אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף ב:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף ב:

דף ב.

בתוד"ה אבל במחוברת אימא כולה מועדת וכו' וא"ת ומהי תיתי אי מתלושה וכו' לא הבנתי קושיתם דהא הטעם דמחלקינן בקרן בין תם למועד היינו משום דבכעס הראשון והשני לאו אורחי' הוא ולהכי אינו משלם אלא ח"נ וכדאמרינן לקמן משונה קרן אבל כשנעשה מועד הוי זה אורחא אבל בדבר כזה שגם בפעם הראשון אורחא הוא אין שייך לחלק בין תם למועד והיינו טעמא דבשן ורגל מועדין מתחלתן כיון דאורחייהו הוא אין מקום לחלק בזה ולפ"ז במחוברת דהוי נמי אורחא מה שייך לחלק התם בין פעם ראשון לרביעית כיון דגם בפעם הראשון הוי אורחא. בזה, והיינו מ"ש רש"י בד"ה אבל מחוברת דאורחא הוא הוסיף תיבת "דאורחא" לתרץ בזה לקושית התוספת דכיון דגם בפעם ראשון הוי אורחא אין מקום תו לחלק בין תם למועד וז"ב. בגמרא ת"ש בכור שורו הדר לו, ואין להקשות דא"כ קרא דצדקיהו למה כיון דלא ילפינן מידי מיניה וי"ל דבלא קרא זה הו"א דבתלושה כלל לא מחייב דאונס הוא או דהוה אמינא דאפילו בפעם שלישית נמי לא מחייב כ"א חצי נזק דלא הוי אורחיה לעולם משו"ה הביא לקרא זה למילף דכי יגח דקרא מיירי בתלושה נמי וגם בו נעשה מועד בשלשה פעמים ובפעם ראשונה חייב מיהא חצי נזק וק"ל. בגמרא מילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, מה שקשה מכאן על הרמב"ם (פ"י מהלכות נזקי ממון) דפוסק דהוי מועד עיין מה שכתבתי לקמן (דף ה' ע"א) מזה. ברש"י ד"ה רביצה וכו' והלכה ורבצה עליהם כדי לשברן, הנה לפמ"ש הרא"ש לקמן (דף ט"ו ע"ב) גבי כלבא דאכל אימרי רברבי דכל מה דלאו אורחיה אע"ג דיש הנאה להזיקו הוי תולדה דקרן א"כ מאי דייק רש"י דכוונתו היה כדי לשברן הא אפילו אם רבצה להנאתה נמי הוי תולדה דקרן כיון דלאו אורחה לרבוץ על כלים ונ"ל דכוונתו להזיק ודאי בעינן לגבי קרן דזהו התנאי והסימן העיקרי של קרן וכדאמרינן בסמוך מ"ש קרן דכוונתו להזיק ואלא דכל היכא דכוונתו להזיק אם ממילא יש הנאה להזיקה נמי הוי קרן והתם נמי גבי אימרי רברבי אע"ג דיש הנאה להזיקה מ"מ ודאי דכוונתו להזיק דאי לא כיוונה להזיק כ"א להנאתה לא היתה עושה דבר משונה כזה ולאכול אימרי רברבי דלאו אורחא הוא כלל אלא משום שכוונתו להזיק יצרה תקפה כל כך לעשות דבר היוצא מהרגילה, והנה רבים הבינו דאם אך יש הנאה להזיקה אז אין כוונתו להזיק ורק להנאתה תעשה כן אבל זה אינו דודאי יש דברים שיש הנאה להזיקה ובכ"ז ודאי דכוונתה היתה להזיק ולא להנאתה וכגון זה גופא בכלבי דאכל אימרי רברבי וכן כל דבר משונה שבודאי להנאתה לא היתה עושה דבר דלאו אורחה ובע"כ שכוונתו להזיק ואלא שממילא יש גם הנאה להזיקה ולפ"ז מיושב דברי רש"י במה שדייק דכוונתה היתה כדי לשבר דודאי שבלא זה לא הוי תולדה דקרן ואיה"נ אי ממילא היתה לה הנאה מרביצה הזאת נמי הוי קרן ורק בא להורות שתחלת הכוונה יהיה דוקא כדי לשבר משא"כ אם תחלת כוונת הרביצה היתה לצורך הנאתה אין זה קרן דתנאי הראשי שבקרן הוא כדי שיהיה כוונתו להזיק ועל ההנאה באמת לא משגחינן דגם אם יש הנאה כיון שתחלת הכוונה היה כדי להזיק הוי קרן ודמיא ממש להך דאימרי רברבי. והארכתי בזה אם כי הדברים פשוטים וברורים רק מפני שראיתי בתוספת לקמן (דט"ו ע"ב) בד"ה והשתא שכתבו בסוה"ד וז"ל אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן דתרווייהו משונים הם אע"ג דקרן כוונתו להזיק עכ"ל, הרי שלהדיא מדבריהם שהבינו דבאימרי רברבי הוי אין כוונתו להזיק ואפ"ה הוי קרן משום דמשונה והבינו כן מדהוי זה יש הנאה להזיקו מכלל דבודאי להנאתה עשתה כן ואין כוונתה להזיק אבל זהו דברים תמוהים מאוד לומר דאפילו כשאין כוונתה להזיק יהיה זה קרן דהא בכל הסוגיא מוכח דהתנאי הראשי של קרן שיהיה כוונתו להזיק וכמ"ש כאן מ"ש קרן שכוונתו להזיק וכן להלן פריך מה לקרן שכוונתו להזיק, וגם הוכחתם לזה שהבינו דיש הנאה להזיקו ואין כוונתו להזיק חד הוא דמדיש הנאה מכלל שאין כוונתה להזיק אלא להנאתה עשתה הכי אין זה מוכח כלל ואין זה ענין זה לזה דיש שכוונתו רק להזיק וממילא יש נמי להזיקה הנאה וגם בדברי רש"י בסוגיין להדיא כן דבד"ה בעיטה כתב וז"ל ואהכי הוי תולדה דקרן דכוונתה להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקה מצוי תדיר עכ"ל, הרי להדיא שחשיב כוונתו להזיק ויש הנאה להזיקו לשני ענינים ואילו להבנת התוספת ענין אחד הוא דמפני שכוונתו להזיק מכלל דאין הנאה להזיקה והיינו הך, ולפי"ז יהיה הדין דכלבא דאכל אמרי רברבי חייב ח"נ אפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא נמי ואע"ג דהתוס' לקמן שם כתבו דלמ"ד זה לא מחייב כלל דמהי תיתי דלקרן לא דמי דקרן אורחיה הוא והאי משונה הוא עיי"ש, ואמנם כל זה הוא להבנתם דהתם הוי אין כוונתו להזיק ולכן בשלמא למ"ד פלגא נזקא קנסא מיהא דמי לחד צד לקרן דבתרווייהו הוי משונה אבל למ"ד פ"נ ממונא לא דמי בשום צד לקרן דהכא הוי יש הנאה להזיקו ומשונה ואילו קרן הוי אורחיה וכוונתו להזיק אבל למ"ש דגם התם הוי כוונתו להזיק דמדעשה דבר המשונה כל כך ודאי שכוונתו להזיק א"כ אכתי דמי לקרן בחד צד דבשניהם הוי כוונתו להזיק ושפיר אתיא מקרן ודו"ק, היוצא לנו מזה פלוגתא דרבוותא דרש"י והרא"ש וכן הנימוק"י סברי דיש הנאה להזיקה אין זה ענין אחד עם כוונתו להזיק דמשכחת שיהיה כוונתו להזיק וגם שיהיה הנאה להיזק זה ולכן דייקו לכתוב בעובדא דכלבא דאכיל אמרי להוכיח מהתם שרק ביש הנאה להזיקו חייב נמי מטעם קרן כל דבר המשונה אבל שיהא חייב אפילו אם אין כוונתו להזיק לא שמעת מינה דגם התם הוי וכוונתו להזיק משא"כ התוספת דסברי דביש הנאה להיזקה הוי ודאי אין כוונתו להזיק דייקו לכתוב שגם אם אין כוונתו להזיק נמי שמעת מהתם דחייב מטעם קרן. וראה זה פלא דבסמוך ברש"י ד"ה הני אין הזיקן מצוי כתב וז"ל הלכך תולדה דקרן הם דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי חצי נזק כקרן עכ"ל הרי דלא זכר באמת דבעינן ברביצה כוונתו להזיק, ולכאורה מרש"י זה מוכח דסובר נמי כתוס' דאפילו אין כוונתו להזיק נמי הוי קרן אבל אי אפשר לומר כן דהא הכא כתב בהדיא דרביצה הוא כשרבצה עליהן כדי לשברן, אלא דהאמת יורה דרכו דהכא כשרצה לסיים ולהראות במה היא חשובה לתולדה דקרן חשב כוונתו להזיק שזהו באמת תנאי הראשי לקרן אבל בסמוך דקאי התם לתרץ מפני מה לא הוי רביצה תולדה דרגל דהש"ס רצה לומר דרביצה יהיה תולדה דרגל ולחייב נזק שלם לא שייך להזכיר התם כוונתו להזיק דאדרבה סברא דכוונתו להזיק היה צריך לגרום חומרא ולשלם יותר ואיך אתה רוצה לפטרו מנזק שלם משום הכי ולהכי לא הזכיר התם כ"א הדברים שעושים וגורמים הקולא בקרן שמשו"ה אין משלם כ"א חצי נזק והדברים שעושים הקולא הם אין הנאה להזיקו ואין הזיקו מצוי אבל כוונתו להזיק אדרבה צריך לגרום חומרא והכי מדויק לשון רש"י דהתם דמסיים שם אין הנאה ואין הזיקו מצוי ומשלמי חצי נזק כקרן פי' דמשום דיש בה שני הקולות הללו דאין הנאה ואין היזיקו מצוי יש בה נמי הקולא הזאת שאינה משלמת כ"א חצי נזק וזה ברור בעזה"י ועיין מה שכתבתי בדיבור הסמוך וגם לקמן (דף י"ט ע"ב) מזה. בגמרא לא שן יש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה, וקשה לי לפמ"ש הרא"ש והנמוק"י שהבאתי בדבור דלעיל דגם אם יש הנאה להזיקה חייב נמי בקרן וכמו שמוכח מהך דכלבא דאכל אימרי רברבי וגם אנכי הוכחתי דגם בכל תולדות דקרן חייב אפילו כשיש ממילא הנאה נמי להזיקן א"כ מאי פסיקא ליה הכא לש"ס דקרן אין הנאה להזיקה הא אפילו כשיש הנאה להזיקה נמי חייב, וי"ל דה"נ נפרש דמה שאמר קרן אין הנאה להיזיקה לא על פרטי התולדות קאי זה כ"א על האב וכוונתו דהאב שהוא הנגיחה בקרן כוונתו אינו לשום הנאה כ"א להזיק ה"נ כל דבר שכוונתו להזיק הוי תולדה ואפילו אם ממילא יש נמי הנאה לא גרע מחמת זה ובע"כ צריך לפרש הכי דכוונת הש"ס הוא רק על האב וכוונת ההיזק דאלת"ה יקשה נמי גבי שן דמאי פסיקא לו לומר דשן יש הנאה הא אם נתכוונה מתחלה לאכול ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ונאבד נמי חייב מטעם שן אעפ"י שלא קיבלה שום הנאה וכמ"ש המ"מ (פ"א מהלכות נזקי ממון) הלכה י' ע"ש, אע"כ שרק על האב קאמר זה הש"ס דהאב של שן כמ"ש בתורה ובער בשדה היינו כשירדה לאכול בשדה חבירו וכוונתה לצורך הנאה ולא להזיק ולכן כל פעולה הנעשית לשם הנאה הוי שן ואף אם לבסוף לא עלתה חפצה בידה ליהנות אפ"ה כיון דכוונת ההיזק נעשה לשם הנאה ולא לשם היזק הוי זה שן ודכוותה לגבי קרן כל פעולה שנעשית מתחלה לשם היזק אף אם לבסוף קבלה הנאה נמי מזה מ"מ כיון שמתחלה נעשית לא לשם הנאה כ"א לשם היזק הוי קרן וכמו שכתבתי בדבור דלעיל ודו"ק היטב כי זה ברור. ברש"י ד"ה הני אין הזיקן מצוי ואין הנאה להזיקו וכו' דאין הזיקה מצוי ואין הנאה להזיקו וכו'. עיין מה שכתבתי לעיל ליישב למה לא זכר רש"י נמי דכוונתו להזיק וכמו שזכר זה לעיל בד"ה רביצה ובעיטה בגמרא מ"ש קרן דכוונתו להזיק ורש"י כשהעתיק זה כתב וז"ל מ"ש קרן דמחייב דכוונתו להזיק ויש להבין מה רצה בזה שהוסיף מלת דמחייב, ונ"ל דהא קאי זה על מה דסליק דרביצה ובעיטה ונשיכה הוי תולדה דקרן ובמה מסוימות שהם תולדות דקרן משום דאין הזיקן מצוי ואין הנאה להזיקן כקרן, א"כ הכי הול"ל מ"ש קרן דאין הנאה ואין הזיקו מצוי ולמה תפס שכוונתו להזיק כיון דעיקר ההיכר והסיום שהם תולדות דקרן לא משו"ה הוא, וקושיא זאת רצה רש"י לתרץ במה שהוסיף מלת דמחייב והוא דבקרן יש דברים שגורמים בו החיוב לחייבו מיהא בחצי נזק ויש דברים הגורמים בו הפטור לפוטרו מנזק שלם והנה מה שכוונתו להזיק הוא המעלה שגורם בו החיוב דכיון דכוונתו להזיק ראוי לחייבו ומה שאין הנאה להיזיקו ואין הזיקו מצוי הוא הגורם הפטור מנזק שלם והכא דס"ד דתולדותיהן לאו כיוצא בהן אקרן קאי ודאי דהכוונה שאפילו מחצי נזק נמי פטור ולא דמי לאב דחייב מיהא בחצי נזק ואהא פריך מ"ש קרן כלומר דראוי לחייב גם בזה חצי נזק דאין לפרש דהס"ד דתולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר היה להיפך דלאו כיוצא בהם הם לענין זה דקרן אינו משלם כ"א חצי נזק והם התולדות משלמים נזק שלם וגם הקושיא דמ"ש קרן יהיה רק על הפטור דמ"ש קרן דפטור מנזק שלם ה"נ לגבייהו הו"ל למפטר מנזק שלם דזה ודאי שאין סברא לחייב בתולדה יותר מבאב ובע"כ דהס"ד דלאו כיוצא בהן היה לפוטרם לגמרי וממילא דפרכת הש"ס דמאי שנא היינו שרוצה לחייבו מיהא בחצי נזק וכיון שהקושיא הוא דרוצה לחייבו משו"ה נקיט רק דבר שגורם החיוב דהיינו כוונתו להזיק וזה ברור ברש"י. דף ג' ע"א ברש"י ד"ה אידי ואידי כו', ואי קשיא כו' תריץ אי מהאי קרא הו"א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא כו' ע"ש, ומשמע להדיא דאפילו אי הוי כתיב ושלח לחוד הוי מוקמינן נמי למכליא קרנא דוקא דאי משמעות דושלח הוי לא מכליא א"כ אכתי יקשה דלכתוב ושילח לחוד ולא הוי טעינו לאוקמי אמכליא א"ו דגם ושילח לחוד הוי מוקמינן נמי דוקא למכליא ואע"ג דלעיל בדיבור זה גופא כתב ושילח אתי לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה וכו'. הרי פי' דמשמעות דושילח היינו לא מכליא היינו רק השתא דכתיבי תרווייהו מסתבר לאוקמי ושילח ללא מכליא אבל אי לא הוי כתיב אלא ושילח לחוד הוי מוקמינן למכליא קרנא דוקא, והנה הקושיא מורגשת מעצמה דא"כ מאי קאמר תו והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא מנלן דומיא דרגל ופרש"י דהא לא כתיב ובער והא לשיטת רש"י גופא דכי כתיב נמי ושילח לחוד מוקמינן ליה למכליא דוקא א"כ ברגל גופא מנלן דלא מכליא נמי דאע"ג דלא כתיב בו ובער הא ושילח לחוד נמי מוקמינן למכליא דוקא והרבה דיו שפכו המפרשים בישוב קושיא הזאת זה ככה וזה ככה, ונ"ל דרך חדש דהנה באמת בלא קרא זה דובער נמצא עוד בקרא לשון הבערה לגבי שן כדכתיב ברישא דהאי קרא כי יבער איש שדה או כרם ובירושלמי יליף מזה לעיקר אב דשן ולכן אי מוקמינן ושילח אשן הוי מפרשינן ליה במכליא קרנא דוקא משום דקאי אכי יבער דכתיב לעיל מיניה וכי יבער ודאי דמכליא קרנא משמע דמבער לגמרי משא"כ לבתר הכי דמוקמינן לושילח ארגל דברגל לא מצינו לשון בעור ודאי דושילח לחוד לא נוכל לפרשו על מכליא והיינו דכתב רש"י מה רגל לא שנא דהא לא כתיב בו ובער כלומר דלא כתיב בו לשון בעור כלל דבשלמא אי קאי ושילח אשן שפיר מוקמינן ליה למכליא דוקא מדכתיב בו מיהא לשון ובער דהיינו כי יבער אבל אי קאי ארגל דלא כתיב בו כלל לשון בעור לא מצינן לאוקמי במכליא דושלח לחוד משמע לא מכליא. ובזה מיושב מה שהקשה רעק"א בגהש"ס דמה קשיא להו לרש"י ותוספת הא בפשוטו ניחא דושילח לחוד לא מצי למכתב דלא היינו יודעים אי מיירי משן אי מרגל משו"ה כתיב ובער לאורויי דמיירי משן ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא דאפילו אי לא כתיב כ"א ושילח לחוד הוי ידעינן נמי דמיירי משן מדכתיב ברישא דקרא כי יבער איש דהיינו שן כדיליף בירושלמי, ומזה נתיישב לי גם מה שהיה קשה לי על רש"י דמקשה קושיתו רק באוקימתא דאידי ואידי אשן ולמה לא מקשה הכי נמי באוקימתא דאידי ואידי ארגל דהיכי מצי למימר אידי ואידי ארגל הא דשלח שלוחי והא דאזלא ממילא לכתוב ובער לחוד לאזלא ממילא דחייב והוי ידענא דכ"ש שלח שלוחי דהכא לא הוי מצי לשנויי דאי כתיב ובער הו"א דאתי להיכא דשלח שלוחי דהא ודאי דמשמעות ובער לא שייך לאוקמי בשלח שלוחי וכדכתב רש"י אח"כ דשן דאזלא ממילא מנלן מדלא כתיב בו ושלח הרי מוכח דובער לחוד לא מצי לאוקמא בשלח שלוחי והכא לא שייך תירוצי שכתבתי באוקימתא דאידי ואידי אשן, אכן למה שכתבתי ניחא דהכא לא הוה מצי להקשות דלכתוב ובער לחוד דלא היינו יודעים במאי מיירי אי משן אי מרגל ויותר היה מסתבר לאוקמיה אשן מדכתיב כי יבער ברישא דקרא לזה הוכרח לכתוב ושילח לאורויי דמיירי מרגל ועוד דאי לא כתיב ושילח לא הוי ידעינן דמיירי מנזקי בהמה להכי הוכרח לכתוב ושילח את בעירה לאורויי דבנזקי שור מיירי ומשו"ה לא קשיא ליה לרש"י כלל באוקימתא דאידי ואידי ארגל ודו"ק כי זה ברור בעזה"י והנה בתו"ח ראיתי שמקשה על פירש"י דלדבריו דושילח לחוד בלא ובער הוה מוקמינן נמי במכליא קרנא דוקא א"כ בסמוך דקאמר אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי אמאי לא משני נמי כדמשני הכא מהו דתימא אידי ואידי ארגל הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא קרנא דאי כתיב ושילח לחוד הוה אמינא דושלח אתי להיכי דמכליא קרנא כדפי' רש"י ז"ל אבל לא מכליא קרנא לא קמ"ל ובער וא"כ ע"כ ושילח אתי להיכא דלא מכליא וכן קשה איפכא אמאי לא משני הכא נמי כדמשני בסמוך דמהו דתימא דאידי ואידי אשן הוא דשלח שלוחי והא דאזיל ממילא עיי"ש, ולק"מ דודאי כי מוקמינן אשן ומשום דסתם שן הוי מכליא קרנא דכיון דדרך אכילה הוא סתמא מכליא קרנא ומבער עד תומו וכמ"ש בשמ"ק דשן מסתבר יותר מכליא, קרנא משו"ה הוי מוקמינן גם לקרא דושילח נמי במכליא קרנא, אע"ג דהלשון לא משמע כל כך אמכליא אפ"ה בתר פעולות ההיזק אזלינן ופעולות ההיזק סתמא הוי מכליא קרנא משא"כ אי קאי על רגל אז מושילח לחוד נמי הוה מוקמינן ללא מכליא כיון דסתם רגל אין מכליא קרנא ורק דרך הלוכו קא מזיק וכיון דלא מצד עצם הפעולה וגם לא מצד הלשון אפשר לאוקמיה במכליא קרנא לכן אפילו אי לא כתיב אלא ושילח לחוד הוי ידעינן נמי לא מכליא קרנא ומשו"ה לא הוה מצי לאוקמי לקמן אידי ואידי ארגל והא דמכליא והא דלא מכליא דיקשה אכתי לא לכתוב אלא ושילח והוי ידעינן נמי ללא מכליא קרנא וכן הכא לא הוה מצי לאוקמי אידי ואידי אשן הא דשלח שלוחי והא דאזיל ממילא דבשלמא התם דקאי אידי ואידי ארגל ומדסתם רגל הוי שלח שלוחי מדאין הנאה להזיקה לא אזלה מעצמה כ"א כששלחה לכן גם אי לא כתיב כ"א ובער לחוד נמי הוי מוקמינן לשלח שלוחי אע"ג דלשון ובער לא משמע כששלח שלוחי אפ"ה מדפעולת המזיק הוי ודאי בשלח שלוחי לא הוי דייקינן על הלשון אבל הכא דמוקמינן אידי ואידי אשן גם אי כתיב ובער לחוד לא הוה מוקמינן בשלח שלוחי ואכתי יקשה לכתוב ובער לחוד והוי ידעינן דגם אזלא ממילא חייב כפשטא דובער והוכרח לאוקמי כדמוקי למכליא קרנא וזה ברור. בתוד"ה והא דמכליא קרנא וא"ת ולכתוב ושלח וכו' הנה מדברי התוספת מוכח דושלח בע"כ נפרשו ללא מכליא קרנא גם אי הוי כתיב לחוד ומה דלא ניחא להו בפרש"י היינו משום הקושיות שיש על שיטת רש"י כמו שזכרתי לעיל אכן באמת יישבנו שיטת רש"י מכל הקושיות שהקשו עליו וכנ"ל. בתוד"ה ושן בהמות אשלח וכו' דהוי נשיכה תולדה דקרן ונראה דנשיכה הוי רק תולדה דקרן כ"א בבהמה שאין לה ארס ואין טבעה לנשוך וכשנושכת הוי זה משונה משא"כ באותן חיות שיש להן ארס כנחש דאורחייהו בהכי הוי גם נשיכה תולדה דשן ואע"ג שאין הנאה להזיקה כיון דאורחייהו בכך דבשן לא בעינן דוקא שיהיה לה הנאה אלא אפילו בדבר שלא הגיעה לה שום הנאה כיון שעשתה דבר שאורחה בכך הוי זה שן וכמו שכתבתי לעיל וגם נשיכת הנחש גופא הוי שן משום דאורחיה בכך וכמ"ש התוס' לקמן (דף ט"ז), ואולי יש לחלק דנחש כיון שמטבעו יש לו ארס ודאי דמיקרי נשיכתו אורחיה בהכי משא"כ הכא בקרא דושן בהמות מיירי שבמקרה בדרך תוכחה וקללה ישנה הקב"ה את טבע הבהמות ליתן גם בהם ארס ושיהיו נושכים כנחש וכיון שרק במקרה הוא הבא בדרך קללה לא שייך למיקרי אורחייהו בכך:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה