בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף יד:
בתוד"ה והשתא בסוה"ד אע"ג דקרן כוונתו להזיק הרי שהבינו לדבר פשוט דהכא בכלבא שאכל אימתי רברבי הוי אין כוונתו להזיק ובע"כ שזהו טעם סברתם דמדהוי הנאה להיזיקם הוי זה בלא כוונה להזיק כ"א להנאה אבל זהו דברים תמוהים מאוד דא"כ אמאי הוי זה תולדה דקרן הא תנאי הראשי של קרן הוא שיהיה כוונתו להזיק ובחדושינו לעיל (דף ב' פ"ב) הוכחתי דודאי שגם הכא הוי נמי כוונתו להזיק ואע"ג דממילא יש נמי הנאה להזיקו מ"מ אי לאו משום דכוונתו להזיק לא היה עושה דבר משונה כזה לאכול אימרי רברבי אלא ודאי שמחמת כעסה וכוונתה להזיק עשתה כן ושם הארכתי הרבה עיי"ש. דף ט"ז ע"ב בגמרא אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור וכו' והנה לשיטת התוספת בד"ה והנחש משמע דשמואל מפרש המשנה דחשיב הזאב והארי למועדין בתחלתם על זה יפרש שמואל דהיינו דוקא בכי אורחיה דאז הוי תולדה דשן וחייב נזק שלם משא"כ בלאו אורחיה לא הוי מועדין ואמנם רש"י פירש להדיא במתניתין דמועדין בתחלתן בנשיכה ובכל מיני נזקין וקשה לכאורה על רש"י דא"כ שמואל פליג על מתניתין ואיך אפשר לומר כן וביותר תמוה בסוגיא הזאת דהרי"ף והרמב"ם לא הביאו כלל להך דשמואל ולהדיא פסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות נזקי ממון) דמועדין לכל דבר בין בנשיכה בין בנגיחה ובין בדריסה ובפרק שלישי מהלכות נזקי ממון הביא כלשון הברייתא חיה שטרפה ואכלה בשר משלם נזק שלם והוא דלא כשמואל ועיין במפרשי הרמב"ם מה שכתבו על זה דמשו"ה פסק דלא כוותיה משום דשמואל איתותב ומשני רק בשנויי דחיקי, ונ"ל מקור לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן לקמן (דף י"ז ע"ב) סיפא דקתני השן מועדת הבהמה מועדת מאי אבות ותולדות יש בזה ומשני קתני שן דחיה ושן דבהמה פי' דברישא קתני שן דבהמה והדר מפרש שן דחיה וכבר הקשו הראשונים הא בפ"ק דקתני הזאב והארי ולפי מה שפירש שמואל דמיירי בכאורחיה דהיינו שן הרי קתני שן דחיה בפ"ק ולמה הוצרך לתנויי עוד הפעם וא"כ בע"כ לומר דהא דקתני התם הזאב והארי דהוו מועדין מתחלתן לא מיירי כלל בשן אלא מועדין הם לכל דבר ודלא כשמואל ואתי שפיר פסק הרמב"ם דמדמשני סתמא דש"ס תנא שן דחיה ושן דבהמה מכלל דהזאב והארי מועדים המה לכל דבר דלשמואל אי אפשר לומר כתירוץ הזה ושמואל הוצרך לתירוץ אחר בכדי לתרץ הקושיא דריש פרק שני. ואמנם על רש"י קשה כנ"ל דבמתניתין קתני דמועדין לכל מיני נזקין ושמואל פירש דדוקא באורחיה ובלא אורחיה אינו משלם כ"א חצי נזק ולכן נ"ל לומר דדעת רש"י בזה דשמואל לא לפרושי ולא לאיפלוגי על מתניתין כ"א דבר אחר לגמרי והוא דס"ל דיש נ"מ בין כוונתו של הטורף דאם הטורף מזיק לא על מנת לאכול להנאתו אז הרי הוא מועד לכל מילי דחיות הללו מועדים הם להרוג בכל דבר הן בנשיכה והן בדריסה ובנגיחה ורק כשהחיה טורפת ואוכלת אז רק אז אמרינן דדרך הארי הוא דוקא לטרוף ולאכול ולא לדרוס ואם דרס ואכל הרי הוא משונה והיינו דוקא באכלה משא"כ כשהזיקה והניחה הרי הוא מועד לכל מילי ואתי שפיר דבמשנה מיירי אם הזיקה ובזה הרי הוא מועד לכל מיני נזיקין ושמואל בא לפרש דאם טרפה ואכלה אז דוקא בטרפה חייב ולא בדרס וקצת מזה מצאתי אח"כ בשמ"ק עיי"ש. בגמרא וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו ישיבה על קברו וכבר הקשו הראשונים דהיאך היו רשאים לעשות כן והא הוי לועג לרש והתוספת כתבו דחוץ לארבע אמות היה והנראה לי עפ"י מה שכתב בספר העמק שאלה (פרשת. חיי שרה) דאם הקבר עמוק יותר מן עשרה טפחים שרי דרשות אחר הוא וגם קודם שנקבר אם היה שוכב המת עצמו למעלה או למטה מעשרה טפחים דשרי כ"ש כשנקבר עיי"ש לפי"ז אתי שפיר דחזקיה שנקבר בקברי בית דוד שהם קבורים במערות ופשיטא דמערה עמוקה יותר מעשרה טפחים ואע"ג דבימי הש"ס נהגו לקבור המת בפחות מעשרה טפחים וכמו שכתבו התוספת (מועד קטן דף ה) מ"מ מערה ודאי שאינה פחותה מעשרה טפחים ולכך אין מקום איסור בזה וק"ל. סליק פרק ראשון. כיצד הרגל פרק שני (דף י"ז ע"א) במשנה דרסה על הכלים וכו' על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק עיין בהגהות הרש"ש שהביא מכאן סייעתא להרא"ש בפירקין (סי' ב') גבי בעיא דר"א דכח כחו לכו"ע ככחו דמי דהוא מדקתני על האחרון ולא קתני על השני משלם חצי נזק מכלל דאפילו על כלי שלישי משלם חצי נזק דכוותיה דייק בפ"ג דגיטין (דף כ"ט ע"ב) מדקתני שליח אחרון ולא תני שליח שני מכלל דשליח דשליח נמי משוי שליח עיי"ש שמיישב עוד בזה דזה אתא התנא לאשמועינן בבבא זאת ואין אנו צריכין לדברי הר"י שבתוספת בד"ה דרסה וכן הביא מזה תיובתא לדברי התוספת דלקמן (דף כ"ב) בד"ה ור' יוחנן, אבל תמה אני על גאון זה איך העלים עיניו מכמה מקראות מפורשים וכמה מקומות שבתלמוד שמראים את ההיפך דגם להשני קרא אחרון וכמו שכתוב את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים הרי שקרא ללאה וילדיה אחרונים אע"ג שרחל ויוסף אחרונים להם וכן בפרשה שמות והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' הרי שקרא לאות השני אחרון אעפ"י שבא אחריו אות המים ובזוה"ק (פרשה משפטים) על הכתוב ושנאה האיש האחרון דהאיש השני הוה ליה למימר אלא וכו' וכן בכל זימנין מקדמאה ואילך הכי איקרי אחרון וכו' מנלן מבית שני דאיקרי אחרון דכתיב גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון דהא מקדמאה ואילך מיקרי אחרון וכן עוד מכמה מקומות שבתלמוד מוכח דגם לשני מיקרי אחרון וכמו שהביאו האחרונים ומההיא דגיטין אין ראיה כמה שכתב הרשב"א בתשובה דדוקא היכא דקאמר מקודם ראשון שייך לכתוב על השני אחרון דאחרון הוא לעומת הראשון משא"כ בההיא דגיטין דלא קאמר התם ראשון לא שייך למיתני אחרון כ"א על האחרון ממש ולא על השני ויותר יפלא שהרש"ש בעצמו בהגהותיו לנזיר (דף כ"א ע"א) כתב נמי הכי וז"ל ומאי אחרון דקתני אמצעי ואיידי דתני ראשון תני אחרון וכו' ובגיטין וכו' משום דלא תנן מקודם ראשון עכ"ל עיי"ש ולפי"ז במתניתין דתני על הראשון משלם נזק שלם שפיר שייך למיתני גם על השני לשון אחרון ואין להוכיח מכאן כלל כשיטת הרא"ש ודו"ק (שם ע"ב) בתוד"ה סד"א וכו וקשה אמאי לא תני תולדות בשן כמו ששנה ברגל ונ"ל ליישב דהנה תולדות דשן היינו טינפה פירות ונתחככה בכותל להנאתה שעשתה ההיזק בגופו ממש כמו האב עצמו ולא איצטריך כלל למיתני דפשיטא הוא דחייב בהן כמו האב עצמו דמאי שנא משא"כ תולדות דרגל דהיינו הזיקה בשליף ובפרומביא שההיזק בא לא מגופה ממש ולכן הוה אמינא דפטור דאינו דומה לאב שהזיקה בגופה לזה הוצרך לאשמועינן דאפ"ה גם בזה חייב תדע דבתולדות גופייהו קתני נמי שני דברים הדומים זה לזה בשליף שעליה וחמור במשאו וכבר הקשו בתוספת ד"ה וחמור למאי הוצרך למיתני הא נוכל לידע זה משליף שעליה ותירצו כיון שאין משאו של חמור מהודק ורחוק הוא מן הגוף וסד"א דלא הוי כגופו הרי דאע"ג דכבר תנא שליף שעליה דמינה ידעינן דאע"ג שלא מגופו קא מזיק חייב אפ"ה איצטריך למיתני חמור במשאו נמי משום דרחוק מעט יותר מן הגוף כ"ש אי לא תנא כלל התולדות ודאי דהוי ס"ד דפטור כיון שלא בא מגופו ודו"ק כי זה ברור. בתוד"ה קמ"ל וכו' אלא ילפינן בהמה משבת וכו' דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעירה, הגאון בעל פנים מאירות בחדושיו הרחיב לשונו לסתור דברי התוספת דבע"כ דלא ילפינן משבת כ"א כלאים מדתיבותיהן שוות דבשבת כתיב בהמתך ובכלאים כתיב בהמתך אבל להפרשת הר סיני בעינן לקמן (פרק הפרה) קרא אחרינא מדכתיב אם בהמה אם איש וחיה בכלל בהמה ואם לרבות עופות ואי ס"ד דילפינן בהמה מבהמתך דשבת א"כ קשה לשתוק מואם ונילף בהמה מבהמתך דשבת אע"כ דלא ילפינן זה משום דהתיבות אינן שוות דהכא בהמה והתם בהמתך וכן כתב היש"ש דמשו"ה לא ילפינן ואם בהמה מבהמתך דבשבת לא ילפינן איך יעלה על הדעת לילף בעירה מבהמתך ועוד דלנפילת הבור אמרינן התם דאחד שור ואחד כל בהמה ילפינן מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ולמה לא נילף שור שור משבת עיי"ש שסיים שזהו סתירה גדולה על דברי התוספת, ונפלאתי מאוד על הגאון הזה שהניח ליסוד דבתיבות שאינן שוות אף שהכוונה אחת לא ילפינן גזירה שוה הכי נעלם מאתו מה דתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה (מנחות דף מ"ה) ומה שהקשה מלקמן דפרק הפרה אין בזה שום מקום קושיא דמה שהקשה מהפרשת הר סיני ומזה הוכיח דבהמה מבהמתך לא ילפינן במחכ"ת נעלם מאתו דברי התוספת במקומו דשם בעמוד א' בד"ה הוה אמינא קרב לגבי מזבח הקשו כן התוספת דמה צריך ריבוי דאם להפרשת הר סיני ולא נילף משבת ותירצו דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות ומה שהקשה מנפילת הבור יש לומר משום דהתם ממקומו מוכרע דלא נתקבלה גזירה שוה דשור שור לענין זה דאלת"ה א"כ למה לכתוב בנפילת הבור שור וחמור לא לכתוב כ"א שור לחוד וממילא הוי ידעינן דכל בהמה וחיה בכלל מגז"ש דשור שור משבת ומדהוצרך לכתוב גם חמור מכלל דלא נתקבלה הך גז"ש דשור שור לענין זה דשור דכתיב גבי נפילת הבור איצטריך למעט שור ולא אדם ולא לגז"ש אתי אבל הכא דכתיב ושלח את בעירה לחוד שפיר ילפינן משבת וזה ברור. ומדי דברי זכור אזכיר גם מה שתמוה לי על היש"ש דלקמן בס"פ הפרה הקשה נמי כקושית התוספת דלמה איצטריך בהפרשת הר סיני קרא דאם לרבות עופות ולא ילפינן משבת ותירץ משום דהתיבות אינן שוות דבהמה מבהמתך לא ילפינן ואילו הכא בסוגיין כתב דילפינן בעירה מבהמה דבשבת ועל דבריו ודאי דקשיא איך יעלה על הדעת ללמוד בעירה מן בהמתך דהא אפילו בהמה מבהמתך לא ילפינן לענין הפרשת הר סיני ובפשוטו נ"ל דהא דילפינן גזירה שוה גם כשהתיבות אינן שוות היינו היכא דליכא ילפותא אחריני אבל כל היכא דאפשר למילף מילפותא אחריתי לא גמרינן גזירה שוה כזה ולכן בהפרשת הר סיני דמצינו ילפותא עדיפתא לא ילפינן גז"ש משבת אחרי שהתיבות אינן שוות משא"כ הכא דליכא ילפותא עדיפתא שפיר ילפינן גם בעירה מבהמתך דשבת וזה ברור ועיין היטב מה שכתבתי לקמן (דף נ"ד ע"ב בארוכה מזו. בגמרא אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי שלומי ואי לאו כגופו חצי נזק נמי לא לשלם ופרש"י דלא אשכחן חצי נזק כ"א במשונה אבל במידי דאורחיה לא עיי"ש ומשמע מרש"י דעיקר הקושיא הוא משום דלא מצינו חצי נזק בדבר שאורחיה הא אי הוי מצינו לפעמים דמשלם חצי נזק במידי דאורחיה הוי ניחא דמשלם חצי נזק בצרורות אפילו אי כגופו דמי וקשה לי דלרב פפא דסובר פלגא נזקא ממונא הרי דלדידיה קרן אורחיה הוא וכמו שכתבו התוספת לעיל (דף ט"ו ע"ב) ואפ"ה חצי נזק משלם הרי דלדידיה מצינו שגם דבר שהוא אורחיה משלם חצי נזק וא"כ אמאי איצטריך לדידיה ההלכתא גמירי לצרורות חצי נזק דהא על כן לא מצרכינן בש"ס לומר דהלכתא גמירי לחצי נזק משום דלא אשכחן כי אורחא דמשלם חצי נזק ולרב פפא הא אשכחן, ונ"ל עפ"י מה שכתבתי בחדושי לעיל (דף ג' ע"ב) דהא דאמרינן דלרב פפא הוי ממונא משום דאורחיה הוא אינו דומה לאורחיה דשן ורגל דאורחיה דשן ורגל הוי אורחיה ממש כיון שאורחיה לילך לשוק ואם תמצא כלים דרך הלוכה ודאי שתזיק אותם משא"כ לנגוח אטו נוכל לומר שדרכם של כל שוורים לנגוח הא חזינן כמה וכמה שוורים שאינם נוגחים ורוב שוורים אינם נוגחים אלא ע"כ הכי פירושו דכל זמן שלא נגח השור לא אמרינן שדרכו לנגות אלא דאם נגח אז אמרינן שאין זה דבר המשונה משום דיש בטבע השור גם לנגוח ובזה פליגי דמ"ד קנסא סובר דסתם שוורים בחוקת שימור קיימי ואין בטבעם כלל לנגוח ואם אירע שנגח עשה בזה דבר שיצא מטבעו ומשונה הוא ומ"ד ממונא סובר לאו בחזקת שימור פי' שנמצא בטבע השור גם הטבע לנגוח ואם נגח לא הוי משונה אבל זה ודאי לא אמרינן דאורחיה הוא לנגוח כמו שאורחיה לילך בשוק ולשבור כלים דרך הלוכו ומיושב הלשון שאומר רב פפא לאו בחזקת שימור קיימי ולא אמר בחזקת לאו שימור קיימי דזה אינו דודאי שאינם עומדים בחזקת נגחנים וכל זמן שלא נגחו לא מחזקינן ליה לנגחן רק דאם נגח לא אמרינן שעשה דבר המשונה ויישבתי בזה את הקושיא שהקשה בשמ"ק דלרב פפא דאמר ממונא א"כ מאי חילוק יש בין קרן לשן ורגל דבשן ורגל לא חסה התורה ובפעם הראשון נמי משלם נזק שלם ולמה חסה בקרן ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבשן ורגל כיון דכל בהמה ודאי יוצאה בשוק ואין בה דעת שלא תשבור מה שתחת רגליה ובודאי תזיק והו"ל לאסוקי אדעתיה להכי חייב נזק שלם משא"כ בקרן דכל זמן שלא נגח לא הוי ליה כל כך לאסוקי אדעתיה ולהכי חסה התורה שלא ישלם כ"א חצי נזק ולפי"ז אתי שפיר שגם לרב פפא איצטריך ההלכתא לחצי נזק דהא לא מצינו כאורחיה ממש כמו צרורות שהוא אורחיה כמו רגל שבא בדרך הלוכו דישלם חצי נזק ואע"ג דבקרן משלם חצי נזק היינו משום דלאו אורחיה ממש אלא דלא הוי משונה וכנ"ל וזה ברור מאוד ועיין מה שכתבתי בחדושינו לעיל (דף ג' ע"ב) מזה. בגמרא בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו וכו' עיין מה שכתבתי לקמן (דף נ"ג ע"ב) מזה. ברש"י ד"ה פטור המשברו וחייב הזורק המפרשים הקשו סתירת דברי רש"י אהדדי דהא הכא משמע שהזורק אינו בעל הכלי ולקמן (דף כ"ו) פרש"י דהזורק הוא בעל הכלי ועיין מה שכתבתי בחדושינו לקמן (דף כ"ו) ליישב זה בפשיטות. בתוד"ה זרק כלי מראש הגג וכו' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל. והחילוק שביניהם הוא משום דבזורק כלי עשה מעשה בגוף הכלי להכי חשבינן ליה כאילו שברו משא"כ בזורק אבן דעדיין לא, עשה שום מעשה בגוף הכלי וכן כתב הב"ח חו"מ (סי' שפ"ו) והנה הרא"ש בפירקין (סי' ב') כתב ומסקינן דהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דחייב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עיי"ש ולכאורה היה נראה לדייק מדברי הרא"ש הללו דלא סבירא ליה כדברי התוספת לחלק בין זורק אבן לזורק הכלי עצמו דאם איתא דסובר כהתוספת א"כ לא הוה מקשה מידי מהא דדרסה על הכלי על הדין דהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דהא החילוק פשוט ביניהם דשאני התם דזורק הכלי גופא ובהא הוא דאזלינן בתר מעיקרא משא"כ בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דזרק הצרורות בזה לא אזלינן בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות וכמו שכתבו התוספת אע"כ דלא ס"ל להרא"ש לחלק בזה וכן הבינו מדבריו היש"ש בפירקין ססי' ד' והקצוה"ח (סי' ש"צ) עיי"ש דהרא"ש פליג בזה על התוספת אלא שנחלקו בזה היש"ש והקצוה"ח דהיש"ש הכריע להלכה כהתוספת והקצוה"ח רוצה לפסוק בזה כהרא"ש, ולענ"ד אי משום הא לא איריא ואין הכרח לומר, דהרא"ש פליג על סברת התוספת שהיא סברא אלימתא וברורה וכמו שכתבו התוספת דסברא פשוטה הוא דאל"ה לא משכחת צרורות ואפ"ה שפיר קא קשיא ליה להרא"ש דהא הדין דהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד כולל שני דברים א' שהתיז אבן ברשות הרבים והזיק לכלי שהיה עומד ברשות היחיד ב' שהתיז כלי שהיה עומדת ברשות הרבים ומחמת כח הדריסה נתגלגלה לרשות היחיד ונשברה שם ובירושלמי בפירקין סוף הלכה א' מפורש בהתיז והזיק באופן הזה וכמו שאמר שם היפה טבלא מונחת ברשות הרבים דרסה עליה והתיזה והלכה ונשתברה ברשות היחיד עיי"ש ועל שני האופנים מסיק לקמן דחייב וא"כ שפיר יהיה קושית הרא"ש מהתיז והזיק באופן השני שהכלי עצמה שהתיז עליה ברשות הרבים הלכה ונשתברה ברשות היחיד דבאופן זה עשה מעשה בגוף הכלי ודמיא ממש להא דרבה דזרק כלי ובא אחר ושברו ואפ"ה לא אזלינן בתר מעיקרא כמו בדין דרבה ושפיר הקשה ובע"כ צריך לחלק כהרא"ש אלא דלפי מה שכתבתי דהדין דהתיז ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד כולל שני דברים לפי"ז מה שמסקינן התם דחייב החיוב בזה יכלול נמי שני חיובים שאינם שווים דבאופן הראשון כשהתיז אבן והזיק לכלי שברשות היחיד נהי דלענין עצם החיוב אזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק וכמו שכתב הרא"ש דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר ושפיר חייב אבל אינו חייב יותר מחצי נזק כדין צרורות ברשות היחיד דהכא לא שייך לומר דאזלינן בתר מעיקרא וההיזק בגופו נעשה כיון דבגוף הכלי הניזוק לא נפשה שום מעשה וכחלוקו של התוספת דבזורק אבן לא אזלינן אזלינן בתר מעיקרא משא"כ באופן השני דעצם הכלי כהתיזה נתגלגלה לרשות היחיד ושם נשברה כיון דנעשה מעשה בגופו של כלי הנשבר אזלינן בתר מעיקרא וכחו הוא ולא צרורות דדמיא ממש לבעיא דרבא דדרסה על כלי וכדפשיט לה מההיא דרבה דזרק כלי היטב ועיין מה שכתבתי לקמן (דף י"ט ע"א ודף כ"ב ע"א) מזה. והנה עד כאן ביארנו בנוגע לקושית הרא"ש ומדי דברי בו זכור אזכיר גם מה שצריך ביאור במה דמשני הרא"ש דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק ולכך לא אזלינן בו בתר מעיקרא והקשו ע"ז המפרשים ממה שכתב הרא"ש לעיל בפ"ק סי' א' שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברשות היחיד ומקצתו ברשות הרבים ושברה הכלים שתחתיו ברשות היחיד הוא פטור ואמאי לא נימא נמי כיון שהביעור היה ברשות היחיד יתחייב נמו בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דאזלינן בתר מקום הביעור אכן לי' נראה דאותן שהקשו כזה לא עיינו בגוף דברי הרא"ש במקור הדין דעץ ארוך דהרא"ש הביא זה בתור ישוב על מה שקשה לו על שיטת הרי"ף דנחית לטעמא דקרא ומפרש בריש פרק קמא דטעמא דשן ורגל דפטורים ברשות הרבים משום דאורחיה הוא וכן הוא שיטת הרמב"ם (פ"א מהלכות נזקי ממון) וז"ל הזיקה ברשות הרבים (וכו' אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הלוכה עכ"ל, וביאור הדברים דאם תחייב לשן ורגל גם ברשות הרבים במידי דאורחייהו א"כ בטלת לגמרי הזכות שיש לבעל הבהמות להניח בהמתו ברשות הרבים ועל שיטה הזאת הקשה הרא"ש בריש פ"ק דלמה הוצרכו לפרש טעמא דשן ורגל דפטירי ברשות הרבים משום דאורחייהו הוא דהא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברשות הרבים ועל זה תירץ דבא הרי"ף להשמיענו בזה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד ודרסה עליו ברשות הרבים ושברה ברשות היחיד כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין עיי"ש הרי ששפתי הרא"ש ברור מללו דטעם הפטור בדף ארוך משום דכיון שהלכה ודרסה עליו כאורחיה דאין בזה שום שינוי לא מצד ההליכה דברשות הרבים היה זה שיש לה רשות להלוך ולא מצד הדריסה שלא היתה זה בכח כדרך המזיקים רק דרסה כאורחה ועל ידי זה בא ההיזק משו"ה אע"ג דמקום ההיזק היה ברשות היחיד אפ"ה פטור דכל עיקר שברשות היחיד חייב הוא משום דאין לה רשות לילך שם משא"כ הכא דההיזק שברשות היחיד בא על ידי דריסה שברשות הרבים שיש לה רשות שם שפיר פטור וא"כ לא שייך זה כ"א בדרסה כאורחה משא"כ בהתיז ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד דבזה היה בע"כ ההתזה כל כך בכח עד שהזיק וזהו דבר דלאו אורחה דנהי דיש לה רשות לילך ולדרוס דרך הלוכה אבל להתיז בכח חזק כל כך אין לה רשות וכמו שכתב הרא"ש גופא להדיא וז"ל אעפ"י שאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים היינו כשדורס על הכלי ומשברו בלי התבוננות אבל כולי האי אין לו להשתגע לדרוס בכח שיתיז הכלי ממקומו ויזיק דרך הלוכה עכ"ל והוא הדבר אשר אמרתי דאותן שהקשו דברי הרא"ש דהתיז והזיק על הדין דדף ארוך לא עיינו בגוף דברי הרא"ש דלהמעיין היטב אין בזה מקום קושיא והרא"ש עצמו חילק בין הנושאים דבדף ארוך דההיזק בא על ידי דריסה כאורחה משו"ה פטור אכן בהתיז דההיזק בא על ידי דריסה בכח וזה אין לה רשות ושפיר חייב ושוב מצאתי שהיש"ש קדמני בקצת הדברים בזה וזה פלא על השלטי גבורים שכתב בפ"ק שלכך השמיט הרי"ף לבעיא דהתיז והזיק משום דדעתו באמת ליפטר בזה כמו שהביא הרא"ש לדבריו בדין עץ ארוך משום דאורחיה הוא וא"כ כמו כן בהתיזה נמי פטור דאורחה לילך ברשות הרבים עיי"ש ואכן למה שכתבתי לא קרב זה לזה דבדף ארוך היה הדריסה כאורחה ובהתיז דהיתה בכח כדרך המשתגעים שאין לה רשות על זה ודאי דחייב. דף י"ח ע"א בגמרא והא חבל משונה עיין בספר ים התלמוד שהקשה דמאי פריך דילמא אתיא כר' טרפון דס"ל משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם ולכך חייב נזק שלם ותירץ דהא מחמת שן הוא דבעינן לחייבו על החבל והרי בשן כו"ע סברי דאכל אוכלין שאינן ראויין דהוא פטור עיי"ש שמסיים כי זה ברור ומיישב בזה לקושית התוספת, ואני תמה אם יצאו דברים הללו מפיו דאטו אם אכל אכל אוכלים שאינן ראוים הוי פטור אנן אמרינן דאם אכלה דברים שאינם ראוים נפקא מכלל שן והויא זה קרן וככל דבר המשונה דהוי קרן וחייב חצי נזק כדין קרן תמה והכי אמרינן לעיל (דף ט"ז ע"ב) להדיא וכן חיה שדרסה ואכלה משלמת חצי נזק דכיון דמשונה הוא דינה כקרן דאינה חייבת אלא חצי נזק ולר' טרפון משלמת נזק שלם דהכי מוכח להדיא מדברי התוספת שם בד"ה וכן חיה דהקשו דילמא אתיא כר' טרפון עיי"ש הרי להדיא דלר' טרפון באכלה דבר שאין ראוי חייב נזק שלם וא"כ גם הכא ודאי הוא דלר' טרפון חייב נזק שלם אחבל אע"ג שמשונה הוא אלא דחיובו לא יהיה מטעם שן כ"א מטעם קרן והא דלא מוקי באמת כר טרפון עיין במהדורא בתרא במהרש"א דהוא משום קושיא דבסמוך והא נשבר דלי קתני אבל באמת מכח קושיא דחבל משונה איה"נ דהוה מצי לאוקמי כר' טרפון בגמרא דלא אשכחן כי אורחיה דמשלם מגופו, מכאן נמי יהיה ראיה למה שכתבתי לעיל בסמוך וגם בריש מכילתין ודף ג' ע"ב) בחדושינו שם דאפילו לרב פפא דסובר פלגא נזקא הוי ממונא נמי לאו אורחיה הוא לגמרי דבאמת רוב בהמות לא הוחזקו נגחנים אלא דאם נגחה אין זה משונה דאלת"ה אלא דהוי כי אורחיה לגמרי א"כ מאי קאמר דלא אשכחן כי אורחיה דמשלם מגופו והרי למ"ד פלגא נזקא ממונא סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי דהוי כי אורחיה כמו שכתבו התוספת לעיל ואפ"ה משלמת מגופו אע"כ שגם לדידיה לא הוי כי אורחיה לגמרי וכן כתב בשמ"ק בסוגיין עיי"ש היטב: