בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף י.
ברש"י ד"ה משא"כ באש אש לא חייב בה שריפת אדם וכו' וקם ליה בדרבה מיניה עכ"ל בשמ"ק הרבה להקשות על פרש"י חדא דלרש"י דאמרינן קם ליה בדרבה מיניה א"כ בע"כ דאשו משום חציו וא"כ היינו אדם המזיק ולא אש ועוד דבכופר לא שייך קם ליה בדרבה מיניה עיי"ש, ונ"ל ליישב דעת רש"י על פי מה שכתב הרש"ל ביש"ש לקמן בסוגיא דאשו משום חציו דבאש שלו לא חייב אלא משום ממונו לכו"ע ואפילו למ"ד אשו משום חציו רק דלענין ד' דברים וחיוב מיתה חשיב כאילו הזיקו בידים אבל החיוב אינו אלא משום ממונו ופטור על טמון כדין אש א"כ היינו אש ולא אדם וקושיא השניה כבר כתבתי בחדושינו לרש"י דלעיל סוף (דף ט' ע"ב) דרש"י במה שכתב אש לא חייב שריפת אדם לא על כופר נתכוון דכופר ודאי פטור מקרא דעליו מכח קם ליה בדרבה מיניה רק על דמים נתכוון שאינו חייב אפילו בתורת דמים בדמי הנהרג והכי מוכח באמת מלשונו שכתב אש לא חייב שריפת אדם דמשמע תשלומי הנזק ולא הכופר ובתורת דמים ודאי דפטור מכח קם ליה בדרבה מיניה עיי"ש. בתוד"ה שייר טמון וכו' ופי' הקונטרס וכו' וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטינן מחמור דבור וכו' עיי"ש, ובכדי להציל דעת כש"י שלא יכשל בשגיאה גדולה כזאת נלע"ד דהתוספת לא דייקו להעתיק לשון רש"י בדיוק כמו שהוא לפנינו וזו היא שגרם להם לפלוט מפיהם דבר כזה על מאור עינינו רש"י ז"ל לומר עיליו שלא דק ובאמת ללשון רש"י כמו שהוא אפשר למצוא פתח לתרץ דבריו הן התוספת העתיקו לשון רש"י וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה ואילו בלשון רש"י גופא כתוב וכן אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב הרי שדייק לכתוב דמיירי דוקא כשנפל חמור עם שק שעליו ולמה הוצרך לזה אמנם בזה דייק להציל עצמו מקושית התוספת דבכה"ג דנפל חמור עם שק שעליו באמת חייב גם בור בנזקי כלים וכמו שנבאר דהנה בירושלמי לקמן (פרק חמישי) מבואר להדיא דלא אימעט כלים אלא מבור של מיתה דהיינו בור עמוק עשרה דבדידיה מיעוטא אבל מבור של נזקין דהיינו בור עמוק תשעה לא איתמעט וחייב גם על הכלים והכי איתא התם כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין א"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של נזקין אתה אומר חייב על הכלים וגם במכילתא פ' משפטים מבואר להדיא דסובר נמי דבור של נזקין חייב על הכלים ג"כ ובש"ס דילן הרי אין מפורש ההיפך א"כ לכאורה אין מקים תפיסה על רש"י דיש לומר דש"ס דילן נמי מחלק בין בור תשעה לבור עשרה ובבור תשעה איה דחייב על הכלים וכירושלמי והמכילתא ואלא דזה אי אפשר לומר דנהי דבהדיא ליכא בש"ס דידן דפליג עם הירושלמי מ"מ מכללא משמע דאינו מחלק כחילוק הירושלמי בין בור תשעה לבור עשרה וכמו שהוכיח בחדושי הרשב"א ממה דאמרינן לקמן (פרק המניח) ראשון חייב בנזקי שני וכו' ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים ומשמע דכללא הוא לכל בור שלא מצינו שום בור ואפילו בור תשעה נמי שחייב בהן את הכלים ואמנם בכדי שלא לעשות מחלוקת רחוקה לגמרי בין הבבלי והירושלמי מצא רש"י ז"ל דרך הממוצע והפשרה איך לקרב את הדיעות ביניהם והוא דבירושלמי שם בהלכה הסמוכה שאחר זה איתא הכי ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור בכליו חמור ולא חמור בכליו שהיה בדין מה אם בור נזקין שפטור מן המיתה חייב על הכלים בור של עשרה טפחים שחייב על המיתה אינו דין שיהא חייב על הכלים ת"ל ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור בכליו חמור ולא חמור בכליו ופי' הפני משה בכוונת הירושלמי דמשו"ה איצטריך שני רבוים שור וחמור לפטור בשנפלו השור והחמור עם הכלים שעליהם דאי לאו תרי מיעוטי הוה אמינא דבק"ו אייתי לחייב על הכלים גם בבור של מיתה ואע"ג דממעט מקרא בבור של מיתה לפטור את הכלים אפ"ה הוה אמינא דהא דממעטינן מקרא לפטור את הכלים בבור של מיתה היינו דוקא אם נפלו הכלים בפני עצמן אבל בכלים שעל גבי הבהמה ונפלו עמה לתוכה מיגו דחייב על הבהמה חייב נמי על הכלים אפילו בבור של מיתה מכח הקל וחומר ואהני קרא ואהני קל החומר קרא אהני בכלים שנפלו מעצמן וקל וחומר אהני בכלים שנפלו עם הבהמה משו"ה איצעריך למיעוט מיוחד לפטור גם בכלים שעל גב הבהמה בבור של מיתה עיי"ש היטב, וכדברי הירושלמי ממש מפורש גם במכילתא דלעיל עיי"ש והרי נלמוד מזה דבכלים שנפלו ביחד עם החמור יש סברא יותר לחייב משום מיגו דחייב על הבהמה ואפילו למאי דממעטינן כלים בבור אפ"ה בכלים שעל גב החמור הוה אמינא לחייבם מיגו דמחייב על החמור ורק משום שיש מיעוט מיוחד גבי בור של מיתה לפטור אפילו בכה"ג וכיון שכן אחרי שבש"ס דילן אינו מפורש להדיא שחולק עם דברי הירושלמי ופוטר אפילו בבור של נזקין ורק מכללא שמעינן לה מדקאמר בלשונו דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים וכנ"ל וא"כ די כשנאמר דהיינו דוקא כשנפלו כלים בפני עצמו אבל מנ"ל עוד לומר דאפילו בחמור וכלים שעל גבו נפלו דנמי פטור בבור של נזקין ולעשות מחלוקת בין התלמודין בלי הכרח כל דהוא לזה דאם נימא דהש"ס שלנו פוטר גם בנזקין בכלים בפני עצמן לא יקשה תו מהא דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים דבסתמא מיירי בכלים שנפלו בפני עצמן ובהם איה"נ דפטור גם בנזקין אבל בכלים שעל גב החמור ודאי דגם לש"ס דילן חייב בבור תשעה והיינו דדייק רש"י כאן דנפל חמור ועליו שק תבואה דבכה"ג חייב בור תשעה אפילו על הכלים ודו"ק כי זהו עצה נכונה מאוד ברש"י ועיין עוד מה שכתבתי בחדושינו לקמן (דף כ"ו) מזה. ברש"י ד"ה דש בנירו וכו' מה שאין כן בבור דלא שייך בו היזק קרקע ע"כ ואין להקשות דהא משכחת בבור היזק קרקע וכגון שנפל לבור עציץ נקוב ונתקלקל על ידי נפילתו דהא דעציץ נקוב הוי דינו כקרקע היינו דוקא כל זמן שעומד על הקרקע וכיון דנקוב הוא ויונק מן הקרקע הוי דינו כקרקע אבל מיד כשנלקח מן הקרקע ונפסק יניקתו הוי שוב דינו כשאר מטלטלין וכשנפל לבור הרי בע"כ נלקח מן הקרקע ולכן אין דינו שוב כקרקע וק"ל. בגמרא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם פשע בו אחד מהם והזיק חייב וכו' אלא דבלאו איהו נמי מינטר מחי קח עביד, הרמ"א ז"ל בתשובה (סי' ך) כתב ששני שומרים שקיבלו פקדון ביחד לשמור לא אמרינן דאחד ערב בעד חבירו וראיה מכאן דאמרינן אם סילק אחד עצמו מן השמירה הנשארים חייבין כמו שכתב הרא"ש בסוגיין ולא מצינו שיחייבו לזה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חבירו עיי"ש, ולא אבין את הראיה הזאת דהא תינח אם ההיזק שבכאן היה על עצם השור שהיה נאבד או הוזק והמפקיד היה תובע מן השומרים בעד השור אז היה מקום לחייב גם את זה שנסתלק עכ"פ מטעם ערבות דלגבי המפקיד שקיבלו כולם ביחד ממנו את השור לשומרו הרי נעשו ערבים לו משא"כ הכא דהשור הזיק לאחרים והניזק הוא התובע את נזקו מה ערבות שייך בכאן דהא לגבי הניזק לא נתחייבו כלל רק שמי שהוטל עליו השמירה מחויב מדין שומר לשלם בעד היזק זה אבל טעם דערבות מה שייך כאן הא הבעלים שנגדו נתחייבו הוא אינו תובע כלל דהא אפילו כשאין להשומרים במה לשלם לניזק פטורים הבעלים כיון שמסרו לשומר וכמבואר בחו"מ (סי' שצ"ו) והניזק שהוא התובע הרי נגדו לא נתחייבו כלל ובדרך הזה יש נמי לדחות גם לראיה השניה שהביא הרמ"א מהא דאמרינן (ב"מ דף מ"ב) כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ודעת כמה פוסקים דאם פשעו ואין להם מה לשלם דנפטר הבעל וקשה הא הבעל עיקר השומר ומה בכך דמפקיד על דעת אשתו ובניו וכי גרע מאילו הוא ואשתו קיבלו השמירה ביחד ואמאי לא יתחייב הבעל מטעם ערב עיי"ש, ולמה שכתבתי ודאי גרע וגרע דאם היה הבעל והאשה מקבלים הפקדון ביחד הוו שפיר ערבים זה לזה כיון ששניהם קיבלו את השמירה ואדעתא דהכי מסרם הבעה"ב שיהיו ערבים זה בעד זה משא"כ התם דהאשה והבנים לא קיבלו בעצמם מבעל הפקדון ואין להם שום התחייבות נגד בעל הפקדון רק שהם נשתעבדו ובעל להבעל מחויב לשלם לבעל הפקדון שהוא שומר שלו ולא האשה וא"כ מה שייך כהן לומר שהבעל הוא ערב בעד אשתו ובניו אחרי שהם לא נתחייבו כלל לבעל הפקדון וא"כ על מה יחול הערבות ודו"ק היטב: