אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף יג.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף יג.

דף יב.

בגמרא פשיטא הא אמרי כי ליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי והתוספת גרסו בגרסת רש"י דרבנן סברי בעל השור משלם מחצה בתם ובמועד כולו ובעל הבור פטור בשניהם ולבד קושית התוספת שמקשים על רש"י מאי ראיה מייתי מהתם דהא בעל הבור לא עביד מידי להכי לא משלם קשה לי עוד קושיא אלימתא כיון דבע"כ הראיה הוא מתם דבעה"ב מפסיד מחצה ואמאי לא משתלם מבעה"ב ואינו מובן כלל כיון דתם מן הדין אין עליו שום חיוב יותר מפלגא ואם אך משלם מחצה הרי שילם בזה כל הזיקו וחיובו המוטל עליו מדין תורה ומה יש עוד להשתלם מבעל הבור אבל בבשר ואימורין דנרצה לפוחתו שגם החצי נזק לא ישלם בשלימות בזה אפשר דאמרינן כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מן השני ולפי מה שכתב הפנ"י בדעת רש"י דלא כהבנת התוספת דרק בעל השור עושה ההיזק ולא בעל הבור מדאינו משלם כלום אלא דבאמת שניהם עושים ההיזק כל אחד כולא היזיקא עביד ורק פטור דבעל הבור הוא משום דמדחהו לבעל השור משום דהוא היה הגורם לזה להפילו יתורץ קושיתי בטוב כיון דבאמת גם הבור עושה כל ההיזק ובור מועד מתחלתו הוא ומשלם מן הדין נזק שלם רק כל מה שיש לגבות מבעל השור מצי למידחי משום דהוא הפילו אבל מחצה השני דלא יוכל להשתלם מבעל השור אמאי לא ישלם בעל הבור אלא משום דלא אמרינן כי ליכא מהאי לאישתלומי וכו' ודו"ק. בתוד"ה אי רבנן דע"כ שנים שהזיקו כל אחד כולא הזיקא עביד וכו' יעו"ש, הוצרכו לזה דאי נימא כל אחד פלגא היזיקא עביד א"כ כשנרצה להטיל עליו לשלם יותר ממחצה הרי ישלם גם במה שלא עביד היזיקא וא"כ הרי שפיר נוכל למילף מבור דנהי דהבור לא עביד היזק כן זה נמי לא עביד היזק יותר דבמה שהזיק הרי הוא משלם וכשנרצה להטיל עליו לשלם יותר מהיזיקו ומאי מקשו התוספת להכי הוכרחו לומר דבשנים שמזיקו כל אחד כולו עביד ושפיר הקשו דלא דמי לבור דלא עביד היזק. (שם ע"ב) בגמרא רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר וכו' יתר על כן אמר ר"י אפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו וכו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוים כאחד, ובספר ים התלמוד הרעיש מאוד על זה היכי משכחת לה דיקדיש או יפקיר לאחר הנגיחה הא לא מיבעי לר"ע דסובר לקמן (דף ל"ג ע"ב) דשותפין נינהו א"כ ודאי דאינו יכול להקדישו דשותפין נינהו אלא אפילו לר' ישמעאל דס"ל בעלי חוב נינהו נמי אינו יכול להקדישו כמבואר לקמן שם דרק מדרבנן חל ההקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון ומדאורייתא אינו יכול להקדיש אפילו לר' ישמעאל וא"כ לא משכחת קרא דוהועד בבעליו למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר דהא מדאורייתא אין חל ההקדש כלל עיי"ש, ונ"ל דלשיטת הרמב"ם (פ"ב מהלכות נדרים) דהפקר הרי הוא מטעם נדר וכן הופסק בשו"ע (חו"מ סי' רפ"ג) א"כ נהי נמי דההפקר אינו חל ואין רשות לשום אדם לזכות בו מ"מ הזכייה שהיה לבעל הבית עדיין בזה נפקע על ידי זה כיון דהוא מצדו אסור לחזור ועליו בעצמו אסור הוא ואין לו שום זכות בזה דבשלמא אם ההפקר היה מחמת קנין פי' שעל ידי מה שנפקע כח הבעל הבית מן החפץ על ידי זה האחרים זוכין בו אז היה שפיר הדין דבמקום שאין אחרים רשאים לזכות בזה ממילא הרי יש לבעל הבית חלק כמו שהיה משא"כ לשיטת הרמב"ם דמטעם נדר הוא א"כ הרי הוא מצידו אסור לחזור בזה וחלקו נפקע ונהי נמי שאין אחרים רשאים לזכות מ"מ חלק בעל הבית וזכותו ג"כ נפקע וכן בהקדש מבואר דעת הרמב"ם (פכ"ב מהלכות מכירה) והופסק בשו"ע (חו"מ סי' רי"ב) דאפילו במקום שאין ההקדש חל כגון בדבר שלא בא לעולם מ"מ חייב לקיים מטעם נדר וה"נ כן דנהי דההקדש לא חל מטעם שאינו שלו מ"מ דבריו אינם בטלים והוא עצמו שהקדיש אסור עליו הדבר מטעם נדר וממילא חלקו נפקע ומעתה אתי שפיר דלקמן (דף ל"ג) כשאנו דנין אם חל ההקדש אמרינן שפיר שאינו מוקדש משא"כ כאן שאנו דנין אם יש לו בעלים פי' אם יש לבעה"ב הזכות כמו שהיה לו מקודם והוא נקרא עדיין בעלים על זה בזה ודאי אמרינן שכיון שהקדיש והפקיר יצאה לגמרי מרשותו ואינו נקרא עוד בעל החפץ וחילוק זה נכון ועיין בקצוה"ח (סי' רע"ג) שטרח למצוא מקור לדברי הרמב"ם שהפקר הוא מטעם נדר ואפשר שמכאן יהיה מקורו. ונמצא לפי"ז דדוקא הקדיש והפקיר מצינן לאשכוחי שיהיה אחר הנגיחה אבל מכירה אי אפשר לאשכוחי כלל דכיון דהתם במכירה נפקע שם הבעלים רק על ידי הזכייה שהלוקח זוכה והכא כיון שאינו יכול למוכרו הרי אכתי שמו עליו, וישבתי בזה מחלוקת רש"י והרמב"ם באם מכר לאחר הנגיחה ובמקום שיכול למוכרו כגון במועד שאינו משועבד לניזק אם מיקרי שם בעלים עליו או לא ובדעת רש"י בד"ה למעוטי נגח שדקדק לומר שיהא מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד העמדה בדין כתבו הראשונים שדעתו הוא דאפילו במכירה נשתנו שם בעליו ופטור דדוקא בעינן שיהא מיוחד לאדם אחד וכן הוא דעת הטור (או"מ סי' ת"ו) אכן דעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות נזקי ממון) אינו כן שפירש דוקא בהקדיש והפקיר שנשאר כלל בלא בעלים אז פטור אבל במכר שיצא מרשות זה לרשות אחר לא קפדינן על זה וחייב, ואמרתי דלשיטתייהו אזלי דלקמן (דף ל"ג ע"א) בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל נחלקו הרמב"ם עם הטור אם גם לר' עקיבא מכור לרדיא קודם העמדה בדין דדעת הטור דדוקא לר' ישמעאל מכרו מכור לרדיא אבל לר' עקיבא דסובר שותפי נינהו אינו מכור כלל משא"כ דעת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות נזקי ממון) שגם לר' עקיבא מכרו מכור אלא שבעל חוב חוזר וגובה ועיין בב"י (חו"מ סי' ת"ז) שמפרש דפלוגתתם תליא בפירוש הגמרא שם (דף ד"ג) דקאמר הש"ס מכרו מכור לרדיא והטור יפרש כפירוש רש"י דלרדיא היינו לענין העלאת שכר לניזק ומשמע דדוקא לר' ישמעאל הדין כן אבל לר' עקיבא אפילו לענין זה אינו מכור אכן הרמב"ם סובר דגם לר' עקיבא מכרו מכור לרדיא והוא מפרש פירוש אחר בזה עיין במ"מ מה שכתב בזה, עכ"פ הרי לפנינו פלוגתא בין רש"י והרמב"ם בזה דלרש"י לר' עקיבא אין מכור כלל ולרמב"ם גם לר' עקיבא מכרו מכור ומעתה יובן גם פלוגתתם הנ"ל דהנה באמת פשט הש"ס שאמרו שיהא מיתה והעמדה בדין שווים כאחד משמע כפרש"י דלשון כאחד מורה שיהא ביד בעל אחד אלא דמה שקשה על זה דאי נימא שגם מכירה משנה שם בעלים א"כ אמאי הזכיר הש"ס הקדיש והפקיר ולא הזכיר מכר דזהו רבותא וחידוש יותר וכן ראיתי בזה בשמ"ק שהוכיח מכאן כדעת הרמב"ם ואמנם הא תינח לשיטת הרמב"ם דסובר שגם לר' עקיבא מכרו מכור א"כ באמת היה יכול הש"ס לומר נגח ומכר כיון דגם המכירה מהני גם לר' עקיבא ומרא להזכיר בש"ס מכר מכלל שבאמת מכירה אינו משנה כלל שם בעלים משא"כ לשיטת רש"י דלר' עקיבא לא חל המכירה כלל א"כ לא הוה מצי למימר נגח ומכר כיון דהמכירה אינו חל בשלמא הקדיש והפקיר אע"ג דאינו חל מ"מ נפקע שם בעליו מטעם נדר אבל במכירה לא שייך כן ולא מצינן כלל לאשכוחי שיהא יכול למכור אחר הנגיחה בתם ולהכי אין ראיה מדלא נקיט מכירה וממילא יפרש כפשטות הש"ס דבעינן שיהא מיתה והעמדה כאחד ממש ואפילו מכירה משנה הרשות במקום שיוכל למכור כגון במועד ודו"ק היטב. וכל זה כתבתי והארכתי מחמת שהים התלמוד הרעיש על קושיא זאת אכן בפשוטו יש ליישב דרבינא דהכא מיירי במועד ובמועד אין השור מוחלט כלל ולכו"ע יכול להפקיר ולהקדיש הן אמת שבמפרש הים שם הביאו כן בשם הראב"ד וז"ל המפרשי ים שם קושיתו הובא בספר אסיפת זקנים בשם הראב"ד והר"י ותירצו דקרא איירי במועד וכיון דנסקל לא שייך בזה חלטה בב"ד ואינו משועבד כלל עכ"ל ולא אבין כלל דבריהם דלמה להו לטעם דכיון דנסקל לא שייך חלטה הא בלא"ה במועד אינו שעבודו כלל ועוד מאי איריא במועד כיון דנסקל אטו תם אינו נסקל הא גם תם כשהמית אדם נסקל וכדאמרי' לקמן וכי מאחר דמתם קטלינן ליה אכן עיינתי בשמ"ק כאן הביא נמי קושיא הזאת והתירוץ וז"ל ותימא לר' עקיבא דאמר שותפי ויוחלט השור בב"ד ואם מכרו אינו מכור דאינו יכול להפקיעו א"כ הוה"ד לענין הפקר והקדש הוי מוחלט ואין בידו להפקירו לכך ויש לומר דרבינא מיירי הכא במועד דכיון דנסקל לא שייך בו החלטה בב"ד עכ"ל, וגם דברים הללו אי אפשר בשום אופן להולמם כפשוטם דממ"נ במועד לא בעינן לטעם דנסקל ולטעם דנסקל לא בעינן מועד דהא תם נמי נסקל ונראה ברור דלשון קצר דיבר בזה או שחסר איזה תיבות וכוונתו היינו משום דבש"ס אמר רבינא הדין דהקדיש והפקיר לענין תשלומי נזקין והביא על זה דברי ר' יהודה דאומר כן לענין מיתה דנגח ואח"כ הפקיר פטור והקושיא תסוב על שניהם הן בנזקין והן במיתה דבתם לא מצי להפקיר ותירץ על זה דדברי רבינא דנזיקין איירי במועד דלא אמרינן בו הוחלט דדוקא בתם דמגופו משלם ס"ל הוחלט השור ואמנם דברי ר' יהודה דמיירי במיתה אי אפשר לאוקמי דמיירי דוקא במועד על זה תירץ דהתם בלא"ה לא מצי לאקשויי דכיון דמיירי במיתה וא"כ השור בסקילה ולא שייך הוחלט בזה ואפילו בתם מצי מיירי וזה ברור בכוונתו ולא הארכתי בזה כ"א משום שבעלי מפרשי הים לקמן (דף צ"א) גבי שור תם שהמית והוזק הבינו הדברים כפשטו דדוקא במועד הוא דנסקל ובנו דיק על יסוד זה ובמחילת כבודם טעו בדבר פשוט. בגמרא אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל וכו' ולכאורה יש להקשות הא שפיר מצי הברייתא קאי בכגון דאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל והא דקתני בתם אינו חייב רק חצי נזק היינו לא דאינו חייב לשלם רק חצי נזק אלא דלאותו חצי נזק הוי שותף לר' עקיבא דקיי"ל כוותיה דאמר שותפין נינהו ונ"מ אם יכול להקדישו וכדומה ולעולם חייב לשלם הכל מדין שומר וחוב בעלמא הוא עליו המותר מחצי נזק ואותו חצי נזק חייב מדין מזיק ושוב ראיתי שבעל ים התלמוד הקשה כן, ולכאורה היה אפשר להוכיח מכאן כשיטת הרמב"ם דגם לר' עקיבא לא זכה הניזק בשור להיות כשותף כ"א לאחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא הוי עוד שותף ומשו"ה לא מצי לשנויי דהאי דקתני רק חצי נזק הוא רק מטעם מזיק ונ"מ דהוי שותף דהא קודם העמדה בדין אינו שותף אלא דיש לדחות דהא הטעם דקודם העמדה בדין לא זכה בשור היינו דילמא מודה ומיפטר לגמרי דהא פלגא נזקא הוי קנסא וא"כ לא שייך זה כ"א במזיק בעלמא אבל במזיק שהוא גם שומר לא שייך זה דגם אם מודה לא מיפטר דאכתי חייב מטעם שומר ובכה"ג מהראוי שיהיה שותף גם קודם העמדה בדין אלא שגם בזה יש לדון דגם בכה"ג לא הוי שותף קודם העמדה בדין דמטעם מזיק מועיל ההודאה לפטור ואף שודאי חייב מטעם שומר מ"מ על החיוב שהוא מצד שומר לא שייך לומר דיהיה שותף שזה לא נאמר כ"א בתם דמגופו משלם וחיוב דמגופו אינו כ"א כשהוא מטעם מזיק ולא מטעם שומר ובעיקר הקושיא נ"ל ליישב דאי אפשר לומר דבברייתא דהכא לא תני כ"א הפלגא שהוא מטעם מזיק שבזה יש חידוש דנעשה שותף אבל החצי דמחויב מטעם שומר לא צריך למיתני דא"כ אמאי תני מועד משלם נזק שלם הא במועד דמשלם מן העלייה ליכא החידוש דנעשה שותף וא"כ אמאי צריך זה למיתני וכמו שלא תני הברייתא לפלגא האחריני שבתם כיון שהחיוב הוי משום שומר ואינו כ"א כמו חוב בעלמא ואין בזה שום חידוש ה"נ לא הוי צריך למיתני גם מועד ואין לומר דגם במועד איכא נ"מ דאם החיוב הוי מטעם מזיק צריך לשלם ממיטב משא"כ אם מצד שומר אינו כ"א כחוב דעלמא דהא לעיל (דף ה' ע"א) קאמר דכל הכ"ד אבות כולם כאבות לענין מיטב והארבעה שומרים הם בכלל הכ"ד אבות וגם מטעם שומר צריך לשלם ממיטב, וראה זה פלא במפרשי הים כאן כתבו באמת דגם במועד אם החיוב יהיה מטעם שומר אין צריך לשלם ממיטב ואיני מבין את דבריהם האם נעלם מהם הסוגיא המפורשת דלעיל דכולם כאבות לשלם ממיטב וכיון שכן הרי גם במועד אין שום נ"מ אי מטעם מזיק או מטעם שומר ואפ"ה תני לה ה"נ הוה מצי למיתני גם בתם שצריך לשלם נזק שלם מצד שומר אע"ג דבאותו חצי נזק אין בו שום חידוש ומדלא תני לה מכלל דסובר תנא דברייתא דבאמת אין מחויב לשלם יותר מחצי נזק ואפ"ה שפיר מקשה בש"ס על זה ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה