דחה לדברי התוספת דמה בכך שנתבטל על ידו הא דינא דגרמי לא הוי כ"א במקום שמפסיד את חבירו מן הקרן על ידי גרמתו אבל מקום שהיה יכול להרויח וגרם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור דהא קיי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וכן נועל חנותו של חבירו פטור וא"כ אפילו אם הפועלים מצאו אמש מקום להשתכר והיום נמי לא מצאו אין בו משום מזיק כיון אינו אלא כנועל חנות חבירו ועיין שם שהביא ראיה לדבריו מתשובת מוהר"ם ב"ר ברוך שכתב להדיא דמניעת הריוח לא שייך דינא דגרמי ויסודו נמי מהירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור עיי"ש, ואם כי הדבר נפתח בגדולים שגם הרשב"א והנמוק"י כאן הביאו להירושלמי הזה להוכיח מיניה דבסוגר ביתו לא שייך דינא דגרמי בכל זה האמת יורה דרכו דמי שמעיין בירושלמי גופא ימצא מפורש ממש ההיפך דז"ל הירושלמי בפרק איזהו נשך הלכה ג' ובריש פרק המקבל הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו עכ"ל הרי להדיא דהירושלמי מחלק בהנך תלתא דינים ובמבטל חנותו וספינתו מיבעי ליה וטעמא דכולהו מבואר בפ"מ שם דמבטל כיסו כיון שאינו אלא גרם ספק ריוח דמי יימר דהוי רווחא להכי פטור לשלם ואמנם במבטל שדה כיון דבשדה הריוח מצוי הוא וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו בידים להכי פשיטא דחייב לשלם ובספינה וחנות מספקא ליה מי אמרינן דהואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהם הריוח כשדה דמיין או דילמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהם ביותר מן השדה למבטל כיסו דמי דג"כ אינו ידוע אם היה מרוויח בסחורה שקנה עיי"ש ולפי"ז לבד שלא יקשה מהירושלמי דמבטל כיסו אדרבה משם יהיה ראיה עצומה לחיוב גם למי שסוגר בית חבירו ובעל הבית בשכירת פועלים דהא ע"כ לא פטר הירושלמי כ"א במבטל כיסו משום דכיון דלסחורה הוא מי יימר דאיכא רווחא אבל בשדה הרי פשיטא ליה דחייב משום דמצוי בהם הריווח ובודאי דחצר דקיימא לאגרא דמיא ממש למבטל שדה ושכירת הפועלים נמי לשדה דמיא דכיון דמיירי שהיו יכולים להשכיר עצמם א"כ מצוי בהם הריוח ובכה"ג חייב אפילו במונע רווחו דהוי כמאבד בידים וכמו בשדה ומוהר"ם בר ברוך שפיר הוכיח מהירושלמי דמניעת הריוח לא דיינינן דינא דגרמי והיינו בגוונא דמבטל כיסו דלא הוי ריוח ודאי אבל בודאי ריוח כמו בשכירות פועלים ובית גם הוא יסבור דחייב דהוי כמאבד בידים ועיין בקצוה"ח (סי' ש') שהביא בשם החו"י להקשות על הירושלמי דמבטל כיסו מהא דקיי"ל דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב ולמה לא נימא דהוי כמבטל כיסו עיי"ש, ולמה שכתבתי לק"מ דחצר דקיימא לאגרא דומה ממש למבטל שדה דבאמת חייב גם להירושלמי ואפילו כשזה לא נהנה נמי וכשיטת הרי"ף והרמב"ם ויותר יש לי להפליא על התוספת גופייהו דהם עצמם כתבו לחייב בפועלים הרי דסברי דבמניעת ריוח ברור כי האי חייב משום דינא דגרמי ואיו בו משום מבטל כיסו ואילו הכא סברי דבסוגר ביתו דפטור. ומה שהביאו הרשב"א והנמוק"י ראיה דסוגר ביתו פטור משום דדמי למקבל שדה והובירה לכאורה זהו אמנם ראיה חזקה לדבריהם דהא במתניתין דב"מ (דף ק"ג) נאמר דהמקבל שדה והובירה חייב שכך כותב לו אנא וכו' ומשמע דטעמא דכותב לו הא בלא"ה לא ואילו למה שכתבתי תיפוק ליה דמדינא חייב כיון דהוי כמאבד בידים ואין זה דומה למבטל כיסו של חבירו ואפילו למה שכתבו התוספת שם וכל הפוסקים דלאו דוקא כותב אלא אעפ"י שלא כתב כמאן דכתב דמי עיי"ש הוי נמי עיקר החיוב מטעם הכתיבה דהא הסמ"ע (סי' שכ"ח) פירש הטעם דאמרינן כן דלא כתב כמאן דכתב דמי דכיון דרגילין לכתוב כן כל המקבל סתם על דעת הנהוג מקבל עיי"ש ומשמע דבמקום דלא נהיגי כלל לכתוב פטור ואמאי לחייב מיהא מטעם מזיק וכסברת הירושלמי וביותר תמוה דבירושלמי גופא בפרק המקבל כתב דהך טעמא דכך כותב לא שכותב באמת אלא שחייב כאילו כתבו ואפילו במקומות שלא כתבו מעולם ללשון זה נמי חייב כאילו כתבו והך שכך כותב דקאמר במתניתין פי' דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו עיי"ש ולפי"ז אתי שפיר דבאמת לא חייב מטעם הכתיבה אלא מטעם מזיק ועיי"ש בשמ"ק פ' המקבל שהביא גם בשם רב האי גאון כדברי הרשב"א והיינו דלא כמו שהבין הסמ"ע דלהכי אמרינן לא כתב כמאן דכתב דמי משום דרובן כתבי וכנ"ל אבל במקום דלא נהיגי למיכתב פטור אלא ודאי דאפילו באתרא דלא כתבי כלל נמי חייב ודו"ק בזה. ולכאורה יש לעיין דלפי מה שכתבתי א"כ מאי אמר בהמקבל התם דר' מאיר היה דורש לשון הדיוט הא אפילו אם לא היה בזה שום לשון ואפילו דהדיוט ולא הפנה עמו כלל דאם יוביר ישלם נמי ראוי להתחייב דלמה שכתבתי דחיוב הוא מטעם גרמי אפילו כשלא התנה עמו שום תנאי נמי חייב והן אמנם דהירושלמי מצד עצמו אפי שפיר דהירושלמי לא הביא כלל הסוגיא דר' מאיר דורש לשון הדיוט ורק על המשנה דנקיט המקבל שדה והובירה חייב שכך כותב כתב הירושלמי דהדא אמרת מבטל שדה חבירו חייב וכו' והמשנה איה"נ שיכולין לפרש שפיר דהחיוב הוי מטעם גרמי ואפילו בלא התנה נמי והלשון דכך כותב מפרשינן דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו אכן לפום ש"ס דילן דטעמא דר' מאיר משום דדורש לשון הדיוט משמע דהחיוב הוא מטעם הלשון ולא מטעם מזיק, אלא דיש לומר דהכוונה במה שאמרו דר' מאיר דורש לשון הדיוט שאין החיוב בא משום הלשון משום שהתנה עמו כך אלא שמלשון הכתב מביא ראיה שבאמת חייב בכך מדנהגו בהדיוטות לכתוב הכי מכלל דחייב לשלם לו במיטבא אבל איה"נ שעצם החיוב בא מטעם מזיק ואפילו לא כתבו נמי ובע"כ צריך לומר הכי לדעת הרשב"א ורב האי גאון שכתבו להדיא דאפילו לא נכתב מעולם נמי דינא הכי דחייב לשלם וכדברי משמע בשמ"ק שם בב"מ על מה דפריך הש"ס טעמא דכתב איתא התם וז"ל תימה מנ"ל הא אדרבה אית לן למימר אע"ג דלא כתב ליה כמאן דכתב דמי כדפירשתי לעיל ומהאי טעמא קאמר ר' יוחנן דשומטו מעל גבי בניו דכמאן דכתיב ליה דמי יש לומר דאע"ג דההיא דלעיל הוי כמאן דכתב ליה דהכי משמע מדקאמר דר' מאיר דורש לשון הדיוט ומייתי ראיה שכך כתב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא וכו' עכ"ל הרי להדיא כדברי דאין הכתיבה והלשון עושה החיוב אלא מתוך הכתב מוכח שחייב לשלם והרי בררנו דטענתם שטענו על הרי"ף מפני שדמי לסוגר ביתו ולהוביר שדה לאו כלום הוא ושבאמת שם גופא חייב וביותר יש לי לתמוה על התוספת והרשב"א מדידהו אדידהו דאיך פסקו הכא בפשיטות דפטור מצד דדמיא לסוגר ביתו ולהוביר שדה בשעה שהם עצמם כתבו להיפך דהראשון שיצא לדון ולחייב מטעם גרמי בכה"ג המה התוספת דפרק האומנין ומה שהוכיחו מהוביר שדה הלא הרשב"א גופא כתב שם דלאו מטעם הכתיבה חייב אם לא שנאמר דהכא רק תלמידי הרשב"א הוא דכתבו כן להוכיח מהוביר שדה ותלמידי הרשב"א הבינו באמת דעיקר החיוב הוא מטעם הכתיבה אבל מדינא פטור משום דהוי כמבטל כיסו של חבירו הובא דבריהם בב"י (חו"מ סי' שכ"ח) אכן לדינא כבר הוכחתי מירושלמי דלא כוותייהו ואף שברשב"א דחיק לתרץ את הירושלמי אבל עכ"פ אין מכאן תפיסה על הרי"ף והרמב"ם שלא רצו לדחוק עצמם בפירושו של הירושלמי כדוחק הרשב"א. וטענתם השניה מהך דסוגיין נמי אינה הוכחה דהא הרי"ף ורמב"ם לא קאמרי כ"א בחצר דקימא לאגרא דבכה"ג הפסיד להם כל השכירות ושפיר כתבו דחייב דאע"ג דהוא לא נהנה ח"מ לבעל הבית הרי הפסידו וחייב מדין דגרמי אבל בנידון דהכא שכירות הבית לא הפסידוהו כלל דבעל הבית מעצמו לא היה בונה את הבית ורק מה שהפסידו הוא רק מעט השחרוריתא דאשייתא וא"כ מה שייך לשלם בזה מטעם גרמי כל דמי השכירות ואע"ג שהתוספת כתבו דהיכא שיש חסרון מועט דשחרוריתא מגלגלין עליו את הכל לא כתבו הכי כ"א בגברא דעביד למיגר דהתם הוי החיוב מטעם הנאה ומדינא ולכן אפ"ג שהחסרון אינו אלא במקצת אפ"ה חייב לשלם בעד כל ההנאה משא"כ הכא דלא נהנה כלום כיון שבנה גם העליה ונמצא דמצד הנאה אין לחייבו כלל ורק מטעם גרמי הוי החיוב פשיטא שאין צריך לשלם לו כ"א כפי מה שחסרו אבל הכא ו דלא חסרו כלל דבל"ה לא היה בונה ביתו נמצא דאין שום טעם לחייבו לא מצד ההנאה ולא מצד החסרון ודמיא לחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דלית דין ולית דיין דפטור כמבואר בש"ם גופא ואע"ג דמה שהזיקו בשחרוריתא ודאי דחייב לשלם לא חש למיפכי דאנו דנין רק על ההפסד של השכירות ולא על השחרוריתא דזהו היזק בידים ופשיטא דחייב לשלם ואין זה תפיסה על הרי"ף והרמב"ם שלא חשו לפרש זה כמו דלא קשה על הש"ס גופא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דנקיט דפטור אע"ג דעל השחרוריתא חייב נמי התם אלא דלא חש לפרש דמילתא דפשיטא הוא ואין אנו דנין בזה רק על השכירות ה"נ הרי"ף כתב כן ואף אמנם דשוב מצאתי ברמ"א (חו"מ סי' שס"ג) שהביא שני דיעות בדין זה בלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם מגלגלין עליו את הכל מטעם שחרוריתא דאשייתא מ"מ יש לומר דאפילו להיש חולקין שהביא הרמ"א דמגלגלין עליו את הכל היינו בחצר בנוי שהבעל הבית עצמו בנה אותו אלא דלא קיימא לאגרא בזה אולי יש מקום לחייבו הן מצד ההפסד דאע"ג דהשתא לא קיימא לאגרא אולי במשך הזמן ימצא שוכרים עליו וגם הוא יתרצה להשכירו וגם מצד ההנאה דאע"ג דלא עביד למיגר מ"מ השתא סוף סוף הוא דר בחצר זה ונהנה מאתו ואע"ג שמוצא גם חצר אחר לדור בו בחנם יש לומר שהחצר הזה ניחא לו ביותר משא"כ בנידון דהכא דאין לחייבו משום טעם דהפסד ודאי שלא שייך כיון שאם לא בנאו בעל העליה לא היה בעל הבית בונה אותו כלל וגם לא מצד ההנאה כיון שיושב בבית בתור כפייה עד שישלם לו את יציאותיו ואלולי זה לא היה דר שם כלל גם היש חולקין מודו דפטור ועל הרמ"א תמה אנכי למה הוצרך להביא ממרחק לחמו מרבינו ירוחם שהביא לדיעות הללו והא פלוגתא דרבוותא מפורשת קמן בזה והרשב"א וסייעתו הלא מפורש אמרי דמחויב לשלם בעד כל ההפסד אפילו בנידון דידן כ"ש בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר בעלמא דיש סברא יותר לחייבו וכמו שכתבתי. ועוד יש לומר בנידון דידן דלפי מה שכתבתי דעיקר הטעם דהרי"ף והרמב"ם לחייבו הוא משום דהוי כאלו סגר את ביתו ואכן הכא מצד זה אין לחייבו דודאי שרי לכתחלה לסגור את הבית עד שיתן לו יציאותיו וא"כ מצד הסגירה אי אפשר לחייבו ורק עיקר החשש הוא מה שזה נהנה וא"כ יש לומר דזה ניחא גם לבעל הבית שיכנס זה לדור בתוכו ולא לנועלה ולהיות בית ריקן מדיורים דביתא מיתבא יתיב ובהכי מתיישב גם קושית התוספת סוף ב"מ בד"ה ויושב בבית שהקשו למה אמרינן דלא נהנה השוכר הא נהנה שאין צריך לעלות בעליה ולמה שכתבתי אתי שפיר דניחא לבעל הבית יותר שזה ידור בבית ויהנה מלהניחה ריקם ודומה כאילו בעל הבית מקבל שכר בעד הנאת בעל העליה והוא דביתא מיתבא יתיב ואחרי שסתרנו כל הטענות ממילא נשאר פסק של הרי"ף והרמב"ם והרא"ש באין ערעור ולא רק כשזה דר בחצר דחייב אלא אפילו גירש חבירו מחצירו וסגר בפניו וגם הוא לא דר בו נמי חייב כפי שהוכחתי מן הירושלמי וזהו כשיטת הרמ"ה המובא ברא"ש ואמנם מלשון הרשב"א והרא"ש נראה שהיה להם עוד ראיה חזקה לשיטתייהו והוא ממה דקיי"ל דכל הגזלנים אינם משלמין אלא כשעת הגזילה ועיין מה שכתבתי לקמן בחדושינו (דף צ"ו ע"ר) שזהו עיקר הראיה ודו"ק היטב: בתוד"ה והוא שהניחה ע"פ ארובה פי' הקונטרס דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה ותימה כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמרינן וכו' והנראה שהתוספת הבינו במה שכתב רש"י דלא הוי שינוי היינו שינוי לקנין ובלא זה לא מעל ותימה רבה על תמיהתם אטו במעילה בעינן קנין הא ודאי דבמעילה לא בעינן שום קנין תדע דבנתנה לחבירו מה קנין יש בזה שינוי רשות לחוד לא קני ודאי אלא ודאי דבמעילה רק אחת משתי סוגים או נהנה אעפ"י שלא הוציאה מרשות הקדש או הוציאה מרשות הקדש אע"פ שלא נהנה אבל זה לא בעינן שהמקבל יקנה את הדבר בקנין ומה שכתב רש"י דלא הוי שינוי לא נתכוין בזה שינוי לקנין אלא דכיון דמעיקרא היתה נמי ברשותו של גזבר הרי בעינן שינוי והיכר שנתכוין להוציאה מרשות הקדש ולכן אם קבעה בבנין הוי זה היכר שנתכוון להוציאה לרשות שלו משא"כ כשהניחה על פני ארובה אין בזה היכר דמעיקרא היתה ברשותו והשתא נמי ברשותו והיינו מה שכתב רש"י דלא הוי שינוי לא שינוי לקנין קאמר אלא שינוי מכמו שהיה מעיקרא דמעיקרא ברשותו והשתא ברשותו וכמו שכתב רש"י בד"ה לא מעל וז"ל דמעיקרא נמי ברשותו הוי כי השתא ולא שינוי הוא עכ"ל הרי דהתם בע"כ דלא שינוי לקנין קאמר אלא דלא נשתנה הרשות דמעיקרא היתה ברשותו והשתא ברשותו וה"נ דכוותה וזה ברור:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה