אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף ג:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף ג:

דף ב:

בגמרא ואי דלא אפקרינהו לשמואל היינו בור ואי לרב וכו' היינו שור מ"ש בור, כבר העירו המפרשים לדקדק הא הקושיא דמ"ש בור היינו לשמואל וח"כ למה לא הקשה זה מיד כאשר אמר דלשמואל היינו בור מ"ש בור ולמה הפסיק בדברי רב באמצע, ונ"ל ליישב עפמ"ש התוספת בד"ה משורו דמשורו לחוד לא ילפינן דהו"מ למיפרך מה לשור שכן בעלי חיים וכוונתו להזיק אלא דאתי מבור ושור במה הצד וא"כ גם לרב ילפינן נמי מבור ולהכי נטר עד דמסיים גם לדברי רב ופריך אתרווייהו מ"ש בור. ויתישב בזה נמי עוד דקדוק עצום מה שאמר לרב היינו שור ולא קאמר מ"ש שור כדקאמר בכל הסוגיא מ"ש קרן מ"ש שן, ולמה שכתבתי ניחא דבאמת אי הוי רב יליף רק משור לא היה קשה כלל מאי שנא דודאי שנא ושנא הוא מאב דידיה דהיינו שור כיון דלא דמי לאב בשום צד כיון שאינו בעלי חיים ואין כוונתו להזיק ולכן ודאי דהוה מצי למימר לגביה דלאו כיוצא בו ועל זה הוא דאמר רב פפא תולדותיהן לאו כיוצא בהן ורק עיקר הקושיא הוא משום דלרב נמי ילפינן מבור ולכן רק לגבי בור פריך מאי שנא ולא לגבי שור וגם זה לא יקשה א"כ למה הוצרך כלל לרב למילף משור כיון דבע"כ דגם לדידיה אתה צריך לבוא לילפותא דבור א"כ כולי מילתא נילף מבור לחוד כמו לשמואל דיש לומר דלרב אהני טעמא דמשור למד לחייב בו את הכלים כיון דהחיוב הוי נמי משום ממונו חייב נמי בכלים, ומיושב קושית התוספת כיון דמבור יליף ליפטרו בו כלים דזה אינו דא"כ הילפותא דשור למה דכל עיקר ילפותא דשור לא בא כ"א לחייב כלים משום ממונו אבל עיקר חיובו ודאי שגם לרב הוי משום בור, ופירוש הזה היה נ"ל נכון מאוד לולי שרש"י לא פי' כן דבד"ה היינו שור דייק לכתוב ולאו תולדה דבור נינהו הרי דמפרש דלרב לאו מבור הוא דיליף דלמה שכתבתי גם לרב הוי עיקר החיוב משום דהוא תולדה דבור וילפותא דשור לא בא כ"א להוסיף ולחייב בו נמי על הכלים. ועוד נ"ל דאפילו אי נימא כרש"י דלרב אינו כ"א תולדה דשור ולא דבור נמי יתיישב הדקדוקים דלעיל דבאמת יש להקשות במה שאמרו מ"ש בור שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך הא בור לאו ממונו הוא והתוס' נדחקו בזה ולכן לבי אומר לי דבקושית ומ"ש פריך שני קושיות גם לשמואל דסובר היינו בור וגם לרב דסובר היינו שור ומ"ש בור שכן תחלת עשייתו לנזק הוא הקושיא לשמואל דסובר דהיינו בור וממונך הוי קושיא אחרת לרב דאמר היינו שור מ"ש שור דהוי ממונו ושמירתו עליך הני נמי ממונו אלא דכיון דבחד מ"ש פריך על שניהם החסיר לכתוב עוד פעם מ"ש על וממונך אבל באמת הוי זה קושיא אחריתי לרב דמ"ש שור ומיושב הדקדוקים שהקשיתי למה לא פריך על רב מ"ש שור דבאמת פריך גם על רב וגם הדקדוק האחר למה הפסיק בדברי רב נמי א"ש דאם לא היה מקשה כלל על רב הוי זה שפיר הפסק אבל כיון שמקשה על שניהם בחר לו לשון קצרה ולהקשות בחד מ"ש על שניהם ומיושב נמי קושית התוספת דהא בור לאו ממון הוא דבאמת קושית וממונך קאי זה על שור ואמינא עוד להוסיף ולתת טעם לשבח דמשו"ה כולל שני הקושיות דבור ודשור במ"ש אחד משום דודאי שגם לרב הוצרך נמי בע"כ למעלת דתחלת עשייתו לנזק דממונו לחוד ליכא למילף חיוב ולומר מ"ש שור שממונו חייב דהא ודאי דממונו לחוד אינו גורם חיוב דאלת"ה א"כ למה הוצרך לעיל בכל התולדות דאיכא בכל הג' אבות דשור למצוא חומרא במה שדומה לאב תולדה דקרן כוונתו להזיק ותולדה דשן שיש הנאה להזיקה וכדומה הא במעלה הזאת שווים כל התולדות להדדי הוא וא"כ גם בכל הני הו"מ למימר הכי מ"ש קרן דממונו הוא וחייב אף נגיפה נשיכה דממונו הוא וחייב ולמה לו למצוא בכל חד מן האבות ותולדות חומרות אחרות בשעה שיש מעלה אחת הדומה בכולהו א"ו דמעלה דממונא לא תוכל לגרום החיוב ובע"כ דעיקר מה שגורם החיוב לרב הוי נמי משום דבזה הוי תחלת עשייתו לנזק ואע"ג דלדידיה לא הוי משום הכי תולדה דבור דבור היינו דוקא לדידיה בדאפקריה אבל החיוב הוי ודאי משום תחלת עשייתו לנזק וכיון שהוצרך להזכיר גם לרב את המטלה דתחלת עשייתו לנזק משו"ה כולל זה בחד מ"ש כיון דמעלה הזאת אזלא לשניהם ופי' הזה היה נכון ומחודד מאוד אלא דאכתי לשון רש"י לא משמע גם כפירוש הזה והוא מדכתב רש"י ובשור הא אמרן תולדה דשור כשור, ונראה שנתכוון ליישב בזה את הדקדוק דלמה לא מקשה גם על רב מ"ש שור וע"ז משני דלרב כבר נאמר דתולדה דשור כשור וא"צ לחזור ולומר אבל לפי מה שכתבתי לא הוצרך לזה דבאמת מקשה גם לרב מ"ש ודו"ק היטב. ברש"י ד"ה היינו שור ולאו תולדה דבור נינהו ובשור הא אמרן לעיל תולדה דשור כשור בדבור דלעיל כתבתי דנתכוון ליישב בזה למה לא מקשה גם על רב מ"ש שור וע"ז משני משום דכבר נאמר דתולדה דשור כשור ואע"ג דאכתי יש לומר דאדרבה מדלא פריך הכא מ"ש שור מוכח דבאמת לא דמי בשום צד לשור ואי משום דיש בו המעלה דהוי ממונו הא ע"כ דמעלה זו לחוד לא מצי לגרום החיוב וכמו שהוכחתי בדבור דלעיל וא"כ שפיר יש לומר דלאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא קאי על זה ומשום דלא דמי בשום צד לשור לזה משני דזה אי אפשר לומר דעל זה קאי רב פפא דא"כ משכחת בתולדה דשור דלאו כיוצא בהן והיאך קאמר לעיל דתולדה דשור כשור ומשמע דכל התולדות שבשור הוי כיוצא בהן ובע"כ דלא על זה קאי רב פפא וגם בזה הוי כיוצא בהן אע"ג דלא דמי לאב וחיובו הוי באמת משום תחלת עשייתו לנזק וילפינן זה בקו"ח משור דאין תחלת עשייתו לנזק וכמו שכתבתי לעיל ודו"ק. בתוד"ה משורו למדנו וכו' אבל קשה כיון דמבור יליף ליפטרו בהם כלים עיין מה שכתבתי לעיל בגמרא ליישב. בתוד"ה וממונך לאו דוקא גבי בור וכו' לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דהאי וממונך הוי קושית דמ"ש שור וקאי זה אשור א"ש דהוי דוקא ממונו וכן לגבי אש כתב רש"י לקמן (דף כ"ב) דאם הדליק בגחלת שאינו שלו פטור וא"כ באש נמי ממונו דוקא והתוספת לשיטתייהו דבאש אם הדליק באש של חבירו נמי חייב א"כ בע"כ דממונו לאו דוקא ונהי דהכא הוה מצו לפרש כמו שכתבתי אבל משום אש בע"כ לומר דממונו לאו דוקא וק"ל. ברש"י ד"ה כחו גופו והיינו אדם גופא וחייב, לכאורה משמע דמפרש דזה הוי האב דאדם אבל באמת אי אפשר לומר הכי דא"כ לא משכחת תולדות למבעה לרב דסובר מבעה זה אדם ובמתני' הא אבות קתני גם אמבעה ומכלל דאיכא תולדות וכ"כ הפנ"י דמטעם זה אי אפשר לומר דהיינו אב וברי"ף מפורש דהם תולדה דאדם עיי"ש ובע"כ שגם כוונת רש"י הכי הוא דרק לענין החיוב דמיא זה לגופו אבל הוי תולדה וק"ל. ברש"י ד"ה אי בתר דנייח אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם ע"כ, מלשון הוחלק בהם שכתב רש"י משמע דבהם רק הוחלק אבל ההיזק בא ע"י הקרקע שנחבט בה והכי דייקו נמי התוס' לקמן (דף כ"ח) ודף ה' מלשון הוחלק דנקיט במתניתין שם דלא בהם עצמו הוזק אבל הכא באמת אי אפשר לפרש הכי ברש"י דא"כ פטור לגמרי לרב דסובר דלהבלו ולא לחבטו דחבט קרקע עולם וגם לעיל בע"א גבי אבנו סכינו ומשאו הקשו התוספת בד"ה בין לרבי דאמאי חייב לרב ומשני משום דחבטא הוי דידי' פי' שהוזק בעצם התקלה וא"כ ה"נ הוי בע"כ דמיירי שהוזק בעצם הכיחו וניעו והוחלק בהם שכתב רש"י הכוונה דבע"כ דמיירי שגם ההחלקה בא ע"י המים נמי שבהם הוחלק וגם הוזק דאי הוחלק בדבר אחר והוזק בהם א"כ הוי פטור לגמרי דגזה"כ הוא בבור ונפל שמה שור דנפל מעצמו ולא כשהוחלק ע"י דבר אחר ונפל וכמ"ש התוספת לקמן דנ"ד ע"ב וגם לקמן (ד"ו ע"א) בתוד"ה לאתויי בור המתגלגל דאם חפר בור ובא אחר ודחף וכו' אין סברא שיתחייב בעל הבור ועכ"פ לא עדיף משור שדחף חבירו לבור דאין חייב בעל הבור בכל ההיזק ולכן הוכרח לפרש דבע"כ שגם ההחלקה נמי היה ע"י תקלה זו גופא והכל בא ע"י תקלתו ומסבתו ולפ"ז מה שכתב רש"י והוחלק בהם לא למעוטי ההיזק שדוקא הוחלק ולא הוזק אלא לאוסופי בא שההחלקה נמי היה על ידי זה אבל ההיזק ודאי שהוזק בהן גופא וז"ב ובשמ"ק ראיתי שהקשה באמת למה חייב כאן לרב דסובר חבטה קרקע עולם ולמה שכתבתי מיושב דודאי מיירי הכא שבאמת ההיזק היה על ידי התקלה ולא על הקרקע וכמ"ש ודו"ק בתוד"ה כיחו וניעו פי' הקונטרס מי האף וקשה לר"ת דבנדה קתני כיחו וניעו ומי האף וכו' לכאורה היה אפשר לדייק ולחלק בין לשון רש"י דקאמר ליחת החוטם ובין לישנא דש"ס במתניתין דנדה. דקתני מי האף ולומר דמי האף וליחה הם שני דברים ליחת החוטם הוי ליחה עבה והיא הנקראת ניעו ומי האף הוי ליחה צלולה כמו מים הנגרים לפעמים מן החוטם ומשו"ה נקראת מי האף משום צלולה כמים ואין זה ליחת החוטם הרגילים לצאת מן החוטם כמו ליחה עבה כן היה אפשר לומר לפי שינוי הלשון מרש"י ללישנא דמתניתין, אבל להמעיין בסוגיא דנדה אי אפשר לומר כן דהנה התם קאמר רב דמי האף דקתני במתניתין היינו בנגררים דרך פה ומשום צחצוחי רוק הוא דמטמא ואי אמרת דניעו הוי נמי מה שיוצא מן החוטם הו"ל לפרש כן גם אניעו דקתני קידם והכי הול"ל ניעו בנגררים דרך הפה אע"כ דניעו הוי לא מה שיוצא מן החוטם כ"א מן הפה ממש ולפ"ז איפוא קושית ר"ת יהיה לא מלשון דמתניתין דקתני נמי מי האף בהדי ניעו וכמ"ש התוס' דזה אפשר ליישב כמו שכתבתי אלא הקושיא יהיה מדברי רב מדמפרש למי האף ולא לניעו ואפשר שגם התוספת סמכו עצמם נמי על דברי רב ודו"ק. ברש"י ד"ה בחצי נזק צרורות וכו' דקיי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס ואע"ג דפלגא נזקא של נגיחה הוי קנס האי פלגא נזקא הוי ממונא וכו' פד סוף הדבור עיי"ש הרי שפירש דההלכתא היה על זה דממונא הוא וכבר הרעישו ע"ז הראשונים והאחרונים, ובשמ"ק כתב שקושיא שאין עליו תירוץ הוא דהא הכא אליבא דרב פכא קיימינן ואיהו הא סובר דגם פלגא נזקא דקרן הוי ממונא וא"כ למאי הוצרך על זה ההלכתא לחצי נזק צרורות ולכן מחקו מן הש"ס דהכא דהלכתא גמירי דממונא הוא ולא גרסי כ"א דהלכתא גמירי לה ופירשו דההלכתא איצטריך לחצי נזק פי' שאינו משלם יותר מחצי נזק וגם ברש"י יפרשו דודאי ההלכה לא איצטריך אלא אחצי נזק והא דכתב רש"י דממונא הוא בא ליתן טעם למה אינו נחשב תולדה דקרן מאחר שאינו משלם אלא חצי נזק על זה כתב דהיינו משום דממון הוא וכדמסיק האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל והא דמסיק הש"י אח"כ דמשו"ה הוי תולדה דרגל דמכח הרגל אתי לפ"ז יהיה הכוונה כן דמשום דהוי ממונא הוא נתינת טעם למה שאינו תולדה דקרן אבל אכתי הא לרגל נמי לא דמי דרגל כוליה נזק משלם וזה חצי נזק וא"כ הוי לה להיות תולדה בפני עצמו ואמאי קרי לה תולדה דרגל על זה נותן טעם משום דמכח רגל קאתי, אכן לבד שתחלת לשון רש"י מה שכתב דהלכתא גמירי דממונא ולא קנס משמע דההלכה בא ע"ז דממונא ולא קנס לענ"ד עוד יש נמי להוכיח דרש"י לשיטתו בע"כ מוכרח לפרש כן דההלכה הוא רק לממונא לחוד ולא על חצי נזק דהא לקמן (דף י"ז ע"ב) קאמר הש"ס אי כחו כגופיה כוליה נזק בעי לשלומי ואי לאו כגופו אפילו חצי נזק נמי לא ומשני דלעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה ורש"י בד"ה חצי נזק נמי לא כו' פי' דהא לא מצינו כאורחיה דמשלם חצי נזק ומשמע מזה דאי הוי מצינו לפעמים שגם בדבר שאורחיה משלם חצי נזק אע"ג דיש נמי דברים שמשלמים נזק שלם מ"מ כיון דיש נמי כאורחיה דאינו משלם כ"א חצי נזק לא הוי קשה לן מצרורות דהוה סברא לומר דעכ"פ כיון שכחו הוא רק חצי נזק הוא דמשלם ורק עיקר הקושיא הוא משום דכאורחיה לא מצינו חצי נזק וא"כ יקשה לרב פפא דס"ל פלגא נזקא ממונא הוא א"כ סובר דקרן נמי הוי אורחיה וכמ"ש התוספת לקמן (דף ט"ו ע"ב) דלרב פפא הוי קרן אורחיה והרי מצינו שגם באורחיה משלם חצי נזק וא"כ לא איצטריך לרב פפא ההלכתא לחצי נזק דהא ודאי שבלא ההלכתא הוי ידעינן נמי דחצי נזק, הוא כיון דמצינן שגם בכאורחיה חצי נזק ובע"כ דלרב פפא ההלכה לממונא הוא דאתי הן אמנם דראיה זאת יש לדחות לפי מה שכתבתי לקמן (דף י"ו) לחלק בין אורחיה דקרן לאורחיה דרגל דברגל הוי אורחיה ממש ובקרן רק שינוי לא הוי אבל אורחיה נמי לא הוי וצרורות הוי אורחיה ממש כמו רגל וא"כ יש לומר דכוונת רש"י הוא דלא מצינו באורחיה כי האי דהוי אורחיה ממש דמשלם חצי נזק וא"כ גם לרב פפא איצטריך ההלכתא לחצי נזק, מ"מ אכתי גם בלא ראיה מן החוץ נמי אין נוח לי לפרש ברש"י דההלכה הוא רק לחצי נזק דמלשונו מוכח דההלכה הוא לממונא וכמו שכתבתי וא"כ עלינו לתרץ הקושיא כיון דהכא לרב פפא קיימינן דסובר פלגא נזקא נמי ממונא ולמה איצטריך לפי זה ההלכה לצרורות. והנה אחר העיון והדיוק בדברי רש"י מצאתי פתרון להחדה הסתומה הזאת והוא דלקמן (דף ט"ו ע"ב) במה שאמר רב פפא פלגא נזקא ממונא פרש"י התם דנ"מ דאי מודה ואח"כ באו עדים לא מיפטר והמפרשים צווחו ע"ז מי הכריח לרש"י לפרש במודה ואח"כ באו עדים דבזה הוי פלוגתא לקמן (דף ע"ה ע"א) ולא פירש במודה מעצמו ממש ולא באו עדים אח"כ דהוי נמי פטור, ומפני חומר הנושא נ"ל להסביר ולתת טעם בזה דזה ודאי שגם לרב פפא דסובר דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אין הפירוש שסתם שוורים הוחזקו נגחנים דאי אפשר למימר הכי דהא חזינן במציאות שאין הדבר כן ועוד דאי נימא שרובן עלולים לנגוח א"כ בדלא אייעד למה חסה התורה שלא לשלם כ"א חצי נזק מאי שנא אייעד מלא אייעד כיון דרוב שוורים הוחזקו לנגוח הוי זה כמו אייעד אלא ודאי דבאמת רוב שוורים לא הוחזקו לנגוח רק דאם נגח אז אמרינן שאין זה משונה שעשה דבר כזה שאין זה בטבעו כלל אלא בטבע השוורים נמי לנגוח וכשנגח עשה דבר שבטבעו ובזה פליגי דמ"ד קנסא ס"ל דבחזקת שימור קיימי וכשנגח עשה דבר המשונה ורב פפא סובר דאין זה משונה אבל בחזקת נגחן נמי לא הוי והכי משמע נמי לשון הש"ס סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואי הכוונה שהוחזקו לנגוח הכי הול"ל סתם שוורים בחזקת לאו שימור אלא ודאי דרק בחזקת שימור לא קיימי אבל בחזקת נגחן נמי לא קיימי והיינו דוקא בדלא אייעד אבל בדאייעד הוחזק נגחן וכיון שגם לרב פפא סתם לא הוי בחזקת נגחן א"כ לא נוכל לומר שמה שמשלם הוי זה ממון ממש דומה לנזקי שן ורגל כיון דאינו דומה להם דבשן ורגל הוחזק לכך וכאן לא הוחזק וכיון שאינו בחזקת נגחן לא הוי ליה כל כך לאסוקי אדעתיה אע"כ שגם לדידיה נדנוד קנס יש בזה רק כיון שאינו משונה לגמרי וקצת הוי ליה לאסוקי אדעתיה משו"ה לקנס ממש נמי לא דמי ולהכי הכריע רש"י כן דלענין מודה מעצמו ממש כיון דהודאה גמורה הוא וליכא למימר בזה דמשוה ביעתותא דעדים אודה דומה הוא לקנס ליפטר בהודאה אבל במודה ואח"כ באו עדים שבזה יש מקום לחייבו עפ"י דין מטעם הגדת העדים ובשגם דיש לומר דמשום ביעתותא דעדים שהיה יודע שיש עדים ויבואו להעיד ומשו"ה אודי ונהי דבקנס גמור גם בכה"ג נמי פטור מ"מ פלגא נזקא שלא דמי לקנס ממש חייב בכה"ג, ודוגמא לדבר זה נמצא בשמ"ק במה שהביא בשם הראב"ד ז"ל שחצי נזק של תם משלם ע"פ עצמו ואינו דומה לשארי קנסות ותמהו עליו מסוגיא דלקמן (דף ט"ו) דהקשה שם למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורי וכו' וכן אמרו לקמן בפרק דו"ה אי תם הוי מודינא ומפטרנא וכתב השמ"ק ליישב ולחלק שבפלגא נזקא הב"ד אומרים לו שלם אלא שאין כופין אותו ובשארי קנסות אין אומרים לו שלם כלל ועיי"ש מה שכתב עוד נ"מ וחילוקים בין קנס דפלגא נזקא לשארי קנסות וא"כ נימא דאף רש"י ז"ל סובר גם ברב פפא לחלק בין קנס דפלגא נזקא לשארי קנסות לענין זה נמי שבשארי קנסות גם אם הודה ואח"כ באו עדים נמי פטור ואילו בפלגא נזקא חייב בכה"ג כשהודה ואח"כ באו עדים אבל במודה מעצמו ממש פטור בפלגא נזקא נמי ולהכי דייק רש"י לכתוב דנ"מ במודה ואח"כ באו עדים שלא מיפטר בהודאתו לרב פפא אבל בלא באו עדים איה"נ שגם לרב פפא פטור בהודאה ויהיה איך שיהיה הטעם ברש"י עכ"פ זה שפתי רש"י ברור מללו דדוקא במודה ואח"כ באו עדים הוא דפטור לרב פפא ומשמע דאילו במודה מעצמו ולא באו עדים אח"כ מהני ההודאה לפטור אפילו לרב פפא וא"כ איצטריך שפיר ההלכה בחצי נזק צרורות דממונא ממש הוא כרגל עצמו ואפילו בהודה ולא באו עדים נמי חייב, ואולי דזהו גופא מה שהכריח לרש"י לחלק בזה לרב פפא בין מודה מעצמו ולא באו עדים לבאו עדים אח"כ דמשום שלפניו היה הגרסא כאן דהלכתא גמירי לה דממונא הוא כמו שהיה כתוב כן בכל הספרים קודם שמחקו דרק משום קושיא זאת הוא דמחק זה כמ"ש השמ"ק ולרש"י לא היה ניחא לשבש הגירסא, ולכן היה קשה לו דבאמת למה הוצרך ההלכה על זה דממונא לרב פפא ומכח זה הוכרח לחלק פלגא נזקא אם כי ממונא הוא לדידיה אבל לאו ממון ממש הוא ודוקא בבאו עדים אח"כ הוא דחשוב כממון אבל אם לא באו עדים מיפטר בהודאה גם לרב פפא ושפיר איצטריך ההלכתא דצרורות הוי ממון גמור וחייב בהודאה לעולם אפי' אם לא באו עדים ועיין מה שכתבתי עוד לקמן דט"ו ודי"ז. בגמרא לרבא דמיבעי ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר והקשה המהרש"א דא"כ מנ"ל דלרב פפא משלם מן העליה דילמא לא פליג בזה עם רבא וסובר נמי כוותיה בזה דמגופו משלם וקרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר עיי"ש, ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי דלק"מ דבאמת מצד מעלה אחת דדמיא לרגל אכתי אי אפשר עוד לקרות אותה תולדה דרגל כיון דבחד צד דמיא נמי לקרן דמשלם חצי נזק כקרן ואי אפשר לקרותה תולדה דרגל כ"א כשמצינו דלרגל דמיא יותר מלקרן ולכן בשלמא לרבא דסובר פלגא נזקא קנסא אפילו אי נימא דמגופו משלם הוי ודאי תולדה דרגל ולא דקרן משום מעלה דלפוטרו ברה"ר דבזה הוי דומה לרגל בשני צדדים ממונא ולא קנס כרגל ולפוטרו ברה"ר כרגל ולקרן אינו דומה כ"א בחד צד בחצי נזק, ואין לומר דגם לקרן דמי בשני צדדים חצי נזק כקרן ומגופו כקרן דכבר כתוב בשמ"ק דלפי הבעיא של רבא ס"ד דמגופו וחצי נזק הכל צד אחד דהא בהא תליא משא"כ לרב פפא דגם פלגא נזקא דקרן הוי נמי ממונא א"כ אי נימא דמגופו משלם לא נשאר כ"א צד אחד דדמי רגל לפוטרו ברה"ר וצד אחד לקרן בחצי נזק ואין כאן צד המכריע לקרותה תולדה דרגל יותר מתולדה דקרן ואין לומר דאפי' בלא צד מכריע נמי מסתבר יותר לומר שהיא תולדה דרגל משום דמכח רגל קאתי וכמ"ש רש"י דזה אין טעם כ"א למה לא הוי תולדה בפני עצמו אבל שיהא היא המכרעת נגד צד דקרן אין מועיל זה וכמו דאין מועיל להיות נשיכה תולדה דשן אע"ג שע"י שן אתי וא"כ אכתי יקשה למה היא דוקא תולדה דרגל ולא דקרן משו"ה הוכרח לומר דלרב פפא הוי משלם נמי מן העליה ואכתי יש צד המכריע נגד קרן וז"ב, ושוב ראיתי שבעיקר הקושיא כבר הקדימו למהרש"א בשמ"ק והתירוץ הוא כעין שכתבתי והנאני שכוונתי לדעת הגדולים בתוד"ה אמאי קרי לה רגל לפוטרו ברה"ר אע"ג דדמי לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמו עכ"ל, הסבר הדברים דלהכריע שיהא נקרא תולדה דשארי אבות ולא דקרן אין די במה שמכח רגל הוא אתי וכמו דלא אמרינן דנשיכה הוי תולדה דשן משום שע"י השן קאתי ויותר היה לקרותה תולדה דקרן כיון דשוי לה בשיעור התשלומין דחצי נזק הוי בשניהם רק לאחר שזה ידענו דתולדה דקרן לא הוי אכתי נצרך לתת טעם למה בחרו לקרותה תולדה דרגל ולא של שארי אבות הדומין לרגל בלשלם מן העליה ולפוטרו ברה"ר או שם בפני עצמה היה צריך לקרותה ועל זה מהני טעם משום דמכח רגל אתי שתהא נקראת תולדה דרגל ואע"ג שרש"י כתב טעם זה היינו נמי כוונתו לזה דעל מה נקראת רגל ולא שם בפני עצמה וכמו שכתבתי שם:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה