בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
פסחים · דף לב.
איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כו' לכאורה יל"ד אמאי דחיק לאשכוחי גוונא אחריתי ולא מיבעי ליה אגופא דמתניתן דקתני אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה היאך משלם בתרומה טמאה אי לפי דמים אם כן לא צריך רק לשלם חולין לפי מה שהיה שוה הת"ט להסקה. משא"כ אי לפי מדה מפסיד הרבה וגם הכהן מרויח הרבה אי משלם לו חולין טהורים לפי מדה:
ולכאורה היה נראה לומר דנהי דת"ט לא חזיא אלא להסקה מכל מקום צריך לשלם לו כפי מה שנהנה כמ"ש התוס' כתובות (דף ל') בתוחב לו בבית הבליעה אף דלא חזיא למידי מכל מקום צריך לשלם מה שנהנה כיון דחזיא קצת מגלגלין עליו את הכל ע"ש ואם כן ה"נ צריך לשלם כפי מה שנהנה ואם כן אי לפי דמים ישלם מכל מקום צריך לשלם חולין טהורין כפי מה שאכל ונהנה והא דפריך ממתני' דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ולא נימא דהא מ"מ נהנה נראה דלא דמי דהא כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה אם כן לא חסר מידי ואינו צריך לשלם מטעם נהנה דהוה זה נהנה וזה לא חסר דפטור וגם איסורי הנאה לאו דבעלים נינהו כדאיתא ב"ק (דף ע"א) ואם כן אינו צריך לשלם מטעם נהנה כיון דלא חשיב כלל בעלים משא"כ בתרומה טמאה דחזיא להסקה ושפיר חשיב בעלים לכך צריך לשלם לפי מה שנהנה אלא שיש לראות לפמ"ש הרשב"א בסוכה פרק לולב הגזול דגם איסורי הנאה חשיב בעלים ואם כן צ"ל הכא גבי חמץ משום דלא שוה כלל הוה זה נהנה וזה לא חסר: אך אכתי תקשה לפי מה שהקשו התוספת פסחים (דף כ"ט) ד"ה אין פודין דהא אכתי ראוי ליהנות באפרו וגם אמאי קידשה באיסורי הנאה אינו מקודשת הא חזי לאפרו. ותירצו שאפר אין בו שוה פרוטה אם כן תקשה מאי מקשה הגמ' מחמץ הא לאו בר דמים הוא הא חזיא קצת פחות מפרוטה לאפרו ואם כן צריך לשלם מה שנהנה דמגלגלין עליו את הכל היכא דחסר אפילו פחות מפרוטה כמ"ש התוס' להדיא כתובות (דף ל"ב) ד"ה לא צריכא דמצי כו' וצריך לומר דהכא אזלא הסוגיא אליבא דחכמים דאית להו ביעור חמץ אף מפרר כו' והוה מהנקברין דאפרן אסור ואם כן לא שוה מידי והוה זה נהנה וזה לא חסר. וא"ל דאכתי מה מקשה הגמר' דלמא אתיא מתניתן כר"י דאית ליה חמץ בשריפה ואם כן הוה מהנשרפין דאפרן מותר וכיון דחסר קצת מגלגלין עליו לפי מה שנהנה כנ"ל. ז"א דאם כן אכתי תקשה אימא סיפא דאמאי במזיד פטור מלשלם גם כן לפי מה שנהנה וכיון דע"כ צריך לאוקמיה כרנב"ה והוא שלא אליבא דהלכתא בפשיטות מוקי לה כריה"ג דסבר חמץ בר דמים הוא: ועפ"י האמור יש ליישב דברי פי' המשניות להרמב"ם התמוהים מאוד שכתב בטעם דמזיד פטור מטעם דאינו לוקה ומשלם וגם פטור מדמי עצים דהא אסור בהנאה ולא חזי להסקה ע"ש ותמוה דמ"ש מטעם דאינו לוקה ומשלם הא בגמ' מבואר דאתיא כרנב"ה. וגם מ"ש אחר כך משום דלא חזי להסקה. וקשה אם כן ע"כ מפרש דמתניתין סברה לפי מדה משלם ובסיפא פטור משום דלא חזי אם כן למה כתב הטעם מחמת דאינו לוקה ומשלם. ועיין תוס' יו"ט שתמה הרבה: ולפמ"ש יש ליישב דהא צריך להבין למה מוקי מתניתין שלא אליבא דהלכתא כרנב"ה ואמאי לא מוקי דמיירי בהתרו בו ואם כן אינו לוקה ומשלם כמו שפסק הרמב"ם (פ"ו מתרומה) בהזיד בתרומה והתרו בו דפטור מתשלומין וצ"ל דאם כן תקשה למה נקיט בתרומה ולא נקיט בחמץ דעלמ' בהתרו בו למלקות דשוגג חייב מזיד פטור ואם כן צ"ל כתירץ רש"י דאשמועינן דאף מיתה בידי שמים פטור וזה אינו אלא אליבא דרנב"ה אבל אליבא דחכמים אינו פוטר רק מלקות אם כן לא הוה רבותא בתרומה ולינקוט חמץ גרידא לכך מוקי כרנב"ה:
ולפ"ז י"ל דהרמב"ם בפירושי' מפרש דאתיא מתני' כמ"ד לפי מידה כמו שפירש רש"י במתני' רק דמ"מ קשה דאמאי בסיפא פטור הא מכל מקום נהנה ותקשה למ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב אם כן אף דלא חסר כלל חייב מטעם נהנה. לכך פירש הרמב"ם דמיירי דהתרו בו ואם כן אין לוקה ומשלם ואין צריך לומר דאתיא מתניתין שלא אליבא דהלכת' כרנב"ה ולא קשה כנ"ל דאמאי נקט בחמץ ותרומה ולא בחמץ דעלמא זה אינו דדוקא למ"ד לפי דמים משלם הוה מצי למינקט בחמץ דעלמא משא"כ אי לפי מידה משלם שפיר נקיט בתרומה משום רישא אלא דאכתי תקשה מדאגבה קניא כמו דמקשה בכתובות וצריך לדחוקי בגוונא דלא שכיח בתחב לו חבירו לכך פירש הרמב"ם דהכא חמץ בפסח לאו בר דמים הוא דאסור בהנאה ורק מטעם נהנה יתחייב ואם כן על הגבהה אין לחייבו רק על הנאה ושפיר פוטרו המלקות דבאין כאחד בשעת הנאה וא"כ הני תרי טעמי צריכי אהדדי:
ומיושב דברי הפי' המשניות דלא סתרי אהדדי וגם מיושב מה שהקשה עוד בתוס' יו"ט דאם כן למה נקיט בחמץ דהא גם בתרומה פטור בהתרו בו משום מלקות ולפי האמור ניחא דבתרומה קשיא הא מדאגבה קניא וצריך לדחוקי במציאות רחוק שתחב לו חבירו ולכך נקיט המתניתן בתרומת חמץ דלא שייך מדאגבה קניא דהא לא שויא מידי ואינו חייב רק על הנאה ואז באין כאחד המלקות ופטור מתשלומין:
ולפ"ז יש ליישב נמי דברי הרמב"ם (פ"ו מתרומות) וז"ל זר שאכל תרומה בין בשוגג בין במזיד כו' ולוקה על אכילתה ואין משלם דמי מה שאכל כו' והקשה משנה למלך אמאי לא מפרש הרמב"ם דמיירי בתחב לו חבירו כמו דאיתא בכתובות (דף ל') ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם שם מיירי אפי' בתרומה טמאה כדאיתא שם ברמב"ם להדיא וא"כ אף בלא תחב יש נמי נ"מ דמחמת הגבהה אינו חייב אלא כמו ששוה התרומה להסקה אבל מכל מקום יתחייב מחמת שנהנה וע"ז קאמר הרמב"ם שפיר דאינו לוקה ומשלם דעל הנאה שפיר יש חיוב מיתה ובאין כאחד ומדויק לשון הרמב"ם ואין משלם דמי מה שאכל דהיינו שאין צריך לשלם כמה שנהנה רק מתורת גזלן דמדאגביה קניא אם כן אין צריך לשלם רק כמה שהיתה שוה התרומה טמאה להסקה לא יותר. וגם לפי מה שכתבתי למעלה דבתרומה טמאה לא חשיב לכם לפי סברת הריב"א ואינו חייב משום גזל דבהקדש אימעט מדין גזל ורק מטעם נהנה מחייב א"ש טפי דשפיר נקיט הרמב"ם הטעם דאין לוקה ומשלם דלא שייך מדאגבי' קניא: אלא דיש סתירה לדברי הנ"ל מהא דכתב הרמב"ם (פ"י מתרומות ה"ה) וז"ל ואם תרומה טמאה אכיל משלם דמי עצים כו' וקשה אמאי לא משלם מה שנהנה דנהי דאינו שוה אלא להסקה מכל מקום הוא נהנה הרבה כמ"ש התוס' כתובות גבי תחב לו חבירו בבית הבליעה. לכן נראה לומר לפי מאי דקיי"ל בחו"מ (סימן רל"ד) במוכר דברים אסורים ואכלו הלוקח דאין צריך לשלם מה שנהנה. והטעם דאכילת איסור לא מיחשב הנאה ואם כן ה"נ באוכל בשוגג תרומה טמאה דעל הנאה אין לחייבו רק מטעם כפרה דרחמנא חייבו על אכילת תרומה בשוגג ואין צריך לשלם אלא לפי דמים דהנאה לא חשיבא כיון דאכילת איסור הוא:
אלא דאכתי צריך להבין דזה אינו שייך אלא בשוגג אבל באם אכל במזיד קשה דליתחייב מטעם נהנה דעל זה לא שייך כהנ"ל. כיון דידע שהיא תרומה ומכל מקום אכל הוה נהנה. וברמב"ם מבואר דאף באוכל במזיד אינו משלם אלא דמי עצים גבי תרומה טמאה. ונראה לומר דבמזיד לא שייך כלל דליתחייב מטעם נהנה דהא תיכף מדלעסי' קניא בשינוי ואין צריך לשלם אלא כשעת הגזילה ומה שנהנה אחר כך מדידיה מתהני אבל בתוחב לו חבירו בבית הבליעה דלא היה שם שינוי שפיר כתבו התוס' דצריך לשלם מה שנהנה: עוד נראה לפענ"ד לומר דהא קיי"ל בתוקף ספינתו של חבירו ועשה מלאכה פטור כמבואר ב"ק (דף צ"ז) והטעם הוא משום דמטלטלין נגזלין ואינו צריך לשלם אלא כשעת הגזילה אבל כל הנאות שלו הם כמו בשואל ודוקא בקרקע דאינה נגזלת אז צריך לשלם מה שנהנה כמו גבי בית דצריך לשלם מה שדר בו ומבואר בב"מ (דף מ"ג) דמעיקרא שוי' זוזי ולבסוף שוי' ד' דתברא או שתיי' משלם ד' והטעם דאלו איתא הדרא בעיניה השתא הוא דאפסדי' ואם כן נראה דלא שייך גבי תרומה טמאה שישלם מה שנהנה דהא אינו צריך לשלם אלא כשעת הגזילה וכל הנאות הם שלו. ומ"ש באם נהנה מדבר הגזול במלאכה או שנהנה אחר כך כיון דעל הנאה אין לחייבו רק משלם כשעת הגזילה והכא לא שייך טעמא דתברא או שתיי' כיון דאלו איתא הדרא בעיני' דאם כן אין לחייבו רק לפי דמים מה ששוה לא מה שנהנה דעל הנאה פטור במטלטלין דנגזלין כמו בתוקף ספינה של חבירו ועשה מלאכה דפטור:
והא שכתבו התוס' בכתובות דחייב משום נהנה היינו דוקא באם אינה שוה פרוטה דאז אינו חייב משום גזילה אם כן תו הוה כקרקע דלא שייך גבי' דין גזילה ומכל מקום חשיב של בעלים הראשונים דפחות משוה פרוטה בודאי הוה של בעלים כמו דמבואר ברמב"ם ושו"ע דאסור לגזול כל שהוא רק שאינו יוצא בדיינים ואם כן לא שייך גבי' והשיב את הגזילה דפחות משוה פרוטה אימעט מתורת גזל וכיון דליתא בתורת גזל אם כן הוה כמו קרקע וחייב לשלם מה שנהנה אבל בתרומה טמאה דשוה להסקה והוה בתורת גזילה ומשלם כשעת הגזילה פטור על הנאה כמו שפטור על המלאכה וזה נראה נכון לפענ"ד:
עוד נראה לפענ"ד דלא דמי כלל להא שכתבו התוס' בתוחב לו חבירו דבשלמא גבי תרומה טמאה דלא חזי אלא להסקה לא שייך דלשלם מה שנהנה דגם ההנאה אינו שוה אלא כמו דמי עצים דהא יכול לקנות תרומה טמאה ולאכלה ומה איכפת לי' במה שהוא עושה עבירה מכל מקום מחמת זה אינו צריך לשלם יותר ממה ששוה התרומה טמאה לקנות וממילא גם על הנאה אינו חייב. אבל בתוחב לו חבירו דנהי דאימאס דלא חזיא לאדם אחר מ"מ לגבי דידי' דלא אימאיס שוה כמו אוכל דלא אימאיס ושפיר צריך לשלם מה שנהנה דכיון דההנאה כזו אי אפשר לי' להשיג מבלעדי תשלומין הראוים וזה ברור, אם כן אין מהצורך למ"ש למעלה. [נזכרתי כי כן שמעתי בילדותי מן כבוד המנוח הרב המאוה"ג מהו' זאב הכהן שהיה אח"כ אבד"ק לאסק]:
כתב הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות הי"א) ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש עכ"ל. וכתב הכ"מ שכן הי' גרסתו בתוספתא וטעמא דכיון שהוא היה אסור ביין אף אם הי' חולין כו' ולכאורה תמוה הרבה דא"כ באוכל תרומת חמץ בפסח נהי דלפי מידה משלם מכל מקום הא לאו אכילה היא כיון דבלא זה אסור משום חמץ כמו נזיר דפטור וגם לפי מה דמשני דאתי כריה"ג מכל מקום קשה הא לא עדיף מנזיר דפטור וגם קשה דבאותו פרק ה"ז כתב האוכל תרומה שוגג ביום הכפורים חייב ומ"ש מנזיר דפטור ונראה לומר בטעמו של הרמב"ם. דהא לכאורה יש להבין לפי מה דמסיק לפי דמים משלם אם כן קשה אמאי משלם את החומש הא מכיון דלעסי' ואימאיס לא שוה לכלום וא"ל דחייב על ההיזק דהא כי יאכל כתיב פרט למזיק דפטור מחומש וצ"ל כמ"ש התוס' כתובות דכיון דחסר קצת צריך לשלם מה שנהנה וה"נ דנהי דאימאיס מ"מ חזי קצת וממילא צריך לשלם מה שנהנה מן התרומה:
אך דיש להבין לפי מאי דקיי"ל באוכל דברים אסורים בשוגג דאין צריך לשלם מה שנהנה כמבואר בח"מ (סימן רל"ד) גבי מוכר דברים האסורים והטעם דאכילת איסור לא מיחשב הנאה וא"כ ה"נ אמאי צריך לשלם מה שנהנה הא לאו הנאה היא ונהי דמחשיב אכילה כמו באוכל חלב בשוגג דחשיב אכילה מכל מקום לאו הנאה הוא ואם כן לא יהיה צריך לשלם אלא כמה ששוה בשעת הבליעה דאז בא חיוב החומש ואז כבר אימאס ולא שוה רק פחות משוה פרוטה כמ"ש התוספ' כתובות (דף ל"ב) וצ"ל דבתרומה לא דמי למוכר דברים אסורים דאינו צריך לשלם מה שנהנה דלאו הנאה היא כיון דאכילת איסור הוא ונהי דיחזור לו לוקח המעות מכל מקום לא מתקין איסורי' בהכי ולכך לא חשיב הנאה משא"כ בתשלומין דתרומה דכפרה נינהו ומיתקן איסורי' בתשלומין שפיר צריך לשלם מה שנהנה ואם ישלם הוה ליה כפרה ושפיר מיחשיב האכילה הנאה:
ו"לפז נראה דלא שייך אלא באם לא היה רק איסור תרומה לחוד וכיון דאית ליה כפרה מיחשב הנאה אבל באם הוא עוד איסור אחר כמו בנזיר ששתה יין של תרומ' דנהי דאיכפר לי' אכילת תרומה מכל מקום איסור נזירות לא איכפר וממילא לא מחשיב הנאה כמו גבי מוכר דברים איסורים וא"כ אין צריך לשלם את החומש לפי דמים דבשעת הבליע' כבר אימאיס ואינו שוה לכלום. ומה שנהנה לא שייך כיון דהיא אכילת איסור לא מיחשב הנאה והאיסור לא יתיקן בתשלומין דאינו מועיל רק לתרומה אבל לא לאיסור נזירות ושפיר טעמיה דהרמב"ם ותוספתא דנזיר ששתה יין של תרומה פטור מחומש:
ולפ"ז נראה דכל זה הוא לפי מה דקיי"ל לפי דמים משלם. אבל לפי מה דס"ד מעיקרא לפי מדה משלם אם כן גם נזיר מחויב דנהי דלא חזי בשעת הבליעה מחמת דאימאיס מכל מקום הא לפי מדה משלם אף דלא חזי ואין צריך לשלם מחמת מה שנהנה רק מחמת האכילה דשפיר חשיב אכילה אף דברים איסורים כמו כל חייבי חטאת על אכילת איסור בשוגג וממילא גם גבי חמץ מחויב וא"ש:
אך אכתי צריך להבין לפי מה דדחי דאתיא כריה"ג ולפי דמים משלם אם כן קשיא דאמאי משלם דלהוי כמו נזיר דפטור כיון דלפי דמים הוא ונראה די"ל דלפי המסקנא מיירי מתניתן שהיה מזיד בחמץ רק בתרומה היה שוגג ואם כן שפיר צריך קרא לשלם מה שנהנה דנהי דאימאיס מכל מקום מה שנהנה צריך לשלם. ומחמת אכילת איסור לא שייך דלא חשיב הנאה ז"א דהא מחמת תרומה הוה ליה כפרה וחשיב אכילה על ידי התשלומין כנ"ל ומחמת איסור חמץ נמי הוה הנאה דהא היה מזיד על החמץ ורצה בכך פשיטא דחשיב הנאה. ולא דמי למוכר דברים אסורים דאכל בשוגג:
אך מכל מקום נשאר עלינו ליישב ממה שכתב הרמב"ם באוכל יום הכפורים דמשלם את החומש דמשמע אף שהיה שוגג בשתיהם וקשה דליהוי דמי לגמרי לנזיר דפטור:
ונראה ליישב לפמ"ש התוספ' חולין (דף ה' ב') ד"ה צדיקים עצמם כו' דהא דאמר בר"ה כמה בסים תבשילי' דבבלאה בצומא רבא דמערבא היינו משום דהמאכל הוא היתר רק בשעה האסורה ע"כ. אם כן יש לומר נמי דהא דאמרינן דאכילת דבר איסור לא חשיב הנאה היינו באכילת איסור דאשכחן אין הקב"ה מכשיל לצדיק בזה ולא הוה הנאה נמי משא"כ במאכל של היתר רק בשעה האסורה כמו ביום הכפורים שפיר חשיב הנאה ולכך חייב חומש דנהי דאימאיס קודם הבליעה מכל מקום צריך לשלם מה שנהנה דכיון דלאו אכילת איסור הוא רק בשעה האסורה שפיר מיחשיב הנאה:
עוד שם ברמב"ם (הי"ב) וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצ' כו' ואם היה ערב פסח הרי אלו פטורין מלשלם ע"ש. ועיין בכסף משנ' שכתב דהרמב"ם סובר דעל החומש בלאו הכי פטור מידי דהוה אבת כהן שנישאת לישראל אל דפטורה מחומש דאינה זרה גמורה רק הפלוגתא הוא בערב פסח דזמנו בהול אז פטור מקרן יע"ש:
ולדעתי יש לתמוה טובא דלמה יהי' פטור מקרן דנהי דזמנו בהול מכל מקום יהא צריך לשלם מה שנהנה. וא"ל דמיירי שאכל תרומה שנתנו לו ישראלים שהיה בחזקת כהן ואח"כ כשנודע שהוא בן גרושה ואם כן הוה כתרומה שלא זכה בה כהן דפטור מחמת שהוא ממון שאין לו תובעים דאם כן אף בשאר ימות השנה פטור מקרן כיון דלא משלם חומש אם כן אין התשלומין לכפרה כמבואר במשנה (דתרומות פ"ו) וממילא גם מקרן פטור דהוה משאל"ת כמו באוכל מתנות כהונה אלא ודאי דמיירי שאוכל תרומה שיש לה בעלים ואם כן קשה דאמאי בערב פסח פטור נהי די"ל דמיירי באין הבעלים כאן ואם כן יהיה הפסד תרומה דיצטרך לשורפה בפסח וגם אין שהות למוכרה לאחרים ולכך פטור מ"מ יהא צריך לשלם מה שנהנה:
ונראה לומר לפי מה דמבואר ח"מ (סי' רל"ב) ויו"ד (סי' קי"ט) במוכר דברים אסורים דצריך להחזיר הדמים אפילו אכלן הלוקח דזה לא מיקרי הנאה מחמת שהוא אכילת איסור וה"נ כיון דנודע שהוא בן גרושה והיה אכילתו באיסור פטור מטעם נהנה דלא חשיב הנאה וגם מטעם מזיק פטור כיון דזמנו בהול ולא היה שהות למוכרה לאחרים אם כן חשיב כמו אונס ומזיק באונס גמור פטור כמ"ש התוס' ב"ק (דף כ"ז ב') ד"ה ושמואל אמר כו' אבל בשאר ימות השנה נהי דמטעם נהנה אין לחייבו אבל מכל מקום מטעם מזיק חייב לשלם הקרן כיון דאין זמנו בהול:
אבל אכתי קשה דהא מבואר שם בחו"מ דאם מכר איסורין מדרבנן ואכלן הלוקח דאין צריך המוכר להחזיר הדמים ע"ש וצ"ל כיון דאין אסורים אלא מדרבנן שפיר חשיב הנאה אם כן קשה אמאי נקיט הרמב"ם בן חלוצה דאין איסורי' אלא מד"ס כמבואר יבמות (דף כ"ד) ואם כן אפילו בערב פסח יהא צריך לשלם מה שנהנה. ונראה ליישב דמזה יש ראיה לדברי הש"ך ביו"ד (סימן קכ"ז ס"ק) שכתב הטעם בדברי איסורי דרבנן מחמת שלא העמידו דבריהם להוציא ממון ע"ש ואם כן ניחא הכא דכיון שבאנו להוציא ממון מן האוכל שפיר דמי לאיסורי דאורייתא ואמרינן דלא חשיב הנאה ודוקא במוכר שהוא להחזיק אמרינן דלא העמידו דבריהם כנ"ל:
ועפ"י דברים האמורים יתישבו גם כן דברי הרמב"ם (שם) התמוהים שכתב לחלק באם אכל תרומה בשאר ימות השנה ונודע לו שהוא בן גרושה וכו' דמשלם את הקרן ולא את החומש ותמה הכ"מ דמניין לו לחלק בין קרן וחומש דהא מהגמ' אין נראה כן אלא דבעי דוקא ע"פ ומשמע בשאר ימות השנה אפילו חומש חייב עיין פסחים דף ע"ב. ולפי הנ"ל יש לומר דטעמא דרמב"ם דפוטר מחומש אפילו בשאר ימות השנה דהא קיי"ל כי יאכל פרט למזיק ואם כן היכא דאכלו כדרך אכילתו ע"י לעיסה ועל הלעיסה אין חיוב חומש רק על הבליעה ומשעת לעיסה עד שעת הבליעה מיקרי תמיד זמנו בהול כיון דאם לא יבלע ויחקור לידע אם הוא כהן כשר יהיה הפסד תרומה ודמי לתרומת חמץ ע"פ דזמנו בהול מחמת הפסד תרומה ולכך מחומש פטור תמיד דזמנו בהול משא"כ קרן דחייב מיד על הלעיסה אם כן בשאר ימות השנה חייב מטעם מזיק משא"כ בע"פ דפטור מטעם מזיק מטעם דמיקרי אונס גמור דזמנו בהול כנ"ל:
אלא דזה דוקא למה דקיי"ל כר"י דסבר באם נודע שהוא בן גרושה כו' ותרומה בתוך פיו יפלוט ושפיר יש לומר דעיקר חיוב חומש על הבליעה דעל הלעיס' אין חיוב דאינו אלא מזיק בעלמא משא"כ לר"א דאית לי' במס' תרומות פ"ח דאם תרומה בתוך פיו יבלע אף שנודע שהוא חלל א"כ ע"כ צ"ל דעיקר חיובא אליבא דידי' הוא על הלעיסה דהא הבליעה היה בהיתר רק דחייב על הלעיסת ולא דמי למזיק דפטור מחומש כיון דעל ידי הלעיסה ע"כ יצרך לבלוע ואם כן אליבא דר"א לא מיקרי זמנו בהול אפילו לענין חומש רק בערב פסח לא בשאר ימות השנה ולכך שפיר נקיט בגמר' בתרומת חמץ בערב פסח דזמנו בהול לאוריי דאפילו בכה"ג דזמנו בהול מכל מקום מחייב ר"א ובשאר ימות השנה לא מיקרי זמנו בהול לר"א דהא החיוב הוא על הלעיסה משא"כ לפי מה דקיי"ל כר"י דאם תרומ' בתוך פיו יפלוט וא"כ ליכא לחיובי על הלעיסה דהא אם יהי' נודע לו דהוא חלל יפלוט ואינו אלא מזיק בעלמא רק עיקר חיובא לגבי חומש על הבליעה ואם כן שפיר מיקרי זמנו בהול דאחרי הלעיסה יהי' הפסד תרומה אם לא יבלע ודמי לתרומת חמץ בערב פסח רק לענין קרן דחייב על הלעיסה בעינן תרומת חמץ בערב פסח דמיקרי זמנו בהול וא"ש:
ובמה שכתבתי לעיל דאם הוא תרומה שלא זכה בה כהן בודאי פטור מקרן דהוה ממון שאין לו תובעין ובכל מקום שאינו משלם חומש לא הוה תשלומין לכפרה כמבואר במשנה הנה מסתימת לשון הרמב"ם שלא חילק בזה בשום מקום בין שוגג למזיד בתרומה שלא זכה בה כהן נראה קצת לומר דסובר דאפילו בתרומה שלא זכה בה כהן חייב במזיד וטעמו נראה לומר לפי מה שכתב הר"ן בחולין (דף קל"ב) דהא דמשני הגמר' על הא דאמר ר"ח מזיק מתנות כהונה או אכלן פטור מהא דאנס המלך גרנו כו' שאני התם דמשתרשי ליה וכתב הר"ן דבאכלן פטור היינו משום שהפקיע מצוותו משא"כ באנס המלך גרנו כו' דלא הפקיע הוא מצוותו אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן ואכתי יש עליו חיוב נתינה ע"ש:
ולפ"ז י"ל כיון דהרמב"ם פסק (בפ"י מהל' תרומות הי"ח) דאפילו במזיד אינו משלם מעות רק פירות מתוקנין וממינו דוקא דלא כרש"י ותוס' עיין שם במשל"מ אם כן יש לומר דאפילו במזיד לא שייך פטור דממון שאין לו תובעין דלא מיקרי הפקיע מצוותו כיון דצריך לשלם דוקא אותו הפירות ממש שאכל ולא דמי לשאר מזיק מתנות כהונה דליכא אלא חיובא דממון ומיקרי הפקיע מצותו ופטור מחמת ממון שאין לו תובעין אבל לא בתרומה דאכתי נשאר עליה מצות נתינה כמו מקודם דהא צריך לשלם מאותי הפירות עצמו כן אפשר לומר לפי שיטת הרמב"ם:
ולפ"ז היה מקום ליישב דברי הרמב"ם (פ"ו מתרומות ה"ו) שכתב דבמזיד והתרו בו לוקה ואינו משלם והקשה המשל"מ דהו"ל לאפלוגי דדוקא בתחב לו חבירו בבית הבליעה כדאמרינן בכתובות (דף ל"א) ע"ש ולפי הנ"ל יש לומר דמיירי בתרומה שלא זכה בו כהן ואם כן על הגבהה אינו חייב דלא שייך דין גזל דהיה ממון שאין לו תובעין רק על אכילה ומטעם שכתבתי כיון דמחויב לשלם דוקא מאותו המין פירות ושפיר אתי בהדי הדדי ובכתובות אפשר דבעי לאוקמי' אפילו בתרומה שזכה בה כהן ולא משכחת אלא בתחב לו חבירו כו':
ועיין תוספ' כתובות (ל' ב') ד"ה זר שאכל תרומה כו' שכתבו באוכל תרומת עצמו משלם קרן בתורת כפרה לעצמה וחומש לכהן ע"ש. ולכאורה יש לראות דאס כן קשה באוכל תרומה שלא זכה בו כהן נמי ישלם קרן לעצמו דמעידנא דלעסי' קניא וע"ז פטור כמו במזיק מתנות כהונה דהוה ממון שאין לו תובעין ואחר כך הוה כמו אוכל תרומת עצמו דמשלם קרן לעצמו ובאמת מוכח להדיא במס' תרומות (פ"ו) דאפילו בתרומה שלא זכה בה כהן משלם קרן לכהן ודוקא בבת ישראל שנשאת לכהן אח"כ משלמת קרן וחומש לעצמה ע"ש ואין לומר דלא שייך לומר דקניא בשינוי דלעיסה הואיל והוה ממון שאין לו תובעין ודוקא בגזלן שייך שינוי זה אינו דהא מבואר חולין (קל"ה) בראשית הגז דלא הספיק לו ליתן עד שצבעו פטור וטעמו משום דקניא בשינוי אף דהוה ממון שאין לו תובעין וצריך לומר דהי' שוגג בתרומה שסבר שהוא שלו ולא שייך שינוי דלא נתכוון לקנותו ובאמת היכא דידע שהוא אינו שלו רק שהיה שוגג על התרומה ששבר שהוא חולין באמת משלם קרן לעצמו כמו באוכל תרומת עצמו כנ"ל:
שם ברמב"ם ה"ו האוכל תרומת חמץ בפסח בין בזדון בין בשגגה כו' פטור מתשלומין ע"ש והראב"ד השיג עליו מסתם מתניתין דבשוגג חייב והטעם דלפי מדה משלם. ונראה לומר דהרמב"ם הוציא דינו מהא דאיתא (מעילה י"ח ב') נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא בחולין מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה ופירשו תוס' דהא כי יאכל כתוב ואי אפשר לאכילה בלא פגימה ע"ש ואי אמרינן דלפי מדה משלם אם כן גם בתרומה שייך נהנה ולא פגום כיון דלא שוה מידי לא חשיב פגם כמו דאיתא שם (דף י"ט א') דבהמה תמימה לא בעינן פגם דלא שייך גבה פגם משום דאינה עומדת למכור ולמזבח אין חילוק בין שמנה לכחושה וה"נ בתרומת חמץ לא הוה פוגם דהא לא מפסיד מידי ומכל מקום צריך לשלם לפי מידה והיאך אמרינן דתרומה הוה פוגם ונהנה וילפינן מינה הקדש הא גם בתרומה משכחת בלא פגם ואין לומר דהכי פירושו דבדבר ששייך בו פגם בתרומה הוה תמיד פוגם דהא אוכלו ושפיר ילפינן מיניה דגם הקדש בדבר ששייך בו פגם דאינו מועל עד שיפגום. אבל זה אינו דהא בבריית' שם ילפינן נהנה בדבר שאין בו פגם מרבויא דתמעול מעל מכל מקום ואמאי לא ילפינן לה מתרומה גופא דבדבר שאין בו פגם כגון תרומת חמץ דלא שוה מידי גם בתרומה חייב וילפינן הקדש מינה. ומכאן הוכיח הרמב"ם דאליבא דהלכתא קיי"ל לפי דמים משלם ולא לפי מידה כסתם מתניתן דהכא:
רמב"ם (פ"י מתרומות ה"ז) והשותה יין מתרומה שנתגלה כו' משלם קרן וחומש. ועיין בכ"מ שכתב על דברי רבינו שהוא תוספתא ולכאורה קשה לפי מה דפסק הרמב"ם לפי דמים משלם אם כן אמאי משלם בתרומה נקורה או ביין שנתגלה הא לא חזי למידי כדפסק הרמב"ם להדיא (פי"ב הי"ג) דיין תרומה שנתגלה ישפך ולא חזי למידי ומהתוספת' אין ראיה דדילמא אתיא כמ"ד דלפי מידה משלם דהא פלוגתא דתנאי הוא אבל לפי פסק הרמב"ם דלפי דמים קשה וצריך לומר כיון דלא מיתסר אלא משום ספק סכנת נפשות וכיון דשתי אחר כך ואינו מזיק ליה אגלאי מילתא דשפיר היה שוה דמים ולא שתה ממנו הנחש כלום ולכך חייב לשלם:
רמב"ם (פי"א מתרומות ה"ח) ע"ש. ועיין במל"מ שכתב דדוקא בנתחלל בהיתר אבל לא בנתחלל באיסור ע"ש. ולדעתי שדבר זה במחלוקת תליא שדעת התוס' במנחות (דף ס"ט) דהא דאמרי' ביומא גבי זר שבלע שזופין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן דאינו משלם אלא דמי עצים משום שכבר נתחללה ע"ש. אלמא אפי' בנתחללה באיסור הוה מחוללת. אלא דלדעת רש"י ביומא (דף פ"א) הטעם משום דלא חשיבי אכילה משום דכבר אימאס וגבי תרומה כי יאכל כתיב ואם הקיאן אחר תו הוה שלא כדרך הנאתן והוה כמו אכילה גסה דפטור מחומש ומשמע דמשום שנתחללה לא מיפטר משום שלא נתחללה בהיתר. וסייעתא לדברי משנה למלך:
ואולם דברי התוספ' במנחות צ"ע טובא לפענ"ד כיון שהתוס' שם לא רצו לפרש מחמת שאינו ראוי לאכילה רק משום שנתחללה כבר וצ"ל דהתוס' סברי דאכתי הוה דרך אכילתה בכך ואם כן קשה דנהי נמי דנתחללה מכל מקום צריך לשלם בתורת חולין וע"כ צ"ל כסברת רש"י דלא חזיא שוב לאכילה מחמת דאימאס ואם כן אין צריך לומר משום שנתחללה דבלאו הכי פטור דלא חשיב אכילה ופטור כמו באכילה גסה דפטור מתרומה. ומצאתי אח"כ בת"י ביומא דף פ"א שהקשה כן:
ונראה ליישב דברי התוספ' לפמ"ש בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי כו' דשלא בפנינו אכתי מחזי חזי כדאיתא בחולין ע"ש. והנה נראה דאף דחזיא שלא בפנינו לאדם שלא ידע שכבר היה במעיים מכל מקום אינו שוה רק לעצים דהא אינו רשאי למוכרו לשום אדם ואפי' לנכרי דהוה גניבת דעת דאסור כמבואר חולין (דף צ"ד) דאסור למכור תרנגולת טריפה בחזקת שחוטה ולפ"ז שפיר הוכיחו התוספ' במנחות דהטעם הוא משום שכבר נתחללה דהא משמע דהאחר פטור אף שלא ידע שהקיאן הראשון ואמאי דהא שלא בפניו מיחשיב אכילה כדאיתא בחולין (ע"א) אלא ע"כ צ"ל דהטעם הוא משום שכבר נתחללה והא דלא משלם לראשון אלא דמי עצים היינו משום שאינם שוים יותר דהא אינו רשאי למוכרם לאכילה מטעם גניבת דעת וגם לא שייך לחייבו מטעם נהנה ז"א כיון דאינו שוה יותר ודמי לתרומה טמאה דאין צריך לשלם אלא דמי עצים כמ"ש לעיל מלתא בטעמא כנ"ל ליישב דברי התוס' שלא יהיה תמוהין כ"כ ולסברא זו מיושב גם קושיית התוספ' בכתובות שהקשה דהא אי אהדרה הוה חזי שלא בפנינו ולפמ"ש ניחא דמכל מקום דין ממון לא שייך ואינו שוה כלום מחמת דאסור למוכרה כנ"ל: ראיתי בספר טעם המלך שהביא בשם הצל"ח על פסחים לתרץ הקושיא מכריתות דיש אוכל אכילה אחת כו' דהיאך משכחת לה באם היה שבת והוציאו בפיו דהא פטור מקרן מחמת קלבד"ם. ותירץ הצל"ח דדוקא לרנב"ה דכרת פוטר אם כן אף לצאת ידי שמים פטור משא"כ אליבא דרבנן דמכל מקום חייב לצאת ידי שמים ע"ש מלתא בטעמא:
ולפענ"ד צריך עיון דאם כן מה מקשה בכתובות (דף ל"ה ב') מאן תנא דפליג עליה דרנב"ה דהא חייבי מלקות שוגגין פטורין ולדברי הצל"ח יש נ"מ טובא דלרנב"ה אפי' לצאת ידי שמים פטור משא"כ אליבא דרבנן דדוקא מלקות פטור אבל לצאת ידי שמים חייב ובנתיבות המשפט (סי' כ"ח) תירץ דבהקדש קדושת הגוף הוה התשלומין כפרה דהא צריך לשלם אף דלא חזיא למידי ע"ש ולא משמע כן מדברי רש"י כריתות (דף כ"ג א') ד"ה בגסה שפירש דשפיר חזיא משום שאם עלה לא ירד עיין שם: