אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף ט:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף ט:

דף ט.

בגמרא אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצוותא ליתיב לכוליה ביתיה ויש להבין למה לא משני דבפעם הראשון יתן שליש מן הקרן ואח"כ יתן בכל פעם שליש מן הריוח וכמו שכתבו התוספת בכתובות (דף נ' ע"ב) בשם הירושלמי דפיאה על ההיא דהמבזבו אל יבזבז יותר מחומש דבפעם ראשונה יתן חומש מן הקרן ואח"כ חומש מן הריוח עיי"ש וצריך לומר דפסיקא ליה להש"ס דזה נמי אין שום סברא שבפעם הראשון יבזבז עד שליש על מצוה אחת דהא בלא"ה היה יכול לתרץ דמיירי כבעשורייתא דרבי ואפ"ה כתבו התוספת דידוע שלא היה חייב לבזבז כל כך ובסוכה חשיב ליה רבותא דר' גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז מכלל דאין סברא שיהא מחויב לבזבז על מצוה אחת גם שליש מהקרן ואח"כ שליש מן הריוח וא"כ סוף סוף צריכין אנו לבוא לתירוץ דר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה וק"ל. ברש"י ד"ה בהידור מצוה שאם מוצא שני ספרי תורות לקנות וכו' נ"ב דרש"י לשיטתו במנחות (דף ל') דגם הלוקח ס"ת עביד מצוה אלא דבכותב הוי הידור מצוה דאילי לשארי פוסקים לא קיים המצוה בקניית ס"ת ואולי יש לומר שאפילו אליבייהו יש מצוה בקניית ספר תורה דמצוה דוכתבתם לא קיים בקנייה אבל עכ"פ מצוה עביד ולא גרע מקונה ספרים אחרים ובזה יש לי ליישב מה שכתב הרמ"א ביו"ד (סי' ע"ב) דלוקח ספר תורה הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בה וכתב שם הט"ז שדברי הרמ"א הם נגד דברי רש"י עיי"ש ולמה שכתבתי יש לומר דאין בזה שום מחלוקת בין רש"י לשארי הפוסקים דהא רש"י התם במנחות לא קאמר דקיום המצוה המוטלת עליו מקרא דוכתבתם רש"י לא קאמר כ"א דמצוה עביד וזה ודאי אמת דמצוה עביד דלא גרע מקונה חומשים אבל שיהא יוצא המצוה דכתיבת ספר תורה גם רש"י סובר דלא יצא כיון דקרא דייק וכתבתם אלמא בעינן כתיבה דוקא וא"כ הרמ"א שלא כתב דלא קיים מצוה כלל אלא שאינו יוצא בה דהיינו המ"ע דוכתבתם אליבא דכו"ע הכי הוא דלית מאן דפליג דמצוות עשה דוכתבתם אינו יוצא בלקיחה אלא דמלשון רש"י התם משמע דבחוטף נמי יוצא ידי חובתו דז"ל כחוטף מצוה וקא עביד מצוה אבל בכותב הוי מצוה יתירא טפי עכ"ל ומשמע דבלקח הוי נמי מצוה דומיא דכותב ובכותב הוי ודאי מצוה דוכתבתם מכלל דבלקח יוצא נמי מצות עשה דוכתבתם אלא שבכותב הוי מצוה יתירא טפי דאי בלקח אינו כ"א מצוה בעלמא דקניית ספרים ולא מצוה דוכתבתם לא שייך להשוותה לכותב ולומר דבכותב הוי מצוה יתירא טפי דהא מצות חלוקות ושונות הם לגמרי דבכותב הוי מצות עשה דוכתבתם ובלוקח הוי מצוה אחרת בעלמא כקונה ספרים ולשון מצוה יתירא טפי משמע דהסוג מצוה אחת היא אלא שבכותב הוי הידור מצוה טפי ואתי שפיר דברי הט"ו שם דודאי דברי הרמ"א הם נגד רש"י וק"ל. בתוד"ה הידור מצוה עד שליש במצוה פירוש שאם מצא אתרוג כאגוז וכו' עכ"ל לא ניחא להו בפרש"י דהשליש היינו בדמים דאכתי אין לדבר סוף דכשיזדמן לו כמה ספרי תורה בזה אחר זה ויצטרך להוסיף בכל פעם שליש יכלה כל ממונו משא"כ לפירוש התוספת לא שייך השליש רק פעם אחת והנה בירושלמי (פ"א דפיאה) איתא בשם רבנן דתמן עד שליש לדמים היינו דמי המצוה וכפרש"י ומזה הקשו המפרשים על תוספת ונ"ל ליישב דהנה לעיל מיניה שם בירושלמי פריך על הא דאמרינן דמחויב לבזבז עד חומש דא"כ לחמש שנים הוא מפסיד כולה ומשני בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר ומיד אחר זה הביא להא דרב הונא אומר למצוה עד שליש ובע"כ דהכא נמי הוי הפירוש עד שליש בתחלה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח דודאי שיתן לכל מצוה שליש מן הקרן אי אפשר לפרש דמאי שנא הכא מחומש דלעיל והכא נמי הוי ליה להקשות לשלש מצות מפסיד לכולה אע"כ דהירושלמי מפרש דרב הונא דאמר שליש למצוה היינו רק פעם ראשון ומכאן ואילך שליש מן הריוח וכן פירשו מפרשי הירושלמי שם ולשיטתו שפיר מצי לפרש דשליש בדמים מדמי המצוה וכפרש"י דלא יקשה תו א"כ אין לדבר סוף דהא כיון דאין נותן כ"א מן הריוח א"כ יש סוף דיותר משליש הריוח אין מחויב לתת ואין חשש שיכלה כל ממונו משא"כ לשיטת הש"ס דילן דמפרש דרב הונא דאמר שליש היינו בכל פעם שליש וכדפריך אלא מעתה אי איתרמי תלתא מצוה יתן כל ממונו לזה לא יוכלו לפרש כפרש"י דשליש בדמים דאכתי יכלה כל ממונו ומאי משני ר' זירא והוכרחו לפרש כפירושם דאם אתרוג גדול שליש ואין מן הירושלמי שום קושיא לפירוש התוספת, ובסברת רש"י יש לומר דלתירוץ דר' זירא באמת לא החמירו עליו אלא בפעם ראשונה בלבד והיינו דקא משני ר' זירא בהידור מצוה עד שליש כלומר שאין צריך אלא בפעם ראשונה ליתן מן הקרן שליש וכההיא דמשני בירושלמי לגבי חומש ודו"ק. בגמרא תנו רבנן חומר בשור מבבור וכו' שהשור משלם את הכופר וכו' משא"כ בבור ראיתי מקשים מהכא על בעל המאור ז"ל לקמן (דף נ"ד ע"ב) דעל מאי דאמרינן בש"ס התם כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו וכו' והקשו כולם הא הוה תחלתו בפשיעה לענין עם יעברו שוורים אחר גמלים וסופו באונס שהתליע ותירץ הבעל המאור דלא אמרינן בבור תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהכי מצינו שהתורה הקילה בשמירתו לענין כלים שפטור בבור א"כ הוה"ד לענין תחלתו בפשיעה וסופו באונס דפטור עיי"ש והרעישו עליו דמה יענה לש"ס ערוך שבכאן אמאי לא חשיב הש"ס כאן גם החומרא הזאת שיש בשור יותר מבבור דבשור תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ובבור פטור ונ"ל ליישב דאין בזה שום קושיא עפ"י מה שכתב הרשב"א להוכיח דהאי שור דחשיב הכא בברייתא היינו קרן ולא שן ורגל מדקאמר חומר בשור שמשלם את הכופר ואילו ברגל פלוגתא דאביי ורבא הוא לקמן (פרק דו"ה) עיי"ש הרי דדבר התלוי בפלוגתא לא חשיב הכא בהדי חומר וא"כ גם תחלתו בפשיעה וסופו באונס לגבי בור הוי נמי פלוגתא דר' יהודה ורבנן דהא עיקר טעמא דבעל המאור דבבור פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוי משום דהקילה התורה בשמירתו לפטור בו את הכלים וממילא דלר' יהודה דמחייב גם על נזקי כלים בבור דגם תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ולכן לא שייך למיתני על זה משא"כ בבור דפטור כיון דפלוגתא הוא ולר' יהודה חייב גם בזה. ועוד יש לומר דבלא"ה פריך הש"ס לקמן דליתני נמי חומר בשור מבבור שהשור חייב בו את הכלים משא"כ בבור ומשני ליה הא מני ר' יהודה דמחייב על נזקי כלום בבור אי ר' יהודה אימא סיפא וכו' אלא לעולם רבנן ותנא ושייר וכו' ואב"א לעולם ר' יהודה הוא וכו' וכיון שכן מה שייך להקשות דליתני חומר בשור שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כיון דדין זה הוי תולדה ממה שמחייב על נזקי כלים וחומרא זו גופא דחייב על נזקי כלים לא קתני איך שייך למיתני לחומרא אחרת המסתעפת מכח הן חומרא ובשגם דאותן התירוצים שנאמרו בש"ס על נזקי כלים גופא יש בהם די לתרץ נמי הך דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דלא מיבעי למאי דמשני ר' יהודה הוא ודאי דלא קשה מידי דהא לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור ממילא לדידיה חייב בור גם על תחלתו בפשיעה וסופו באונס וכמו שכתבתי ואפילו למאי דמשני תנא ושייר נמי ניחא דהך תחלתו בפשיעה וסופו באונס נכלל בכלל הפטור דכלים כי היכי דשייר נזקי כלים גופא שייר נמי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דהוי בכלל זה ודו"ק כי זה ברור: ברש"י ד"ה משא"כ בבור שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם דכתיב שור ולא אדם עכ"ל, ויש לתמוה הא האי מיעוט בדמים כתיב ולא בכופר ומנ"ל דפטור מכופר ובתוספת איה"נ כתבו דילפינן כופר מעליו וכן בסמוך בד"ה משא"כ באש פרש"י דאש לא חייב בה שריפת אדם משום דקם ליה בדרבה מיניה גם שם יש לתמוה דלמה לו לפרש טעם זה שאינו כ"א למ"ד אשו משום חציו ואמאי לא נילף מעליו כמו שכתבו התוספת ועוד קשה הא התוספת לעיל (דף ד' ע"א) כתבו דבכופר לא שייך קם ליה בדרבה מיניה ומהיכי תיתי לרש"י לחלוק עליהם בסברא הזאת ולכן נ"ל דכוונת רש"י כאן לא בא להראות לנו הטעם דפטור בבור ואש מכופר דזה ודאי שפטור הכופר בשניהם גם לרש"י ילפינן זה מקרא דעליו כמה שכתבו התוספת ולא הוצרך לפרש זה כיון דמפורש כן בש"ס לקמן אלא משום דמפשטות הברייתא משמע דמשא"כ בבור ואש דהיינו דרק מכופר פטור אבל בתורת דמים איה"נ דמשלמי ואי נימא כן דבתורת דמים משלמי א"כ יקשה על עיקר הברייתא דקתני חומר בשור שמשלם כופר משא"כ בבור, ואש הא אש ובור דלא משלמי בתורת כופר ורק בתורת דמים חמירי ביותר ולפי מה שכתבו התוספת לקמן (דף מ"ג ע"א) בד"ה מאי לאו דבתורת דמים חמורה ביותר משום שמשלם גם לאחר מיתת המזיק ואילו בתורת כופר כיון דכפרה הוא אין משלמין לאחר מיתה ומדאפ"ה קתני חומר בשור מבבור ואש מכלל דהאי משא"כ בבור ואש דאפילו בתורת דמים נמי לא משלמי ולזה מראה לנו רש"י את הטעם דמנ"ל זה בשלמא כופר ילפינן מעליו אבל בתורת דמים מנ"ל ופירש דבבור יליף משור ולא אדם ובאש משום קם ליה בדרבה מיניה או משום שהיה לו לברוח ועיקר כוונת רש"י לא בא להראות לנו המקרא אלא בא להורות שגם מתורת דמים פטירי לשלם ואתי שפיר מה שהזכיר הקרא דשור ולא אדם וכן באש משום קם ליה בדרבה מיניה ולא פליג כלל על סברת התוספת דלעיל ד"ד וגם רש"י ז"ל יודה דבכופר לא שייך קם ליה בדרבה מיניה כסברת התוספת ורק הכא קאי בתורת דמים ועל זה שייך שפיר הטעם דקם ליה בדרבה מיניה דהא כבר כתבתי לעיל ד"ד בחדושינו שם על סברת התוספת דבכופר לא שייך קם ליה בדרבה מיניה דלא כסברת מהרש"א ומוהר"ם שם משום דבאותו ממון גופא לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה שזה נדחה מכמה סוגיות הש"ס דמוכח להיפוך דאי הוה אמרינן כסברתם לא שייך לחלק בין כופר לדמים ובדמים נמי לא שייך קם ליה בדרבה מיניה בדמי הנהרג אלא כתבתי שם דסברת התוספת הוא דדוקא בכופר משום דכופרא בפרה הוא וכל זמן דלא שילם את הכופר לא נתקיים בו אפילו רשעה אחת דעיקר הטעם דאמרינן בכל מקום קם ליה בדרבה מיניה הוא משום דלא עבדינן שתי רשעיות ולא שייך זה בכופר דהמיתה והכופר שניהם באים לכפר בעד המיתה שהמית לאדם ולא בעד תשלומי הנזק וכמיתה אריכתא היא וא"כ לא שייך זה כ"א בכופר אבל בדמי הנהרג דהמיתה באה לכפר והדמים הוא תשלומי הנזק שפיר שייך לומר קם ליה בדרבה מיניה, וראיה ברורה דרש"י סובר דפטור דכופר לא הוי משום קם ליה בדרבה מיניה ממה שכתב רש"י לקמן (דף מ"ג ע"ב) ד"ה אבל אש לא משלם כופר חדא דאין כופר באש ועוד דקם ליה בדרבה מיניה ע"כ ולמה לו שני הטעמים אע"כ דטעם דכופר הוי מקרא דעליו וטעם דדמים הוי משום קם ליה בדרבה מיניה ושני הטעמים איצטריך על דמים וכופר חד על דמים וחד על כופר ועיין מ"ש לקמן דכ"ו מזה ואתי שפיר הכל ודלא כמו שהבינו המפרשים דרש"י פליג בזה עם התוספת ולפי מה שכתבתי אין בזה שום מחלוקת ביניהם בשום דבר לא בילפותא דכופר דתרווייהו ילפי מקרא דעליו וגם צ לא בסברת קם ליה בדרבה מיניה ודו"ק כי נכון הוא מאוד, ואין להקשות דלפי זה מאי מקשו התוספת שור ולא אדם למה לי הא איצטריך למעוטי דבתורת דמים נמי לא משלמי ובאמת הרשב"א תירץ כן דיש לומר דתוספת סברי דכיון דפטור מכופר ידעינן מזה נמי מכל התשלומין בעד מיתת אדם ורש"י אינו סובר סברא זאת אלא דעל דמים צריך קרא וטעם אחר ועיין בשמ"ק מזה ודו"ק היטב. תוד"ה חומר בשור האי שור היינו קרן ומוכח הכי מדקאמר חומר בבור שמועד מתחלתו מכלל דשור דקאמר היינו קרן דאיכא ביה צד תמות דאילו רגל הוי נמי בשור מועד מתחלתו. בתוד"ה ודרכו לילך ולהזיק הא דלא חשיב בעלי חיים וכו' וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור שאין בעלי חיים, וקשה לי דלפי"ז איך תני החומר בשור שדרכו לילך ולהזיק ונגמר דינו אסור בהנאה הא זה נמי לא שייך בבור שאין בעלי חיים ומחמת הקושיא היה נראה לפרש בכוונתם דלאו משום שזה הוי חומר דלא שייך לא תני לה דבאמת תני לחומר דלא שייך נמי וכדתני לעיקר החומר דדרכו לילך אע"ג שאין שייך בבור וכן לקמן (דף י' ע"א) קאמר דשייר דש בנירו שיש בשיר מה שאין כן בבור אף על גב דבור לא שייך בהאי היזק וכמו שפרש"י שם, אלא כוונתם דכמו דחומר דבעלי חיים לא שייך למיתני משום שהוא בכלל ודרכו לילך ולהזיק ה"נ כוונתו להזיק הוי בכלל זה ושני תירוצי התוספת חד מילתא הוא דכיון דבכלל דרכו לילך ולהזיק נכלל גם בעלי חיים ממילא כאילו כבר תני בפירוש דבור אינו בעלי חיים וממילא דנכלל נמי אין כוונתו להזיק דכיון שאין בעלי חיים ודאי שאין כוונתו להזיק ושוב ראיתי שגם מוהר"ם כתב כן. אלא דבטלה דעתי נגד הראשונים שלא הבינו כן בכוונת התוספת דראיתי בשמ"ק שכתב וז"ל כתבו בתוספת וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור וכו' וקשה והרי דש בנירו לפרש"י ז"ל לא שייך לגבי בור דקאמר מאי שייר דהאי שייר שייר דש בנירו ויש לומר דלגבי דבר הניזק דהיינו הקרקע אמרינן חומר בשור דהיינו דש בנירו משא"כ בבור אע"ג דלא שייך גבי בור אבל לגבי דבר המזיק דהיינו כוונתו להזיק דשייך על גוף המזיק עצמו כיון דלא שייך גבי בור לא אמרינן עכ"ל, הרי שפירשו בכוונת התוספת דדבר שאין שייך לא תני ואמת דלשון התוספת לא שייך למיתני גבי בור משמע כהבנת השמ"ק דלפירושי אני הכי הול"ל וכוונתו להזיק לא נצרך למיתני ולא לא שייך למיתני אלא שגם דברי השמ"ק אינו מובן למה הוצרכו להקשות מדש בנירו לפרש"י ולא הקשו מהא דנקיט ודרכו לילך ולהזיק אעפ"י שאין שייך וצ"ע. בתוד"ה משא"כ בבור וכו' וא"ת שור ולא אדם וכו' עיין מה שכתבתי ברש"י לעיל ליישב קושיתם:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה