אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף טו:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף טו:

דף יד:

בגמרא בהמה שהטילה גללים רב יהודה אומר נזק שלם בהגהות פורת יוסף הביא בשם מהדורא בתרא למהרש"א שהקשה אמאי לא מוקי הגמרא פלוגתייהו בחצר הניזק וגללים כגופו דמי וקא מיפלגי בפלוגתא דר' טרפון ורבנן דרב יהודה סובר כר' טרפון דתם משלם בחצר הניזק שלם ותירץ דלקמן (דף י"ט ע"א) איתא ההוא חמרא דפלסא לסליה ואכליה לנהמא חייביה רב יהודה לשלם אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק א"כ מדחייביה אנהמא נזק שלם משום שן מסתמא היה בחצר הניזק ואפ"ה לא חייביה אסלא אלא חצי נזק הרי מפורש דרב יהודה לא ס"ל כר' טרפון עיי"ש וכבר קדמום בהאי קושיא והאי פירוקא ממש בשמ"ק בשם הרא"ש בגמרא תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם הנה זה לשון הירושלמי כאן סוף הלכה ב' הפורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נזק שלם ברוח שבין כנפיו משלם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם נפח בכליו ושברן משלם נזק שלם עכ"ל והפ"מ מפרש דהחילוק שבין נפח בכליו דלא הוי צרורות וברוח שבכנפיו דהוי צרורות דדוקא רוח שבין כנפיו הוי צרורות אבל רוח הבא מפיו הוי זה גופו ממש עיי"ש ולפי"ז צריך לומר דהירושלמי פליג עם הבבלי דהא מסוגיין מוכח להדיא דגם רוח הבא מפיו הוי צרורות דבסוס שצנף וחמור שנער אינו משלם אלא חצי נזק ואפילו תרנגול שהושיט ראשו וכו' דמשלם נזק שלם היינו משום דאתי כסומכוס כדמוקי לה בש"ס, אכן לענ"ד איני רואה בזה מחלוקת בין התלמודים דחילוק של הירושלמי יתפרש באופן אחר דהנה בשמ"ק מביא בשם כמה ראשונים דהשתא דמוקי דאית ביה ביזרני אין צריך תו לאוקמי כסומכוס אלא אפילו כרבנן אתיא דמה שנשבר ברוחו לא הוי זה צרורות אלא גופו ממש ומה שבחמור שנער וסוס שצנף אינו משלם כ"א חצי נזק היינו משום דהתם לא הכניס ראשו בתוכו של כלי משו"ה לא הוי אלא צרורות משא"כ בההיא דרמי בר יחזקאל דמיירי שהתרנגול הכנים ראשו לתוך הכלי הוי זה גופו ממש ולא:

צרורות עיי"ש ועפ"י חילוק הזה יתפרש הירושלמי ברוח שבין כנפיו אינו אלא צרורות ונפח בכליו דקאמר היינו שהכניס ראשו לכלי ונפח שם והכי משמע לישנא נפח בכליו ומשו"ה משלם נזק שלם דהוי גופו ממש. ומתוך הדברים יש לי לתמוה קצת על מה שכתב הב"י יו"ד סי' קי"ג) להביא ראיה דניפוח הפה מועיל בבישולי עכו"ם דחשיב כגופו וז"ל וניפוח הפה חשיב כגופו כמו דמייתי מתרנגול שתקע בכלי זכוכית וכו' ובודאי דכגופו דמי דאל"כ הוי קנסא כדפריך רבא לעיל (דף י"ז ע"ב) ואי לאו כגופו דמי ליפטריה ומסיק דלעולם כגופו דמי ומן הדין כוליה נזק בעי שלומי אלא דחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לן עכ"ל, וכפי הנראה שלא רצה להוכיח דזה הוי גופו ממש דהא מוכיח זה מצרורות וא"כ למאי הביא מהא דתרנגול שתקע הא בהדיא מסיק רבא לעיל דכחו כגופו ואי דרצה להביא דרוח הוי נמי ככחו עדיפא הוי ליה להביא מתרנגולים ששברו ברוח כנפיהם דאע"ג דלא נפח בפיו אפ"ה הוי זה כחו וחייב מדין צרורות וכ"ש בנפח בפיו דלהפמ"א בשם הירושלמי הוי וה גופו ממש ואין לומר דרצה להוכיח דניפוח בפה אין זה כחו אלא גופו ממש ומייתי מתרנגול שתקע דמחייב נזק שלם מכלל דהוי גופו ממש חדא דהא הכא בהכניס ראשו לתוך הכלי דוקא הוא דמחייבינן נזק שלם אבל בנפיחה בפה בעלמא לא מחייב באמת כ"א חצי נזק כמו סוס שצנף ועוד דא"כ למה ליה להביא מההיא דרבא דכחו הוי כגופו ויש ליישב ודו"ק, ובעיקר דינו היה לו להב"י להביא ראיה מירושלמי מפורש במסכת שבת פ"ב הבעיר וכבה בפיו חייב שתים הרי להדיא דהבערה בפיו חשוב כגופו. דף י"ט ע"א בגמרא דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר וכו' לא התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד פי' דרק כלי האחר שנשברה על ידי השבר נשברה ברשות היחיד אבל הכלי הראשון נשברה ברשות הרבים גופא בכה"ג דוקא הוא דפטור על כלי הראשון כיון דכל הנזק נפשה ברשות הרבים פטור כדין רגל ברשות הרבים משא"כ באם ההיזק דכלי הראשון היה ג"כ ברשות היחיד וכגון בעץ ארוך מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד ודרסה על העץ ברשות הרבים ושברה הכלי העומדת ברשות היחיד או שדרס על הכלי ברשות הרבים ולא נשברה שם אלא שנתגלגלה לרשות היחיד ונשברה וניתז שבר על הכלי האחר ג"כ בכה"ג חייב על כלי הראשון נזק שלם כדין רגל ברשות היחיד ועל הכלי האחר חצי נזק כיון שבא ההיזק על ידי צרורות והנה באופן השני שזכרתי אם הכלי נתגלגלה לרשות היחיד ונשברה מפורש בירושלמי דחייב וכמו שאמרו שם היתה טבלא מונחת ברשות הרבים דרסה עליה והתיזה והלכה ונשתברה ברשות היחיד חייב ואופן הראשון דדף ארוך ונשבר להכלי העומדת ברשות היחיד יש ללמוד ממה שכתב הרא"ש בפ"ק דכיון דההיזק נעשה ברשות היחיד חייב מקרא דובער בשדה אחר אע"ג דהדריסה היתה ברשות הרבים ולא אמרינן בזה בתר מעיקרא אזלינן כיון דגלי קרא ובער בשדה אחר ואפילו לשיטת הרי"ף שהביא הרא"ש דפוטר בעץ ארוך היינו משום דהתם מיירי רק שעל ידי הדריסה על עץ הארוך נשברה הכלי העומדת תחת העץ ברשות היחיד וכיון שהדריסה היפה כאורחה לא בכח חזק משו"ה סובר דפטור כיון דרגל אורחיה הוא ורשות לבהמות להלך כאורחייהו, ברשות הרבים משא"כ בגוונא דמיירי הכא שהדריסה היה בכח חזק כל כך עד שהתיזה שבר מכלי הראשון ושברה לכלי השני ועל זה אין רשות להשתגע כל כך ולדרום בחוזק גדול עד שתתיז צרורות גם ברשות היחיד ובכה"ג גם הרי"ף יודה דחייב ועיין מה שכתבתי בחדושינו לעיל (דף י"ז ע"ב) בארוכה ועיין במלא הרועים שכתב להוכיח להיפך דבדרס על הכלי ונתגלגלה לרשות היחיד ונשברה פטור לכו"ע עיי"ש וזה אינו כמפורש בירושלמי וגם בדף ארוך כתב דפטור לשיטת הרי"ף וגם בזה לא השוה בין הנושאים דדף ארוך דמיירי הרי"ף שההילוך היה כאורחיה ובין דף ארוך דמיירי הכא שהדריסה היתה כל כך חזק עד שהתיזה צרורות דבזה גם הרי"ף יודה דחייב כיון דטעמו של הרי"ף אינו אלא משום דרשות לבהמה להלך וכמפורש בדבריו משא"כ בזה שאין לה רשות להשתגע כל כך וזה ברור (שם ע"ב) בגמרא כשכשה באמתה מהו וכו' או דילמא קרן הוי כוונתו להזיק הא אין כוונתו להזיק, לכאורה יש להקשות מכאן על מה שכתבו התוספת לעיל (דף ט"ו ע"ב) בד"ה והשתא דכל היכא דמשונה אע"ג דאין כוונתו להזיק הוי נמי קרן וא"כ מאי הוי הכא כי אין כוונתו להזיק סוף סוף כיון דלאו אורחיה הוא הוי קרן וכי תימא דהכא הוי אורחיה א"כ מ"ט דתלי זה באין כונתו להזיק כיון דזה אין נ"מ והכי הול"ל או דילמא קרן משונה והכא הוי אורחיה ואכן מפירוש הרא"ש למדתי וישוב לזה דהרא"ש כתב וז"ל או דילמא הכא אין כוונתו להזיק לא דמי לקרן הלכך הוי כרגל דכיון דאין כוונתו להזק א"כ למה תעשה כשכוש זה אלא דאורחיה בכך עכ"ל הרי דהוצרך לומר דאין כוונתו להזיק לא משום דמשו"ה לא דמי לקרן דזה אינו ואפילו באין כוונתו להזיק נמי יש לומר דדמי לקרן רק משום דכיון דאין כוונתו להזיק מוכח דאורחיה הוא דאל"ה למה תעשה כך ודו"ק ועיין מה שכתבתי שם בחדושינו (דט"ו וד"ב ע"ב) מזה. ברש"י ד"ה אבל קשרו אדם וכו' ואם נתקל בו אדם חייב, פי' דליכא למימר שחייב כששיבר את הכלים דהא בור פטור על כלים ומשו"ה מפרש דמיירי כשנתקל בו אדם ובזה ליכא למיפטריה משור ולא אדם דלא ממעט אלא ממיתה אבל בנזקין מחייב אפילו על אדם ועיין מה שכתבו התוספת לעיל (דף ג' ע"א) ואע"ג דמתניתין מיירי בנזקי כלים כמו שאמרו או שהיה מהדס ושיבר את הכלים יש לומר דכלים קאי רק על היזק דהידוס אבל מתניתין דלעיל מיירי בנזקי אדם, ואלולי דברי רש"י היה אפשר לומר לפי מה שכתבו התוספת לעיל (דף ו') דבור המתגלגל אי מזקי בשעת נפילה דמי יותר לאש לכן אפשר לומר דמשו"ה חייב בו על כלים נמי אע"ג דמכור ילפינן ושוב מצאתי בפנים מאירות שכתב כן ועמ"ש לקמן כ"א ע"ב. ברש"י ד"ה אלא מתניתין לא מיתוקמא אלא בדאדיי אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים וכו' מלשון זה משמע דמיירי שהדליל לא היה קשור בעוף אלא שבפריחתו זרקו לדליל על הכלי וכן הוא בדין דאי הדליל היה קשור לא הוי זה צרורות אלא גופו דכל דבר שהוא קשור לגוף הבהמה או העוף הוי כגופו כמו עגלה מושכת בקרון דלעיל (דף י"ז) וכן כתב היש"ש בריש פירקין אלא דא"כ קשה מה שכתב רש"י מיד ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא חצי נזק בעל התרנגול ואמאי כיון שקשרו א"כ הוי כגופו ונזק שלם צריך לשלומי ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א לעיל (דף י"ז) שמכח קושיא זאת דמאי שנא מעגלה מושכת בקרון פירש באמת דהכא לאו מטעם צרורות חייב חצי נזק אלא משום דהוי שינוי וחייב חצי נזק כדין קרן עיי"ש אכן לרש"י שפי' להדיא דהחיוב הוא מטעם צרורות יקשה בקשרו מאי טעמא הוי צרורות ומאי שנא מעגלה מושכת בקרון ואולי יש לומר דמיירי שניתר הקשר בשעת הזריקה ועוד יש לומר והוא העיקר דבלא"ה יש להבין במה שכתב רש"י שזרק הדליל ושיבר בזריקתו דאין זה סברא דבדליל גופא יזרוק הכלי כיון דדליל היינו חוט או משיחה הנקשר ודבר רך וקל כזה ודאי שאין בכחה לשבר ובע"כ דהכי כוונתו דבאותו דליל אדיינהו לצרורות על הכלים וכמו שפירש הרע"ב וכיון שכן אין זה דומה לעגלה מושכת בקרון דהתם העגלה גופא הוא שהזיקה וכיון שהיא קשורה לחמור ועובד מכחו הוי כגוף החמור משא"כ כאן דהדליל גופא לא הזיק אלא שעל ידו זרק צרורות ואותן הצרורות הוא שהזיקו והם הרי לא נקשרו לתרנגול. ובזה זכיתי להציל לאותו צדיק מהשגה הגדולה שהשיגו עליו בתוספת ושארי ראשונים דאפילו בדאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו ואי אפשר לחייבו מטעם בור דאכתי לחייב נזק שלם משום אשו דהוי כאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה ולמה שכתבתי בכוונת רש"י אין זה דמיון לאבנו סכינו ומשאו דהתם הם גופא שהזיקו וכיון שהתקלה שלו הזיק שפיר חייב בעל התקלה אבל הכא בע"כ שהדליל בעצמו לא הזיק כלל דאין בכחו לשבר כלים ובע"כ דמיירי שהדליל העלה צרורות והם ששברו את הכלים וכמו שכתבתי או שעל ידי הדליל הפיל הכלי בכח במקום שעמדה ועל ידי כח ההפלה נשתברה או שגררה בחוט הקשור את הכלי ושברה דרך הלוכה וא"כ היכי אפשר לדמויה זה לאש דבאש עצם האש הוא שעשה ההיזק אבל הכא שהדליל לא עשה ההיזק בגוף הדליל ורק שעל ידו נפלו צרורות או שנפלה ונשברה ובכן עצם השבירה בא על ידי דבר אחר ורק על ידי כח הדליל הוא בא ודאי שאין זה אלא צרורות ואין לה שום דמיון לאש דמזיק בגופו וזה ברור ודו"ק, ובזה ניחא מה שהקשה בשמ"ק על פרש"י מהא דמסיק לקמן גבי כלב שנטל חררה בעל הגדיש משלם חצי נזק פריך ולחייב בעל הגחלת אלמא דבעל התקלה נמי חייב ולמה שכתבתי התם שאני דהגחלת גופא הוא שהזיק ולכן דמי שפיר לאש. והנה קושית התוספת על רש"י בהך דסוגיין ודאי דיש ליישב כמו שכתבתי אכן הרא"ש למד מדברי התוספת לא רק על הפרט בנוגע לסוגיין אלא שהוסיף עוד לבאר על כל הכלל דצרורות וכתב דהא דצרורות משלם חצי נזק היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון שיש לו בעלים משלם נזק שלם דצרורות אורחיה הוא והוי כאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו עיי"ש, וגם זה יש לדחות בדרך שכתבנו דלא דמי כלל לאשו שהאש בעצמו הוא המזיק והרוח הוא רק מקרב את האש אל דבר הניזוק אבל עיקר ההיזק עושה האש עצמו ודכוותיה באבנו סכינו ומשאו האבן עצמו הוא שמזיק מפני כובדו וכן הסכין בחדודו והרוח אינו פועל כ"א לקרבם אל דבר הניזוק משא"כ בצרורות דהצרור עצמו אין בכחו להזיק כלל בלא כח ההתזה ונמצא כי עיקר ההיזק נעשה על ידי כח ההתזה אלא שעושה זה באמצעות הצרור ולכן אין זה בסוג אש כלל ואינו אלא כחו דהוי צרורות ולפי"ז ממילא אזדו כל חדושי הדינים שחידש הרא"ש לפי דרכו עיי"ש וזה ברור. אלא דלפי"ז יצא לנו חידוש גדול גם בדין דאבנו סכינו ומשאו דחייב על זה משום אש דזה אינו אלא כשכובד האבן או חדודו של הסכין פעלו להזיק גם בלי כ של ההתזה ואילו היה נתקרב האבן אל הכלי גם בלי כח ההתזה נמי היה ניזוק שבכה"ג עצם האבן והסכין הם המזיקים ושפיר דמי לאש משא"כ באופן כזה דאילו היה נתקרב האבן והסכין אל הכלי בלי כח לא היה ניזוק הכלי ורק שההיזק בא על ידי ההתזה גם באבנו סכינו ומשאו פטור דלא דמי לאש כיון דתקלה שלו לא הזיק כלל ורק הכח שבא בפעולת הרוח הוא שהזיק ועל פעולת הרוח אין לחייב לבעל התקלה ואף שחידוש גדול הוא ושום אחד מהפוסקים לא זכר זה בכל זה לולי דמסתפינא הייתי אומר כן להלכה יען שהוא ברור בסברא וגם יש ראיה לשיטת רש"י דדליל לא הוי כאש מירושלמי דסוגיין דפריך על דין זה דקשרו אדם ואינו כעושה בור במקום זה ומזיק במקום אחר הרי דסובר דהחיוב הוא משום בור ולא משום אש ועיין בתורי"ד שם מ"ש בזה. ברש"י ד"ה קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים, קושית התוספת חזקה דלמה לו לפרש דקנייה הא אפילו לא אגבהיה ולא קנייה נמי הוי כבורו כיון דהוא קשרו דכל התקלה ברשות הרבים בורו הוא אף אם לא זכה בו וגם בשמ"ק הקשה כן ותירץ משום דמשתמע ליה חיובא דרב הונא לחייב בו כלים כי ההוא דמתניתין דקאמר ושבר בו את הכלים ואי לא זכה בו הוי פטר בו את הכלים כדין בור שפטור על כלים אבל כי זכה בו חייב גם על כלים דמשור למדנו דרב הונא כרב ס"ל דכולם משורו למדנו דתלמידו דרב הוה עיי"ש, ותמה אנכי היאך כתב דבר כזה הא רש"י ז"ל דייק לפרש דמיירי שנתקל בו אדם וכוונתו מובנה דאילו כלים אין לחייבו אפילו אם קשרו משום דבור פטור על כלים וכמו שכתבתי לעיל, והנראה לי בכוונת רש"י דודאי אם היה הדליל מונח במקום המוצנע שהתרנגול לא היה יכול ליקח משם והאדם הניחו במקום התורפה חייב אפילו בלא אגבהיה וכמו שכתבו התוספת דכיון שהתרנגול לא היה יכול לקחתו משם ורק במה שהאדם הניחו במקום התורפה מהנקל היה להתרנגול ליקחנו ודאי שהאדם חייב משום דהוא עשה את התקלה ורק דהכא מיירי שגם מתחלה היה מונח במקום התורפה באופן שהתרנגול היה יכול להיות נקשר בחוט מאליו גם אם לא קשרו האדם ובכה"ג גם אם היה קושרו האדם אין לחייבו משום עושה התקלה כיון שגם בלא קשירתו היתה באה התקלה על ידי התרנגול בעצמו אלא שאפ"ה אם הגביהו חייב משום דבור שלו הוא דאזיק ולא משום עושה התקלה ודו"ק כי זה נכון. בתוד"ה וכי איתמר דרב הונא וכו' וקשה לפירושו מכל מקים לחייב משום אשו עיין מה שכתבתי לעיל ברש"י ליישב זה בטוב טעם. בתוד"ה קשרו אדם וכו' ודלא כמו שפי' בקונטרס וכו' עיין מה שכתבתי ברש"י ליישב. במשנה כיצד השן מועדת וכו' אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק וכו' והנה הרא"ש כאן הקשה למה אמר תנא אכלה כסות וכלים ולא קתני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרי רברבי וחתול שאכלה תרנגולים דהוי רבותא טפי דאע"ג דאכילה גמורה הוא ויש הנאה להיזיקה אפ"ה אין משלמין אלא חצי נזק כמבואר לעיל סוף פרק קמא ועוד קשה דלעיל בספ"ק דתני חמשה תמין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף לא לישוך לא לרבוץ ולא לבעוט ליתני ששה תמין הבהמה אינה מועדת לאכול בהמה גדולה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרי רברבי ומכח קושיות הללו העלה לחדש דין כזה ששום אחד מן הפוסקים לא זכרוהו ומפרש דהא דאמרינן התם כלב שאכל אימרי רברבי לא מגבינן בבבל לפי שמשונה הוא וחצי נזק קנסא הוא דמשלם היינו פחת של המיתה אבל על האכילה של נבילה משלמת נזק שלם וכו' שהאכילה אינו שינוי שכן דרכה לאכול נבילות אפילו של בהמות גדולות וסובר דאפילו כשהתחלתו בשינוי הוא מ"מ האכילה שבאה על ידי שינוי שלפניה מאחר שבאכילה עצמה אין שינוי משלמין נזק שלם וכו' עיי"ש ולענ"ד יש לפקפק בזה כיון דראיה אחרת לא הביא הרא"ש לחידוש דין הזה זולת מה שנסתייע מכח קושיות הללו ובאמת יש ליישבם באופן אחר פשוט טפי דבמתניתין דהכא משו"ה לא תני כלב שאכל אימרי דכוונת התנא הוא להראות את הדברים שאינם ראוים לאכילה מעצמותם שהמאכל גופא אינו ראוי לאכילה לכן לא תנא כלב שאכל אימרי רברבי דהמאכל בעצמותו ראוי הוא לאכילה אלא שמשונה הוא מצד ההריגה דאין דרך כלב לטרוף כבשים גדולים ותני כסות וכלים שהשינוי הוא במאכל גופא ובהדי תמין לעיל בספ"ק נמי לא יכול למיתני זה דאף שזה ודאי דעל דבר המשונה כזה אין משלם אלא חצי נזק מכל מקום לא כל דבר המשלם חצי נזק הוא תולדה דקרן דתולדה דקרן לא הוי כ"א מה דדמי לאב לכל צד כוונתו להזיק ואין הנאה להזיקה כי קרן אבל כלב שאכל אימרי רברבי כיון דיש הנאה להזיקה וסתמא דמילתא שגם להנאתה עשתה כן ולא כיוונה להזיק לא נוכל לחשבו זה לתולדה דקרן דלא דמי לאב בשום צד אלא דאפ"ה רק חצי נזק הוא דמשלם דכיון דמשונה הוא דמי לקרן לענין זה שתשלם חצי נזק כקרן דכמו בקרן דאינה משלמת נזק שלם משום דלאו אורחיה ולא היה לו לאסוקי אדעתיה לשמור בהמתו מהיזק כזה והכי נמי דכוותה כיון דמשונה הוא משלמת חצי נזק ולפי זה לק"מ קושית הרא"ש דבשלמא אם כוונת התנא התם היתה לחשוב כל הדברים שמשלמים חצי נזק יהיה מאיזה אב שיהיה בודאי שהיה צריך לחשוב גם לזה דכלב. שאכל אימרי רברבי אכן באמת כוונת התנא התם לחשוב האב של קרן ותולדותיו ואם כן מה שייך למיתני כלב שאכל אימרי רברבי שאין זה תולדה דקאן ורק דמי לקרן בחד צד דמשונה ואם כי לא משמע הכי דעתם של המפרשים שהם פירשו דכל דבר המשונה הוי תולדה דקרן וז"ל רש"י בסמוך (דף כ' ע"א) בד"ה בקופצת וכו' ותולדה דקרן הוא עיי"ש, אכן בע"כ צריך לפרש דלאו דוקא תולדה דקרן הוא אלא דדמי לקרן ועיין בתפארת ישראל בפירושו למשנה דעל הנהו חמשה תמין דחשיב לעיל כתב דהוי תולדה דקרן ואילו במתניתין דהכא דאכלה כסות וכלים משלם חצי נזק פירש משום דדמי לקרן ולא כתב דהוי תולדה דקרן וזהו ממש כדברינו ותירוץ שלי נוח טפי מתירוץ של הרא"ש דאילו לתירוצו של הרא"ש ז"ל אכתי יקשה דליחשיב לעיל בהדי תמין אינה מועודת לאכול דברים שאין ראוים לאכילה כגון כסות וכלים ואילו למה שכתבתי ניחא גם זה דאע"ג דבזה אין הנאה להיזיקה מ"מ כיון דסוף סוף אכילה היתה בזה לא דמי לנשיכה דהוי תולדה דקרן דהתם לא אכלה כלל ובודאי שכוונתה אינה כ"א להזיק ושפיר הוי תולדה דקרן משא"כ באכילה לדברים שאינם ראוים לאכול נהי דהוי זה שלא כדרך הנאתה מ"מ אכילה מיהא הוי כאן ואיכא למימר דלא נתכוונה להזיק ואכתי לא נוכל גם זה לחשבה לתולדה דקרן חצי נזק ודאי דמשלמת כיון דמשונה הוא אבל לתולדה דקרן אי אפשר לחשבה כיון דלא ברירא לן דכוונתה להזיק כקרן והן אמת שגם להרא"ש יש לדחוק ולתרץ דמשו"ה לא תני אכילה שאין דרכה בהדי תמין משום דכיון דחשיב התם נשיכה ואכילה שאין דרכה כלל הוי בכלל נשיכה ודוחק הוא ותירוץ שלי נוח יותר וכיון שעלה בידינו ליישב קושית הרא"ש ביישוב אחר מנא לן לחדש דין כזה דאחרי שנפל היסוד שלו איתרע כל הבנין ושוב ראיתי שהיש"ש השיג באמת על הרא"ש מפני שגם הוא יישב לקושיתו בדרך אחר לפי דרכו עיי"ש היטב וזה ברור ואכן בין לתירוץ הרא"ש ובין לתירוץ דידי אכתי יקשה כאן למה תני אכלה כסות וכלים מה שאין דרכה לאכול אפילו על ידי הדחק ליתני אכלה מה שאין דרכה לאכול כגון בהמה שאכלה בשר דהוי בגדר אכילה ואפ"ה אינו משלם כ"א חצי נזק כדחשיב בסמוך בברייתא ויש לומר דכוונת התנא להראות ולסיים דוגמא מאיזה דבר שאין ראוי לאכילה ולכן למינקט סתמא אכלה דברים שאינם ראוים לא מצי למיתני דרצה להראות דוגמא וליתני דוגמא כגון בהמה שאכלה בשר אין זה דבר שאין ראוי כ"א בבהמה אבל בחיה ראוי הוא והתנא דחשיב אב דשן דכולל כל בהמה וחיה הוכרח למיתני כסות וכלים דזה אין ראוי בכל בהמה וחיה כמי ודו"ק היטב, ואלולי תלמיד כמוני מכריע היה נ"ל בזה להלכה דלא כהרא"ש ובשגם שחולק הוא בעיקר החידוש עם רש"י שפירש לקמן גבי סתם דלתות חתורות הם דאי לא"ה הוי שינוי ובעל הכלב לא היה משלם אלא אחררא חצי נזק ולפירוש הרא"ש מחייב אחררא נזק שלם אף דתחלת חתירה היתה בשינוי ומחמת זה פי' הרא"ש פירוש אחר דלא כרש"י עיין שם והנראה לע"ד כתבתי. בגמרא ואבע"א לעולם בבהמה ובפתורא ומשמע שבפתורא הוי שינוי ואינו משלם כ"א חצי נזק ועיין בלחם משנה (פ"ג מהלכות נזקי ממון שתמה על כל הפוסקים שסתמו לכתוב דפת בבהמה הוי אורחיה ולא הזכירו החילוק דבפתורא הוי שינוי ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך דלהפוסקים לשיטתייהו אפי שפיר:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה