אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף יא:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף יא:

דף יא.

בגמרא תני רמב"ח מתוך שנאמר וכו' יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום וכו', והנה לשיטת רש"י דטעמא הוא משום דחיישינן שמא נפל הוא א"כ יש לומר למה אין הולכין בתר רובא דרוב אינם נופלים וצריך לומר משום דלא אזלינן בתר רובא בממונא והנה ידוע מה שכתב ההפלאה סוף פרק ראשון דכתובות דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב אינו אלא כשדנין על דבר שבממון לבד אבל אם הספק הוא עיקרו לענין איסור רק שנמשך מזה גם לממון הולכין אחר הרוב ומכאן יש לכאורה לסתור דבריו דאי כדבריו א"כ אכתי אמאי אין הולכין כאן בתר רובא הא הכא עיקר מה שאנו דנין הוא לענין מצוה לקיים עשה דפדיון ושוב ראיתי בשמ"ק כאן באמת הקשה כן ונשאר בקושיא, ונ"ל ליישב עפ"י מה שכתב המוהרי"ט (פ"ח מהלכות בכורות) בשיטת רש"י והרא"ש דכל היכא דספק אם בכור הוא או שהוא בכור ודאי והספק הוא אם פטור מפדיון דנהי דפטור מחמשה סלעים ליתן לכהן דהמוציא מחבירו עליו הראיה אבל מ"מ חיוב להפריש ה' סלעים ולפדותו ומעכב הפדיון לעצמו עיי"ש א"כ לא קשה תו קושיא זאת דהא לענין המצוה אין אנו דנין כלל כיון דחייב להפריש ואין אנו דנין כ"א לענין הממון ובזה אין הולכין אחר הרוב וגם זה אין להקשות דאפילו אם אינו אלא ממון גרידא מ"מ הא רוב זה מצוי הרבה ומהני להוציא ממון כמו שכתב המרדכי פרק אלמנה ניזונית דיש לומר דכיון דהוי ממון שאין לו תובעין משו"ה אפילו ברוב מצוי וגמור לא מהני דלא עדיף זה ממ"ד דסובר הולכין בממון אחר הרוב ואפ"ה במתנות כהונה כיון דאין לו תובעים אין הולכין לכו"ע כמ"ש התוספת בבכורות דף ה'. בתוד"ה בכור שנטרף וכו' וקשה דבפרק יש בכור וכו' ואמאי הא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא וכו' ובסברת רש"י אפשר לומר דדוקא היכא דנטרף דתו לא יכול לפדותו בכה"ג אי קם לו בגויה דכלו חדשיו חייב לפדותו אבל היכא דחי דיכול לפדותו לאחר שלשים בזה אפילו קים לן דכלו ליה חדשיו לא יפדנו עד לאחר שלשים בא"ד ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל פי' וא"כ משמע כרש"י דעיקר תלוי אם נפל הוא ואם ידעינן דלאו נפל אפילו בתוך שלשים נמי ומסקי דמהכא לאו ראיה אלא טעמא דקרא קא דריש מדתלי רחמנא חיובא בשלשים יום מכל דבהכי לא הוי נפל אבל ודאי שאפילו קם לן שכלו חדשיו נמי לא מחייב. ברש"י ד"ה חייב אפילו באונסין וכתב הפנ"י דהיינו דוקא רק כשאומר בעצמו נאנסו ועדים ליכא דאז צריך לישבע ואיכא למימר אנת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה אבל כשידענו בודאי שנאנסה אינו חייב דלא שייך לא מהימן לי בשבועה וליכא למימר דאפ"ה חייב מטעם תחלתו בפשיעה דודאי לא הוי פשיעה בכך שהרי מסרו לבן דעת עיי"ש, והנה הוא הבין דרבא לא ס"ל כלל שפשיעה הוא ובזה מודה נמי לעולא דעצם המסירה לא הוי פשיעה משום דמסרו לבן דעת ורק בטעם פליג עליו וזה אינו דא"כ הו"ל לרבא לומר בקצרה רבא אומר אפילו שו"ח שמסר לש"ש חייב וכו' ולמה לו להזכיר כלל טעם דגרועי גרעה לשמירתו אלא ודאי דהיכא דגרעה לשמירתו ס"ל לרבא דעצם המסירה הוי פשיעה וחייב באונסין אפילו בלא טעם דאנת מהימנת לי ולא הוצרך לטעם דאנת מהימנת כ"א היכי דעלייא לשמירתו דלא פשע בעצם השמירה אפ"ה חייב מטעם זה, ושוב ראיתי שגם הרמב"ם והשמ"ק יפרשו כן וכיון שכן דבגרע לשמירתו הוי פשיעה ממילא חייב באונסין אפילו במקום שידעינן בודאי שנאנסה מטעם תחלתו בפשיעה ואע"ג שהרמב"ם ז"ל מפרש נמי דהיכא דגרע לשמירתו הוי פשיעה ואפ"ה פוסק (בפ"א מהלכות שכירות) דהיכא שיש עדים שנאנסה פטור באמת כבר נתקשו בזה מפרשי הרמב"ם ועיי"ש מה שתירצו גם הש"ך חו"מ (סי' רצ"א סקכ"ו) הקשה כן על הרמב"ם עיי"ש. וגדולה מזה נ"ל שאפילו היכי דעלייא לשמירתו כגון שו"ח שמסר לש"ש נמי הוי פשיעה לרבא מטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם כי הרי"ף והרא"ש והתוספת הבינו בדברי רבא מדאומר הטעם דאנת מהימנת בשבועה מכלל דלא ס"ל כלל לטעם דאין רצוני שיחשב לפשיעה מטעם זה דאל"ה למה הוצרך לטעם דאנת מהימן ואכן באמת אפשר לפרש דגם רבא סובר טעם דאין רצוני ומחייבינן בעד זה וכפשטא דמתניתין דגיטין שם והא דאמר הטעם דאנת מהימנת בא להוסיף בזה עוד טעם של חיוב דלטעם דאין רצוני שהוא מטעם דתחלתו בפשיעה א"כ אינו חייב כ"א באונס שהוא בא מחמת הפשיעה אבל באונס שאינו בא מחמת הפשיעה וכגון במתה כדרכה לרבא דסובר מלאך המות מה לי הכא מה לי התם היה פטור מטעם זה ולזה הוצרך רבא בע"כ להוסיף טעם אחר דאנת מהימן שמטעם זה חייב נמי אפילו במקום שהאונס לא בא מחמת הפשיעה ושני הטעמים צריכים דלטעם דאין רצוני היה פטור במקום דאין האונס בא מחמת הפשיעה ולכן חייב התם מטעם דאנת מהימן ולטעם דאנת מהימן לחוד היה פטור היכא שיש עדים או השוכר בעצמו יכול לישבע לכך הוצרך לטעם דאין רצוני. ובזה ישבתי קושית הפנ"י על התוספת ד"ה את מהימן שכתבו ואין להקשות לעולא היכי פליג אההוא טעמא וכו' והקשה הפנ"י אמאי לא מקשו על רבא דהא איהו נמי לא סבירא ליה טעם דאין רצוני ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דרבא איה"נ דס"ל טעם דאין רצוני ומה שאמר לטעם דאנת מהימנת הוא רק לאוסופי ולחייב אפילו במקום שאין האונס בא מחמת הפשיעה ולהכי מקשו רק לעולא ובחבורי לב"מ (דף ל"ו ע"ב) הארכתי בזה, ואע"ג דמסוגיא דהתם דאמר רבא לאביי לדידכו דמתניתו אין רצוני לדידי וכו' משמע לכאורה דרבא לא ס"ל לטעם זה דאין רצוני אכן בחדושינו שם הוכחתי להיפך דאדרבה עיקר הראיה יהיה מזה לדברינו דרבא סובר נמי לטעם דאין רצוני עיי"ש ותשבע ענג ולפ"ז דברי רש"י דהכא שכתב סתם חייב באונסין הוא כפשוטו דאפילו בדאיכא עדים נמי חייב מטעם תחלתו בפשיעה דהיכא דגרע לשמירה הוי פשיעה בעצם השמירה והיכא דעלייא לשמירה הוי נמי פשיעה מטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכמו שכתבו התוספת בב"מ שם דזהו פשיעה מיקרי לחייב מטעם תחלתו בפשיעה. ויש לי עוד להוכיח מראיות נכונות שגם הרמב"ם ז"ל יפרש כמה שכתבתי דגם רבא סובר לטעם דאין רצוני דז"ל הרמב"ם (בפ"ד מהלכות שאלה) אם מסרן לאחד מקרוביו שאין סמוכים על שולחנו ואין צריך לומר אם מסרן לאחר ה"ז פושע וחייב לשלם אא"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו עכ"ל ומה שכתב הרי זה פושע תמוה מאוד לכאורה שהרי התוספת בב"מ שם כתבו דמאי דאיכא בין טעמא דאביי דאין רצוני לבין טעם דרבא דאת מהימן דלטעם אביי הוי פושע בגוף השמירה וחייב לשלם עכ"פ האונסין שבאו מתוך הפשיעה ולא מהני גם אם יש עדים שנאנסה דאפ"ה חייב מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס ולרבא דלא סבירא ליה טעם דאין רצוני לא נחשב כפשיעה וכי איכא עדים שנאנסה פטור וא"כ הרמב"ם שפוסק (בפ"א מהלכות שכירות) כטעם דרבא איך אמר כאן דהוי פושע הא לטעם דרבא לא הוי פושע אלא ברור הדבר שהרמב"ם ז"ל יפרש דגם רבא סובר טעם דאין רצוני ושפיר הוי פושע מטעם זה, ואלא דלפ"ז יקשה על סיום דברי הרמב"ם ז"ל שכתב וחייב לשלם אא"כ הביא עדים שנאנסה ואם הביא עדים נפטר הא כיון דסובר דהוי פושע א"כ אפילו הביא עדים מאי הוי דאכתי יתחייב מטעם תחלתו בפשיעה ומצאתי שהמחנה אפרים (הלכות שומרים) כתב באמת שדברי הרמב"ם בהלכה זאת סותרים זה את זה תוכ"ד דכיון דפושע הוא מאי מועיל שהביא עדים ואמנם גם בזה נראה ברור שהרמב"ם עצמו מיישב זאת במה שמסיים אא"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו והיינו מה שביאר בפ"א (מהלכות שכירות) הלכה ח' וז"ל שם ואם הביא השומר השני ראיה וכו' הרי זה פטור כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לשומר חנם אם הביא השומר עדים שמתה כדרכה הרי זה פטור וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וגם שם לכאורה תמוה האריכות שהאריך לבאר האונס איזה אונס היה ולמה לא כתב בקיצור אם הביא עדים שנאנסה ויהיה איזה אונס שיהיה אלא משום דס"ל דשומר שמסר לשומר פושע הוא וא"כ לאו בכל אונס פטור דדוקא באונס דמתה כדרכה וכיוצא בזה שאין האונס בא מחמת הפשיעה הוא דפטור אבל בשארי אונסין שיש לתלות שמחמת הפשיעה בא חייב ולהכי הוכרח להאריך שם ולבאר איזה אונס היה שם כגון שמתה כדרכה וכל כיוצא בזה וזהו מה שכתב כאן (בהלכות שאלה) כמו שביארנו והיא כמו שביאר שם בהלכות שכירות דדוקא באונס דמתה כדרכה פטור וא"כ מה שכתב בהלכות שאלה דאם הביא עדים שנאנסה פטור מיירי נמי באונס כזה שאינו בא מחמת הפשיעה וכמו שביאר בהלכות שכירות ולפי"ז צריך לומר דמה שכתב עוד הרמב"ם (בפ"א מהלכות שכירות) עבר השומר ומסר וכו' אם הביא ראיה שנאנס פטור היינו נמי אונס דמתה כדרכה ואע"ג דסתים היינו דסמיך על מה שכתב אח"כ בהלכה הסמוכה לבאר איזה אונס וזה ברור להמעיין ומדקדק בלשון הרמב"ם גופא. ונוכל ליישב בזה קושית המשנה למלך (פ"א מהלכות שכירות) ובכדי להבין קושיתו מוכרח אני להעתיק לשון הרמב"ם שם בהלכה ד' וז"ל ואין השואל רשאי להשאיל וכו' שיאמר לו זה אין רצוני וכו' עבר השומר ומסר לשני הרי זה חייב לשלם וכו' אא"כ הביא עדים שנאנסה ואח"כ כתב הדין ברגיל להפקיד אצלו דפטור והוא שלא מיעט בשמירתו ואם מיעט הרי זה פושע ובהלכה ה' כתב דאם הביא ראיה שנאנסה כיצד וכו' דמתה כדרכה עיי"ש היטב והבין המשנה למלך דמה שכתב הרמב"ם בהלכה ה' דאם הביא ראיה פטור קאי זה רק על בבא השניה שבהלכה ד' והיינו על רגיל להפקיד ומיעט בשמירתו דאפ"ה פטור כשהביא עדים דאי על בבא הראשונה באין רגיל להפקיד מה בא להודיענו בזה דפטור בהביא עדים, הסבר הדברים דבשלמא אי קאי על בבא השניה ברגיל ומיעט שמירתו דהוה אמינא דגם עדים שנאנסה לא מהני כיון דפושע הוא אשמעינן הרמב"ם דאפ"ה מהני עדים כיון דהאונס הוא דמתה כדרכה אבל אי קאי על הרישא באין רגיל להפקיד דלא הוי פושע בזה שמסר לשומר אחר וא"כ פשיטא דעדים שנאנסה מהני ולזה קשיא ליה להמשנה למלך כיון דבע"כ אסיפא קאי ברגיל להפקיד א"כ מאי איריא עדים אפילו שבועה שמתה כדרכה נמי מהני דהא לא מצי למימר לא מהימן לי כיון דמיירי ברגיל להפקיד אצלו עיי"ש ולמה שכתבתי בע"כ דהאי הלכה ה' קאי גם על בבא דרישא באין רגיל להפקיד דהא אפילו עיקר שומר שמסר לשומר נמי הוי פושע וכמו שכתב להדיא בהלכות פקדון וגם בזה בעינן שהאונס יהיה דוקא דמתה כדרכה ושאר אונס לא מהני וטובא אשמועינן הרמב"ם דהא דכתב דהביא עדים מהני היינו שמתה כדרכה דוקא וכיון שקאי גם על הרישא לא מצי למינקט דשבועה מהני כיון דאין רגיל גביה ומצי למימר לא מהימן לי בשבועה ודוקא עדים מהני ודו"ק, ומכל האמור תמיה לי מאד על השו"ע (חו"מ סי' רצ"א) שהעתיק לשון הרמב"ם בהלכה ד' דשומר שמסר לשומר פטור אם הביא עדים שנאנסה ולא כתב מ"ש הרמב"ם בהלכה ה' לברר דהיינו דוקא באונס דמתה כדרכה ולפי העתקת השו"ע משמע דבכל אונס פטור והיינו דלא הזכיר כלל דשומר שמסר לשומר הוי פושע וס"ל דלטעם דרבא לא ס"ל כלל טעם דאין רצוני ולא הוי פושע ומשו"ה פטור בכל האונסין אכן באמת הרמב"ם שכתב להדיא דמיקרי פושע הוכרח לבאר שדוקא באונס דמתה כדרכה וכיוצא בזה פטור אבל בשארי אונסין חייב והב"י סובר כשיטת הרי"ף והרא"ש שהבאתי בב"מ שם דלא ס"ל כלל לטעם דאין רצוני ועיין מה שכתבתי שם עוד ראיות נכונות דהרמב"ם סובר טעם דאין רצוני גם לרבא ודו"ק כי כל זה ברור. בגמרא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו עיין ברא"ש כאן שכתב דהיינו דוקא כשהחוב היה בשטר הוא דאמרינן דבעל חוב גובה הימנו אבל באם היה האפותיקי והחוב בעל פה אינו גובה עיי"ש, והנה בתוספת (ב"ב דף מ"ד) כתבו דהוה"ד במלוה על פה נמי ומשום דעבד גופא מגיד לכל שעשאוהו אפותיקי ונמצא דהוא מוציא את הקול וכמו שכתבו הב"ח והש"ך (בחו"מ סי' קי"ז) טעם זה עיי"ש, ומזה נ"ל עצה מחודדה בתוספת דגיטין (דף מ"א ע"א) בד"ה במזיק שעבודו שכתבו וז"ל וכגון דא"ל אין לך פרעון אלא מזו דאל"ה אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו וכו' עכ"ל וקשה לי מה הוכיחו דוקא למ"ד מזיק שעבודו פטור הא אפילו לרשב"ג דסובר התם דחייב נמי מוכח הכי דאי באפותיקי סתם ויכול לגבות חובו משאר נכסיו איה למה הוצרך המשחרר לכתוב שטר חדש ותיפוק ליה דכבר כתוב ועומד שטר חוב הראשון דבשלמא כשנימא דמיירי באפותיקי מפורש שאין לו פרעון אלא מהעבד ולאחר ששיחרר העבד ואי אפשר עוד לגבות ממנו הרי חוב הראשון כאילו נפרע כותב לו שטר חדש מחמת החיוב דמזיק שעבודו ואינו גובה על ידו אלא מזמן דהאידנא ולא מזמן חוב הראשון וכמו שכתבו כל הפוסקים אבל אי נימא באפותיקי סתם דעדיין חייב לו חובו הראשון למה יכתוב לו שטר חדש מזמן דהאידנא והלא יותר נח למלוה לעמוד בשטרו זה הראשון ולגבות מזמן הראשון, ושוב ראיתי בר"ן ובריטב"א שכתבו באמת להוכיח דמיירי באפותיקי מפורש דאל"כ לא שייך כלל כתיבה דכבר כתוב והוא כדברינו אלא שקיצרו קצת, והנראה לי דהתוספת לשיטתייהו דהא דעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה היינו נמי כשההלואה והאפותיקי הם בעל פה ולפי"ז השתא ששיחרר לעבדו נהי דיוכל לגבות משאר נכסיו מחמת החוב הראשון אבל כיון שהחוב הראשון היה בעל פה לא יוכל לגבות ממשעבדי מה שמכר לאחרים ונמצא שאכתי הפסיד שעבודו דמתחלה כשהיה לו אפותיקי על העבד היה יכול לגבות את העבד גם מלקוחות ועכשיו כשיגבה משאר נכסיו לא יגבה אלא מבני חורי ולא ממשעבדי ולכן למ"ד מזיק שעבודו של חבירו חייב בהכרח שיכתוב לו עתה שטר חדש שיהיה עכ"פ חובו מלוה בשטר שיוכל לגבות על ידו גם ממשעבדי ולפי"ז ממה שמשחרר צריך לכותבו אין ראיה דמיירי באפותיקי מפורש דאפילו באפותיקי סתם שיכול לגבות נמי משאר נכסיו אפ"ה צריך לכתוב כדי שיהיה מעתה חוב בשטר ויגבה על ידו ממשעבדי כמו שהיה מתחלה בעת שהיה העבד אפותיקי ורק למ"ד פטור דלדידיה פטור המשחרר לגמרי שפיר הוכיחו דאי בסתם למה פטור לגמרי יגבה עכ"פ משאר נכסיו בני חורי והר"ן והריטב"א דסברי כשיטת הרא"ש דדוקא באפותיקי בשטר הוא דאמרינן בעל חוב גובה הימנו ולכן שפיר הוכיחו מכתיבה גופא דלמה כותב אחרי שכבר כתוב הוא ובחבורינו לגיטין הארכתי הרבה יותר עיי"ש היטב ואכ"מ יותר:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה