בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף ט.
בתוד"ה משהחזיק בה וכו' בפ"ק דב"מ פרש"י אע"ג שלא נתן מעות דקרקע נקנית בחזקה וכו' ונ"ל ליישב פרש"י דהנה בב"מ שם בד"ה דיש אמיצרי פרש"י מתקן גבולי השדה ומגביה ומלשון זה משמע שאינו מפרש כפירוש התוספת דדיש היינו שהולך סביב המצר לראות מה יחסר לשדה דלפירושם אין בפעולה הזאת שום חזקה וגרועה היא מחזקה דנעל וגדר דהתם יש פעולה המועלת לתיקון הקרקע אבל הכא דאין עושה שום פעולה לתיקון הקרקע אינה מועלת לקנין כלל ורק כיון שקנין כבר נעשה על ידי חליפין וחוקה מעליותא הוי הך דדייש אמיצרי כגילוי דעת שלא יחשוב שוב לחזור בקנין שעשה ואנן לפרש"י דדייש אמיצרי היינו שמתקן גבולי השדה ומגביהה יש לפרש בפשיטות דחזקה הזאת היא עוד עדיפא מחזקה דנעל וגדר דהתם אין כ"א חזקה דמועלת לקנין דמשום שעשהי פעולה המשבחת בגוף הקרקע הרי זו חזקה לקנות על ידה אבל גילוי דעת שנתרצה לקנותה בכל אופן אפילו אם יצאו עליה שוב עסיקין אין בזה משא"כ בחזקה דדייש אמיצרי יש בזה שתי פעולות מועלת נמי לקנין כיון דמשביח לקרקע על ידי פעולה הזאת ועוד יתירה יש בזה דכיון דמתקן גבולי השדה הרי יש בזה נמי גילוי דעת דאינו חושב עוד לחזור מזה ודעת רש"י הוי נמי בזה כסברת התוספת דשום אחד מן הקנינים אחרים אינו מועיל בזה שיצאו עסוקים דאדעתא דהכי לא קנה רק כיון שעשה חזקה הזאת דיש בה גילוי דעת שנתרצה בכל דהוא אינו יכול שוב לחזור אלא שבזה הוא חולק עם התוספת דהתוספת סברי דהקנין נעשה מעיקרא ולאחר שיצאו עסיקין דייש אמיצרי שבזה אין שום קנין רק גילוי דעת ולרש"י מתחלה עשה הקנין על ידי דדייש אמיצרי ואם כי בשארי קנינים כגון נעל ופרץ אין מועיל כשיצאו שוב עסיקין משום דהתם אין כ"א פעולת קנין ולא גילוי דעת אכן בקנין חזקה דדייש אמיצרי דיש בה שתי המעלות כאחת קנין וגם גילוי דעת אינו יכול שוב לחזור ולפ"ז מתורצת כל קושיות התוספת דקושיא הראשונה אמאי נקיט חזקה יותר מכסף ושטר משום דזה ודאי שקנין דכסף ושטר אינו מועיל ביצאו עסיקין ורק בקנין חזקה משכחת לפעמים חזקה כזאת דמועלת נמי בכה"ג ועל זה קא בעי מאימת הוי חזקה דזה נמי ודאי דחזקה דנעל וגדר אינה מועלת נמי בכה"ג שיצאו עסיקין כיון דאין בהם כ"א חזקה דקנייה ולא גילוי דעת ולזה קא בעי מאימת הוי חזקה שמועלת נמי בכה"ג שיצאו עסיקין ומפרש דהיינו בדדייש אמיצרי ולפרש"י דדייש היינו שמתקן גבולי השדה ומשביחה ויש בזה שתי הפעולות כאחת קנין וגם גילוי דעת ומהני שפיר גם בכה"ג ומתורץ גם קושיא השניה ודו"ק כי זה ברור ומקום הניחו לי לכוון כוונה האמיתית בא"ד וא"ת ולימא ליה שקול ארעא בזוזך עיין בביאורי הגר"א שהקשה על זה דהא בסמוך בתוספת ד"ה רב הונא כתבו התוספת דהיכי דאית ליה זוזי לא מצי לסלקו אלא בזוזי וא"כ מאי מקשו הכא דלימא ליה שקול ארעך הא לא מצי לסלוקי כ"א בזוזי ולכאורה היה בעיני פליאה גדולה על הגר"א ז"ל איך נתעלם ממנו דברי התוספת המפורשים בכתובות (דף צ"ב ע"א) דכל היכא דאית ליה פסידא ללוה מצי לכתחילה לסלקו בכל מילי ודוקא במקום דלית ליה פסידא הוא דאמרינן דבזוזי מסלקינן וא"כ אין מקום לקושיתו דמה שכתבו בסמוך דלבעל חוב בזוזי מסלקינן היינו היכא דליכא פסידא אבל הכא הא איכא פסידא ללוקח זה שאם יטרפו השדה מידו יפסיד מעותיו לגמרי ולכן בכה"ג ודאי שיכול לסלקו בכל מילי אפילו למ"ד דלבעל חוב דוקא בזוזי מסלקינן ושפיר הקשו התוספת אליבא דכו"ע, שוב ראיתי בפנ"י שהרגיש גם הוא בקושיא הזאת ומיישב הכי כמה שכתבתי, אכן כאשר דקדקתי היטב באותיותיו של הגר"א ראיתי כי הצדק אתו דבדברי הגהותיו סיים בזה הלשון ועיין בב"מ י"ד תוד"ה עד עכ"ל וכאשר עיינתי שם ראיתי שהתוספת התם הקשו לקושיא הזאת רק בהוספה קטנה וז"ל שם וא"ת כשהחזיק בה אמאי אין יכול לחזור כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך אפילו אית ליה זוזי לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלק ליה לבעל חוב בשאר דברים עכ"ל הרי שדייקו דקושיתם אינו אלא לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלק לבעל חוב בשאר דברים אבל להמפרשים דהיכא דאית ליה זוזי לא מצי לסלק בשאר דברים גם התוספת מודים דאין מקום לקושיתם דודאי דלא מצי לומר שקול ארעך בזוזי וזהו ממש כדברי הגר"א שכתב דלפמ"ש התוספת כאן בסמוך דלא מצי לסלוקי כ"א בזוזי אין מקום לקושיתם ואין לחלק בין פסידא או לא כמו שהודו התוספת עצמם דקושיתם אינה למ"ד זה. ואלא דלפ"ז יקשה באמת על התוספת דב"מ גופא דלמה להו לתלות קושיתם דוקא למ"ד דמצי לסלוקי בכל מילי הא אפילו למאן דסובר בזוזי דוקא נמי יקשה דבכה"ג דהכא דאית ליה פסידא מצי לסלוקי בשאר דברים וכמו שכתבו שם בכתובות ואכן גם זה אפשר ליישב כשנדקדק דמאי שנא בב"מ דהוסיפו בקושיתם שאינה כ"א למ"ד דמצי לסלוקי בשאר מילי והכא לא זכרו הוספה הזאת ומשמע דקושיתם הוא אליבא דכו"ע ואפילו למאן דסובר דוקא בזוזי אפ"ה הכא שאני ובודאי שהוא מטעם דיש לו פסידא, ולכן נ"ל דהנה עיקר דין זה שחידשו בכתובות דהיכא דאיכא פסידא מצי לסלוקי בשאר דברים אליבא דכו"ע אינו כ"א כשנאמר דהא דצריך לסלוקי לבעל חוב בזוזי אינו אלא מתקנתא דרבנן ולזה אמרינן שפיר דהם אמרו דצריך לסלוקי בזוזי והם אמרו דבמקום פסידא מוקמינן אדיניה ומצי לסלוקי בכל מילי משא"כ אי נימא דמדאורייתא הוא דצריך לסלוקי בזוזי דוקא אין שייך תו לחלק בין פסידא או לא ואפילו במקום פסידא נמי צריך לסלוקי דוקא בזוזי וכ"כ בקצוה"ח (סי' ק"א) דבדאורייתא אין שייך לחלק בין פסידא או לא עיי"ש, והנה בדעת התוספת הביאו האחרונים דשיטות חלוקות יש בזה דלפי מה שכתבו בב"ב (דף צ"ב) בד"ה אי ליכא לאישתלומי מיניה דלכן בעל חוב בזוזי משום דאדעתא דפרע ליה זוזי אוזפיה א"כ מהאי טעמא נותן הדין דזהו מדאורייתא וכ"כ הנתיבות (סי' ק"ו) אכן מדברי התוספת בכתובות שסוברים דבמקום פסידא יכול להגבותו גם בקרקע מזה משמע דהא דבעל חוב דינו בזוזי אין זה רק מדרבנן דאם היה זה מדאורייתא א"כ לא היה מהני בזה אפילו היכא דאיכא פסידא וכיון שכן דשיטות חלוקות בזה בתוספת שפיר דייקו התוספת בקושיתם על דין דהכא לכל אחת מן השיטות דהתם בב"מ דסמכו קושיתם. על הסוגיא דב"ב (דף צ"ב) ולדבריהם שם הוי בע"כ דמאן דסובר בעל חוב בזוזי הוי זה מדאורייתא וכמו שכתבתי וממילא דאפילו במקום פסידא נמי הוי הכי דדוקא בזוזי דלמ"ד מדאורייתא לא מהני אפילו מקום פסידא ולכן דייקו דקושיתם אינה כ"א לפי המפרשים דבאמת מצי לסלוקי ליה בשאר דברים אבל למאן דסובר דוקא בזוזי אי אפשר כלל להקשות כן דלימא ליה שקול ארעך כיון דבעל חוב דוקא בזוזי ואין לחלק ולומר דכיון דאית ליה פסידא שאני דלמ"ד מדאורייתא אין לחלק בזה וכמה שכתבתי משא"כ הכא אזלי בשיטת התוספת דכתובות דבמקום פסידא שרי לכו"ע לסלקו בשארי דברים ולכן סתמו כאן בקושיתם דנימא שקול ארעא משום דזהו אליבא דכו"ע דבמקום פסידא כי הכא כו"ע מודים דמצי לסלוקי בזוזי ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד: בגמרא אי דלית ליה פשיטא בשמ"ק הקשה דמאי פשיטותא היא דודאי מן הסברא לא אמרינן דשוה כסף ככסף דהא בעבד עברי איצטריך קרא דישיב לרבות שוה כסף ככסף מכלל דבלא יתורא דקרא מן הסברא לא אמרינן הכי וא"כ ה"נ כיון דכתיב כסף בלא קרא הוה אמינא כסף דוקא עיי"ש ואין לומר בעבד עברי שאני משום דמפדין אותו בעל כורחו וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן דהא הכא נמי הוי בעל כורחו של ניזק, ונ"ל דמעבד עברי אין ראיה דמשום דהוא גרם לו למכיר משויה גרע טפי והוה אמינא מסברא דבעינן כסף דוקא וכמו שכתבו התוספת בריש מס' קדושין עיי"ש אבל הכא גם מסברא פשיטא דשוה כסף ככסף ועיין בחבורי לקדושין שם שבארתי ענין זה בארוכה ותשבע ענג ואכ"מ יותר. בגמרא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא איכא דאמרי לאידך גיסא וכו' המפרשים הקשו דלשון הש"ס תמוה דאיך שייך להקשות פשיטא דהא איצטריך לאפוקי מסברת האיכא דאמרי כיון דלסברת האיכא דאמרי אמרינן להיפך ממש דלא כקושית האי ברא וכו' ומחלקינן באמת בין ברא לברא ונ"ל לפרש דהנה בכוונת רב אסי שאמר כספים הרי הם כקרקע יש לומר שני כוונות או שנאמר דכוונתו שבא להשוות שני הבנים דמי שנוטל כספים מחויב לפרוע חוב אביו כמו הבן שנטל קרקע או שנפרש כוונתו כספים פי' אם נטל כספים הרי הוא כקרקע פי' כמו שהיה נוטל כקרקע דאז היה הדין פשוט שמחויב לשלם כן נמי אם נטל כספים מחויב ג"כ והנ"מ שבין אלו הפרושים דלפירוש הראשון משמע שבלא רב אסי היה מקום הוה אמינא לחלק בין הבנים שאין בעל הכספים מחויב כמו בעל הקרקע ועל זה בא רב אסי לאשמועינן שאין לחלק ביניהם ושניהם מחויבים ולפירוש השני על זה אין שום הוה אמינא וספק לחלק בין הבנים ובנידון החיוב שמכח הבנים ודאי ששניהם מחויבים בשוה אלא דאכתי היינו מחלקים בין קרקע לכספים לא מכח חיוב הבנים רק מצד הקרקע והכספים ולומר שאין בעל הקרקע יכול לחזור על בעל הכספים מטעם האמור בש"ס על זה בא רב אסי לאשמועינן דאין לחלק גם בזה ומשום דכוונת רב אסי בא בסתם ונוכל לפרשו בשני פנים לזה מקשה הש"ס על שני האופנים ובדרך ממ"נ אם נפרש כוונת רב אסי באומרו כספים כקרקע שבא להשוות הבנים שיהא בעל הכסף מחויב לפרוע כמו בעל הקרקע פשיטא אטו האי ברא והאי לאו ברא ואם תפרש כוונת רב אסי שבא לומר נהי דמצד עצם החיוב לא מחלקינן מ"מ היה לנו לחלק בין קרקע לכסף ואשמועינן שגם בזה אין לחלק על זה בא האיכא דאמרי להקשות דמנ"ל לרב אסי באמת שלא מחלקינן הא יש טעמא רבה לחלק כדמסיק ונמצא אפוא לפ"ז דקושית האי ברא וכו' לא נדחה גם לאיכא דאמרי וזהו מילתא דפשיטא לשני הלשונות שבעצם חיוב הבנים אין לחלק ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית התוד"ה פשיטא דאמאי פשיטא הא שמואל אמר לקמן וויתר דהא ענינים מחולקים ונפרדים הם לגמרי זה מזה דשמואל שאומר וויתר אין זה מצד חסרון הכסף שאינו דומה לקרקע הא דינו הוא גם כששניהם לקחו קרקע ואפ"ה ס"ל דוויתר משום דס"ל דנהי דבעצם החיוב מחויבים שניהם כאחת ורצה חזה גובה ורצה מזה גובה מ"מ אם גבה מאחד מהם לא יכול לחזור על השני משום טעמו דכלקוחות שלא באחריות הם אבל בדין הנ"מ אם יש איזה נ"מ בין קבלת כספים לקבלת קרקע בזה לא מיירי שמואל וגם הוא יודה דאין נ"מ בין זה לשני ורב אסי עיקרו אתא לאשמועינן דאין חילוק בין הבנים מי שמקבל הכסף למי שמקבל המעות וע"ז פריך עליו הש"ס דפשיטא הוא שאין נ"מ בזה מטעם האי ברא וכו' ומה שייך מעתה קושית התוספת דודאי פשיטא הוא והיאך מצינן מי שיחלק ביניהם בין זה לזה ושמואל דס"ל וויתר הוא ענין אחר לגמרי ואפילו כששניהם לקחו קרקע אבל לחלק בין בעל הקרקע לבעל הכספים לא מצינו מי שחילק ושפיר מקשה הש"ס על זה פשיטא ודו"ק. שם ברש"י ד"ה אי כלקוחות הביא הלשון שני דרביע במעות ממש וכו' ותמוה לי זה דללשון זה היאך נפרש כוונת רב אסי כספים הרי הוא כקרקע דבשלמא ללשון ראשון דהספק הוא אם כיורשין וכלקוחות והרביע שנותן הוא מחמת צד הירושה וא"כ מן הדין היה מחויב לתת בקרקע דוקא ואפ"ה קאמר דיכול לתת גם במעות בעל כורחו דהיינו דרב אסי שאומר כספים הרי הם כקרקע ואשמועינן דבמקום שהיה צריך מן הדין לתת קרקע יוכל לתת גם מעות משא"כ ללשון שני דמשלם מחצה ממש רק מחמת ספק יורש וספק לוקח משלם רביע בקרקע ורביע במעות וא"כ הרי להיפך מדרב אסי דהחלק שמצד הירושה מוכרח לסלק בקרקע ולרב אסי יכול לסלקו גם במעות ומה שמשלם רביע השני במעות היינו מצד שהוא בעל חוב ודינו אינו כ"א במעות אבל שיהא כספים כקרקע מנא ליה וצריך לדחוק לפ"ז דרב אסי לא מכוון להשמיענו דכספים הם כקרקע לענין פירעון דבמקום שעליו לתת קרקע יוכל לשלם גם בכספים דזה אין מוכח כלל מדרב אסי כמו שכתבתי אלא רב אסי אתי לאשמועינן דגם צד לקוחות מחויב לשלם משום דהוי כלוקח באחריות ויהיה פירושו כן כספים כלומר מקום שחיובו הוא רק בכספים דהיינו צד הלקוחות הרי הוא כקרקע כלומר מחויב לשלם כמו צד הירושה דפרעונו הוא בקרקע ודחוק הוא ואפשר שהיינו מה דדחוק לרש"י לפרש שהעיקר הוא כלישנא קמא. בגמרא שמואל אמר וויתר קסבר האחים שחלקו לקוחות הם. היש"ש בדיני ברירה הקשה לפי מאי דקיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הם א"כ מלוה על פה דקיי"ל דאינו גובה מן הלקוחות א"כ הוה"ד דאינו גובה מהיורשים לאחר שחלקו למ"ד דלקוחות הם וא"כ קשה לדידן דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הם ומלוה על פה אינו גובה מהלקוחות א"כ אמאי גובה מן היורשים לאחר החלוקה עיי"ש, ובתחלת ההשקפה עמדתי כמשתומם על קושיא זאת דאם אמרו כלקוחות הם היינו בינם לבין עצמם לא חשבינן להו ליורשים אלא כלקוחות דמשום דאין ברירה אמרינן דהחליפו חלקיהם ותמורת חלקו המגיע לו לקח את חלק השני וכאילו לקחו זה מזה דמי אבל לענין אביהם לא נחשבו כלקוחות דאטו מאביהם קנו וא"כ מה ענין זה לענין לגבות מהם חוב אביהם דהא דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות היינו מלקוחות שלקחו מן הלוה אבל האחים האם לקחו זה מאביהם אתמהה, ולאחר החיפוש מצאתי תנא דמסייע לסברתי והוא הט"ז (חו"מ סימן ק"ג) שהוכיח נמי לפי דרכו שם דהא דאחין שחלקו לקוחות הם היינו דוקא לענין החלוקה שביניהם עצמם כגון לענין מחזירין זה לזה ביובל או לענין בא בעל חוב ונטל אבל לא לגבי איניש אחרינא עיי"ש ולכן מלוה על פה גובה מן היורשין אף לאחר שחלקו משום דלגבי אביהם אין דנין אותם כלקוחות ועיין בתומים (סי' ק"ג) שהשיג על הט"ז מסוגיא דבכורות (דף מ"ח) דאמרינן התם אם נתחייב האם חמשה סלעים לכהן ומת והבנים חלקו הנכסים פטורין מלשלם דאחין שחלקו לקוחות הם ומלוה על פה אינו גובה מלקוחות הרי דאפילו לגבי איניש אחרינא נמי הוי כלקוחות עיי"ש והנה כמה תירוצים נאמרו באחרונים על ישוב קושיא זאת של המהרש"ל אשר כולם לא נהירים בעיני הרב בעל מעדני מלך תירץ דבאמת קיי"ל דשעבודא דאורייתא ומהראוי לגבות אפילו מלקוחות ורק משום פסידא דלקוחות תיקנו חז"ל דאינו גובה מהם וא"כ ביורשים דלא שייך פסידא אוקמוה אדינא אף לאחר שחלקו והתם בבכורות אליבא דרב פפא אמר דסובר שעבודא לאו דאורייתא ומדינא לא גבי מלקוחות ולכן אפילו בלקוחות כאלו דלית להו פסידא כיורשים שחלקו נמי לא גביא, והנה אם כי הרבה מהמפרשים וגם הש"ך מכללם כתבו דרב פפא סובר באמת שעבודא לאו דאורייתא והוכיחו זה מהא דאומר פריעת בעל חוב מצוה עיין בדבריהם לענ"ד נראה להוכיח מהתם גופא דסובר שעבודא דאורייתא והוא דהנה בכתובות (דף פ"ו ע"א) קאמר רב פפא דפריעת בעל חוב מצוה ופרש"י משום דכתיב הין צדק והקשו המפרשים למה לא הביא רש"י מקרא דיוציא אליך את העבוט החוצה והרבה ראשונים פירשו באמת מקרא דיוציא וגו' ובחבורי שם כתבתי ליישב עפ"י מה שכתב הראב"ן בסי' ס"ט וז"ל אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר וכו' מ"ט שעבודא דאורייתא כלומר מדאורייתא נכסי לוה משועבד למלוה דסבר עולא כתנא דאמר בב"מ בעל חוב שבא למשכן לא יבוא לביתו אלא עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד המלוה והלוה יוציא את העבוט ואם לא יוציא המלוה מנתקו בשוק בעל כרחו וכו' ואי לאו דמשעבדי נכסי לוה למלוה היכי מצי לדחוקי להוציא לו משכון או לנתוחי בלא ב"ד וכו' עכ"ל, ולפי"ז משמע להו מקרא דויוציא אליך משמע שבעל כורחו כייפינן ליה וגובין ממנו בעל כורחו וא"כ התם בס"ד דרב כהנא ששאל מרב פפא דלדידך דמצוה היא אי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי ומספקא ליה אי כופין או לא לא הוי מצי לפרש מטעם דיוציא אליך דהא לטעם זה פשיטא דלא מהני מה שאומר לא בעינא למיעבד מצוה כיון שאפילו לנכסיו מגבינן ממנו בעל כורחו כ"ש דכופין אותו ומאי מספקא ליה ולכן בס"ד דרב כהנא הוכרח לפרש מקרא דהין צדק וכל זה הוא רק לס"ד אבל לבתר דמסיק התם רב פפא דכופין אותו איה"נ דנוכל לפרש דהמצוה הוא מקרא דיוציא אליך את העבוט, והנה טעם דמ"ד שעבודא דאורייתא ילפינן נמי מקרא דיוציא אליך את העבוט כמו שכתבתי בשם הרמב"ן וגם רשב"ם פירש הכי בברייתא א"כ לפי מה שכתבתי דלמסקנא דרב פפא סובר נמי דהמצוה הוא מקרא דיוציא ממילא מוכרח דגם הוא סובר שעבודא דאורייתא ועיין ברי"ף ורא"ש בס"פ גט פשוט דמסקי נמי דרב פפא סובר שעבודא דאורייתא וא"כ נדחה תירוץ המעדני מלך הנ"ל דהא גם רב פפא סובר שעבודא דאורייתא ואפ"ה קאמר התם אליביה דלא גבי מיתומים לאחר שחלקו והנה בעלי מפרשי הים לקמן ר"פ הגוזל ומאכיל כתבו ליישב קושית מהרש"ל דזה ודאי אם האחים נתחייבו קודם חלוקה במצוה לשלם חוב אביהם תו לא פקע גם לאחר שחלקו דנהי דחלוקתם הוי כמו מכירה שמכרו זה לזה מ"מ כיון דאקרקפתא דגופייהו רמי לקיים המצוה א"כ במה יפטרו במה שמכרו זה לזה ובמה נפקע החיוב מעליהם רק התם בבכורות דאליבא דרב פפא אויל דאיהו סובר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וא"כ אין כאן כ"א שעבוד נכסי ולגבי שעבוד כיון דמצד המצוה פטורים שפיר מהני מה שחלקו ביניהם משא"כ לדידן דקיי"ל בחו"מ (סי' ק"ז) דכופין על מצוה זו לפרוע חוב אביהם א"כ אף לאחר שחלקו לא נפקע מעליהם חיוב מצוה זאת כיון דעדיין תחת ידם ושניהם מחויבים לקיים מצוה זו ומה מועיל מה שמכרו זה לזה ולכך לדידן שפיר גובין מהיורשים לאחר חלוקה כיון דלדידן איכא מצוה לפרוע חובות אביהם דלא קיי"ל כרב פפא דאמר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו עיי"ש, ואכן תירוץ זה דחוק למאוד חדא דלפי"ז צריך לומר דר' מאיר ור' יהודה בבכורות שם פליגי באוקימתא דלא הוזכרה בש"ס דעיקר פלוגתתם אי סבירא לן כרב פפא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ובש"ס שם לא הוזכר זה כלל אלא ובדרב פפא דסובר מלוה על פה אינו גובה מלקוחות פליגי ועוד דבעיקר הדבר מ"ש דהתם אליבא דרב פפא קאי זה אינו דהא התוספת שם כתבו דלאו בדרב פפא ממש פליגי אלא הם חולקים במלוה הכתובה בתורה דומיא דרב פפא ולענ"ד זה מוכרח דהתם לא קאי אליבא דרב פפא ממש דהא כבר הוכחנו דרב פפא סובר דשעבודא דאורייתא ומדינא גביא גם מלוה על פה ומאי טעמא לא גביא מלוה על פה משום פסידא דלקוחות ולטעם זה היה צריך לומר דביורשים לאחר שחלקו נהי דכלקוחות הם מ"מ מלקוחות כאלו צריך היה לגבות כיון דלית להו פסידא וכמו שכתב המעדני מלך הנ"ל וא"כ מאי טעמא אמרו התם דר' מאיר דסובר כרב פפא ס"ל דלא גבי (אע"כ דהתם לאו אליבא דרב פפא ממש הוא ולא זכרו רב פפא כ"א לאשמועינן דבדינו דסובר מלוה על פה אינו גובה מלקוחות הוא דפליגי ור' מאיר סובר שעבודא לאו דאורייתא ומדינא לא גביא ואפילו כאחים שחלקו נמי אבל רב פפא לנפשיה דסובר שעבודא דאורייתא איה"נ דשפיר גבי מלקוחות כאלו וכיון שכן דלא הוזכר שם דברי רב פפא כ"א לסימנא בעלמא דבדינו שאומר מלוה על פה אינו גובה מלקוחות הוא דפליגי אבל עיקר החולקים הם ר' מאיר ור' יהודה וא"כ מה שייך לפ"ז לומר דהתם אליבא דרב פפא דסובר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי בשביל שרב פפא סובר הכי נימא שגם ר' מאיר יסבור כן. והנראה לי בישוב קושית מהרש"ל עפ"י מה שכתב הרשב"ם בב"ב דאפילו למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלי לא משתעבדי משום דלאו עלייהו סמיך בשעת הלואה וא"כ לפי"ז שפיר אמרינן וודאי דמיתומים לאחר החלוקה שפיר גבי דכיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא ומה דלא גבי מלקוחות הוא רק מצד התקנה משום פסידא דלקוחות ולכן באחין שחלקו אע"ג דקיי"ל כלקוחות דמי מ"מ מלקוחות כאלו דלית להו פסידא שפיר גבי ומה דאמרינן בבכורות דלא גבי היינו משום דהתם לענין פדיון בכור והכהן הוא הגובה וא"כ בעל כורחן דבמטלטלי מיירי התם דהא אין פודין בקרקעות כמבואר במשנה שם ודף נ"א) ובמטלטלין דלא סמיך עלייהו לא משתעבדי מן התורה ומדינא לא גבי התם מלקוחות ולכן אפילו מלקוחות כאלו דלית להו פסידא נמי לא גבי ולא קשה כלל קושית מהרש"ל כיון דקיי"ל אחים שחלקו לקוחות הם היכי משכחינן דמלוה על פה תגבה מן היורשין דשפיר משכחינן בגביה מן הקרקע ובדברינו אלה יתיישב נמי במה שהוכחתי לעיל דרב פפא סובר בע"כ שעבודא דאורייתא דלכאורה קשה הא בכתובות קאמר רב פפא הטעם דגבי מלקוחות משום דפריעת בעל חוב מצוה ובקדושין (דף י"ג ע"ב) קאמר משום נעילת דלת והא כיון דשעבודא דאורייתא איכא חיוב ומאי מהני טעם דמצוה ונעילת דלת ולמה שכתב דאפילו למ"ד שעבודא דאורייתא דוקא אותן דסמיך עלייהו אבל מטלטלין לא משתעבדי ואכן היינו דוקא בתורת שעבוד אבל בתורת כפייה לקיים מצוות עשה גביא מיניה דידיה מיהא ולפי"ז רב פפא בא לאוסופי עוד על מ"ד שעבודא דאורייתא דבלא טעם דמצוה ורק בתורת שעבוד א"כ במטלטלין דליכא תורת שעבוד לא גבינן אכילו מיניה ואתי רב פפא לאוסופי דמצוה נמי איכא ולכן מיניה דידיה גביא מיהא בתורת כפייה לקיים מצוות עשה וטעם דנעילת דלת הוצרך נמי משום דטעם דמצוה לא מהני כ"א למיניה דידיה גופא דלדידיה הלוה נתחייב לפרוע אבל לגבות מיתומים לא מהני טעם, זה כיון דלא לוו מאתו וכמו שכתב רש"י בב"מ (דף ס"ז) או מטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו משו"ה הוצרך לטעם דנעילת דלת לגבות מיתומים נמי לא בתורת שעבוד כיון דבמטלטלין ליכא שעבוד ואפ"ה גביא מתקנתא דרבנן בכדי שלא תנעול דלת. ובזה היה נראה לי עוד ליישב באופן אחר את קושיה מהרש"ל דודאי מלוה על פה דעלמא שבא מכח הלואה ממש שפיר גובה מן היתומים אפילו לאחר שחלקו משום טעם דנעילת דלת ורק התם בבכורות דבחיוב שנתחייב לכהן לא שייך נעילת דלת ומשו"ה אמרינן התם דלא גבי. ועוד בה שלישיה בישוב קושיא הזאת עפ"י מה שכתב השער המלך (פי"ט מהלכות מלוה) דדוקא בהלואה ממש שייך שעבודא דאורייתא משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבאה מכח מכר כולי עלמא מודו דשעבודא לאו דאורייתא עיי"ש ולפי"ז התם בבכורות דהלואה דכהן דמי למלוה מכח מכר דלא שייך לומר עבד לוה וכו' וא"כ התם שעבודא לאו דאורייתא ומדינא הוא דלא גבי מלקוחות ומשו"ה אפילו בלקוחות דלית להו פסידא נמי לא גבי משא"כ בהלואה ממש דאמרינן בה שעבודא דאורייתא דמדינא גביא מלקוחות ורק מפני התקנה דפסידת לקוחות לא גביא ולכן באחין שחלקו נהי דכלקוחות הם מ"מ כיון דלית להו פסידא שפיר גביא ודו"ק היטב בכל הדברים הללו. בתוד"ה וטרף חלקו וכו' ויש לומר דמיירי שעשאו אפותיקי הקשה מהר"ם דא"כ סתרו התוספת מה שכתבו לעיל ששניהם עומדים בספק ואכן כבר הקדימו בשמ"ק בקושיא הזאת ותירץ דמיירי דלא ידעו שעשאו אפותיקי דאי הוי ידעי לא הוי שקיל ליה ולא היו חולקין שדה האפותיקי לצד אחד עיי"ש. בתוד"ה רב אסי מספקא ליה וכו' וקשה מנ"ל לגמרא שמספקא ליה לרב אסי כלל ביורשין ע"כ, ונ"ל ליישב דהנה רב אסי הא קאמר רביע בקרקע ומשמע להש"ס דאפילו אם יש לו מעות אם רוצה לסלקו בקרקע מחויב לקבל ממנו קרקע ואי נימא דהספק אינו אלא אי כלוקח באחריות או שלא באחריות למה יכוף אותו ליקח קרקע אם יש לו מעות והלא הלוקח שנמצא מקחו טעות דינו כבעל חוב וצריך ליתן לו מעות כשיש לו ולא קרקע וכמו שכתבו התוס' לעיל ובע"כ מדכופהו ליקח קרקע אפילו כשיש לו מעות מכלל דמספקא ליה נמי ביורשים ולכך נוטל גם רביע בקרקע ודו"ק והנה התוספת הכריחו מכח קושיא זאת שהעיקר הוא כלישנא בתרא ואכן אפילו למה שכתבתי ליישב קושיתם וממילא אין מזה הכרח לומר כלישנא בתרא אפ"ה נ"ל דאכתי יש לתוספת הכרח דהעיקר הוא כלישנא בתרא ממקום אחר והוא דבסמוך בתוד"ה הלכך הקשו אמאי לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וכתבו דלא שייך לומר כן ועיין במהר"ם שכתב הטעם לזה לפי שאין הספק מצד טענותיהם אלא מצד עצמו וכבר הקשו כולם עליו דזו היא רק סברת סומכוס אבל חכמים אומרים אפילו בכה"ג המוציא מחבירו עליו הראיה כדאיתא בתוספת ריש ב"מ והן אמנם כוונתי בזה לתירוץ הפנ"י דלא שייך לומר המוציא מחבירו עליו הראיה כ"א במקום שהספק הוא על עיקר סכום המעות משא"כ אם הספק הוא רק באיזה דבר יהיה הפרעון אם בקרקע או במעות לא שייך בזה דין דהמוציא מחבירו עליו הראיה וזהו מה שכתבו התוספת דלא שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דללישנא בתרא אין הספק בסכום הפרעון כ"א באיזה ענין יהיה וממילא מוכח מזה דהעיקר כלישנא בתרא דללישנא קמא דהוה הספק בעיקר הסכום א"כ יקשה אמאי חולקין הול"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ודו"ק: