אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף יד.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף יד.

דף יג.

בתוד"ה פרה שהזיקה טלית בסוה"ד ואי משתלם מגופו יגבה אפילו מיתמי דהוי כאילו תפס מחיים וכו' והטעם לזה דהוי כתפס מחיים אם מגופו משלם יש לומר עפ"י מה שכתב רש"י כאן בד"ה ביתמי דלהכי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהם קנאום וא"כ בגוף המזיק לא שייך למימר הכי כיון דידעינן דאיהו נגח מחיים וק"ל. בגמרא אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף מאי נינהו דבר שאין לו עליו אונאה עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה, וקשה לי לפי מה שכתב הרשב"ם (ב"ב דף ס"א ע"ב) דמשו"ה לא אמרינן בקרקע הדמים מודיעים משום דאין אונאה לקרקעות הרי דלדידיה הא דאמרינן בקרקע אין אונאה לאו משום גזה"כ הוא אלא משום דלא נתאנה כלל דלפעמים נותן אדם מדעתו הרבה יותר וכן הוא ברא"ש (ב"מ דף ק"ח) לגבי מצרן דאמרו בש"ס שם סבור מינה מצי אמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל אין אונאה לקרקעות ופירש שם הרא"ש נמי דלפעמים שאדם משלם ביוקר ונמצא דלא עיוות כלל ע"ש והתם הוי ההכרח לפרש כן דאי נפרש דהאי אין אונאה הוא מטעה גזה"כ שאין מחויב להחזיר האונאה א"כ מאי תירוץ הוא על הדין דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאטו משום דאין מחויב להחזיר האונאה לא הוי עיוות הא אדרבה עי"ז יוגדל העיוות עוד יותר כיון שבאמת נתאנה והמאנה אין צריך להחזיר אלא בע"כ דהפירוש הוא שם באומרם אין אונאה לקרקעות כלומר שלא נתנאה כלל ובחבורינו לכתובות (דף צ"ח פ"ב) הוכחתי שם שגם שיטת רש"י כן הוא ולפי"ז ה"נ נפרש שוה כל כסף דקאמר היינו קרקע ששוה הרבה יותר מן השווי ומשלמין בעדה הרבה יותר מן השווי וא"כ יקשה מאי פריך תו עבדים ושטרות נמי הא אצלם לא שייך טעם זה ורק דמיפטר מהחזרת אונאה מטעם גזה"כ אבל בתשלומין אין משלמים עבורם יותר מן השווי כמו בקרקע, ונ"ל ליישב דאפילו לדבריהם דבקרקע משלם הקונה הרבה יותר מן השווי אין זה משום שבאמת שוויא היא כך דודאי שגם לקרקע יש שווי ידוע אלא הלוקח הצריך לקרקע זאת יתרצה לפעמים להעלות על מחירה הידוע מצד שהוא דבר נצחיי ואי אפשר לכלותה או לפעמים מצד שהוא רוצה לבנות שם איזה בנין הנחוץ לו ולכן לא יוכל הש"ס לקרוא זה בשם שוה כל כסף דאם נפרש כן א"כ הוא בע"כ באמת שוה כל כך וזה אינו כן וראיה לזה דאי נימא שבאמת הוא שוה כל כך אם כן מאי הוצרך התורה למעוטי קרקע מאונאה כיון שבאמת לא נתאנה כלל אלא בע"כ שבאמת אינה שוה יותר משוויה הקצוב לכל ורק הלוקח לפעמים משלם יותר מדעתו ולהכי באם יודעין אנו ברור שהלוקח לא רצה להעלות יותר ורק המוכר מאנה אותו ודאי שאסור להונות אותו והוה אמינא נמי דמחזיר אונאתו אי לאו גזה"כ הוא ובכתובות (דף צ"ט ע"ב) הארכתי בזה עיי"ש ולהכי לא יוכל הש"ס לפרש בזה שהיא שוה כל כסף ורק בע"כ לפרש דמטעם גזה"כ הוא וממילא מקשה שפיר גם מעבדים ושטרות ודו"ק. בגמרא עפ"י עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד חייב וכו' וראיתי מקשים דלפי מה שכתבו התוספת לקמן (דף מ"א ע"ב) בד"ה מודה בקנס דאף בעד אחד מעיד שהוא חייב קנס והוא הודה לדברי העד הוי מודה בקנס דאף שאם היה מכחיש את העד היה צריך לישבע אעפ"כ לולי הודאתו היה פטור מתשלומין אע"ג שעל ידי העד בא עליו חיוב זה מ"מ חשיב מודה בקנס וא"כ מאי מקשה הש"ס הכא למ"ד חייב מאי איכא למימר דלפי דבריהם דאף בעד אחד פטור נימא דעפ"י עדים אתי למעוטי עד אחד דפטור מטעם מודה בקנס דהא גם במודה מעצמו ולא באו עדים הוי מוקמינן אי לאו דמתניתין היא לקמן כמו שכתבו התוספת כאן וא"כ לוקי במודה עפ"י עד אחד, ונ"ל ליישב זאת דבלא"ה יש להבין יסוד הפלוגתא במודה בקנס ואח"כ באו עדים וטעמם דמ"ד חייב ומ"ד פטור וביאור הדברים נ"ל כן דמ"ד חייב סובר הטעם דמודה בקנס פטור היינו משום דבהודאת עצמו אי אפשר לבוא לידי חיוב דנימא בזה שיחייב עצמו מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמו בממון דאמרינן הכי דבקנס לא אמרינן הכי דכיון שהתורה קנסה אותו מכלל שעשה דבר שלא כהוגן שראוי לקונסו בעד זה וא"כ אינו נאמן בזה דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן להעיד על עצמו שעשה דבר כזה שיהא ראוי לקונסו וכעין הטעם דאין אדם משים עצמו רשע ולהכי דוקא בלא באו עדים פטור אבל בבאו עדים אח"כ שפיר מחייבינן לו על ידי העדים ומ"ד פטור סובר דהודאתו לבד שלא תוכל לחייבו אלא עוד גם עושה פטור דכיון דהרשיע את עצמו אינו ראוי לקונסו ולהכי אפילו בבאו עדים אח"כ נמי פטור דמאי מהני שבאו עדים כיון דכבר הרשיע עצמו אינו ראוי עוד לקונסו ופטור, ומעתה י"ל בפשיטות דבשלמא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דהפטור הוא משום דהרשיע את עצמו ואין ראוי תו לקנס היה שפיר מקום לומר דהיכא שמודה על ידי עד אחד לא מהני הודאתו בזה לפוטרו גם אח"כ בבאו עדים דע"כ לא פטרינן אותו כ"א היכא שהודה מעצמו ממש בלא שום הכרח משא"כ כשהודה עפ"י עד אחד דהיה מוכרח להודות בכדי שלא יוצרך לישבע ואין ראיה מהודאתו כיון שהיתה עפ"י הכרח ובאופן זה היה מקום לחלק בין מודה מעצמו לגמרי למודה עפ"י עד אחד משא"כ למ"ד מודה בקנס ואא"כ באו עדים חייב ולדידיה עיקר הפטור בלא באו עדים אח"כ ובאופן זה טעם הפטור הוא משום דבהודאתו לא יוכל לבוא לידי חיוב וא"כ מאי איכא יותר רבותא בין מודה מעצמו לגמרי למודה עפ"י עד אחד אטו עד אחד יוכל לחייבו ממון דהא פשיטא הוא דגם עד אחד לא יוכל לחייבו ממון וכמו דלא נוכל לומר דמתניתין דהכא אשמועינן מודה מעצמו משום דמילתא דפשיטא הוא כן לא נוכל לומר דאתא לאשמועינן במודה עפ"י עד אחד דאטו הוצרך התנא לאשמועינן דעד אחד אינו יוכל לחייב ממון ובהדיא פריך הש"ס לקמן (דף ע"ד ע"ב) עפ"י עד אחד פשיטא ועיין שם ברש"י שמפרש דפשיטא הוא ולא הוצרך לאשמועינן דעד אחד לא יוכל לחייב ממון ולהכי כאן דאיירינן אליבא דמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ליכא לשנויי נמי דאשמועינן גם במודה עפ"י עד אחד כיון שאין בזה שום רבותא יותר ממודה עפ"י עצמו ממש ויש לומר דמה שכתבו התוספת לקמן (דף מ"א) דהוי מרשיע את עצמו גם היכא שיש עד אחד היינו משום דהסוגיא דהתם קאי אליבא דר' אלעזר ור' אלעזר לשיטתו בשבועות (דף לג) דמשביע עדי קנס חייב מוכרח לומר דמודה בקנס ואח"כ באו, עדים חייב כדמוכח שם בשבועות וכיון שעיקר הפטור דוקא בלא באו עדים שפיר כתבו דהוי מודה גמור וכמו שכתבתי ודוק: ובזה נראה לי נמי הטעם למה שכתב הש"ך (יו"ד הלכות עבדים) דהא דקיי"ל דבזמן הזה שאין ב"ד מומחין לא, מהני ההודאה לפטור שלא יוכל לתפוס היינו דוקא בבאו עדים אח"כ אבל בלא באו עדים כלל מהני הודאתו והביא ראיה מלקמן (דף ע"ד) מסוגיא דר' גמליאל ששיחרר את טבי עבדו וכו' עיי"ש בש"ך וזהו דלא כדעת הד"מ והסמ"ע בחו"מ (סי' א') דס"ל דבזמן הזה לא מהני הודאה אפילו בלא באו עדים ורבים שאלו טעם הדבר דממ"נ כיון דאמרינן דבזמן הזה לא בעינן מומחין לא תהני הודאתו אפילו בלא באו עדים נמי ולפי מה שכתבתי יבואר היטב דבשלמא בבאו עדים דאז טעם הפטור על ידי הודאה הוה מחמת שאינו ראוי לקונסו כיון שהודה בעצמו ובזה אמרינן דהיכי מהני הודאתו דוקא כשהודה בב"ד חשוב אבל בזמן הזה דליכא ב"ד חשוב הוי כמו שלא הודה דהודאה שלא שלא בבית דין חשוב הוי כמו שאינו ולהכי ליכא טעם למיפטריה וממילא יתחייב על ידי העדאת העדים מה שא"כ בלא באו עדים כלל דאז טעם הפטור הוא משום דלית לן משום מה לחייבו א"כ מאי תימא דבהודאה בחוץ לב"ד יתחייב סוף סוף כיון דקנס לא יוכל להתחייב עפ"י עצמו איך נוכל לחייבו ונהי דההודאה שחוץ לב"ד אין עושה פטור מ"מ ודאי שגם חיוב לא תעשה להתחייב על ידו וברור מאוד דעת הש"ך. ועוד היה נראה לי לומר שגם הפלוגתא דר' אלעזר ורבנן לקמן (דף ע"ה ע"א) אי חיישינן לביעתותא היכא דראה עדים ממשמשין ובאין היינו נמי דוקא בבאו עדים אח"כ דחיוב יש לנו על ידי העדים אלא שאתה רוצה לפוטרו מטעם שהודה מעצמו ואין ראוי לקנס לא אמרינן כן כ"א בהודה מעצמו בלא הכרח אבל בהודה על ידי ביעתותא דעדים שהיה מוכרח להודות ראוי הוא לקונסו ולהכי סובר ר' אלעזר דלא מהני ההודאה דחיישינן לביעתותא משא"כ בלא באו עדים כלל אז כו"ע סברי דלא מחייב דמה מהני שהודה על ידי הכרח מ"מ בשביל מה תחייבו כיון דאין ראוי לחיוב דהודאתו לא תוכל לחייבו ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י דף ט"ו ע"א בתוד"ה אשר תשים בסוה"ד ויש לומר דלפיהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפייה אעפ"י שאינו דין דבעי מומחין וכו' הנה התוספת פירשו כאן מה שסתמו בגיטין (דף פ"ח ע"ב) דהתם כתבו וז"ל דלפניהם איצטריך דלענין עישוי וכפייה בעינן מומחין עכ"ל ולא סיימו התם אעפ"י שאינו דין כמו שסיימו כאן ומלשונם התם היה משמע דעישוי וכפייה אדין קאי כלומר דדין בעלמא שהוא בלא עישוי וכפייה לא בעינן מומחין וכ"ש כפייה בלא דין אלא דוקא דין כזה שנצרך לכפייה ועישוי בעינן מומחין וכן כתב הב"ח להדיא בחו"מ (סי' א') דלכפייה בלא דין או דין בלא כפייה לא בעינן מומחין עיי"ש ואכן מלשון התוספות כאן שכתבו להדיא דלכפייה אעפ"י שאינו דין בעינן נמי וא"כ צריך לפרש דמה שסתמו בגיטין לכתוב דלכפייה בעינן מומחין היינו נמי כפייה אעפ"י שאינו דין ולפי"ז יש לומר דלדין בלא כפייה כ"ש דבעינן מומחין ודלא כהב"ח ושוב ראיתי שהתומים (סי' א') השיג על הב"ח מן התוספת דהכא ולא רק מלשון התוספת השיג עליו כ"א ממקומו הוא מוכרח דלא כהבנת הב"ח בדברי התוספת דהא כל עיקר חילוקו של התוספת נובע הוא מכח קושיתם דלמה איצטריך קרא דלפניהם למומחין תיפוק ליה מאלקים דכתיב בקרא ועל זה תירצו דמאלקים לא הוי ידעינן כפייה ורק מקרא דלפניהם דכתיב גבי אשר תשים אלו כלי הדיינין ידעינן מיניה שדוקא במידי דכפייה בעינן מומחין ובשלמא אי נפרש דכפייה היינו בלא דין ניחא דכתיבי תרווייהו מאלקים ידעינן דדין בעלמא בלא כפייה בעינן מומחין ומלפניהם ילפינן דכפייה בלא דין נמי בעינן מומחין משא"כ אי נימא כהבנת הב"ח שדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה בעינן מומחין אבל לדין לחוד ולכפייה לחוד לא בעינן מומחין א"כ אכתי יקשה למה כתיב קרא דלפניהם ונהי דאלקים לחוד לא הוה סגי דהוה אמינא דלדין לחוד בעינן מומחין אבל לכתוב לפניהם לחוד וקרא דאלקים למה לי והן אמנם דזה יש ליישב דאדרבה מכאן מוכח כהב"ח דיש לומר דאי לא כתיב אלקים ומקרא דלפניהם לחוד הוה אמינא דכל כפייה אפילו שהוא בלא דין נמי בעינן מומחין ולהכי איצטריך נמי אלקים להורות דבעינן תרווייהו דהא האי לפניהם אהאלקים דכתיב בפרשה קאי כמו שכתבו התוספת ואמרינן דדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה הוא דבעינן מומחין ולא באופן אחר וכהב"ח אלא דאכתי יקשה על הב"ח מלשון התוספות דהכא ודסנהדרין שכתבו בהדיא דלכפייה לחוד אעפ"י שאינו דין בעינן מומחין וא"כ דגם מה שכתבו בגיטין דלענין עישוי בעינן מומחין היינו נמי עישוי בלא דין וזה דלא כהב"ח ואמנם שוב ראיתי שגם כוונת התוספת הוא כהב"ח דדוקא לדין ולכפייה בעינן מומחין דאי נימא כהבנת התומים דמה שכתבו בגיטין לענין עישוי היינו עישוי לחוד בלא דין ולכפייה לחוד הוא דבעינן מומחין מקרא דלפניהם ומינה דקרא דאלקים היינו דין בלא כפייה וא"כ יהיה מוכח מן התוספת דגם כשקיבלו עליהם את ההדיוטות מרצונם נמי לא מהני כיון דאלקים היינו דין לחוד בלא כפייה והיינו בקבלה ואפ"ה בעינן מומחין דוקא וכן הוכיח באמת התומים שדעת התוספת הוא דבהדיוטות לא מהני קבלה ג"כ ובאמת הא דעת התוספת מפורש ומבורר דקבלה מהני בהדיוטות נמי דכן מוכח להדיא ממה שכתבו בסמוך ומדבורה דכתיב והיא שופטת את ישראל אין ראיה שאשה כשירה לדון דשמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה הרי לפנינו האשה ודאי לא נסמכה והיא פסולה לדון לפי תירוץ התוספת ואפ"ה מהני קבלה וכיון שהוכחנו דהתוספת סברי דקבלה מהני בהדיוטות א"כ אי אפשר לפרש בכוונתם דלדין לחוד בלא כפייה נמי בעינן מומחין דוקא דהא היכא שהוא בקבלה ובלא כפייה כתבו להדיא דאפילו אשה כשירה ובע"כ דדעת התוספת הוא כהב"ח דדוקא לדין ולכפייה בעינן מומחין דוקא הא לדין בלא כפייה סגי בהדיוטות ובכדי שלא יסתרו דבריהם ממה שכתבו כאן דלדין לחוד נמי בעינן מומחין אפשר לחלק ולומר דכוונתם כאן הוא היינו כשהבעלי דינים לא באו לדון מעצמם אלא הדיינין שלחו לקרוא אותם ואף שלא סרבו לדבריהם ולא היו צריכים כפייה אפ"ה אין דינם דין דהדיוטות כמו שאין בכחם לרדות ולכפות לבעלי דינין כן אין להם רשות לשלוח אחרי הבעלי דינין וטעם האיסור הוא כמה שכתב הר"ן בסנהדרין דהדיוטים אסורים להשתמש בכתרן של חכמים ומומחין ולכן אע"ג דהבעלי דינין אינם מסרבים לילך ואין נצרך לכפות אותם מ"מ אסורים הדיוטות להשתמש בכתרן של מומחים ולקרוא לבעלי דינים שיעמדו למשפט וזה אסור לפניהם אבל היכא שהבעלי דינים באים מעצמם בלי קריאת הדיינין ומקבלים עליהם את ההדיוטות שרי ולפי"ז אין כאן שום סתירה בדברי התוספת דמה שכתבו הכא דלדין לחוד נמי בעינן מומחין היינו לקרוא להבעלי דינים דזה גופא הוי כמו כפייה כיון שנוטלין כתרן של מומחין ומה שכתבו בגיטין וכהבנת הב"ח דלדין לחוד לא בעינן מומחין היינו כשהלכו מעצמם להדיינים ולא היה בזה שום כפייה לא כפייה בעצם ולא שליחות לקרוא לבעלי דינין וכיון שהבעלי דינים באו מעצמם וקיבלום עליהם פשיטא דמהני דלא גרע מאשה ובזה מיושב כל הדקדוקים שדקדקו כל האחרונים בהבנת התוספת. והנה בספר שער המשפט סי' א' נסתפק אי מהני קבלה בהדיוטות עיי"ש ותמהני מאוד למה לא הביא מהא דדבורה דמהני קבלה אע"ג דאשה ודאי לא נסמכה ואולי יש לומר דמדבורה אין ראיה כיון שהקבלה היתה משום שכינה כמו שסיימו התוספת ולכן דינה כמומחה ועוד יש לומר דמדבורה אין ראיה דנהי דלא היתה סמוכה דודאי דאין סומכין לנשים מ"מ אשה מומחית מיהא הואית ובמומחה אע"ג דאינה סמוכה שפיר מהני קבלה אבל להוכיח מינה דגם מהני קבלה בהדיוטים ממש אי אפשר דפשוט הדבר דיש לחלק בין מומחה אעפ"י שאינו סמוך להדיוטות ממש דאיכא בהם תרתי לגריעותא הדיוטים וגם אינם סמוכים ולפי"ז יתיישב גם דברי התומים שהבאתי לעיל שהוכיח בשיטת התוספת דסבירא להו דבהדיוטות לא מהני קבלה והקשיתי על זה מהא דדבורה דמהני קבלה ולמה שכתבתי אתי שפיר דדבורה שאני שהיא היתה מומחית ולית בה אלא חדא לגריעותא שאינה סמוכה אבל בהדיוטות ממש דאית בהו תרתי לגריעותא איה"נ דלא מהני קבלה וכחילוק הזה מוכח להדיא מדברי התוספת שכתבו וז"ל תימא הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון דכן דרשינן וכו' לפניהם ולא לפני ב"ד הדיוטות ואשה פסולה לדון וכו' כל הכשר להעיד כשר לדון עכ"ל עיי"ש ומאוד יפלא דלמה להו לתוספת להוכיח דאשה פסולה לדון מדפסולה להעיד ותיפוק להו מהא גופא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה ודאי דלא נסמכה אע"כ דמזה לא מוכח כ"א דהדיוטות פסולין אבל אשה מומחה רשאי לדון לזה הביאו מעדות והתם אפילו אשה מומחית נמי פסולה להעיד וילפינן מינה דגם מומחית פסולה נמי לדון והרי הוכחתי דהתוספת מחלקים בין הדיוט למומחה אע"ג שאינה סמוכה כמו אשה וא"כ גם לענין קבלה יש לחלק כן ודו"ק כי הדברים נכונים. ברש"י בד"ה ממונא הוא ונ"מ דאי מודה מקמי דליתי סהדי לא מיפטר וכו' עכ"ל משמע דלמ"ד קנסא פטור בכה"ג ומה שקשה על רש"י מי דחקו לפרש הכי ולא פירש דנ"מ למודה מפי עצמו לגמרי עיין מה שכתבתי מזה בחדושינו לעיל (דף ג' ע"ב) ואכ"מ יותר:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה